נועה מרציאנו

בצוק העירוני של מודיעין, בין גבעות ירוקות המתמתחות עד קו האופק הכחול, נולדה נועה מרציאנו ביום צונן של כ"ח בתשרי תשס"ה, הלא הוא ה-12 באוקטובר 2004. היא הייתה הבכורה, פרי אהבתם של עדי ואבי, ועם בואה נדמה היה שאור חדש מילא את ביתם, שהדהד עד מהרה בצחוקה המתגלגל. הבית במודיעין, עטוף בחום משפחתי עמוק, היה כר פורה להתפתחותה של ילדה סקרנית ורבת פנים, שעד מהרה קיבלה את פני אחיה הקטנים – יובל, הדר ואיתי – וקיבלה על עצמה בטבעיות את תפקיד האחות הגדולה המגוננת והאוהבת. החיים במודיעין, עיר צעירה ותוססת, העניקו לנועה רקע של קהילה חמה, של בתי ספר מטופחים ושל מרחבים ירוקים שבהם יכלה לפרוש כנפיים ולגלות את עולמה.

מגיל רך, עוד לפני שידעה לקרוא מילים של ממש, נמשכה נועה אל קסמם של הספרים, דפדפה בדפיהם המאוירים והמציאה סיפורים משלה. עם השנים, הפכה הקריאה לחלק בלתי נפרד מזהותה; היא הייתה מוצאת מפלט בין כריכות קשות, מתמסרת לעולמות רחוקים ולדמויות מרתקות, וכך הרחיבה את עולמה הפנימי העשיר. לצד אהבתה העזה למילים הכתובות, התגלה בה כישרון טבעי לשירה ולריקוד, שהפכו אותה לכוכבת הבלתי מעורערת של טקסי בית הספר היסודי "אילן רמון". היא עמדה על הבמה הקטנה, קולה הצלול ממלא את האולם, ורגליה הקלילות רקדו בחן ששבה את לב כולם. לא היה בה שמץ של מבוכה או חשש במה; רק הנאה צרופה מן היכולת לבטא את עצמה, לחלוק את שמחתה עם הסובבים אותה. הבית היה תמיד מלא בצלילי מוזיקה, ונועה הייתה הראשונה לקום ולרקוד, בין אם לצלילי רדיו חרישי ובין אם למסיבה מאולתרת עם אחיה.

כשבגרה ועברה לתיכון "עירוני ג' על שם מוטה גור", התעצמו כישרונותיה והתפצלו למגוון רחב של תחומי עניין, שרק העידו על רוחב הדעת וחדות המחשבה שלה. היא בחרה במגמות גיאוגרפיה, סייבר ותיאטרון – שילוב אולי מפתיע, אך כזה שהעיד על סקרנותה האינטלקטואלית והיצירתית כאחד. בשיעורי הגיאוגרפיה, לא הסתפקה רק בשינון נתונים יבשים; היא שאלה שאלות, התעמקה בתהליכים וניסתה להבין את העולם על מורכבותו. במגמת הסייבר, מצאה אתגר מחשבתי מרתק, לומדת להבין את השפה הנסתרת של המחשבים, חוקרת את נבכי הקוד ופתרונותיו. אך אולי במגמת התיאטרון, שם התגלתה במלוא עוצמתה היצירתית, מצאה את שיא ביטויה. היא לא רק שיחקה; היא הפכה לבמאית של הצגת סוף השנה, מנהלת את חבריה בכישרון ובקסם אישי, מובילה אותם ליצירה משותפת ששיקפה את חזונה האמנותי. היא ידעה לראות את הפוטנציאל בכל אחד, לעודד, לכוון, וליצור משהו גדול מסך חלקיו.

נועה הייתה נערה חכמה, מוכשרת, ערכית וכריזמטית, וכל אלה באו לידי ביטוי לא רק בחדר הלימודים, שם הייתה תלמידה מצטיינת, אלא גם בפעילותה החברתית הענפה. היא לא הייתה מסוג הנערות שישבו בצד; היא תמיד חיפשה דרכים לתרום, להשפיע, להיות חלק ממשהו גדול יותר. היא הדריכה בתנועת של"ח, שם חיברה בין אהבתה לארץ – לשביליה, לנופיה, להיסטוריה שלה – לבין יכולתה להעביר ידע ולהלהיב אחרים. הריחות של האדמה, תחושת המרחב הפתוח, הסיפורים שמאחורי כל פיסת נוף – את כל אלה ידעה להעביר לחניכיה בעיניים בורקות ובהתלהבות מדבקת. על פעילותה ההתנדבותית בקבוצת המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) הבית-ספרית קיבלה מלגת הצטיינות, שהייתה עדות נוספת למחויבותה ולמסירותה. גם מראש עיריית מודיעין קיבלה מלגה על התנדבותה למען הקהילה, ובכך הפכה לדוגמה ומופת בקרב בני גילה.

אבל מעל לכל הכישרונות וההישגים, מה שאפיין את נועה יותר מכל היה רגישותה העמוקה לזולת ויכולתה לראות כל אדם, גם את אלה שנחשבים "שקופים" בחברה. בבית ספרה, רבים היו חולפים על פניו של השומר בפתח המוסד מבלי להקדיש לו מבט, אך לא נועה. היא ידעה את שמו, הקפידה לעצור מדי יום, לדרוש בשלומו, לאחל לו בוקר טוב ולחייך אליו בלבביות. מבחינתה, הוא לא היה רק תפקיד; הוא היה אדם. וכך גם עם מנקה הרחובות במודיעין, אותו פגשה לעיתים בדרכה לבית הספר או בחזרה ממנו. היא לא רק בירכה אותו לשלום; לעיתים, בימים קרים, הייתה מכינה עבורו ספל קפה מהביל, מגישה לו אותו בחיוך חם, רואה את ההפתעה וההערכה בעיניו. המעשים הקטנים האלה, שהעידו על לב רחב ואנושיות יוצאת דופן, היו חלק בלתי נפרד ממי שהייתה. היא לא עשתה זאת כדי לזכות בתשבחות, אלא מתוך אמונה פנימית עמוקה שכל אדם ראוי לכבוד, להתייחסות ולמגע אנושי.

עם גומות החן שלה וצחוקה המתגלגל, הייתה נועה תמיד מוקפת בחברים, מוקד עלייה לרגל במפגשים ובמסיבות. חבריה תיארו אותה כ"לב של כל חבורה", והתיאור הזה תפס את מהותה בדיוק. היא הייתה המרכז הססגוני, האנרגיה המניעה, זו שמאחדת את כולם. היא נהנתה לבלות איתם, לרקוד, לצחוק בקול רם, לחוות חוויות משותפות של נעורים, אך גם לא נרתעה משיחות נפש עמוקות ואמיתיות. היא הייתה אוזן קשבת, כתף תומכת, חברה שיודעת להכיל, להבין את הפגמים והשריטות של כל אחד, ולתת תחושה של קבלה ללא תנאי. חברה רועי יום טוב, שכתב עליה שיר מרגש, תיאר אותה כ"בן אדם בלי שום קלישאות, הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי. מחפשת שיהיה לאנשים רק טוב, מחפשת לתרום איפה שהיא רק יכולה… יש לה את החיוך הכי יפה בעולם. אין דבר אחד רע להגיד עליה. והיא יפה, היא חכמה, היא הכל. החיוך שלה ממיס את הלב". מולי, חבר נוסף, הוסיף כי היא הייתה "שילוב מנצח של לב זהב, כישרון עצום, אחריות ומסירות אין קץ והמון המון שמחת חיים. נותרו המון זכרונות ובכולם את על הרצף בין חיוך מלא להתגלגלות מצחוק". החברים שלה, שחוו את הקסם האישי שלה מקרוב, ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליה, שהיא תהיה שם עם מילה טובה או חיבוק חם, ושהיא תמיד תהפוך כל רגע למיוחד.

בתוך כל העשייה והשמחה, טיפחה נועה גם עולם פנימי עשיר, שבא לידי ביטוי בין היתר ביומניה האישיים וב"פנקס התודה" המיוחד שלה. פנקס זה לא היה סתם מחברת; הוא היה מראה לנפשה האופטימית והאסירת תודה. היא הקפידה לכתוב בו באופן קבוע, מודה על הדברים הטובים שקרו לה בחיי היומיום, הגדולים והקטנים כאחד. "תודה על היכולת לשמוח ולשמח," כתבה פעם אחת, משפט שביטא את מהותה. "תודה על חברות מדהימות שהכרתי ועוד אכיר," הוסיפה, מוקירה את הקשרים האנושיים שכה הזינו אותה. היא הודתה על האופטימיות, על הצחוק, על שעברה את הטירונות, על שהצליחה לרוץ כמעט בשלום, על היכולת להמשיך ללמוד, ועל עצם העובדה שהיא מכירה את ארצה. הפנקס הזה היה יותר מסתם רישום; הוא היה תרגול יומיומי של הכרת תודה, דרך לראות את הטוב בכל מצב, גם כשקשה, ולשמור על נקודת מבט חיובית על החיים. זו הייתה שיטה שפיתחה לעצמה כדי להתמודד עם אתגרים, לחזק את רוחה, ולהזכיר לעצמה את השפע שקיים בחייה.

ככל שהתקרב מועד גיוסה לצה"ל, כך גברה בה הציפייה, מעין קריאה פנימית עמוקה לשירות משמעותי. היא לא הייתה מסוג הנערות שחששו מהצבא או ניסו לדחות את המועד; להיפך, היא ציפתה בכיליון עיניים. ביומן אישי שהתגלה לאחר נפילתה, כתבה נועה במילים נרגשות: "אני ממש מחכה להתגייס. חיכיתי לזה כל חיי... אני פשוט לא יכולה לחכות!". המשפט הזה, על פשטותו, שיקף את תחושת השליחות, את הרצון לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר, להגן על הבית ועל האנשים שכה אהבה. היא ראתה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות, הזדמנות לממש את ערכיה, ללמוד, לגדול ולהתפתח. עבורה, הצבא היה השלב הבא והטבעי במסע חייה, והיא הייתה מוכנה לקראתו בכל נפשה.

ביום 16 באפריל 2023, הגיע הרגע המיוחל. נועה התגייסה לצה"ל, לבושה במדים ירוקים, עם חיוך גדול על פניה וגומות החן שקפצו משמחה. היא שובצה כבקרית איסוף יבשתי בגדוד 414 שבחיל הגנת הגבולות, תפקיד הדורש ערנות, אחריות ויכולת התמודדות עם אתגרים תצפיתיים. מהרגע הראשון, נהנתה נועה משירותה הצבאי, ועם כל שלב חדש, שמחה ליצור קשרי חברות חדשים. היא לא נתנה לחומות או לקשיים הראשוניים למנוע ממנה להתחבר לאנשים; להיפך, היא ראתה בהם הזדמנות לקרבה, לשיתוף, לבניית שבט חדש של אחיות לנשק.

הטירונות, תקופה מאתגרת פיזית ונפשית, הייתה עבורה חוויה מעצימה. היא התמודדה עם הקשיים באמצעות הומור, כפי שאפיין אותה תמיד. כך, למשל, העניקה כינוי חיבה לנשק האישי שלה, כאילו היה חבר ותיק, ובכך הפכה את האובייקט המאיים למשהו קרוב ומוכר. וכשכיסא שעליו ישבה נשבר במהלך אחד האימונים, במקום להיבוך או לכעס, היא הפכה את האפיזודה לבדיחה של הקורס כולו, משחררת את המתח וגורמת לכולם לצחוק יחד איתה. היכולת הזו למצוא את האור גם בתוך הקושי, להפוך רגעים מביכים לזכרונות משעשעים, הייתה חלק מהקסם שלה, ומה שהפך אותה לדמות כה אהובה. נועה התבלטה בהישגיה בטירונות, לא רק בכישוריה המבצעיים אלא גם באישיותה הייחודית, והמפקדת שלה לא היססה להמליץ לקדמה למסלול פיקודי, מתוך הבנה שכישורי המנהיגות הטבעיים שלה ראויים לבוא לידי ביטוי.

לאחר הטירונות, שובצה נועה לקורס תצפיתניות, שם עתידה הייתה לממש את הפוטנציאל הגלום בה. סגן אלוף שלומי, מפקד בבית הספר להגנת הגבולות, זכר אותה היטב. הוא סיפר שכאשר הגיעה, התחברה מהר לחברותיה, והייתה דומיננטית ומובילה, כובשת את כולם באישיותה ובחיוכה. תוך זמן קצר, הבינה את משמעות התפקיד על בוריו, ופעלה באופן אחראי ומסור, עם ניצוץ מיוחד בעיניה שהדהים את כולם. "האישיות והחיוך שלך כבשו את כולנו," אמר לה שלומי, "בחרנו אותך למסלול חנית, המסלול הטוב ביותר. היית אמורה לחזור אלינו להכשרת מפקדות." המילים הללו שיקפו לא רק את כישרונה המקצועי, אלא גם את היכולת הנדירה שלה להשפיע על סביבתה, להוביל, ולעורר השראה. היא הייתה בעלת יכולת תפיסה מהירה, ראייה חדה לפרטים, ובעיקר – תחושת אחריות עמוקה כלפי המשימה והאנשים.

עם סיומו המוצלח של הקורס, נועה הוצבה כתצפיתנית במוצב נחל עוז, אחד המוצבים המורכבים והרגישים ביותר בגזרת עוטף עזה. המפקדת שלה סיפרה שכאשר הגיעה לחמ"ל, היא הדהימה את כולם במוטיבציה שלה ובמקצועיותה. נוכחותה השקטה הורגשה בכל מקום, ועל אף צעירותה, הפגינה בגרות ואחריות מעוררות השתאות. היא ישבה שעות ארוכות מול מסכי התצפית, עיניה עוקבות אחר כל תנועה, כל שינוי בשטח, מבינה את המשמעויות של כל פרט. היא הייתה מחוברת למשימה, חדורת מטרה, ומודעת היטב לחשיבות העצומה של תפקידה בהגנה על תושבי העוטף. העתיד נראה ורוד ומלא הבטחה: נועה הייתה אמורה לצאת לקורס פיקוד כבר בנובמבר 2023, ובהמשך, להתחיל קורס קצינות בינואר 2024. דרכה בצבא הייתה סלולה, ומחויבותה הבלתי מתפשרת להגשמה עצמית ולתרומה למדינה עמדה לנגד עיניה.

אך כל התוכניות, כל החלומות, כל המסלולים המתוכננים, נקטעו באחת בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר חג אחר, שקט ורגוע, כשרוב תושבי הארץ עוד ישנו או התכוננו לתפילות החג. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות החל מן הרצועה, מכסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למטר הרקטות, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו בברוטליות על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים תמימים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגן על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

במוצב נחל עוז, בשעה 6:29 בדיוק, החל ירי טילים מסיבי. מיד לאחר מכן, זיהו התצפיתניות בחמ"ל, וביניהן נועה, מחבלים המתקרבים למרחב הגדר. הפיצוצים הרמים שהדהדו באוויר העידו על מטענים שנועדו לפרוץ את הגדרות המקיפות את המוצב. המציאות האיומה היכתה בבת אחת: המוצב תחת מתקפה. זמן קצר לאחר מכן, החלו עשרות מחבלים לחדור לתוך המוצב עצמו, כשהם יורים לכל עבר ומטילים אימה. נועה, יחד עם חיילות נוספות, מצאה מחסה במיגונית, מבנה בטון קטן שנועד להגן מפני ירי. אך המיגונית לא סיפקה הגנה מספקת מול התקפה כה עזה וחסרת רכרוכיות. המחבלים זיהו את מיקום החיילות, השליכו רימונים לתוך המיגונית וירו באכזריות על הנמצאות בפנים. מתוך המיגונית, שבע חיילות שרדו את הירי המצמרר, אך נחטפו לרצועת עזה, ובהן נועה. הן נגררו אל הלא נודע, אל תוך תופת השבי, כשהעולם בחוץ נאבק להבין את גודל האסון.

כארבעים יום ארכו המאמצים לאיתורה של נועה, ימים ארוכים של חרדה ואי ודאות למשפחתה ולכל עם ישראל. הלבבות נצבטו בתקווה ובייאוש לסירוגין. לבסוף, כוח של צה"ל איתר את גופתה מחוץ לבית החולים "שיפא" בעזה, וחילץ אותה בחזרה לישראל. ביום 19 בנובמבר 2023, יצאה הודעה רשמית מדובר צה"ל שקבעה באופן ודאי כי על פי הממצאים, נועה נרצחה על ידי מחבל חמאס בעת שהייתה בשבי. טוראי נועה מרציאנו נפלה בקרב ביום כ"ה בחשוון תשפ"ד, הלא הוא ה-9 בנובמבר 2023, בת תשע-עשרה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי במודיעין, עיר הולדתה, ביום שישי, ד' בכסלו התשפ"ד, 17 בנובמבר 2023, בטקס כואב ורב משתתפים. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה, והשמיים עצמם נדמו כבוכים על לכתה בטרם עת. היא הותירה אחריה הורים שבורים, שתי אחיות ואח, קהילה שלמה כואבת, ומדינה שלמה המומה וכואבת. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת רב-טוראי, כהכרה על שירותה ומסירותה.

האבל על נועה היה עצום, אך יחד איתו, התרומם גל של זיכרון והנצחה, מעין מנגינה שנועדה להדהד את קולה ואת רוחה מעבר לגבולות החיים. אימה, עדי, ספדה לה במילים שנאמרו ממעמקי הלב השבור: "נפלה בחלקנו הזכות הענקית לגדל ילדה שכמותך. ערכית וחכמה, צנועה ויפה, טהורה וזכה. ילדה של מוזיקה וספרים, של טבע וטיולים, של משפחה וחברים, של אהבה וחיים, של גומות וחיוכים." היא המשיכה ותיארה את נועה כמי שהשאירה "הרבה נגיעות של אהבה", וציינה את הסלוגן שלה בווטסאפ – "חייכו כאילו אין מחר" – ואת המשפט הרקום בתוך הכומתה שלה: "זה בסדר לנוח אבל לא לעצור." האם סיימה את הספדה במילים חזקות: "הגעת לדרגה הכי גבוהה של טוהר ועל כך אנו רוצים להצדיע לך." אביה, אבי, הוסיף בכאב: "תמיד אזכור את טוב הלב שלך, את הנדיבות שלך, את העזרה לזולת, את הנתינה בלי סוף... אני מודה לך, ילדה מושלמת. אני, אימא וכולם אוהבים אותך בלי סוף ואף פעם לא נשכח אותך. תמיד נתגעגע אלייך. תהיי בליבנו לעד. נוחי על משכבך בשלום." המילים הללו, פשוטות וכנות, שיקפו את האור הגדול שהייתה נועה בחייהם, את החלל העצום שהותירה אחריה.

גם אחותה, יובל, ספדה לה במילים נוגעות ללב, שהדהדו את צחוקה המתגלגל של נועה: "נועה שלי, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך שאי אפשר שלא לשמוע אותו ולצחוק. תמיד היית שרה בימי זיכרון, ועכשיו אנחנו עושים זאת במקומך. נוני, אני שמחה שחיית איך שרצית, בלי לדפוק חשבון. אני יודעת שניצלת את החיים כמו שצריך. אני גאה בך. אני שמחה שעשית מה שעושה לך טוב." דבריה של יובל העידו על נועה כמי שחיה חיים מלאים, אותנטיים, נאמנה לעצמה ולערכיה, והשאירה חותם של שמחת חיים ואהבה.

היומנים האישיים ו"פנקס התודה" של נועה, שהפכו למורשת מרגשת, המשיכו להדהד את רוחה. הם סיפרו על נערה שראתה את הטוב, שהוקירה כל רגע, שידעה לשמוח ולשמח. "תודה על היכולת לשמוח ולשמח," כתבה. "תודה על חברות מדהימות שהכרתי ועוד אכיר... תודה על אופטימיות. תודה על שיצאתי מהמטווחים. תודה על צחוק. תודה על הטירונות. תודה על שעברתי את הריצה כמעט בשלום... תודה על היכולת להמשיך ללמוד. תודה על שאני מכירה את הארץ שלי." ביומן נוסף, סיפרה על יום הזיכרון שעברה כחיילת, חוויה שקיבלה משמעות מצמררת בדיעבד: "השבוע היה קשה מאוד. למדנו על מפות ונשקים ואז הגיע יום הזיכרון. צפירה ראשונה על מדים. הייתי בתורנות ובקושי נתנו לנו לשמוע את הצפירה ולהיות בטקס. זה היה רגע שבירה ראשון השבוע… דיברנו הרבה על אנשים שאבדו, והזכרנו שהכול בסדר כדי לא ליפול מנטלית. הכיסא שלי נשבר והפכתי לבדיחה היומית, אבל בעיקר צחקתי, גם אני." מילים אלו, שנכתבו בדם ליבה של נערה צעירה, חשפו את עולמה הפנימי, את רגישותה ואת יכולתה להתמודד עם הקושי גם כשעמדה בפניו.

מורשתה של נועה, רוחב ליבה, אופטימיותה ויכולתה לראות את הטוב באדם ובחיים, המשיכו לפרוח גם לאחר לכתה. בבית הספר "אילן רמון" שבו למדה, הדפיסו לתלמידים "פנקסי תודה" בהשראת הפנקס שלה, ובכך העבירו את המסר החשוב שלה לדורות הבאים. כך גם בבית הספר "ניצנים" בשוהם ובקבוצת הילדים של מועדון הכדורגל "מכבי שוהם", שם המשיכו את דרכה והפיצו את רעיון הכרת התודה. בבית הספר מקיף ה' באשדוד ערכו פעילות לזכרה שנקראה "ניצחון הרוח", ואת תוצרי הפעילות כרכו באלבום מרגש שהוגש למשפחתה בצירוף סרט עליה, כהכרה והוקרה.

משפחתה של נועה הקימה לה אתר זיכרון באינטרנט, והיא מונצחת גם ברשתות החברתיות, באינסטגרם ובאתר "גיבורות ישראל", כדי שסיפורה ורוחה לא יישכחו. קבוצת הנערות של מכבי תל אביב בכדורסל נקראה על שמה, ובכך המשיכה את דרכה של נועה בחיבור לקהילה ולספורט. בדצמבר 2023, נקרא על שמה רחוב סמוך למקום מגוריה בעיר מודיעין, רחוב שנושא את שמה ומהווה עדות אילמת ומרגשת לזכרה. חברה הקרוב, רועי יום טוב, כתב והלחין לזכרה את השיר "החיוך של נועה", ושר אותו בסרטון שביוטיוב כשהוא מלווה בחברותיה שני, מאי וקים. מילות השיר, שביטאו את געגועיו העמוקים, תיארו אותה כמי ש"מחפשת שיהיה לאנשים רק טוב, מחפשת לתרום איפה שהיא רק יכולה… יש לה את החיוך הכי יפה בעולם." השיר היפה הזה, כמו פנקס התודה וכל מעשי ההנצחה, נועד להבטיח שנועה, עם גומות החן שלה וצחוקה המתגלגל, תמשיך לחיות בלבבות רבים, סמל לטוהר, לאהבה, לחיוך שאי אפשר לשכוח, ולרוח ישראלית של נתינה וגבורה שאינה נכנעת גם בפני התופת. היא הייתה ותישאר מגדלור של תקווה, של אנושיות, ושל עוצמה, שמאירה את דרכנו גם כשכואב.