ניתאי מיטודי

ביתם של לרה וליאור באשקלון היה רווי בציפייה ובשמחה לקראת בואו של ילדם הבכור, ניתאי, שנולד ביום כ"ה באב תשס"א, הוא השלושה עשר באוגוסט 2001. הרגע שבו הניחו אותו בזרועותיה של לרה היה רך וחם, מלווה בתחושה עמוקה של התחלה חדשה, של משפחה שהולכת ונבנית. האוויר בחדר התינוקות בבית החולים היה ספוג בריח סטרילי ומתוק, וניתאי הקטן, עטוף בשמיכה לבנה, פקח את עיניו הגדולות והסקרניות אל העולם. הוא היה תינוק שקט אך מלא חיים, שחיוך קטן היה תמיד נסוך על פניו, כאילו ידע כבר אז איזו שמחה יביא לחיי הוריו. לרה וליאור התבוננו בו שעות ארוכות, לומדים כל תווי פנים, כל תנועה קטנה, מאוהבים עד כלות. הבית הקטן ברחוב השקט של אשקלון התמלא בצלילי צחוקו וקולות משחק שהלכו והתגברו ככל שניתאי גדל, וכשנולדו אחיו הקטנים, שי וניב, הבית הפך למעון שוקק חיים, צבעוני ורועש, שבו האהבה הייתה האוויר לנשימה. ניתאי, כבכור, נשא על כתפיו הצעירות את המשמעות של אחריות ואהבה, תפקיד שאותו מילא בטבעיות מעוררת השתאות כבר מגיל צעיר מאוד.

השנים הראשונות עברו עליו באשקלון שטופת השמש, עיר חוף שריח המלח והים נשבו בה תמיד, ומילאו את אוויר ילדותו בתחושה של מרחבים פתוחים ואפשרויות בלתי מוגבלות. ניתאי היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות היו בוחנות כל פרט ופרט בעולם הסובב אותו, ומחפשות משמעות נסתרת גם בדברים הפשוטים ביותר. הוא אהב לרוץ יחף על החול החם בגינה, להרגיש את גרגריו הזעירים בין אצבעותיו, ולצייר ציורים צבעוניים שהיו תמיד מלאי תנועה ודמיון. כשהגיע זמנו ללכת לבית הספר, הבחירה בבית הספר לאומנויות באשקלון הייתה טבעית, כמעט בלתי נמנעת. כבר מכתה א' ועד ליום שבו סיים את לימודיו בתיכון, היה ניתאי חלק בלתי נפרד מהמרקם התוסס והיצירתי של המוסד. שם, בין כותלי הכיתות המעוטרות בעבודות יד ובריח עפרונות צבעוניים, הוא גילה את אהבתו הגדולה לבמה, לתפאורה, למילים שהופכות לחיים.

מגמת התיאטרון הייתה עבור ניתאי לא רק מקום ללמוד בו, אלא עולם שלם שבו יכול היה לבטא את עצמו במלוא העוצמה. הוא הצטיין בכל תפקיד שלקח על עצמו, בין אם עמד במרכז הבמה ובין אם עבד מאחורי הקלעים. זכורים במיוחד היו תפקידיו במחזות "גט" ו"קונצרטה לשמונה", שם יכול היה לצלול לעומקן של דמויות מורכבות, להבין את מניעיהן, ולתת להן קול וגוף. הוא אהב את תחושת האדרנלין שעולה לפני עליית המסך, את הריח המתוק של איפור הבמה והזיעה, את רחש הבדים של התלבושות, ואת השקט המתוח בקהל רגע לפני שהאורות עולים. אבל מעבר לזוהר הבמה, ניתאי היה גם עמוד תווך מאחורי הקלעים. הוא היה שם כדי לעזור לחבריו למגמה להרכיב תפאורה, לתקן תאורה, או פשוט להקשיב לחששותיהם לפני הופעה. הוא ידע לזהות מי זקוק לעידוד, לחיבוק, או למילה טובה, והיה מגיש עזרה ותמיכה בטוב לב ובסבלנות אין קץ. רגעים קטנים אלה, של נתינה שקטה ועזרה הדדית, היו אלה שעיצבו את דמותו כמנהיג טבעי, כזה שרואה את האדם שמאחורי התפקיד, ומסוגל לאחד סביבו אנשים.

כשהתבגר מעט, הצטרף ניתאי לשבט "נמרוד" של תנועת הנוער "הצופים", צעד נוסף במסעו לגילוי עצמי ולפיתוח יכולותיו החברתיות. הוא אהב את המדים הכחולים והחאקי, את ריח המדורה בלילות קרים, את צלילי השירה המשותפת סביב האש, ואת תחושת החופש והמרחב בפעילויות בטבע. הוא היה חניך נלהב, שקפץ על כל הזדמנות לקחת חלק בפעילויות, בטיולים ובמחנות. ככל שחלפו השנים, הוא הפך לדמות בולטת בשבט, ועד מהרה עבר קורס מדריכים צעירים. כמדריך, הוא מצא את ייעודו בלהוביל קבוצה של חניכות צעירות, שהיו תלויות בו וראו בו מודל לחיקוי. הוא היה מדריך אהוב, שידע לראות כל אחת ואחת מהן, לזהות את הכישרונות הנסתרים שלהן ואת הקשיים, ולעזור להן לפרוח. הוא ידע ליכד סביבו גם את בני השכבה הבוגרת, לא רק באמצעות סמכות אלא בזכות אישיותו הכובשת, חוש ההומור המפותח שלו, והיכולת שלו להקשיב ולהבין. הוא היה זה שתמיד יזם את שיחות הנפש העמוקות אחרי הפעולות, זה שדאג לכל פרט בטיולים, וזה ששמחת החיים שלו הדביקה את כולם.

מעבר לתיאטרון ולצופים, המוזיקה הייתה חוט שני שזרם בחייו של ניתאי, ליוותה אותו בכל רגע ובכל מצב רוח. הוא אהב לשיר, קולו היה חם וצלול, והוא היה מוצא נחמה וביטוי במילים ובלחנים. לעיתים קרובות היה יושב לבדו בחדרו, כשגיטרה בידיו, ומאלתר מנגינות שזרמו מתוכו בחופשיות, משקפות את עולמו הפנימי. הוא לא היה זקוק לקהל כדי ליהנות מהמוזיקה; היא הייתה חלק ממנו, דרך לבטא רגשות, לחלום, ואפילו לעבד חוויות. הוא היה שר לעצמו כשהיה עובד על שיעורי הבית, מזמזם מנגינות חדשות כשהיה מטייל ברחובות אשקלון, והמוזיקה הייתה תמיד שם, כמעין פסקול מתוק לחייו. האהבה הזו למוזיקה התחברה גם לאהבתו לתיאטרון, והוא היה משלב שירה והלחנה במחזות ובפעילויות שונות, מוסיף נופך מיוחד לכל יצירה.

עם סיום לימודיו בתיכון, החל ניתאי להפנות את מבטו אל האתגר הבא: השירות הצבאי. הוא לא הסתפק בשירות רגיל; הוא רצה לשרת ביחידה מובחרת, להציב לעצמו רף גבוה, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו. מתוך מטרה זו, הצטרף לקבוצת כושר קרבי, שם התאמן באינטנסיביות, דוחף את גופו ונפשו לקצה גבול היכולת. הוא היה מתעורר מוקדם בבוקר, כשהשמש עוד לא עלתה במלואה מעל הים, ורץ על קו החוף או מתאמן בפארקים של אשקלון. הזיעה ניגרה מפניו, השרירים כאבו, אך הוא המשיך לדחוף קדימה, מונע על ידי מטרה ברורה: להיות לוחם, להגן על מולדתו, ולהיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות. בקבוצה הוא מצא חברים לדרך, שותפים לאתגר, ויחד הם דחפו זה את זה, מעודדים ותומכים, לקראת השירות המשמעותי שעמד בפתח.

בנובמבר 2019, הגיע הרגע הגדול. ניתאי התגייס לצה"ל, צעד משמעותי בחייו שסימן את המעבר מנעורים לבגרות. האוטובוס הצה"לי שאסף אותו מנקודת האיסוף באשקלון היה מלא בצעירים נרגשים ומפוחדים כאחד, וניתאי הרגיש את הציפייה באוויר, מעורבת בחשש קל. הוא שובץ בחטיבת הנח"ל, חיל הרגלים, והחל את דרכו בטירונות. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, עולם חדש של משמעת, פקודות וקשיים. אבל ניתאי, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, עבר אותה בהצלחה. הוא התבלט בין חבריו, והיה ברור שהוא שואף ליותר. במהלך הטירונות, עבר גיבוש קפדני, מבחן פיזי ומנטלי שנועד לאתר את הלוחמים המתאימים ביותר ליחידות מובחרות. הוא דחף את עצמו מעבר לכל גבול, כשהוא זוכר את המטרה שהציב לעצמו עוד בתיכון. וכפי שייחל, הוא התקבל לפלוגה נגד טנקים (פלנ"ט, "עורב") בגדוד הסיור החטיבתי – יחידה יוקרתית שדרשה כישורים ויכולות גבוהות במיוחד.

המסלול בפלוגת העורב היה ארוך, אינטנסיבי ותובעני. הוא כלל אימונים מפרכים, שעות שטח ארוכות, למידה מעמיקה של מערכות נשק מורכבות, ואינספור שעות של ניווטים והסתערות. ניתאי צלל לתוך המסלול הזה בכל כולו. הוא למד את רזי הלחימה נגד טנקים, את השימוש בטילי ספייק, את הטקטיקות המורכבות של לוחמת שטח. הוא אהב את תחושת המקצועיות, את הדיוק הנדרש, ואת האחריות העצומה שהוטלה על כתפיהם של הלוחמים. הוא הצטיין בתפקידו, לא רק בביצועים פיזיים אלא גם בהבנה טקטית ובקור רוח תחת לחץ. חבריו ליחידה, שראו את מקצועיותו ויכולותיו, קיוו להיות לצידו בכל משימה, בידיעה שניתאי הוא נכס יקר ערך לצוות. אף שהיה אחד הצעירים בצוות, הוא התנהג בבגרות יוצאת דופן, שימש כאח בוגר הדואג לכולם, והפך לעמוד התווך של הצוות, זה שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. הוא היה מקשיב לבעיות, מייעץ, ואפילו סתם מציע כתף תומכת. בערבים, אחרי יום אימונים מפרך, הוא היה זה שמארגן את המפגשים הקטנים, את השיחות ששוברות את המתח, ומחזקות את הקשר בין הלוחמים.

אחרי תקופה ארוכה של לחימה ואימונים, יצא ניתאי לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), צעד נוסף בסולם הפיקוד. הוא ראה בכך הזדמנות להשפיע, לחנך, ולהנחיל את הערכים שבהם האמין. עם סיום הקורס, התמנה לתפקיד סמל טירונים, תפקיד שבו חש גאווה רבה. הוא אהב את האתגר שבפיקוד על חיילים חדשים, שזה עתה עזבו את ביתם ונכנסו לעולם הצבאי הנוקשה. הוא ידע שהפיקוד מתאים לאופיו ולכישוריו: הוא היה כריזמטי, עם נוכחות חזקה שאי אפשר היה להתעלם ממנה; הוא היה אסרטיבי, ידע להציב גבולות ולדרוש ביצועים; הוא היה ראשון בכל משימה, תמיד בחוד החנית, מציב דוגמה אישית למופת; הוא היה מסודר ומאורגן למופת, ותמיד דאג שכל פרט ופרט יבוצע על הצד הטוב ביותר. הוא הנחיל בחיילים שתחת פיקודו ערכים של חתירה למגע, לא לוותר לעולם; רעות, לדאוג זה לזה כאחים; מקצועיות, לעשות הכל על הצד הטוב ביותר; ואסרטיביות, לעמוד על שלהם ולהיות בטוחים בעצמם. הוא היה מפקד תובעני, אך הוגן, שתמיד ראה את האדם שמאחורי המדים, ותמיד דאג לרווחתם של חייליו, גם אם זה דרש ממנו מאמץ נוסף.

מעבר לחיים הצבאיים התובעניים, ניתאי הקפיד לשמר קשר הדוק וחם עם משפחתו. הוא ניצל כל רגע פנוי, כל חופשה קצרה, כדי לבלות עימם ועם חבריו הקרובים. הקשר בינו ובין הוריו, לרה וליאור, היה קשר של כבוד הדדי, אהבה ללא תנאי, ושיחות עמוקות. אחותו הקטנה, שי, כינתה אותו "האור של הבית", ביטוי שתפס את מהותו באופן מדויק. ניתאי היה זה שהפיח חיים ושמחה בכל מקום שאליו הגיע, זה שחיוכו היה מדבק, וזה שתמיד היה שם כדי להקשיב ולתמוך. הוא היה אח גדול במלוא מובן המילה, מודל לחיקוי עבור שי וניב. זכורה במיוחד נדיבותו, כשלכבוד יום הולדתו קיבל סכום כסף כמתנה, אך במקום לשמור אותו לעצמו, חלק אותו עם אחיו כדי לשמח את ליבם. הוא לא ראה בכך מעשה יוצא דופן, אלא פשוט דרך טבעית לבטא את אהבתו ודאגתו. עבורו, השמחה שלהם הייתה חשובה לא פחות משלו.

ניתאי היה אדם חייכן, שחיוך רחב היה תמיד נסוך על פניו, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה צנוע, לא התרברב בהישגיו, ותמיד העדיף שהמעשים ידברו בעד עצמם. הוא היה חם לב, עם קסם אישי שמשך אליו אנשים ללא מאמץ. שמחת חיים עמוקה פיעמה בו, והוא ידע ליהנות מכל רגע, גם מהקטנים והפשוטים ביותר. חוש הומור מפותח ושנינות אפיינו את שיחותיו, והוא ידע תמיד להאיר את האווירה בבדיחה חכמה או בהערה שנונה. אחד מחבריו תיאר אותו במילים: "מטודי זה מושג ודרך חיים", ביטוי שתפס את מהותו הייחודית. ניתאי לא רק חי, הוא היה התגלמות של ערכים ודרך. נתינה ועשיית טוב היו נר לרגליו. הוא דאג לאחרים לפני טובתו שלו, גילה אכפתיות ורגישות עמוקה כלפי סובביו, ידע להקשיב לזולת בקשב רב, להבין אותו, ולהעניק לו את המקום הראוי לו. הוא כיבד את הבריות, ראה את הטוב בכל אדם, ורוח התנדבות ועזרה הדדית פיעמו בו בכל עת. הוא היה הראשון להתנדב לעזור לחבר במצוקה, לתת יד למי שזקוק, ותמיד עשה זאת מכל הלב, ללא ציפייה לתמורה.

מעבר לכל אלה, ניתאי היה אדם שהיה בתהליך מתמיד של חתירה לשיפור עצמי. הוא האמין בצמיחה אישית, בלמידה מתמדת, וביכולת של כל אדם להפוך לגרסה טובה יותר של עצמו. אהבת הארץ והאדם הייתה נטועה עמוק בנשמתו, והוא היה מחויב בנאמנות לערכים שבהם דגל: צדק, יושר, חברות, ואחריות. הוא לא הסתפק במילים, אלא ביטא את כל אלה בכתב, במחברותיו האישיות. שם, בכתב ידו המסודר, אפשר היה למצוא משפטים כמו: "לטפח ולפתח את הנכס החשוב ביותר – אני", או "לסמוך על התהליך, להתמסר ולהאמין שהכול קורה לטובה, בזמן ובמקום המתאים". המשפטים האלה לא היו רק סיסמאות עבורו; הם היו עקרונות חיים, מצפן פנימי שהנחה אותו בכל צעד ושעל, בכל החלטה ובהתמודדות עם כל אתגר. הוא היה מתבונן בהם, מהרהר בהם, ומנסה ליישם אותם בחיי היומיום, הן בחיים האישיים והן בתפקידו הצבאי.

באוגוסט 2022, לאחר שלוש שנות שירות משמעותי ותובעני, השתחרר ניתאי מצה"ל. תחושת השחרור הייתה מתוקה, מלווה בתחושה של סיפוק והישג. הוא הסיר את המדים בפעם האחרונה, אך הערכים שספג והקשרים שיצר נשארו איתו. הוא הרגיש מוכן לעולם האזרחי, אך עם זאת, נשא עמו את משמעות הלוחם, את האחריות, ואת התובנות העמוקות שרכש. הוא לא בזבז זמן, ומיד לאחר השחרור עבר קורס צלילה. עולם הים הקסום משך אותו מאז ומתמיד, והוא אהב את תחושת הריחוף מתחת למים, את השקט העמוק, ואת היופי עוצר הנשימה של האלמוגים ודגי הים. הים, שהיה חלק מהנוף שבו גדל באשקלון, קיבל כעת משמעות חדשה עבורו, כהזדמנות להתנתק מההמולה ולצלול אל עולם של שלווה ופליאה.

זמן קצר לאחר מכן, הגשים ניתאי חלום ישן ונסע לטיול ארוך באוסטרליה, יבשת רחוקה ומסתורית, יחד עם שני חברים קרובים מהיחידה הצבאית. זה היה מסע של חופש, הרפתקאות וגילוי. הם טיילו בנופים מרהיבים, מאזורים מדבריים צחיחים ועד יערות גשם ירוקים, חוו תרבויות חדשות ופגשו אנשים מכל קצוות תבל. ניתאי אהב את תחושת הנדודים, את חוסר הוודאות, ואת האפשרות להתעורר כל בוקר למקום חדש. בין היתר, עבד בחוות שונות ברחבי היבשת, עבודה פיזית קשה אך מספקת, שהזכירה לו את אהבתו לאדמה ולעשייה. הוא היה קם עם שחר, כשערפל קל עדיין מכסה את השדות, וריח אדמה לחה נישא באוויר. הוא היה עולה על טרקטור, מנועו רועם וממלא את השקט, ונוהג שעות ארוכות, מרגיש את החיבור העמוק לאדמה. הוא עבד קשה, בשמש הקופחת, קוצר יבולים, רועה צאן, ומרגיש את הסיפוק של יום עבודה ישר כפיים. הבעלים של אחת מהן כינה אותו בחיבה "הקפטן", לא רק בגלל יכולותיו בעבודה אלא בזכות אופיו המוביל והאחראיות שנטל על עצמו באופן טבעי. ניתאי היה זה שתמיד ארגן את העבודה, דאג לפרטים, והיה מוכן לעזור לכל אחד. הוא ידע לתכנן, לפתור בעיות, ותמיד היה עם חיוך על הפנים, גם כשהעבודה הייתה קשה.

החיים באוסטרליה היו עבור ניתאי תקופה של צמיחה, של התנסויות חדשות, ושל התגברות על אתגרים. הוא למד להכיר את עצמו טוב יותר, לפתח כישורים חדשים, וליהנות מהחופש שאחרי הצבא. הוא שמר על קשר עם משפחתו וחבריו בישראל, משתף אותם בחוויותיו ומתעדכן במתרחש בבית. הוא היה מאושר, מלא תוכניות לעתיד, ועם זאת, תמיד עם עין אחת פקוחה אל המתרחש בארץ. הוא ידע שיום אחד יחזור הביתה, אל המקום שבו נולד וגדל, אל המשפחה והחברים שכל כך אהב.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השלווה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. הדיווחים הראשונים הגיעו אל ניתאי בעודו באוסטרליה, רחוק אלפי קילומטרים מהבית. הוא התעורר לצליל צפירות האזעקה בטלפון, להודעות הווטסאפ ההמוניות ששטפו את הקבוצות, ולשיחות הטלפון המבוהלות מהארץ. הוא לא האמין למשמע אוזניו. התמונות והסרטונים שהחלו לזרום היו קשים מנשוא: ירי מסיבי של טילים ורקטות מעזה לאזורים נרחבים בארץ, אלפי מחבלים שחדרו לישראל יבשתית, ימית ואווירית, ופתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, כך ידע ניתאי מיד, החלה מלחמה.

ניתאי לא היסס לרגע. הרחק מארצו, עם ריח המלחמה העולה מהדיווחים, הזיכרונות מהשירות הצבאי התעוררו בו בעוצמה. הטיול, החופש, התוכניות לעתיד – הכל נדחק הצידה. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא חיפש בבהלה טיסה חזרה ארצה, כל טיסה אפשרית. הלב שלו צרב, הדאגה למשפחתו וחבריו הייתה בלתי נסבלת, והצורך להיות שם, להילחם, להגן, היה חזק מכל. הוא נפרד מחבריו לטיול, שלא הבינו לגמרי את עוצמת האירועים אך ראו את הנחישות בעיניו. הטיסה הארוכה חזרה לישראל הייתה מלווה במתח עצום. הוא ישב ליד החלון, מביט אל האוקיינוס האינסופי, חושב על הבית, על האנשים, על מה שמחכה לו. הוא ידע שהוא חוזר לא למנוחה, אלא למערכה קשה וארוכה.

ביום 25.10.2023, כחודשיים לאחר שחרורו וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, התגייס ניתאי למילואים. הוא הצטרף לחטיבת "ירושלים", יחידה שבה שירתו רבים מחבריו הוותיקים. הכל היה מוכר ועם זאת שונה לחלוטין. האווירה הייתה כבדה, מלאת רצינות ודאגה, אך גם נחושה ואיתנה. הוא לבש שוב את המדים, תפס את נשקו, ועד מהרה מצא את עצמו נלחם כתף אל כתף עם חבריו לצוות, גם בתמרון הקרקעי העמוק ברצועת עזה. הוא נכנס ויצא מהרצועה בשלושה סבבי מילואים, ובכל סבב לחם בנחישות ובהתמדה שרק לוחם מנוסה יכול להפגין. הוא חזר אל השטחים המוכרים, אל הריחות, אל הקשיים. הרצועה הייתה שטח מורכב, רצוף סכנות, אך ניתאי לא איבד את קור רוחו. הוא היה שם עבור חבריו, מקצועי, ערני, ותמיד מוכן לכל תרחיש. הוא לא רק נלחם, הוא חיזק את רוח הצוות, דאג למורל, ושימש דוגמה אישית של אומץ לב ומסירות. אהבתו ומסירותו למדינה, ונאמנותו הבלתי מתפשרת לחבריו לנשק, לא הותירו בו ספק באשר להמשך השירות וההתנדבות. הוא ידע שזה מקומו, וזוהי משימתו.

בהפסקות שבין סבבי המילואים, ניתאי ניסה למצוא רגעים של שקט ושל נורמליות בתוך הטירוף. הוא טס לצרפת לבקר את חברתו אמלי, רגעים יקרים מפז של התנתקות מהמלחמה. שם, הרחק מההמולה, ניסה לשכוח לרגע את המראות והקולות, לטעום שוב מהחיים שחי לפני הכל. הוא חיפש נחמה בחום המגע, בשיחות השקטות, בניסיון להיאחז בפיסות של שלווה. אך גם שם, המחשבות על המלחמה לא הרפו ממנו. במחברת השירים שלו, בין שרבוטים של אקורדים, הוא כתב מילים שביטאו את עומק תחושותיו: "אני שוכב ובוהה בתקרה וחושב איזו תקופה מטורפת / מחשבות רצות כל שנייה במוחי / מחכה שכבר יגיע השקט". המילים הללו שיקפו את המאבק הפנימי, את הכמיהה לשלום, ואת הנטל הכבד שנשא על כתפיו. הוא היה עייף, אך נחוש, מצפה לרגע שבו יוכל להניח את נשקו ולחזור לחיים רגילים, לחיים שבהם השקט הוא מובן מאליו.

ביום 23.8.2024, י"ט באב תשפ"ד, יצא ניתאי לפעילות מבצעית במרחב ציר נצרים, שטח פתוח ורגיש המפריד בין צפון רצועת עזה למרכזה. השמש הקופחת של הקיץ הישראלי יצרה אובך כבד מעל השטח החשוף, כשהחול והאבק נכנסים לכל נקבובית בעור. האוויר היה ספוג במתח, כל צעד נשקל בכובד ראש, כל רחש קטן יכול היה להיות סימן לסכנה. הלוחמים נעו בשקט מתוח, עיניהם סורקות את השטח מסביב, מחפשות כל תנועה חשודה. ניתאי, עם הניסיון הרב שצבר, היה ערני וממוקד, יודע בדיוק את תפקידו, את מיקומו, ואת חשיבות כל פרט במשימה. הוא הקשיב לקשר, מנתח את הנתונים, מוכן להגיב במהירות לכל אירוע. לצידו היו חבריו לנשק, רב-סמל אביתר עטואר ורב-סמל דניל פצ'ניוק, קשר חזק של אחים לוחמים שהתחשל תחת אש.

אז, לפתע, ללא אזהרה, התרחש הפיצוץ. מטען חבלה שהוטמן בקרקע התפוצץ בעוצמה מחרישת אוזניים. רסיסים עפו לכל עבר, אבק ואדמה ניתזו באוויר, והרעש החריש את הכל. באותו רגע טרגי, ניתאי נפגע אנושות. האדמה רעדה, הכל הפך לבלגן של עשן וצעקות, והשקט נשבר באחת. לצידו, נפלו גם שניים מחבריו לנשק, אביתר ודניל. הרגע הזה, של כאוס ואימה, היה סופו של מסעו הארצי של ניתאי. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושלוש בלבד, מגן על עמו ועל מולדתו. גופו הצעיר, ששימש אותו בנאמנות לכל אורך הדרך, נכנע לכוח הפיצוץ.

הבשורה המרה הגיעה אל הוריו, לרה וליאור, ואל אחיו, שי וניב, כרעם ביום בהיר. עולמם חרב עליהם ברגע אחד. ניתאי, האור של הבית, הלוחם האמיץ, הבן והאח האהוב, איננו עוד. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, עיר הולדתו, אל מול שמי הקיץ הכחולים והים הכחול-טורקיז שאהב. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות רבות מחייו – בני משפחה, חברים מבית הספר, מהצופים, מהצבא, תושבי העיר – כולם עמדו שם, נרעדים מכאב, אבל גם מלאי גאווה על הגיבור שנפל.

על קברו הטרי, כשרוח קלה מלטפת את הדגלים המתנופפים, ספדה לו אימו, לרה, בקול שבור אך איתן: "ניתאי שלי, אתה מלאך בשמיים כמו שהיית מלאך כאן למטה. אנחנו אוהבים אותך – אימא, אבא, ניב ושי. אני אוהבת אותך עד הירח ובחזרה. עם ישראל חי." מילותיה של האם, שהיו רצופות אהבה אינסופית וכאב עצום, ריחפו באוויר, מנחמות ושוברות לב כאחד. אביו, ליאור, הוסיף בקול חנוק: "ילד פלא שלנו, עם השנים הבנתי שיש בך תכונות ויכולות מדהימות... תמיד אנשים נמשכו למי שאתה ומה שאתה... אתה נשמה קסומה. הייתה לי הזכות להיות אבא שלך." המילים הפשוטות והכנות הללו שיקפו את עומק הקשר, את ההערכה האינסופית, ואת הגאווה העצומה שהרגישו כלפיו.

ניתאי הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של אומץ לב, אהבת אדם ואהבת מולדת. שמו ממשיך לחיות ולהאיר בדרכים רבות. על שמו נקראה "משאית החסד", משאית המשלחת אוכל חם ומנחם לחיילים המוצבים בגבולות, מביאה להם פינה של בית בתוך התופת. בכל ארוחה חמה שמגיעה לחייל עייף ורעב, רוחו של ניתאי נוכחת, מזכירה את הנתינה ואת הדאגה לזולת שהיו כה טבועים בו. מהדורת יינות מיוחדת הושקה לזכרו, על התוויות הודפס דיוקנו המחייך של ניתאי, ולצידו הכיתוב שאפיין אותו כל כך: "לזכור להיות אדם". היין, סמל לחיים ולשמחה, הפך לדרך נוספת להנציח את דרכו, את קסמו האישי ואת הערכים שבהם האמין. בכל לגימה, מזכיר הכיתוב את חשיבות האנושיות, גם ברגעים הקשים ביותר. בנוסף, דפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר עמותת "עורב נח"ל" ובאתר תנועת הנוער "הצופים", מנציחים את שמו ואת סיפורו, כך שדורות של חניכים ולוחמים ימשיכו ללמוד ממנו, משמחת חייו, מנתינתו, ומגבורתו. סיפורו של ניתאי מיטודי ז"ל הוא סיפור של חיים מלאים, של בחירה בטוב, של מסירות אין קץ. הוא נפל במלחמה על תקומתה של מדינת ישראל, אך רוחו ממשיכה להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש ואת חשיבות האנושיות. הוא גיבור, לא במילים גבוהות, אלא במעשיו, בבחירותיו, ובאופן שבו חי ואהב. וזכרו, לעולם לא יישכח.