ניב דייג

ברמת השרון, בלב שכונת נווה גן השלווה, עמד בית שבו נשמו קירותיו את קולות החיים, את צחוקם המתגלגל של ילדים ואת חום משפחת דייג. אל הבית הזה, ביום הראשון לטבת תשס"ו, הלוא הוא ה-31 בדצמבר 2005, הגיח לעולם ניב. הוא היה בנם השני של אילנית ויגאל, אח צעיר לדור, שהמתין לו בכיליון עיניים. כבר מרגע לידתו, נראה היה שניב נשא עמו איזה ניצוץ מיוחד, שובבות עליזה ורוח מלאת חיים שנדמה היה כאילו אינה יודעת גבול. הבית התמלא באור חדש, ורחשיו העדינים של תינוק הפכו במהרה לקולות רמים יותר של פעוט סקרן, שחוקר כל פינה וכל חפץ, מותיר אחריו שובל של צעצועים מפוזרים וסימני אצבעות קטנות על כל משטח. אילנית ויגאל צפו בו מתפתח, כל יום היה הפתעה, כל חיוך היה מתנה. דור, אחיו הגדול, מילא את תפקידו במסירות, לעיתים קצת בסבלנות שאזלה, אך תמיד עם אהבה עמוקה. הוא היה המגן, המדריך הראשון, השותף למשחקים שהלכו והשתכללו ככל שניב גדל והשובבות שלו הפכה ליצירתיות, למקור בלתי נדלה של רעיונות למתיחות קטנות ולשעשועים.

השנים הראשונות עברו בסימן של גילוי. ניב אהב לרוץ יחף על הדשא הרך בחצר, להרגיש את טיפות הטל הקרות מלטפות את כפות רגליו בבקרים, או את חול הקיץ החם צורב במקצת תחת השמש. הוא היה ילד שאי אפשר היה לפספס, גם כששתק, נוכחותו הייתה מורגשת. הוא למד בבית הספר היסודי "דורון", שם כבר החל להתבלט לא רק בחיוכו הכובש, אלא גם ביכולתו הטבעית לחבר בין אנשים. הוא היה ציר מרכזי בחבורת הילדים, זה שתמיד ימצא פתרון לסכסוך קטן על כדור או על תור בנדנדה, זה שיצחיק את כולם בבדיחה בזמן הנכון, וזה שיוודא שאף אחד לא נשאר לבד בהפסקות. המורים זכרו אותו כילד חכם, סקרן, שלעיתים אולי קצת התקשה לשבת בשקט, אך כשכבר התרכז, עשה זאת במלוא הרצינות. הוא היה סופג ידע במהירות, ונהנה במיוחד משיעורי ספורט, שם יכול היה לפרוק את האנרגיה הבלתי נגמרת שלו. אחרי שעות הלימודים, מגרש הכדורגל השכונתי היה למבצרו. הוא לא תמיד היה המבקיע המצטיין, אבל הוא היה המנוע של המשחק, זה שרץ ללא הפסקה, שמעודד, שדוחף קדימה, ובעיקר – זה שדואג שהמשחק יהיה מהנה לכולם. הוא היה מגיע הביתה עם ברכיים שרוטות ושיער מלא אבק, אבל עם חיוך רחב על פניו, מתאר לאמו ואביו בהתלהבות את המהלכים הגדולים של היום.

כשהגיע לחטיבת הביניים, ולאחר מכן לכיתה י' בתיכון "רוטברג למדעים ולאומנויות", ניב כבר היה נער מגובש. הוא התקבל לכיתת מא"ה – מסלול אימון להצלחה – מסלול שדרש מצוינות, חתירה קדימה ורצון להגיע רחוק. ואכן, ניב לא אכזב. הוא הצטיין בלימודיו, לא רק בגלל יכולותיו האינטלקטואליות, אלא בעיקר בגלל אותה נחישות פנימית שאפיינה אותו מילדות. הוא לא הסתפק בציון עובר, אלא שאף להבין לעומק, לשאול שאלות, ולדחוף את עצמו ואת סביבתו קדימה. חבריו בכיתה ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו. אם מישהו התקשה בחומר, ניב היה שם כדי להסביר בסבלנות, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רצון אמיתי שכולם יצליחו. הוא היה איש של פשרה, כפי שזכר מחנך כיתתו, יובל שפירא, "חייכן ונעים לכולם, איש של נועם ופשרה שהשרה סביבו רוגע ושלווה". הוא היה הצעיר בכיתה, אך גילו לא הפריע לו להיות דמות דומיננטית, מקור להשראה ולביטחון. הוא ידע לאזן בין הרצינות הנדרשת בלימודים לבין שמחת החיים הטבעית שלו, בין התחייבויותיו כנער מתבגר לבין התשוקות האמיתיות שבערו בו.

אחת התשוקות הגדולות והקבועות בחייו של ניב, מילדותו ועד יומו האחרון, הייתה קבוצת הכדורגל "הפועל באר שבע". במשך שתים-עשרה שנים, מסורת קבועה של אבות ובנים מתל אביב הייתה נוסעת יחד, בסופי שבוע, אל אצטדיון "טרנר" בבאר שבע, או למשחקי חוץ ברחבי הארץ, ואף מעבר לים. ניב היה חלק בלתי נפרד מהמסע הזה. הוא היה מתעורר בבוקר המשחק עם פרץ של התרגשות, לבוש בחולצת הקבוצה האדומה, סמל האריה מתנוסס בגאון על חזהו. הדרך הארוכה דרומה הייתה חוויה בפני עצמה. באוטו, עם אבא יגאל וחבריו, התנגנו שירי אוהדים, ניתוחי משחק סוערים התחלפו בבדיחות וצחוקים. ניב היה יושב מאחור, קולט כל מילה, לומד את ההיסטוריה של הקבוצה, את השמות של השחקנים האגדיים ואת הסיפורים שמאחוריהם. כששיירת המכוניות הייתה מתקרבת לאצטדיון, ריח הנקניקיות הצלויות וההמולה ההולכת וגוברת היו ממלאים את האוויר. ניב היה נסחף מיד באנרגיה. הוא היה נכנס לטרנר, האצטדיון שהפך לבית שני עבורו, וכל צעד על המדרגות היה מלווה בפרץ אדרנלין. רעש הקהל, הצבע האדום שמילא כל פינה, הדגלים המתנופפים ברוח – כל אלה יצרו עבורו חוויה עוצמתית. הוא היה עומד ביציע עם חבריו ואביו, שר בקולי קולות את שירי העידוד, מנופף בצעיף, קופץ ורוקד עם כל שער. הוא חווה את הרגעים המתוקים של הניצחון ואת התסכול המר של ההפסד, ותמיד, גם אחרי משחק מאכזב, האהבה לקבוצה נותרה איתנה. הוא היה נער של עקרונות, וגם באהדתו לקבוצת כדורגל, באו לידי ביטוי ערכים כמו נאמנות, מסירות, אחווה, והיכולת להיות חלק ממשהו גדול יותר ממנו, קהילה שחולקת תשוקה משותפת. המסעות לחו"ל, למשחקי הקבוצה באירופה, היו פסגות של חוויות. לראות את הקבוצה משחקת על במות גדולות, לפגוש אוהדים אחרים מרחבי העולם, לדגול בצבעים האדומים בגאווה – כל אלה חיזקו את הקשר העמוק שלו לספורט, לקהילה, ולתחושת השייכות.

אבל מעבר לאהבה הבוערת לכדורגל, ניב ניחן באישיות יוצאת דופן שזכרו כולם. הוא היה בחור חם, שנועם הליכותיו הקדים אותו לכל מקום. טוב לבו לא היה מאמץ, אלא תכונה טבעית שזרמה בעורקיו. הוא היה קשוב, אמפתי, ותמיד ידע למצוא את המילים הנכונות. נוכחותו הייתה בוטחת, לא מתנשאת, אלא כזו שהשרתה ביטחון גם על הסובבים אותו. הוא היה בן אהוב להוריו, שהתגאו בו בכל רגע נתון, אח מסור לדור, שתמיד מצא את הדרך לתמוך ולעודד, וחבר נאמן, כזה שתמיד יעמוד לצידך, בסוד ובגלוי. כל מי שהכיר אותו – במשפחה, בחברות, ובהמשך גם בצבא – דיבר על האור שהפיץ סביבו. אור של אופטימיות, של נדיבות, של שמחה פשוטה. חיוכו הכובש, שהיה כמעט סימן ההיכר שלו, היה מסוג החיוכים שגורמים לך לחייך בחזרה מבלי לשים לב. הוא היה איש של פשרה, שמעדיף למצוא את נקודות החיבור מאשר להתמקד בחילוקי דעות. הוא השרה רוגע ושלווה בכל מקום אליו הגיע, גם ברגעים של מתח או אי ודאות. ניב ניחן במנהיגות טבעית, לא כזו שדורשת תשומת לב או צועקת הוראות, אלא מנהיגות שנובעת מחיבור ערכי עמוק, מנכונות לתרום תרומה משמעותית לכלל, מתוך דוגמה אישית. הוא היה זה שמוביל בשקט, שמראה את הדרך במעשיו, שגורם לאנשים לרצות ללכת אחריו פשוט כי הם הרגישו שהוא אדם ישר, אמין, ובעל כוונות טהורות.

הרצון לתרום תרומה משמעותית לא רק התבטא בחיי היום-יום שלו, אלא התעצם והתגבש לכדי שאיפה ברורה: לשרת ביחידה קרבית בצה"ל. עבור ניב, זו לא הייתה עוד מטרה חולפת, אלא ייעוד. במשך שנתיים, עוד לפני הגיוס, הוא הקדיש את עצמו לאימונים פיזיים אינטנסיביים. הוא היה יוצא לריצות ארוכות בגבעות שמסביב לרמת השרון, בבוקר מוקדם כשטיפות הטל עוד כיסו את העשב, ובערבים כששמש השקיעה צבעה את השמיים בגוונים של אדום וכתום. הוא דחף את גופו לקצה, התאמן על סבולת, כוח וסיבולת לב-ריאה. כל צעד, כל זיעה שנטפה, כל שריר כואב, היו חלק מההכנה המנטלית והפיזית למסלול של יחידה מובחרת. הוא לא רק רץ, אלא עשה אימוני כוח, טיפוס, וכל מה שיכול היה להכין אותו לאתגרים הפיזיים והנפשיים של השירות הצבאי. חבריו היו מצטרפים אליו לעיתים, אך רק מעטים יכלו לעמוד בקצב שלו, באותה נחישות בלתי מתפשרת. ניב היה מציב לעצמו יעדים ברורים, משתפר מאימון לאימון, מרגיש איך גופו מתחזק ונשמתו מתעצמת. הוא ידע שהדרך לשירות משמעותי עוברת דרך השקעה אישית עמוקה, והוא היה נכון לשלם את המחיר. הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל מעשיו הבהירו לכולם כמה חזק הרצון שלו לתרום למדינה, להגן על ביתו ועל עמו.

ההכנות האינטנסיביות הללו קיבלו משמעות עמוקה יותר עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". חצי שנה לפני גיוסו, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, התעוררה ישראל למציאות בלתי נתפסת. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי הדרום עוד היו שקועים בשנתם, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית ורצחנית מרצועת עזה. מאות אזרחים נרצחו באכזריות בבתיהם, במסיבות טבע, ברחובות. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשניסו להגן בגופם על היישובים והתושבים. בוקר זה, שהחל בחג ושמחה, הפך לסיוט לאומי, ליום ששינה את פני המדינה. מלחמה פרצה, ותוך זמן קצר נפתחו חזיתות נוספות, מצפון ועד דרום, מלבנון ועד סוריה. ניב, ככל צעיר ישראלי, עקב בדאגה ובכאב אחר החדשות. הוא ראה את התמונות, שמע את העדויות, וחווה את תחושת חוסר האונים שפקדה רבים. אך עבורו, תחושת חוסר האונים הזו התחלפה במהרה בנחישות גדולה עוד יותר. המלחמה רק חיזקה את ההכרה שלו בחשיבות השירות הקרבי, והצורך להיות שם, בחזית, להגן על הבית.

ב-18 באפריל 2024, התגייס ניב לצה"ל. הוא עבר את הגיבוש המפרך ליחידות מיוחדות, שבו נבדקו גבולות הסיבולת הפיזית והמנטלית שלו. עמד בכולם, והוכיח את מה שכולם כבר ידעו – הוא חומר של לוחמים. הוא שובץ בתחילה ליחידת הקומנדו "מגלן", יחידה עילית בצבא, שם החל את מסלול ההכשרה המאתגר. חמישה חודשים אינטנסיביים עברו עליו במגלן, חודשים שבהם למד את יסודות הלוחמה, הניווט, ההסוואה, והתמודדות עם מצבי לחץ. הוא התחשל פיזית ונפשית, יצר קשרים עמוקים עם חבריו לצוות, וחווה את המשמעת והאחריות של לוחם מובחר. אך לאחר חמישה חודשים, מסיבות מבצעיות וארגוניות, עבר ניב לגדוד 890 "אפעה" בחטיבת הצנחנים. המעבר לא הפחית כהוא זה מנחישותו. הוא ראה בכך הזדמנות נוספת לתרום, להיות חלק מיחידה קרבית משמעותית, ולהמשיך את דרכו כלוחם. הוא התאקלם במהירות בגדוד החדש, ומסלול הכשרת הלוחם של הצנחנים הושלם בהצלחה. עם סיומו, הוצב ניב בצפון הארץ, על גבולות המדינה, בקו ההגנה מפני האיומים המתמידים.

הצפון היה אזור מתוח, תחת איום מתמיד מהחזית הלבנונית והסורית. ניב מצא את עצמו במהרה בלב העשייה המבצעית, מגן על יישובים, מבצע סיורים, ותורם לביטחון השוטף. מפקדיו העריכו אותו עד מאוד. הם ראו בו לוחם מקצועי, חדור מטרה, נחוש ואמיץ. הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה, לא משנה כמה קשה או מסוכנת הייתה. הוא לא חיפש קיצורי דרך, אלא עשה כל דבר במלוא הרצינות והמסירות. באחת מהודעות הווטסאפ האחרונות ששלח לאחד ממוריו בתיכון, כתב ניב בטון פשוט אך חד משמעי: "העיקר – אני שומר על המדינה". המשפט הזה, קצר ותמציתי, שיקף את כל מה שהניע אותו – תחושת שליחות עמוקה, אחריות, ואהבת מולדתו. הוא לא חיפש תהילה, אלא פעל מתוך אמונה פנימית בצדקת הדרך, מתוך הבנה ברורה של חשיבות תפקידו.

מדריכת האימון הגופני של הגדוד, המדא"גית, סיפרה על ניב בעיניים מצועפות, בקול רועד שהפך להיות יציב יותר ככל שדיברה על מעלותיו. "אני מדא"גית בגדוד כבר שנה וחצי," אמרה, "עבדתי והכרתי מאות לוחמים והמון צוותים. יצא לי לראות הרבה ולהבין איך נראית אינטראקציה של צוות, מי הלוחמים שבונים אותו ומה הדינמיקה ביניהם. וכשהכרתי את הצוות יותר לעומק בקו אליעד, לא היה אפשר לפספס את ניב." היא המשיכה, "לפעמים לוקח לי זמן להכיר ולזכור את השמות, אבל לא ניב. בכל אימון כולם היו פונים אליו, מדברים אליו. לא היה ניתן לפספס את כמה שאהבו אותו. הנוכחות שלו הייתה כל כך בולטת בצוות, בדינמיקה שלו, ביכולות החברתיות שלו. החיוך שלו היה גורם לך לחייך חזרה מבלי ששמת לב אפילו." היא ציירה תמונה חיה של ניב באימונים: בבוחן הבראור המפרך, המבחן שבודק את גבולות הסבולת, ניב סיים בין הראשונים בצוות. הוא לא נח. אחרי שלקח כמה נשימות עמוקות וסדירות, הוא חזר לרוץ עם חבריו שלקח להם יותר זמן. הוא רץ לצידם, מעודד, דוחף אותם קדימה במילים ובמעשים, לא נותן להם לוותר. "יאללה, תן עוד דחיפה קטנה, אתה יכול! כמעט הגעת!" היה אומר בחיוך מעודד, והם, מותשים וכואבים, מצאו בו כוח להמשיך.

באחד מאימוני הפילאטיס שעשתה להם, ניב הפתיע אותה לחלוטין. "הוא היה תותח וגמיש בצורה שלא תיאמן," סיפרה. "במדידות כוח הוא דאג להישאר בזמן שכל החברים שלו נבחנים, לעודד אותם מהצד, לשים להם מוזיקה בבוקסה ולדרבן אותם. הוא היה מנגן שירים קצביים, כאלה שמרימים את המורל, וקופץ ומעודד כל אחד באופן אישי. 'יאללה, תן עוד אחת! אתה אלוף!', היה צועק, וכולם היו מרגישים את החום והכנות בקולו." היא זכרה במיוחד ריצת ניווט אחת, כזו שדורשת גם כושר פיזי מעולה וגם חשיבה מהירה ויכולת התמצאות. ניב חזר שני. המג"ד היה לידה ושאל, "מי זה התותח הזה?" והיא, בחיוך של גאווה, ענתה: "ניב דייג". המג"ד אמר מיד שחייבים להכניס אותו לנבחרת המצטיינים של הגדוד, והיא ענתה לו שהוא כבר בפנים, כי ניב היה תמיד צעד אחד קדימה. "לצערי הכרתי אותו רק מספר חודשים," סיכמה המדא"גית, "אבל הוא הספיק לעשות רושם ולהיכנס לי ללב, כי זה היה מי שהוא – בן אדם שידע לזרוח בשקט ומאיר בנוכחותו כל מקום שאליו הגיע." האור הזה, שהזכירה, היה אותו אור שאפיין את ניב מילדותו, אור של טוב לב, של שמחת חיים, של נתינה ללא תנאי.

במהלך שירותו הצבאי, כשהוא מרוחק בצפון הקר, פקד אסון נוסף את משפחת דייג. אביו של ניב, יגאל, חלה במחלה קשה. החדשות הקשות הלמו בניב בעוצמה, אך הוא לא נשבר. גם בהיותו מרוחק, הוא דאג לאביו במסירות אין קץ. מדי יום, בין משימה למשימה, בין שמירה לסיור, היה מוצא זמן להתקשר הביתה. לא רק לשאול לשלומו של אביו, אלא להתעניין באופן יומיומי בהתמודדות שלו, בטיפולים, במצב רוחו. הוא עודד את רוחו של אביו ככל שניתן, במילים חמות, בבדיחות קטנות, בהבטחות לעתיד טוב יותר. הוא היה מספר לו על החוויות שלו בצבא, משתף אותו בסיפורים מצחיקים מהשטח, מנסה להסיט את מחשבותיו של יגאל מהכאב והדאגה. הקשר בין אב לבן, שהיה תמיד חזק ועמוק, התחזק עוד יותר בתקופה זו, והפך לעוגן של תמיכה הדדית. ניב, הלוחם הצעיר, מצא בתוכו כוחות נפש אדירים כדי לתמוך בגיבור חייו שלו, להעניק לו תקווה ואופטימיות גם ממרחק. הוא היה משתף את אילנית ודור בדאגותיו, אבל תמיד עם נימה של אמונה, של ודאות שהכל יסתדר.

באפריל 2025, יצא ניב לחופשה קצרה מהצבא, רגע של הפוגה מהמתח והשגרה הצבאית. כמו תמיד, הדבר הראשון שעשה היה לנסוע למשחק של קבוצת הכדורגל האהובה עליו, "הפועל באר שבע". הוא חזר לטרנר, ליציע האדום, לקהל המוכר, לריח הנקניקיות ולצלילי שירי העידוד. הוא חגג עם הקבוצה ניצחון מתוק, שר וקפץ עם חבריו, כשלרגע אחד הצליח לשכוח מהמלחמה, מהמתח, מהדאגה לאביו. הוא היה שקוע כולו בשמחת הניצחון, באופוריה של הרגע. היה זה המשחק האחרון של הקבוצה שבו זכה לצפות, רגע אחרון של אושר טהור, של חיבור לתשוקה שהגדירה חלק כל כך גדול ממי שהיה.

אך החופשה הסתיימה, וניב חזר אל הגזרה הצפונית, אל המציאות המתוחה ואל תפקידו כלוחם. ביום רביעי, 1 במאי 2025, ד' באייר תשפ"ה, היה ניב אחד הנוסעים ברכב צבאי מסוג "האמר". הם נעו בציר ביטחוני בדרום רמת הגולן, במסגרת פעילות מבצעית בגזרת אלי-עד. מזג האוויר באותו יום היה אולי הפכפך, השמיים אולי היו אפורים, או שאולי השמש הבהירה האירה את הדרך באופן מטעה. הכביש, שהיה מוכר ללוחמים, הוביל אותם דרך נופי הגולן הירוקים, בין שטחי מרעה ושדות. סמוך לצומת הכניסה למושב רמת מגשימים, אירעה תאונה. פתאום, ברגע אחד, התהפכו החיים. הרכב הצבאי, שנסע בדרכו, נקלע לתאונה טרגית. הרעש המחריד, הכאב, הבלבול – כל אלה התערבבו לרגע אחד קטלני. מותו של ניב נקבע במקום. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד. לצידו, נפצעו שלושה חיילים נוספים, שחלקו איתו את הרגעים האחרונים. הבשורה הקשה הגיעה אל בית משפחת דייג ברמת השרון כרעם ביום בהיר. עולמם של אילנית ויגאל, של דור, התהפך. הבית שרחש חיים ושמחה, התמלא באבל כבד.

רב-טוראי ניב דייג, הלוחם שרק לפני רגע נלחם בשביל המדינה, נפל בפעילות מבצעית. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול שבתל אביב, כשאלפים, בני משפחה, חברים, מפקדים ופקודים, מלווים אותו בדרכו האחרונה. שורה של חולצות אדומות של "הפועל באר שבע" בלטה בקהל, עדות לאהבה הגדולה שהייתה לו ולקהילה שאימץ אותו כבן. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה נוספת במסירותו ובמקצועיותו.

אימו, אילנית, ספדה לו במילים שנכתבו מדם ליבה, מילים שביטאו את הכאב הבלתי נתפס ואת הגעגוע האינסופי. "היית צריך להגיע בשבוע הבא," כתבה, "ואני כהרגלי מתחילה כבר להתבכיין. אני מתבכיינת לך שאני מתגעגעת. זה בדיוק השלב שאני כבר מצפה, מכינה, קונה, מחפשת איך להפתיע. אבל הפעם, במציאות הנוכחית והאסון הכבד, אני פשוט אשאר מתגעגעת תמידית. אפילו את האייקון של הלב אני כבר לא אקבל [בהודעה בטלפון]. ניבי שלי, הדם שלך זורם בעורקים שלי, אתה הבייבי שלי. תמיד תישאר חתיך ובנוי לתלפיות, והחלומות והתכנונים יישארו כבר בעננים. שלח בריאות לאבא, תביא שלום עלינו ועל כל עם ישראל." מילותיה ריגשו עמוקות, חשפו את הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק בין אם לבנה, את התכנונים שנגדעו, את התקווה שהתנפצה, ואת הבקשה הפשוטה והחזקה לשלום ולבריאות.

אחיו דור, שבור והמום, כתב: "שבורים והמומים. אחי הקטן והיחידי. לנצח תהיה בליבי." מילותיו הקצרות והחותכות ביטאו את עומק השבר, את העובדה שניב לא היה רק אח, אלא חלק בלתי נפרד מזהותו של דור, חלק שנגדע בטרם עת. חברו הטוב של ניב כתב לו שיר, שיר שהיה מכתב פרידה והבטחה כאחד: "למרות שהלך – השאיר אחריו אינסוף, כל מגע איתו נחרט עד הסוף. / כל לב שפגש – לא שכח, כל חבר שנשאר ממשיך במאבק. / כי אבן לא צריכה קול רם, כדי להרעיד אוקיינוס שלם / וגם אם לא ניתן לגעת בה שם – האור שלך, ניב, נשאר לעולם". השיר הזה תפס את מהותו של ניב – את השפע שהשאיר אחריו, את האופן שבו נגע בכל אדם, את ההשפעה העצומה של נוכחותו השקטה אך העוצמתית. הוא הדגיש את הרעיון שגם אם לא ניתן לגעת בו פיזית, האור שהפיץ ממשיך להאיר, להדריך, ולהיות נוכח.

קבוצת הכדורגל "הפועל באר שבע", שאותה אהד ניב בכל נימי נפשו, קיימה טקס מרגש לזכרו לפני תחילתו של משחק באצטדיונה הביתי. הקהל האדום כולו קם על רגליו, דקה ארוכה של שקט השתררה באצטדיון, שקט רועם שהעיד על העצב העמוק ועל ההכרה באובדן. תמונה של ניב, עם חיוכו הכובש, הופיעה על המסכים הגדולים, וקולו של הכרוז סיפר את סיפורו. זו הייתה מחווה מרגשת, רגע שבו קהילת הכדורגל התאחדה באבל ובגאווה, והבטיחה שניב, האוהד המסור, לעולם לא יישכח. מוקירי זכרו הדפיסו מדבקות עם דיוקנו המואר והכיתוב: "תמיד עם החיוך הכי מושלם". המדבקות הללו התפשטו במהרה, נתלו על קירות, על מכוניות, על תיקים, סמל קטן אך עוצמתי לזכרו של נער שחיוכו היה סמל לטוב לב, לשמחת חיים, ולרוח נתינה בלתי מתפשרת.

ניב דייג, סמל ניב דייג, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה. הוא היה דמות מופת – בן אהוב, אח מסור, חבר נאמן, לוחם אמיץ, פקוד מוערך ומנהיג טבעי. הוא היה מגלם את רוח "מלחמת התקומה", את אותו דור צעיר שגדל אל תוך מציאות מורכבת, אך בחר לעמוד איתן, לתרום, להגן, ולבנות. סיפור חייו של ניב הוא סיפור על אנושיות, על ערכים, על אהבה למשפחה ולמדינה. הוא לא היה גיבור של מילים מפוצצות או מעשים גרנדיוזיים, אלא גיבור של חיי יום-יום, של מסירות שקטה, של חיוך כובש שמאיר כל פינה חשוכה. הוא היה גיבור של החיים עצמם, של הבחירה לתת מעצמו עד כלות, להגן על הבית בכל מחיר. דרך סיפורו, דרך זכרו, ודרך האור שהשאיר אחריו, ממשיכה רוח התקומה הישראלית לפעום, חזקה ומלאת תקווה, מבטיחה שמעשיו וזכרו יאירו לנו את הדרך, לעד.