ניב רדיע

באותו בוקר חם של סוף ספטמבר 2004, כשקרני השמש הראשונות ריצדו מעל גגות הרעפים של נתניה, נולד ניב רדיע. הוא הגיח לעולם בבית החולים "לניאדו", תינוק קטן ועדין שמיד מילא את החדר באור שהיה רק שלו. אלכסנדרה ואייל, הוריו הטריים, עמדו ליד עריסתו, עיניהם נוצצות מאושר טהור, והביטו בפלא הזה שזה עתה הפך אותם למשפחה. הדירה הקטנה בנתניה, שעד אז הייתה שקטה יחסית, התמלאה עד מהרה בצלילי יבבות קטנות, גירויים מתוקים וצחוקים ראשונים שהחלו לפרוץ מליבו של הרך הנולד. הוא גדל להיות האח הבכור, מוקף באהבה חמה ועוטפת, וכבר בימיו הראשונים ניכרה בו אותה נשמה רגישה, אותו מבט סקרן וצלול, שילווה אותו כל חייו. כשאחותו הקטנה, אלין, הגיעה לעולם, ולאחר מכן אחיו יובל, ניב קיבל את תפקידו החדש ברצינות ובחמלה. הוא היה שם כדי להציץ בעריסה, להושיט יד קטנה ולנסות להרגיע, כבר אז נושא עליו את האחריות ואת החום של אח גדול.

כשניב היה בן ארבע, עזבה המשפחה את רחובותיה ההומים של נתניה לטובת השקט והירוק של אליכין, יישוב קהילתי שקט בעמק חפר. המעבר היה דרמטי עבור ילד קטן, אבל ניב, עם אופיו הנוח והסתגלני, התאקלם במהרה. הבית החדש היה מוקף בגינה רחבת ידיים, עם עצי פרי ושיחים שהיוו מגרש משחקים אינסופי. הוא אהב לרוץ יחף על הדשא הטלול, להריח את ריח האדמה אחרי גשם קל, ולחקור כל פינה נסתרת. את דרכו בחינוך החל בבית הספר היסודי הממלכתי "משגב" שבגבעת חיים, שם התגלה מהר מאוד כילד יפה תואר, בעל עיניים חכמות וסקרניות. המורים זיהו בו תלמיד רגיש ובעל לב רחב, כזה שתמיד היה מוכן לעזור לחבר, להציע מילה טובה, או להפיג מתח עם הערה שנונה. שמחת החיים שלו הייתה מדבקת; הוא היה נכנס הביתה בסוף יום לימודים, זורק את התיק בפינה המיועדת, ומיד ממלא את החלל בצלילי צחוק עליזים או בשאלה נמרצת על היום שעבר, ובאמת, הבית היה מתעורר לחיים ברגע שרגליו דרכו בו. תמיד הייתה בו תנועה, אנרגיה, רצון לחוות ולספוג כל רגע.

אהבתו לספורט, ובמיוחד לכדורגל, הייתה ניכרת כבר מגיל צעיר. הוא היה מעביר שעות ארוכות במגרש הדשא המקומי באליכין, רודף אחרי הכדור, מנסה להבקיע שערים דמיוניים, או מתאמן על הקפצות אינסופיות עד שהשמש החלה לשקוע. כפות רגליו ידעו את המגע המדויק עם הכדור, ועיניו עקבו אחריו בחדות. בימי הקיץ החמים, הוא היה מוצא מפלט בים הקרוב, לרוב בחוף בית ינאי או מכמורת, שם היה מקפיץ כדור על החול הרטוב, מול רחש הגלים המתנפצים, מנסה לשמור עליו באוויר כמה שיותר זמן לפני שהיה נכנע לרוח או למים. שעות ארוכות היה מבלה עם חבריו, משחק כדורעף חופים או פשוט נהנה מהחברה הטובה, מהשמש החמה ומהבריזה המלוחה. השחייה, פעילות נוספת שאהב, הייתה לעיתים קרובות גם זמן איכות עם אביו. הם היו נכנסים יחד למים, אב ובן, שוחים זה לצד זה, משוחחים בנחת או מתחרים ביניהם מי יגיע לקצה הבריכה ראשון, רגעים קטנים של קשר עמוק ובלתי אמצעי.

אבל מעל לכל, הייתה קשורה נפשו של ניב לעומרי, בן דודו, שהתגורר עם משפחתו בבית סמוך באליכין. הם היו "צמד חמד" אמיתי, כפי שתיארו אותם כולם. הדרך בין הבתים שלהם הייתה שביל עפר קצר, שהיה נרמס אינספור פעמים על ידי רגליהם הנמרצות. הם חלקו סודות, משחקים, וחלומות. בילדותם ובנעוריהם, בילו שעות רבות בבית העץ שהקימו יחד בחצר האחורית, מקום המפלט הסודי שלהם, שם היו יושבים על קרשים ישנים, ריח העץ הטרי באפם, ומתכננים את הרפתקאותיהם הבאות. הם שיחקו כדורגל עד שהשמש שקעה והחושך כיסה את המגרש, רצו לים בכל הזדמנות, טיילו בטבע המקיף את עמק חפר, ושיפרו את כושרם הגופני יחד, בצעידות ארוכות ובריצות מפרכות, כשהם מדברים על השירות הצבאי המתקרב, על הציפיות, על הפחדים. עומרי, שהיה מבוגר מניב בשנה, שימש לו כמורה דרך, אח גדול שחולק את ניסיונו. הוא היה זה שלימד את ניב לשתות בירה בפעם הראשונה, סוד קטן של בגרות משותפת, ולשתות קפה שחור חזק בבוקר, כהכנה לחיים האמיתיים. הוא גם לימד אותו לבשל פסטה פשוטה, עם רוטב עגבניות בסיסי אבל טעים, ארוחות ערב מאולתרות בבית של אחד מהם, כשההורים בחוץ. עומרי הכיר לו להקות כמו "בית הבובות" – שיריהם הפכו לפסקול ילדותם ונעוריהם, מלווים את נסיעותיהם ברכב, את שיחותיהם הארוכות, ואת רגעי השקט המשותפים. והוא גם חיבר אותו לאהדה למועדון הכדורגל "ברצלונה", מסורת משותפת של צפייה במשחקים מורטי עצבים, צעקות שמחה ואכזבה, ודיונים אינסופיים על טקטיקות ושחקנים. הקשר הזה היה עמוק ויוצא דופן, אבן יסוד בחייו של ניב.

עם סיום לימודיו בקריית החינוך ע"ש דוד בן גוריון בעמק חפר, במרכז חינוכי רופין, ניב התכונן לשירות צבאי משמעותי. הוא ידע שזהו ייעודו, להגן על המדינה שבה גדל, על הבית שבנה לעצמו באליכין, ועל משפחתו וחבריו. ביום 9 באוגוסט 2023, הגיע הרגע המיוחל. הוא נפרד מהוריו, מאלין ומיובל, חיבק אותם חיבוק ארוך, שהיה בו גם התרגשות וגם חשש קל מהלא נודע. הוא נסע לבקו"ם, עבר את שרשרת החיול, וקיבל את מדי הזית. ריח האבק והזיעה שליווה את הטירונות בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) הפך עד מהרה לריח מוכר. הוא החל את דרכו כפלס, לוחם הנדסה קרבית, תפקיד הדורש דיוק, חשיבה מהירה, אומץ לב, ויכולת פיזית גבוהה. הימים היו ארוכים ומפרכים, מלאים באימונים אינטנסיביים, זחילות בבוץ, לימוד חומר נפץ, ותפעול ציוד כבד. ניב, עם חוש ההומור שלו ורוחב ליבו, הצליח לשמור על מצב רוח טוב גם ברגעים הקשים ביותר, והפך במהרה למוקד חברתי בפלוגה. הוא ידע למצוא את המילה הנכונה, הבדיחה המצחיקה, או הפשוטה ביותר – אוזן קשבת, כדי להקל על חבריו את הקושי. הוא התמסר לאימונים, ספג כל פרט, והתבלט ביכולותיו הטכניות והפיזיות.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום 7 באוקטובר 2023, תהיה חרוטה לנצח בזיכרון הלאומי וגם בזיכרונו האישי של ניב. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ורעש אזעקות עזות החל לקרוע את השקט. שברירי מידע החלו לזרום בווטסאפ של החיילים בבהל"ץ, שהיו במהלך טירונות. טילים ורקטות נורו ללא הרף מרצועת עזה, ואז הגיעו הבשורות הנוראות על חדירת אלפי מחבלים – ברגל, בים ובאוויר. מתקפת הפתע הרצחנית הכתה ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במסיבת הטבע ליד רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ובדרכים. ניב ואנשיו היו בבסיס, מנותקים במידה מסוימת, אך ההלם והזעזוע היו מוחשיים. הטלפונים רעדו עם הודעות מהבית, מבקשות להבין מה קורה, לדעת שהם בסדר. ניב, ככל חבריו, היה מודאג, חרד למשפחתו באליכין, ולכל תושבי הדרום. אבל אז הגיעה הבשורה שקרעה את עולמו לחתיכות. סמל ראשון עומרי פרץ, בן דודו, אחיו לנפש, נלחם בקיבוץ כיסופים. עומרי, שלחם באומץ לב כדי להגן על הקיבוץ, נפל בקרב באותו יום ארור.

הבשורה על מותו של עומרי הכתה בניב בעוצמה שלא הכיר. העולם שלו, שהיה עד כה יציב ובטוח, התהפך. הוא קיבל אישור להגיע להלווייתו של עומרי, והוא עמד שם, מול הקבר הטרי, מול הקהל הדומע, וניסה לאסוף את המילים. קולו נשבר כשהספיד את אחיו, חברו, המנטור שלו. "עומרי", לחש, "איך אפרד ממך? היית לי הכל... היית המורה שלי, החבר הכי טוב שלי, אח שלי בלב ובנפש. איך נבנה עכשיו את בית העץ שלנו בלעדיך? מי יראה איתי את ברצלונה? מי יצחיק אותי ברגעים הכי קשים?" הדמעות זלגו במורד לחייו, והכאב היה עמוק מכל שידע. קבורתו של עומרי לא הייתה רק פרידה מבן דוד אהוב; היא הייתה קריעת חלק מנשמתו של ניב. באותו רגע, לצד האבל הבלתי נתפס, ניצתה בו גם אש חדשה – אש של נחישות, של נקמה, של מחויבות עמוקה. הוא הרגיש שייעודו, שהיה ברור לו עוד קודם, קיבל עתה משמעות עמוקה וכואבת יותר. הוא לא רק נלחם למען המדינה, הוא נלחם גם למען עומרי, כדי שאובדנו לא יהיה לשווא. הוא נדר לעצמו שכל הישג צבאי, כל פעולה, כל רגע של לחימה, יוקדש לזכרו של עומרי.

הלחימה פרצה במלוא עוזה, ומסלול הטירונות של ניב, כמו של רבים מחבריו, קוצר באופן דרמטי. לא היה זמן למותרות, רק לאימונים אינטנסיביים וממוקדים שיכינו אותם במהירות האפשרית לשדה הקרב. ניב הוכשר והוסמך במהירות כמטוליסט, מפעיל מטול רימונים, ונהג נגמ"ש מסוג "פומה" – כלי רכב כבד וממוגן, סוג של טנק הנדסי, המיועד לפריצת מכשולים ולתמיכה בכוחות רגלים בשדה הקרב. הוא שובץ כפלס בגדוד ההנדסה הקרבית 605, עוצבת "ברק" (188), יחידה בעלת מורשת קרב מפוארת. זו לא הייתה עוד יחידה, זו הייתה משפחה חדשה של לוחמים, כולם עם אותה מטרה, אותה נחישות, ואותה הבנה של כובד המשימה.

בתוך הנגמ"ש "פומה", הכלי המסיבי והמשוריין, מצא ניב את מקומו הטבעי. המפקד שלו, שהיה עד לכישרונו יוצא הדופן, סיפר עליו בהערכה רבה: "ניב התגלה כמקצוען בנהיגה ובעיניי, כנהג הכי טוב במחלקה. זה עזר לי לסמוך עליו בעיניים עצומות בנהיגות קשות, בתנאים מסובכים, בחושך מוחלט, אחרי לילה ללא שינה, בקור מקפיא ובחום לוהט. הוא ניווט נסיעות ארוכות ולא פשוטות אחרי משימות ארוכות ומשמעותיות, תמיד עם ריכוז וקור רוח." המפקד זכר את ניב ממוקם במושב הנהג, ידיו אוחזות בהגה בחוזקה, מבטו מרוכז בצג המצלמות או בפתח הצר המאפשר ראייה מוגבלת, מנווט את הפומה במשקל עשרות הטונות דרך שבילים מאולתרים, הריסות, ושדות מוקשים. ריח הסולר, הזיעה והאבק מילא את חלל הפומה, ורעש המנוע העוצמתי היה קבוע ברקע. בתוך ההמולה והמתח, ניב היה גם זה ש"תמיד הכניס את ההומור המיוחד שלו – בדיחות וסתלבט על החברים ועל המצב – בשיחות לא נגמרות בקשר." קולו של ניב היה נשמע בקשר הפנימי של הפומה, מפיג את המתח בבדיחה שנונה, בהערה צינית על המצב, או סתם בהקנטה ידידותית של חבר אחר. הצחוקים הקטנים האלה, שנשמעו בתוך הכלי המשוריין, היו צינור חמצן חיוני, רגעים קצרים של אנושיות בתוך מציאות אכזרית.

במהלך שנה וחצי, ניב נלחם בעזה ובלבנון, בקו האש הקדמי. הוא היה חלק מהמאמץ הבלתי נלאה להגן על המדינה בתקופתה הקשה ביותר. הלחימה ברצועת עזה הייתה אינטנסיבית וקשה. הוא נהג את הפומה דרך סמטאות צרות, בתוך הריסות של בתים, תחת אש צלפים ופיצוצים בלתי פוסקים. הוא השתתף במשימות פריצת צירים, חשיפת מנהרות, וליווי כוחות רגלים. כל יום היה אתגר חדש, כל צעד היה טעון בסכנה. הלילות היו קצרים ורוויי מתח, השינה הייתה מקוטעת, והעייפות החלה להצטבר. אחר כך, כשהחזית בלבנון התחממה, הוא מצא את עצמו גם שם, מתמודד עם אתגרים שונים אך מסוכנים לא פחות. אביו של ניב סיפר בכאב וגאווה, שניב "הרגיש שהוא עושה משהו משמעותי לא רק עבור מדינת ישראל, אלא גם עבור עומרי." הוא נשא את זכרו של עומרי בכל צעד ושעל. כשפרץ מחסום או נחשפה מנהרה, ניב הרים מבט לשמיים, כאילו אומר לעומרי, "זה בשבילך, אחי." הוא הקדיש כל הישג צבאי, כל הצלחה במשימה, לזיכרו של בן דודו האהוב, שהפך לסמל עבורו.

ככל שחלפו החודשים, ניב הפך ללוחם ותיק ומנוסה ביחידתו. הוא היה מוערך מאוד בעיני מפקדיו, שהכירו ביכולותיו המקצועיות ובאופיו המיוחד. אבל הוא היה הרבה יותר מלוחם מצטיין; הוא היה עוגן ומשענת עבור חבריו. ניב ידע להצחיק ולצחוק גם ברגעים הקשים ביותר, כשהמתח היה בשיאו והפחד ריחף באוויר. הוא היה מוצא את המילים הנכונות כדי לתמוך, כדי למצוא את נקודות האור הקטנות בתוך החושך של המלחמה. "חברים, עוד רגע זה נגמר," היה אומר בקשר, או "תחזיקו מעמד, עוד מעט קפה חם בבית." חבריו אהבו אותו בזכות ליבו הרחב והנדיב, אומץ ליבו הבלתי מתפשר, כנותו המוחלטת, והתחושה שתמיד אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה הראשון להושיט יד, האחרון להתלונן. הם הוקירו את חוש ההומור שלו, את הערותיו השנונות ששברו את הקרח באמצע שיחות רציניות על החיים והמוות, ואת אהבתו העמוקה למשפחה, לעם, ללוחמים ולפלוגה. הוא דיבר על הוריו, על אלין ויובל, על הבית באליכין, ועל כמה הוא מתגעגע אליהם, ובכך הזכיר לכולם על מה הם נלחמים.

הלחימה הממושכת גבתה מחיר כבד מכל הלוחמים, וגם מניב. הוא חש את הקושי והשחיקה, את העייפות הפיזית והנפשית שהצטברה. היו רגעים שבהם רצה פשוט לחזור הביתה, להסיר את המדים, לחזור לשקט של אליכין, לחיבוק של הוריו. אבל בכל פעם שעלה בו הרצון הזה, הוא הביט בחבריו, באנשים שלחמו איתו כתף אל כתף, שחלקו איתו את הסכנות, את הפחדים, את הצחוקים המעטים. הוא ראה את המבטים העייפים בעיניהם, את הנחישות הבלתי מתפשרת. מתוך תחושת מחויבות עמוקה כלפיהם, כלפי הפלוגה, כלפי המשימה, ניב בחר להישאר בגדוד. הוא לא יכול היה לדמיין שיעזוב אותם, שיפקיר אותם, כשהם זקוקים לו כל כך. הוא ידע שיש לו תפקיד, ושהוא חייב למלא אותו, לא רק למען המדינה, אלא למען האנשים שסמכו עליו.

ב24 ביוני 2025, כ"ח בסיוון תשפ"ה, במהלך פעילות צבאית בחאן יונס שברצועת עזה, ניב וחבריו היו בתוך הנגמ"ש "פומה" המוכר, כשהם מבצעים משימה שגרתית אך מסוכנת. השמש הקופחת של הקיץ העזתי שרפה את האוויר, והאבק עלה מהאדמה החרוכה. ניב היה בעמדת הנהג, כהרגלו, ידיו על ההגה, עיניו סורקות את השטח. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, מחבל השליך מטען חבלה לעבר הפומה. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים, וקוטל חיים. שבעה לוחמים נהרגו במקום, ובהם ניב. הוא נפל בקרב, בן עשרים שנים ושמונה חודשים בנופלו, במקום שבו בחר להגן על עמו.

הבשורה הגיעה לאליכין כרעם ביום בהיר. צוות קציני נפגעים דפק על דלת בית המשפחה, ומסר להורים את ההודעה המרה מכל. עולמם של אלכסנדרה ואייל התמוטט. אלין ויובל התייפחו בכאב. השקט של הבית, שהיה מתעורר לחיים עם בואו של ניב, נדם. הישוב אליכין עצר את נשימתו. ניב הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באליכין, לא הרחק מקברו של עומרי, אחיו לנפש. בשקט המכאיב של בית העלמין, כשדגלי ישראל הורדו לחצי התורן, הובא ניב למנוחת עולמים. הוריו, אחותו ואחיו, וכל בני משפחתו וחבריו, עמדו שם, מול הקבר הטרי, מול הבור שנפער לא רק באדמה אלא גם בלבם. לאחר נפילתו, הועלה ניב מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ומסירותו.

אחותו, אלין, עמדה ליד קברו הטרי, קולה רועד מכאב בלתי נתפס. "ניבי," לחשה, "פעם אחרונה עמדנו פה ביחד, בהלוויה של עומרי. ועכשיו אני מגיעה לפה לקבור אותך. איך זה יכול להיות?" דמעות זלגו במורד לחייה, והיא נאחזה במילים האחרונות שאמרה לו. "הילד הכי יפה, הכי מצחיק. כולם אהבו את הבדיחות שלך. תמיד דאגת לכולנו, לכולנו, ניבי. אני מתגעגעת אליך כל כך. אני מרגישה כאילו תלשו לי את הלב מהמקום. איך אתקדם בחיים בלעדיך? היית אדם של מילים, של צחוק, של חיים. ועכשיו... עכשיו אתה נקבר ליד האדם שהכי אהבת, ליד עומרי, שהיית הכי קרוב אליו. לפחות שם תהיו שוב ביחד. אני אוהבת אותך הכי בעולם, אחותך הקטנה." קולה נקטע, והיא נשענה על כתפי אביה, מוצאת נחמה קלושה בעובדה שאחיה ואחיה לנפש שוכבים זה לצד זה.

אביו, אייל, הצליח לדלות מילים מתוך השבר העמוק. הוא דיבר על המורשת שניב השאיר אחריו, מורשת שאין לה שיעור. "המורשת של ניב," אמר, "היא שמחה, אושר, צחוק, אהבת אדם, עזרה לזולת ואהבת המשפחה." המילים האלה, שנאמרו מתוך כאב עצום, תיארו בצורה מדויקת את מהות חייו הקצרים אך המלאים של ניב. הוא היה סמל לשמחה, לחיים, לאור שאי אפשר לכבות. הוא היה האדם שתמיד ידע להפיג את המתח בבדיחה, לתת חיבוק חם, להקשיב בסבלנות. הוא היה האדם שתמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו, שתמיד הושיט יד לעזרה. הוא היה עמוד התווך של משפחתו, וליבו היה שייך להם, ולחבריו, ולמדינה כולה.

החלל שניב הותיר אחריו היה עצום. הכיסא הריק בשולחן האוכל, השקט בבית שבו פעם רעמו צחוקיו, הכדורגל שנותר שומם בפינה. אבל מורשתו אינה שקטה. היא מהדהדת בסיפורים שחבריו מספרים, בזיכרונות שמשפחתו נוצרת, ובדוגמה שהציב לכולם. ניב רדיע, הילד מאליכין, הפלס האמיץ, הנהג המקצוען, החבר הנאמן, האח האוהב, והבן המסור, נפל בקרב על הגנת המולדת. חייו, שנקטעו בטרם עת, היו שזורים באהבה, בצחוק ובמחויבות עמוקה. סיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בלחימה למען הערכים שבהם האמין. הוא חלק מסיפור התקומה של עם ישראל, של הרוח הבלתי מתפשרת שקמה מתוך השבר. שמו מונצח באתר האינטרנט "ממוריז+", אך יותר מכך, הוא חקוק בליבם של אלה שהכירו אותו, והוא ממשיך להאיר את דרכם, להזכיר להם את כוחה של אהבה, של חברות, ושל רוח אדם. זכרו יהיה ברוך, וסיפורו ימשיך להיות מגדלור של תקווה וגאווה ישראלית.