ניצן שסלר

באקו, בירת אזרבייג'אן, עיר של ניגודים בין עתיק למודרני, בין בתי אבן עתיקים למגדלי זכוכית נוצצים, הייתה המקום שבו נולד ניצן שסלר ביום כ"ב בשבט תשס"ב, הרביעי בפברואר 2002. שנה אחת בלבד חלפה מאז נשימתו הראשונה באוויר הקר של הקווקז, כשגורלו נשזר בחוטים עדינים אל עבר ארץ רחוקה, אל משפחה שעתידה הייתה לאמץ אותו אל חיקה בחום אין קץ. בדצמבר 2002, בהיותו תינוק בן עשרה חודשים, יצא לדרכו הגורלית, תהליך אימוץ ארוך ורגיש שהגיע לשיאו במפגש ראשון ומרגש עם הוריו, פרח וארז. פרח, אימו, זכרה את הרגע הזה בבהירות של חלום שהתגשם, תיארה אותו כ"פגשנו אותך לראשונה בבאקו ונכנסת לנו עמוק ללב. עמדת בלול ענק בבית הילדים, שלחת אלינו ידיים ובכית שנרים אותך". המילים האלה, שנטעו עמוק בזיכרון, ציירו תמונה של ילד קטן, פגיע וצמא לאהבה, ששולח את זרועותיו הרכות אל עבר עתידו הלא נודע, בוחר את הוריו כפי שהם בחרו בו. אותו מפגש ראשוני, בבית הילדים המנוכר, הפך לרגע מכונן שבו הונחו היסודות לקשר עמוק, לחיים שלמים של אהבה והתמסרות.

מרגע שנחת בישראל, בחיק משפחתו החדשה בחדרה, החיוך שב אל ביתם של פרח וארז, שהיה שקט ומצפה. ניצן, הילד הקטן, הפך בן רגע ל"קמיע" המשפחתי, כפי שכינו אותו הוריו, סמל לחזרה של השמחה והאושר אל מעונם. עם בואו, האיר להם המזל פנים, והמשפחה התרחבה, תחילה עם לידתה של שי ולאחר מכן עם לידתה של שיר, שתי אחיות קטנות שאותן אהב אהבת נפש ושמר עליהן כמטמון יקר. בביתם בשכונת מגדלי עלית בחדרה, גדל ניצן כבן אהוב להוריו, אח מסור ומגונן, המקיף את אחיותיו במעטה של חום ודאגה. את ימיו הראשונים כילד בישראל בילה בפעוטון של "נעמת", שם למד את צעדיו הראשונים בעולם, את קולות העברית ואת משחקי החברה הראשונים, ומשם המשיך לגן "חרצית", גן שבו ניחוחות הפרחים המלאו את האוויר והצבעים העזים של עלי הכותרת נצרבו בזיכרונו כחלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. את דרכו בבית הספר היסודי החל ב"אילן רמון", שם התגלה כילד יפה תואר, שקט ומופנם, אך בעל חוכמה רבה ועוצמה פנימית שהלכה והתגלתה עם השנים. הוא לא היה מסוג הילדים שמרעישים ומבקשים תשומת לב, אלא העדיף לצפות, ללמוד ולהפנים, כשעיניו החכמות קולטות כל פרט בסביבתו. כבר אז דבק במשפט "אמור מעט ועשה הרבה", משפט שהפך לקו מנחה בחייו, וביטא את אופיו המעשי והצנוע.

שנות ילדותו בחדרה עברו עליו באווירה של חום משפחתי וערכים ברורים. הוא אהב את הבית, את הריחות המוכרים של ארוחות שישי, את צחוקן המתוק של אחיותיו ואת החיבוק המנחם של הוריו. בחדרו, לצד ספרי הלימוד, החלו להצטבר ספרי היסטוריה ומפות, עדות לאהבתו הגדולה לארץ ולעולם. הוא היה מתיישב שעות ארוכות ומעיין באטלסים, מצביע על ערים ויישובים, מדמיין את הדרכים המתפתלות ביניהם ואת הסיפורים שמאחורי כל פיסת אדמה. הזיכרון שלו לפרטים גיאוגרפיים היה מדהים, והוא ידע לספר על כל עיר ויישוב – את מיקומם, את סיפורם ההיסטורי ואת תרבותם הייחודית. האהבה הזו לישראל לא הייתה רק ידע תיאורטי; היא התבטאה בטיולים רבים שערך עם משפחתו וחבריו, מצפון ועד דרום, כשהוא סופג את נופיה המגוונים של הארץ, את ריחות האדמה אחרי הגשם, את צלילי השווקים הסואנים ואת השקט המדברי. הוא אהב ללכת ברגל, לחוש את האדמה תחת כפות רגליו, להכיר את ישראל דרך הרגליים, כפי שהיה אומר. מעבר להיסטוריה של ארץ ישראל, גילה בקיאות יוצאת דופן בהיסטוריה הכללית, הכיר אירועים מכוננים וציוני דרך חשובים, והיה מסוגל לנתח תהליכים היסטוריים מורכבים בבהירות מפתיעה. הוא לא היה רק ילד שקולט עובדות, אלא כזה שמבין את הקשרים, את ההשלכות ואת המשמעות העמוקה של האירועים שהתרחשו בעולם.

כשעלה לחטיבת הביניים "בית אליעזר" ומשם לתיכון "חדרה", נכנס ניצן לכיתות הספורט, מה שאיפשר לו לשלב את אהבתו הגדולה לכדורגל עם לימודיו. הוא הצטיין בלימודים, במיוחד בחשיבה מתמטית מעולה, שביטאה את יכולתו לפתור בעיות באופן לוגי ויצירתי. אך את תשוקתו העמוקה ביותר מצא על מגרש הכדורגל. מגיל צעיר מאוד, הפך הכדורגל לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא הצטרף לקבוצת הילדים של "הפועל חדרה", שם החל את דרכו כבלם, תפקיד הדורש ריכוז, ראיית משחק והקרבה. הוא אהב את המגע של הכדור ברגלו, את הריצה המאומצת על הדשא, את צליל שריקת השופט ואת תחושת הניצחון הקבוצתי. משם עבר לקבוצות הנערים של "מכבי ברקאי" ולאחר מכן ל"מכבי הרצליה", כשהוא ממשיך להצטיין בתפקידו כבלם, ומוכיח שוב ושוב את כישוריו ויכולותיו. הוא הקפיד על אורח חיים בריא, התאמן באופן קבוע כמה פעמים בשבוע, לאורך שנים ארוכות, כשהוא דוחף את עצמו לקצה, משפר את כושרו הגופני ואת יכולותיו הטכניות. הכדורגל לא היה רק משחק עבורו, אלא דרך חיים, בית ספר לערכים של עבודת צוות, התמדה, משמעת והתמודדות עם ניצחונות והפסדים.

מעבר למגרש, ניצן היה אוהד כדורגל בנשמתו. בילדותו, בילה עם משפחתו ביציעי האצטדיונים, כשהוא אוהד את קבוצת "הפועל פתח תקווה". את קולו הצעיר ניתן היה לשמוע מתערבב עם שאגות הקהל, את ידיו מוחאות בהתלהבות עם כל שער, ואת פניו מאירות מאושר עם כל ניצחון. עם השנים, בנעוריו, התפתחה בו אהבה עזה ל"הפועל תל אביב", אהבה שהפכה לתשוקה אדירה, לא פחות מאובססיה בריאה. הוא נסע למשחקי הקבוצה בכל רחבי הארץ, חש את הדופק הפועם של הקהל האדום, שר את שירי האוהדים מכל הלב, ושמר על קשר הדוק עם ארגון האוהדים, ה"אולטראס". הצעיף האדום של הפועל היה חלק בלתי נפרד מזהותו, סמל לשייכות ולנאמנות. הוא לא רק אהד, אלא חי את הכדורגל, ניתח מהלכים, זכר סטטיסטיקות, והיה יכול לדבר שעות על שחקנים, טקטיקות ורגעים בלתי נשכחים. את אהבתו זו לכדורגל העביר גם לאחותו הקטנה, שי. הוא היה מאמנה הראשון, מלמד אותה את יסודות המשחק, את בעיטות העונשין המדויקות ואת חשיבות העבודה הקשה. בתמיכתו ובעידודו הפכה שי לשחקנית כדורגל מצטיינת בזכות עצמה, כשהוא גאה בה בכל ליבו.

לצד הכדורגל, ניצן פיתח טעם מוזיקלי ייחודי, שבלט מאוד בהשוואה לבני גילו. בעוד שרבים מחבריו הקשיבו למוזיקה עכשווית וטרנדית, הוא נהנה להאזין למוזיקה ישראלית ולועזית איכותית, שרובה נכתבה לפני שנולד. ברשימות ההשמעה שלו, שנוגנו שוב ושוב באוזניותיו או ברמקול קטן בחדרו, אפשר היה למצוא את קולו העמוק והמלטף של אריק איינשטיין, את נעימות הגיטרה של שמוליק קראוס, את השירה המרגשת של חוה אלברשטיין, את המילים החדות והנוקבות של מאיר אריאל ואת הרוק המחוספס של ברי סחרוף. הוא אהב את הסיפורים שבשירים, את הכנות שבהם, את העומק הרגשי ואת המנגינות שלא נס ליחן. גם שלומי שבן, יהודית רביץ ומתי כספי היו שם, לצד הלהקות האייקוניות "גזוז", "כוורת" ו"רוקפור", ששיריהן היו עבורו פסקול חיים. הוא ידע בעל פה את כל מילות השירים, ונהג לזמזם אותם בשקט, כשהוא שקוע במחשבותיו. טעמו המוזיקלי התרחב גם ליוצרים ותיקים ומשפיעים מהעולם, כמו ליאונרד כהן ובוב דילן, ששיריהם העמוקים והפואטיים דיברו אל נפשו, וללהקות כמו "רד הוט צ'ילי פפרס" עם האנרגיה המתפרצת שלהם, REM עם המלודיות המהפנטות ו"אבבא" עם הפופ הקליט והשמח. המוזיקה הייתה עבורו לא רק בידור, אלא מקור השראה, דרך להבין את העולם ואת עצמו, ולהתחבר לרגשות שונים.

ניצן היה בחור בעל עוצמה פנימית וכוח רצון עז, שהציב לעצמו מטרות וכבש אותן בדרכו, לאט ובטוח. הוא ידע לעמוד על עקרונותיו, לא נרתע מלהביע את דעותיו בפומבי, והיה בעל חוש צדק מפותח. אם חש שמשהו אינו הוגן, הוא לא היסס להשמיע את קולו, גם אם זה אומר ללכת נגד הזרם. הוא האמין בעצמו עמוקות, בטח ביכולותיו להתמודד במצבים מורכבים ומאתגרים, ולא אחת אמר בחיוך שקט, "אני תמיד אסתדר, לא משנה איפה ואיך". האמירה הזו לא נבעה מיהירות, אלא מתוך ביטחון פנימי עמוק ביכולתו להתמודד עם כל קושי, למצוא פתרונות ולנווט דרכו בחיים. במעגלי חייו, אסף חברים קרובים שהעריכו אותו מאוד ונהנו מחוש ההומור שלו, שלפעמים היה מעט ציני, אך תמיד שנון ומצחיק. הוא היה חבר אמת, כזה שתמיד יהיה שם כדי לעזור, לעודד ולחזק בעת צרה, להקשיב בסבלנות ולהציע כתף תומכת. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל כשאמר משהו, הייתה לכך משמעות, וכשעשה משהו, זה היה מכל הלב.

לקראת גיוסו לצה"ל, עמד ניצן בפני צומת דרכים משמעותית. הוא היה כדורגלן מחונן, עם פוטנציאל לקריירה ספורטיבית, אך החליט לוותר על האפשרות הזו לטובת שירות משמעותי בצבא. ההחלטה נבעה מאהבתו העמוקה למדינה ומהרצון לתרום את חלקו באופן פעיל להגנתה. הוא התמקד באימונים אינטנסיביים לשיפור הכושר הקרבי, כשהוא רץ, מתאמן בחדר כושר ומבצע תרגילים פיזיים מאתגרים, כל זאת במטרה אחת: להתקבל ליחידה נבחרת. שאף לשרת כצנחן, בדומה לאביו ארז ולדודו משה, ששירתו שניהם ביחידות קרביות מובחרות ושימשו לו מודל לחיקוי. הרצון ללכת בעקבותיהם, ללבוש את הכומתה האדומה ולענוד את כנפי הצניחה, בער בו בעוצמה. באוגוסט 2020, התגשם חלומו. הוא התגייס לחטיבת הצנחנים ושובץ כלוחם בגדוד 101, גדוד "פתן" המיתולוגי. מסלול ההכשרה היה תובעני, פיזית ומנטלית, רצוף במסעות ארוכים, אימוני ירי אינטנסיביים, תרגילי שטח מורכבים ולילות לבנים. את כל אלה צלח ניצן בהצלחה, כשהוא מפגין נחישות, כוח רצון ורוח לחימה בלתי מתפשרת. הוא שובץ בתפקיד קלע חוד, תפקיד הדורש דיוק, ריכוז ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ, והצטיין בכך. במסגרת תפקידו, הוביל את החוליה תוך שהוא סורק את השטח קדימה בעזרת כוונות הנשק, אומד טווחים ארוכים ומזהה איומים פוטנציאליים. הוא היה העיניים והאוזניים של הצוות, זה שמוביל את הדרך ומבטיח את ביטחונם של חבריו.

במהלך שירותו הצבאי, בין אימון לאימון, בין יציאה לשטח לחזרה לבסיס, מצא ניצן גם זמן לאהבה. במסיבה בחדרה, עיר הולדתו, פגש את נטע, בת קיבוץ אפיקים, וביניהם התפתחה אהבה גדולה. מכריהם, שצפו בקשר ההדוק והזוגיות הטובה שלהם, אמרו שהם "נשמות תאומות", ביטוי שביטא את החיבור העמוק והמיוחד ביניהם. נטע חלקה עם ניצן את אהבתו לשירי ארץ ישראל, וכמוהו, נהנתה להאזין לתוכנית הרדיו "ארבע אחרי הצוהריים", המשודרת בגלי צה"ל וכוללת שירים מאוצר הזמר העברי המושמעים ברצף. שעות ארוכות בילו השניים בהאזנה לשיריהם האהובים, כשהם מזמזמים יחד את המילים, חולקים סיפורים אישיים ובוכים וצוחקים יחד. אהבתם הייתה שקטה ועמוקה, מושתתת על כבוד הדדי, הבנה עמוקה ותמיכה בלתי מסויגת. הם חלמו יחד על עתיד משותף, על בית שייבנו, על טיולים שיערכו ועל חוויות שיצברו יחד.

את שירותו הסדיר כלוחם צנחנים סיים ניצן בהצלחה במרץ 2023. הוא היה גאה מאוד ללבוש את המדים, לשרת בצנחנים ולהגן על המדינה. בינו לבין חברי הצוות שלו התפתחה אחוות לוחמים, תחושה של שותפות גורל ורעות מיוחדת במינה, כזו שנרקמת רק בשטח, תחת אש ובמצבי קיצון. הם הפכו למשפחה, סמכו זה על זה בעיניים עצומות וידעו שכל אחד מהם ייתן את חייו למען חברו. גם כשהוצע לו לעבור קורס צלפים, הזדמנות יוקרתית שרבים חלמו עליה, העדיף להישאר עם חבריו לצוות, לבחור בנאמנות לרעות על פני קידום אישי. עם שחרורו, החל פרק חדש בחייו. הוא ונטע שכרו דירה בקיבוץ ברקאי, צעד שביטא את אהבתו הישנה למרחבים הפתוחים ואת חלומו לגור בקיבוץ. הוא אהב את השקט של הקיבוץ, את האווירה הקהילתית ואת הקרבה לטבע. הוא התקבל לעבודה כמאבטח במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", תפקיד שדרש רגישות, אחריות ויכולת התמודדות עם מצבים מורכבים. כעבור זמן קצר, ביקש לעבור לעבוד במחלקה הסגורה, מחלקה שבה המטופלים זקוקים להשגחה צמודה ותמיכה מיוחדת. הוא סיפר לחבריו שהעבודה שלו מעניינת במיוחד, ביטוי לחוש הצדק המפותח שלו ולרצונו לעזור לאנשים הנמצאים במצוקה, גם אם הדבר כרוך באתגרים רבים. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, אלא את הדרך המשמעותית, זו שבה יוכל להשפיע ולתרום.

חודשי האביב והקיץ של 2023 עברו עליו במהירות, מלאים בחוויות ובתכנונים לעתיד. הוא טייל עם חברים בסיני, שם הרגיש את החול החם תחת כפות רגליו, את השקט המהפנט של המדבר ואת הכוכבים הבוהקים בשמי הלילה. יצא לחופשת סקי באירופה, חווה את קור השלג, את מהירות הגלישה במורד ההר ואת תחושת החופש המוחלט. טס עם נטע לחופשה קצרה ביוון, שם נהנו מהשמש הים-תיכונית, מהאוכל המקומי ומהרומנטיקה של האיים. בכל רגע ורגע, ניסה לספוג את החיים במלואם, לחוות כמה שיותר, לאסוף זיכרונות. הוא חסך כסף לשניים מחלומותיו הגדולים: טיול גדול באוסטרליה, יבשת רחוקה ומסתורית שבה קסמו הנופים הפראיים והתרבות הייחודית, וקורס בישול באיטליה, שם רצה ללמוד את רזי המטבח האיטלקי, להתנסות בטעמים חדשים ולשכלל את כישוריו הקולינריים. החלומות האלה, שהיו קרובים כל כך להגשמה, היוו עבורו מגדלור של תקווה ומוטיבציה, דלק להמשך הדרך. הוא היה בשיא כוחו, מלא חיים, תוכניות ואהבה, כשהוא בונה את עתידו בזהירות ובנחישות.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, בוקר שחרט את עצמו בתודעה הלאומית באותיות של דם ואש. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עדיין ישנו במיטותיהם, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. באותו בוקר, נפתחה מלחמה ששינתה את פני המדינה. ניצן, כמו אלפי מילואימניקים אחרים, גויס למילואים בהודעת "וואטסאפ" שנשלחה ממפקד הגדוד שלו. ההודעה הקצרה, שהבהבה על מסך הטלפון הנייד שלו, סימנה את סוף השקט ואת תחילתה של תקופה חדשה, קשה ומאתגרת. הוא לא היסס לרגע. במורל גבוה ומתוך דחיפות גדולה להציל חיים, ארז את תיקו, נפרד מנטע בחיבוק ארוך ומלא דאגה, ויצא לדרכו. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך ומה עליו לעשות.

במסגרת שירותו בגדוד 7155 של עוצבת "חוד החנית" (חטיבה 55), פלוגה א', מחלקה 4, צוות 4, נלחם ניצן במחבלים שפלשו לקיבוץ כפר עזה. הקרבות היו קשים ואכזריים, בית אחר בית, חצר אחר חצר. הוא וצוותו פעלו לטיהור הקיבוץ ממחבלים, תוך שהם מסייעים בחילוץ התושבים שהסתגרו בבתיהם במרחבים המוגנים, מבוהלים וחסרי אונים. ניצן נחשף למראות קשים, למעשי זוועה בלתי נתפסים, אך המשיך לתפקד בנחישות ובמקצועיות, כשהוא מתמקד במשימה: להגן על חפים מפשע ולהשיב את הביטחון. הוא ראה את הפחד בעיני התושבים, את ההרס שהותירו אחריהם המחבלים, אך גם את כוחם של האנשים, את העמידה האיתנה ואת הרצון לחיות. עם הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה, המשיך ניצן בלחימה באומץ לב, כשהוא מונע ממחויבות עמוקה למדינה, תחושת שליחות ונאמנות בלתי מתפשרת ללוחמים בצוות שלו. הוא ידע שהוא נמצא במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון, וכי חבריו סומכים עליו כפי שהוא סומך עליהם. הם היו יחד, כתף אל כתף, מתמודדים עם כל אתגר.

מתוך תופת הלחימה, מתוך האבק והעשן של עזה, מצא ניצן רגע לשלוח מכתב להוריו. מכתבו הראשון, שנכתב בכתב ידו המוכר, נתן הצצה נדירה אל עולמו הפנימי ואל תחושותיו העמוקות. "אני עם האנשים הכי טובים שיש, והכי גאה להיות כאן", כתב, כשקולו הפנימי מהדהד בין השורות. "קשה לי לתאר לכם איך זה ממלא להגן על הארץ הזאת ולהשתתף במשימות. יש לכם את כל הקרדיט על הציונות והערכים שמחזיקים אותי כאן". המילים האלה, שחצו את גבולות העוטף והגיעו אל ביתו בחדרה, היו נחמה גדולה להוריו הדואגים, אך גם עדות לחוזקו הפנימי של ניצן, לערכיו המוצקים ולתחושת השליחות שפיעמה בו. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא מצא משמעות עמוקה בלחימה, מונע מאהבה כנה למדינה ולעם. בתחילת ינואר 2024, יצא ניצן לחופשה קצרה בביתו. אימו, פרח, סיפרה כי הוא נראה מוטרד מעט, כנראה מהמראות והחוויות שצבר בשטח. "התפללתי שאלוהים ישמור עליו", סיפרה, "אמרתי לו, 'אל תהיה גיבור, תחזור אלינו בריא ושלם'". במילים האלה, נשמעה הדאגה האימהית העמוקה, הרצון להגן על בנה מכל רע, אך ניצן, עם חיוכו השקט, ידע שעליו לחזור לחבריו, למשימה, ללחימה. הוא היה גיבור לא בגלל שחיפש תהילה, אלא בגלל שפעל מתוך צו מצפונו, מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכו.

לאחר שחופשתו הסתיימה, ושב אל חבריו במרחבי הלחימה של עזה, החלה חברתו נטע לתכנן את מסיבת יום הולדתו העשרים ושניים. המסיבה, שאמורה הייתה להתקיים בתחילת פברואר, הייתה אמורה להיות חגיגה של חיים, של אהבה ושל תכניות לעתיד. היא דמיינה את הרגע שבו יחזור הביתה, את החיבוק החם, את השמחה בעיניו כשיגלה את ההפתעה. בינתיים, ניצן המשיך להילחם. ימים ספורים לפני נפילתו, פרסם תמונה שלו מח'אן יונס, עמוק בתוך רצועת עזה, כשהוא עוטה את צעיף ה"אולטראס" של הפועל תל אביב. התמונה הזו, שצולמה בלב אזור לחימה עוין, ביטאה את רוחו הבלתי מתפשרת, את נאמנותו לערכים שלו, ואת היכולת שלו להביא מעט מביתו, מאישיותו, גם אל תופת הקרב. היא הייתה עדות לכך שגם במצבים הקשים ביותר, הוא נשאר ניצן, הילד שאהב כדורגל, שאהב את הארץ, ושלא פחד להביע את מי שהוא.

ביום שני, ה-15 בינואר 2024, ה' בשבט תשפ"ד, השתתף ניצן בפעולת טיהור בניין בעיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה. זו הייתה משימה שגרתית יחסית במלחמה, אך טומנת בחובה סכנה בכל פינה. בזמן שחיפה על חבריו, כשלצידו שני לוחמים נוספים, נורה ניצן על ידי מחבל. הכדור פגע בו והרג אותו במקום. בן עשרים ואחת בלבד היה בנופלו, שבועיים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים ושניים, שנטע תכננה עבורו בציפייה. שני החיילים שלחמו לצידו נפצעו, אך ניצן, ששילם את המחיר היקר מכל, נפל על משמרתו. הוא נהרג כשהוא מגן על חבריו, כשהוא ממלא את תפקידו במסירות ובאומץ לב, כשהוא מגלם את כל הערכים שבהם האמין ושעל פיהם חי. הוא נפל כגיבור, לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירתו להגן על ביתו, על עמו ועל חבריו, עד נשימתו האחרונה.

הידיעה הקשה על נפילתו הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר. ניצן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה, עיר הולדתו. למרות הכאב והצער העמוק, ביקשה המשפחה ממאות המשתתפים בלוויה להגיע בחולצות אדומות, צבעה של קבוצת "הפועל תל אביב" שאהד כל כך. הצבע האדום, צבעה של התשוקה, האהבה והחיים, כיסה את בית העלמין, והפך את הלוויה למעמד מרגש ויוצא דופן, כשהוא מבטא את רוחו המיוחדת של ניצן. ברקע, התנגן השיר "כמו צמח בר" בביצועה של חוה אלברשטיין, אחד השירים האהובים עליו, מילותיו נשמעו כקינה עדינה ונוגעת ללב. הותיר אחריו הורים כואבים, פרח וארז, ושתי אחיות קטנות, שי ושיר, שאיבדו אח בכור, עוגן, חבר ואהבה גדולה. לאחר נפילתו, הועלה ניצן מדרגת סמל ראשון לדרגת רב-סמל, אות הערכה על שירותו ומסירותו.

אימו, פרח, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הכאב ואת גודל האובדן: "ניצנושקה אהוב ליבי, אתה חסר לנו בבית מאוד, לנו ההורים, לשי ושיר אחיותיך, וגם למשי הכלבה שלך. תודה על מה שהיית בשבילנו; היית משכון ואוצר לזמן קצוב, מתנה גדולה עבורנו. נזכור אותך שמח, חכם, בוגר, מגונן, אמיץ וגיבור העם. אוהבים אותך המון ומתגעגעים עד כאב, עד דמעות. לעד תהיה הבן המקסים שלנו". במילותיה, תיארה את הריק שנפער בבית, את געגועיהם של בני המשפחה, ואת ההבנה שניצן היה מתנה, אוצר שניתן להם לזמן קצוב, שהשאיר חותם בל יימחה. אחותו, שי, הוסיפה וספדה לו במילים נוגעות: "ניצני, אחי הבכור, ילד יפה תואר, הפרח הכי נדיר ושמור בערוגה. הכי מצחיק, דואג, אוהב, מכבד ונבון. איך נקטפת לנו? איך אפשר להמשיך את החיים עכשיו? מה בכלל הספקת בחיים האלה? אין לי מילים לתאר מה היית בשבילנו: עוגן, שפיות, אושר ואהבה. היית הלוחם הכי יפה בצה"ל, היית ותישאר הלב שלנו. נלחמת בשביל המדינה, ועכשיו רק נשאר שיילחמו לזכרך. לעד תישאר ניצן, ולא נזכה לראות אותך הופך לפרח". שי, במילותיה, ביטאה את התחושה הקשה של קטיעה בטרם עת, את השאלות הקשות על משמעות החיים והמוות, ואת ההבטחה להמשיך ולהילחם לזכרו.

גם חברתו נטע, שחלמה איתו על עתיד משותף, ספדה לו בכאב ובגאווה: "ניצן שלי, עם כל העצב והכאב יש בי גם המון גאווה שזכיתי להכיר בן אדם מדהים וחזק עם אופי של אריה, שנלחם על המדינה שלנו עד הרגע האחרון. תודה על כל מה שנתת לי, ועל כל מה שלמדתי ממך. תודה שהיית ואתה עדיין החבר הכי טוב שלי, ותודה על אהבה ענקית שאני בחיים לא אשכח. אתה חלק ממני וזאת פרידה זמנית. אוהבת אותך לנצח". מילותיה של נטע הדגישו את אופיו האיתן של ניצן, את גבורתו ואת האהבה העצומה שהייתה ביניהם, אהבה שתמשיך לחיות בליבה, גם כשהוא איננו. ניצן, הילד שאומץ ובחר במשפחתו, והמשפחה שבחרה בו, מילא את חייהם באור גדול, באושר ובחיים. עכשיו, עם נפילתו, נפער בור עמוק, ריק שלא ניתן למלאו. הוא נתן את חייו, חטף את הכדור, למען המדינה שלנו, והותיר אחריו מורשת של אהבה, ערכים, גבורה ושקט פנימי, שהפך אותו לגיבור אמיתי. זיכרונו, כפרח שלא הספיק להיפתח במלואו, ימשיך לפרוח בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ויהווה סמל לתקומה ולגאווה ישראלית. הוא יהיה לעד ניצן, הניצן של פרח, הניצן של כולנו.