ניר חדד

הבית בבני ברק, ברחוב צדדי שריח מאפים טריים היה נישא בו מדי בוקר ממאפייה קטנה בפינה, היה תמיד שוקק חיים. ניר, שנולד שם ביום כ"ח באייר תשנ"ו, הוא ה-17 במאי 1996, היה הילד החמישי מתוך שישה, ועד מהרה מילא את החלל עם חיוכו הבהיר, שאפילו בתינוק כבר בישר את האור שאפף אותו כל חייו. צביה אמו וששון אביו, בנו את עולמם סביב המשפחה הגדולה, ויניב, שמרית, אבירם, אלעד וצופית, אחיו ואחיותיו הגדולים והקטנים, היו לו עולם ומלואו. בבית הזה, שקירותיו ספגו צחוקים ושיחות, צעקות ילדות ותפילות ערב, ניר ספג את יסודות חייו. הוא היה ילד מתוק, שעיניו הגדולות הסקרניות לא פסקו מלחפש עניין, ושמחת חיים טבעית פרצה ממנו בקלות, מדבקת את כל מי שהיה בסביבתו. כבר אז, היה ניצוץ של חוכמה ונבונות בעיניו, שהתבטאה לא רק בכישרונו ללמוד ולהצטיין בבית הספר היסודי בבני ברק, אלא גם ביכולתו להבין דברים עמוקים הרבה מעבר לגילו הצעיר.

כשהיה בן שבע וחצי בלבד, נפל עולמו של ניר. אביו, ששון, הלך לעולמו והותיר חלל עצום בבית ובליבו של הילד הרך. האובדן היה כואב, שבר עמוק ששינה את פני המשפחה. אך אפילו מול עוצמת הכאב, ניר, בבגרות מפתיעה, בחר בחיים. הוא סירב להיכנע לייאוש, ובמקום זאת, חיפש ומצא את הטוב בכל פינה, בכל רגע, בכל אדם. הוא ידע להעריך את הדברים הקטנים, את נחמתה של יד מחבקת, את טעמו של מאפה טרי, את חיוכה של אמו. הזיכרון מאותן שנים צבוע בגוונים עדינים של חמלה וחוזק: הוא זכר איך בדרכו מבית הספר, רגליו הקטנות פסעו בין ערוגות הגינה הציבורית, ועיניו חיפשו את הפרחים היפים ביותר, את אלה שזה עתה פרחו, כדי לקטוף אותם בעדינות ולהביא לאמו. לא היה מדובר במטלה, אלא במעשה טהור של אהבה, רצון עז לשמח, להאיר במעט את ימיה. הוא היה מגיע הביתה, קומפקטי ורציני, עם זר קטן בידו, מגיש אותו לצביה כשאור קטן בעיניו, והיא הייתה מחבקת אותו חזק, ריח האדמה והפרחים נמהל בריח הבשמים שלה.

כבר באותן שנים ראשונות, התגלה בו חוש צדק בלתי מתפשר. כשכבר היה בכיתה ה', זכור מקרה שבו חרם הוטל על אחד מילדי הכיתה. זו הייתה תקופה שבה חרמות היו כלי נפוץ ומשתק, אך ניר סירב לקחת חלק. הוא עמד איתן בסירובו מול כיתה שלמה, ילדים גדולים ומאיימים, גם כשחבריו איימו עליו בחרם משלו. "זה פשוט לא נכון," אמר בשקט, אך בנחישות, למחנכת שלו, כשעיניו הירוקות-חומות מביעות אמת פשוטה ועמוקה. "לא עושים דבר כזה. הוא לא עשה כלום." המחנכת, אישה ותיקה ומנוסה, סיפרה שנים אחר כך שלא היה לה תלמיד כמותו בכל שנותיה בהוראה, שהעריצה את יכולתו המדהימה לדעת מה נכון עבורו ולא לתת לשום דבר להסיט אותו מדרך האמת. הוא לא היה ילד שחיפש להתבלט, אלא ילד שחיפש את האמת, ופעל על פיה.

שנות הנעורים הביאו עמן את ההצטרפות לתנועת הנוער "בני עקיבא" בסניף בני ברק. הריח המתוק של הקידוש בשישי בערב, קריאת "חזק וברוך" אחרי התפילה, והשיחות העמוקות שפרצו בין החברים במפגשי השבת – כל אלה עיצבו את עולמו. ניר, בטבעו המנהיג והאכפתי, הפך במהרה למדריך, תפקיד שמילא במסירות עמוקה. אחד מחניכיו, רועי, זכר אותו כמדריך הטוב ביותר שאפשר לבקש – רגיש, מתחשב, ותמיד שם עבור מי שצריך אותו. "זה היה נראה שאתה מחזיק את הסניף בשתי הידיים שלך," אמר לו רועי פעם, והוא לא הגזים. ניר לא רק העביר פעולות; הוא חי את הערכים, הקשיב בקשב רב לכל חניך, ידע לזהות מצוקה גם כשהיא הייתה חבויה היטב, ולהציע כתף או מילה טובה. הוא ידע לאזן בין הרצינות שנדרשה ממנו כמדריך לבין השמחה והקלילות של הנעורים, והיה זה שהפיג מתיחות, שאיחד את הקבוצה, שגרם לכולם להרגיש שייכים. הלילות הארוכים אחרי הפעולות, כשחבריו המדריכים היו יושבים יחד ומנתחים את היום, היוו עבורו בית שני. רועי זכר במיוחד את הלילות האלה, כשניר היה משתגע מזה שאנשים נוסעים באור אדום. "כזה היית," כתב רועי, "אחד שהאמת בערה בו תמיד. גם כשאף אחד לא ראה. במקום שאין אנשים היית איש. איש גדול."

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית "יבנה" ברמת גן, שבה המשיך להצטיין ולהפגין את חוכמתו, בחר ניר במסלול של ישיבת הסדר והצטרף לישיבת "עתניאל" שבדרום הר חברון. המעבר מהעיר הסואנת לשקט של ההר, מההמולה של בני ברק לשקט המדברי של עתניאל, היה משמעותי. הנוף הפתוח, האוויר הצלול, והלימוד העמוק, הפיחו בו רוח חדשה. שם, בין דפי הגמרא לשיעורים בפילוסופיה יהודית, בין תפילות השחר המוארות לשיחות הנפש עם הרבנים והחברים, הוא גיבש את עולמו הרוחני והערכי. הוא לא היה תלמיד שרק קולט מידע, אלא כזה ששואל, חוקר, מעמיק, ומחפש משמעות אמיתית בכל דבר.

בשנת 2016, עם סיום פרק הלימוד בישיבה, התגייס ניר לצה"ל, ובחר לשרת בחיל השריון. הבחירה בשריון לא הייתה מקרית. היא שיקפה את נטייתו למעשיות, לאחריות, לרצון להגן ולפעול באופן ממשי. הוא התאמן באתרי האימונים של השריון, בין גבעות האבק והחול, למד את סודות הטנק, את תפעול המערכות המורכבות, את השפה הייחודית של לוחמי השריון. תחילה הוכשר כנהג טנק, תפקיד שדורש מיומנות, דיוק, וקור רוח תחת לחץ. הוא חש את משקלו העצום של הפלדה, את רעידות המנוע העוצמתי, את הריח המיוחד של סולר ושמן, והבין את האחריות הכבדה המונחת על כתפיו – להוביל את הצוות בבטחה, להיות העיניים והרגליים של הכלי המסיבי. בהמשך, יצא לקורס מפקדי טנקים, שם למד לא רק לפקד על הטנק, אלא גם על הצוות, על האנשים שבו, על הקשרים ההדדיים. כמפקד טנק, היה ניר מנהיג טבעי, שקול ואחראי, שידע להשרות ביטחון על פקודיו, להקשיב לחששותיהם, ולהוביל אותם במשימות מורכבות. הוא היה דמות שקטה אך סמכותית, אחד כזה שפקודיו סמכו עליו בעיניים עצומות.

כשניר השתחרר מצה"ל, עולם חדש נפתח בפניו, עולם שבו יוכל לממש את חלומותיו כאדם בוגר, כשותף לחיים, כבונה בית. ואז, הוא פגש את חן. המפגש הזה, כך תיארו שניהם, היה מסוג אותם רגעים שבהם הזמן נעצר, והכל מתבהר. "הסתכלתי עליו וידעתי שזה מה שיהיה," סיפרה חן, "שפשוט יהיו לי את החיים הכי טובים שיכולים להיות איתו." היה משהו בניר, בשקט שלו, בעיניו הטובות, בחיוך הכובש שלו, ששידר יציבות, אמת ואהבה עמוקה. הקשר ביניהם התפתח במהירות טבעית, שכן היה ברור לשניהם שזה לתמיד. הם התחתנו, חתונה שמחה ומרגשת, שבה כל האנשים שאהבו אותם התכנסו כדי לחגוג את תחילת דרכם המשותפת.

האושר גדל עוד יותר כשנולדו להם שתי תאומות מתוקות, נגה ורוני. ניר, שהיה ילד בעצמו בנשמתו, הפך לאבא גאה ומאוהב. הוא הציב את משפחתו מעל לכול, והיה בעל אוהב, קשוב ותומך, ואבא מסור שכל עולמו סבב סביב בנותיו הקטנות. הם הקימו את ביתם בפתח תקווה, בית חם ומלא צחוק, ששיקף את הערכים שבהם האמין. ניר היה אדם שקט וצנוע, אך עוצמתי בנוכחותו. ישר דרך, בעל מידות טובות, עם לב רחב ושפע של אהבה שפיזר סביבו ללא הרף. הוא תמיד שמר על חיוך – לא חיוך מזויף, אלא חיוך אמיתי שבא מתוך שמחת חיים פנימית ואנרגיות חיוביות בלתי נדלות. הוא ידע לתת תחושה נעימה לכל מי שהיה בסביבתו, בין אם היה זה חבר קרוב, מכר רחוק, או אדם שפגש במקרה. הוא שאף שלכולם יהיה טוב, ופעל למען זה בכל דרך אפשרית. בעדינותו הרבה, ידע להסתדר עם כל אדם, גם עם אלה שהיו שונים ממנו, ואף להשכין שלום בין נצים, לאחד את סובביו סביב הטוב המשותף. הוא גילה חמלה והבנה לאחר, האמין בטוב בכל ליבו ופעל בכל הזדמנות על מנת להוסיף טוב לעולם. הוא לא היה אדם של מילים גדולות, אלא של מעשים קטנים ומתמידים, שהצטברו לכדי אישיות מופלאה.

עקרונותיו וערכיו של ניר לא היו רק בגדר סיסמאות; הם הובילו אותו בכל צעד ושעל בחייו, ללא פשרות וללא תירוצים. הוא מעולם לא עשה דבר בצורה שטחית או כדי לצאת ידי חובה. כל מעשה, קטן כגדול, נעשה מתוך הלב, במלוא המסירות והתשוקה. הוא שאף גבוה, לא פחד מעבודה קשה, וכשרצה משהו – נתן את כל כולו להשגתו. לצד שאפתנותו, שמר גם בבגרותו על הכרת הטוב שאפיינה אותו מגיל צעיר. הוא ידע תמיד להודות על הקיים, על מה שיש לו, ולהיות מרוצה ממה שכבר השיג, מבלי לאבד את הרצון להתקדם ולצמוח. הוא היה אדם מאוזן, שילוב נדיר של שאפתנות וענווה, רצינות ושמחת חיים.

ואז, בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. ניר, בביתו שבפתח תקווה, כמו כל אזרח בישראל, התעורר לצלילי האזעקות הבלתי פוסקות, לקולות הבומים הרחוקים שהפכו קרובים יותר ויותר. הטלפון רעד ללא הרף, הודעות וואטסאפ זרמו מקבוצות החברים והמשפחה, מדווחות על חדשות נוראיות שלא ייאמנו. הדיווחים הראשוניים על חדירת מחבלים, על ירי ללא הבחנה, על יישובים שעולים באש, על מסיבת טבע שהפכה למרחץ דמים, הותירו אותו המום וכואב. אלפי מחבלים חדרו קרקעית, ימית ואווירית, רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. הבוקר הזה, שנועד להיות יום של שמחה וחג, הפך לרגע שבו פרצה מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה.

לניר היו את כל הסיבות שבעולם להישאר בבית. הוא היה פטור ממילואים, אב לשתי בנות קטנות, בעל לעסק חדש שהחל לפרוח. אבל ניר לא היה אדם שחיפש תירוצים. תחושת השליחות שבו, האהבה העזה לעם ולמולדת, בערה בו בעוצמה שלא ניתן היה לכבותה. הוא חיפש בקדחתנות היכן יוכל להתנדב, היכן יוכל לתרום באמת. הוא לא רצה רק "לצאת למילואים", אלא ממש לתת את כל כולו. "אני בריא וחזק ואין שום סיבה שלא אצא להילחם," אמר לחן, ובעיניו בערה אש של נחישות. הרגע שבו נחשף לסרטון המחריד של חטיפת התצפיתניות ממוצב נחל עוז, היה נקודת מפנה. "בכל מחיר אני חייב לצאת ולהוציא את האחיות שלי משם," אמר, קולו נשנק מכאב וזעם. הוא חש שהן אחיותיו, בנות עמו, וכי חובתו המוסרית והאישית היא להגן עליהן, להחזיר אותן הביתה. הוא יצר קשר עם חבריו מהשריון, סיפר להם על רצונו העז לחזור לשירות פעיל, ובדיוק באותה עת התברר להם שחסר נהג טנק בגדוד. זה היה הרגע שבו רצונו העז פגש בצורך מבצעי אמיתי. ניר הצטרף כלוחם לגדוד חש"ן 129 של חטיבת השריון 8, חזר למקום שבו הרגיש שייך, למקום שבו ידע לתת את המרב.

ההקפצה הייתה מהירה, והפרידה מחן ומהבנות הייתה קורעת לב. הוא חיבק אותן חזק, נישק את ראשיהן הקטנים, הבטיח שיחזור במהרה. המילים "אבא חוזר, אבא שומר עליכן" נאמרו בלחש, אך בעוצמה שנועדה להדהד בלבבותיהן הקטנים. הריח המתוק של הבית, צחוק הבנות, חום ידה של חן – כל אלה נצרבו בו כזיכרון יקר, דלק למאבק שיבוא. הוא חזר לריח הסולר והפלדה, לרעש המנוע המוכר, לאבק המדברי. תחילה, לחם עם הגדוד בגבול הצפון, לשם התפשטה המלחמה מיומה הראשון. המתח היה תמידי, העיניים סרקו את האופק, הידיים היו על ההדק, והלב פעם בחוזקה מול כל התרעה. הוא היה שוב בתוך הטנק, ממוגן אך חשוף, חלק מצוות שפעל כיחידה אחת, מתוך הבנה עמוקה של המשימה ושל המחיר.

לאחר מספר חודשי לחימה מתוחה בגבול הצפון, חזר ניר הביתה. הבית היה מפלט, נחמה, מקום ללקק פצעים ולשאוב כוחות. הוא ניצל את הזמן כדי להקים עסק עצמאי לייעוץ פיננסי, מתוך רצון לעזור לזוגות צעירים להתנהל נכון יותר מבחינה כלכלית. זו הייתה עוד דרך עבורו להוסיף טוב לעולם, לתת מעצמו לאחרים, בדיוק כמו שאפיין אותו תמיד. העסק רק התחיל להצליח ולהתקדם, חלומות חדשים החלו להיבנות, כשניר נקרא לסבב מילואים נוסף, הפעם ברצועת עזה. שוב, הופיעו כל הסיבות שבעולם להישאר בבית. העסק החדש, הבנות הקטנות, העייפות מהסבב הקודם. אך מבחינתו, לא הייתה כל התלבטות. "נכון שזה מגיע בדיוק בזמן לא טוב," אמר, "אבל אין מה לעשות. צריך להוציא את החטופים ולמגר את הרוע." המשפט הזה חזר על עצמו כמו מנטרה בחייו: "אין מה לעשות." לא תירוצים, לא התחמקויות, רק מחויבות עמוקה. לאורך כל חייו הוא לא נתן לשום תירוץ או סיבה להסיט אותו מדרך האמת. ניר ידע מה נכון והלך אחרי זה בלי להתבלבל. תמיד בלי תירוצים. זה היה ניר.

יום שבת, ה-15 ביוני 2024, היה יום חם, עמוס אבק, כמו ימים רבים אחרים ברצועת עזה. ניר וחבריו לצוות היו בדרכם לפעילות מבצעית, הטנק שלהם נע בציר נצרים, ציר שראה כבר אינספור פעילויות קרביות. בתוך הטנק, האוויר היה סמיך, מתוח, וריח המתכת החמה והזיעה מילא את החלל הצר. כל אחד מהלוחמים היה שקוע בתפקידו, מודע לסכנות האורבות בכל פינה. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, הרעיד פיצוץ עז את האדמה ואת הטנק כולו. רעש מחריש אוזניים, הבזק אש, ורעד אלים שטלטל את הכלי. הטנק עלה על מטען.

הפיצוץ היה קטלני. שניים מחבריו לצוות, סרן איתן קופלוביץ' ורב-סמל בכיר אילון ויס, נהרגו במקום. ניר, שהיה בעמדת הנהג, ספג את עוצמת הפיצוץ ונפצע באורח קשה מאוד כתוצאה משאיפת עשן רב שפרץ לתוך הטנק. העשן הסמיך מילא את ריאותיו, חנק אותו, והותיר אותו במצב קריטי. חבריו ששרדו את הפיצוץ, יחד עם כוחות החילוץ שהגיעו במהירות, חילצו אותו מהטנק ההרוס. הוא פונה לבית החולים "שיבא תל השומר", שם נקבע כי עליו לעבור השתלת ריאות דחופה.

במשך קרוב לארבעה חודשים, נאבק ניר על חייו במחלקת טיפול נמרץ. ימיו ולילותיו היו שזורים במאבק עיקש, כשהוא מחובר למכונות הנשמה, מוקף בצוותים רפואיים מסורים ובמשפחתו האוהבת. חן, אמו צביה, בנותיו הקטנות, אחיו ואחיותיו – כולם היו שם, נצמדים לכל פיסת תקווה, מתפללים, מחזיקים את ידו, מדברים אליו בשקט. הם סיפרו לו על הבנות, על העסק, על החיים שממשיכים בחוץ, בתקווה שקולותיהם יגיעו אליו, יחזירו אותו. הקירות הלבנים של חדר הטיפול הנמרץ הפכו לביתם הזמני, כל נשימה של ניר הייתה עבורם עולם ומלואו. אולם, בתחילת אוקטובר 2024, לקראת ראש השנה תשפ"ה, חלה החמרה דרמטית במצבו. גופו, שנלחם בחירוף נפש, לא עמד עוד במאמץ. ביום ראשון, 6 באוקטובר 2024, נקבע מותו של ניר.

סמל ראשון ניר חדד נפל בקרב ביום ד' בתשרי תשפ"ה, כשהוא בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, מלווה באלפי אנשים – משפחה, חברים, חניכים, מפקדים, פקודים, ואנשים רבים שנגע בהם בחייו. הוא הותיר אחריו את אשתו חן, את שתי בנותיו האהובות נגה ורוני, את אמו צביה, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, כהוקרה על מסירותו ועל תרומתו.

ניר הותיר אחריו מכתב, עדות אחרונה לאדם שהיה. במכתבו, שפורסם בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", הוא הותיר מסרים אישיים למשפחתו, לצד מסר כללי, שמהדהד את כל מה שייצג בחייו: "לעולם – תעשו טוב, תרבו בטוב. להרבות באהבה גדולה, בחיוביות, בשלמות, בעבודה קשה, בהספקים, באתגרים. תאתגרו את עצמכם, קחו משימות, תמצאו במה אתם טובים ותנו לעולם ממנו, אבל לא לשכוח – יש רוע בעולם. רוע צרוף שיש לנו את המחויבות למגר ולהשמיד אותו... העם היהודי אף פעם לא נעלם ויש לו הכוחות לחיות מחדש כעוף החול. בכל פעם חזק יותר ויפה יותר. שנדע ימים יפים יותר ולוואי וכל הדבר הזה לא יתפרסם לעולם..." מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו, הן צוואתו הרוחנית, קריאה למעשים, לתקווה, ולהכרה במציאות המורכבת.

חן, אשתו האהובה, ספדה לו במילים ששוברות לב: "תמיד צחקנו שהבנות צועקות 'אבא' במקומות שכל ילד צועק 'אמא'. ועדיין מאמי, עדיין. כשהן נעלבות ועצוב להן באמת הן בוכות וקוראות 'אבא' וברור לי שבשנייה הזאת אתה עוזב את העניינים החשובים של מעלה ויורד לחבק ולעטוף אותן. זה כל כך אתה. אבא ובן זוג מיוחד. אני מתגעגעת אהבה שלי. מתגעגעת לחיבוק, למילה הטובה, לשתיקות, לעיניים הטובות שלך, לביחד. לכל רגע איתך". מילותיה ציירו תמונה חיה של אבא שהיה עולם ומלואו לבנותיו, ושל בן זוג שותף אמיתי לדרך.

חברו רועי, שגדל איתו בסניף בני עקיבא, כתב לו מילות פרידה כנות וכואבות: "הטוב והעומק שלך הוא פשוט פרוס אמיתי ומוקרן עליך. בלי התפתלויות בדרך. מי שפוגש בך מיד יודע שפגש במשהו טוב, גדול וממגנט... הלילות שהיינו חוזרים מהסניף ויושבים עד השעות הקטנות של הלילה והיית משתגע מזה שאנשים נוסעים באור אדום... כזה היית, אחד שהאמת בערה בו תמיד. גם כשאף אחד לא ראה. במקום שאין אנשים היית איש. איש גדול." רועי זכר גם את העזרה שהושיט לו בעת מעבר דירה: "עברתי דירה לא מזמן. טלפון אחד והיית שם אחרי יום עבודה ארוך בשעת לילה עם הטנדר הענק והחיוך היותר ענק שמקרין לעיניים הטובות. בזריזות וקלילות העמסת את כל הבית ופרקת, כתף לכתף..." הוא הוסיף, "היית הדבק של החבורה, האיש המאזן והמחבר... אדם עם אידיאלים ושאיפות גדולות, אדם שהיום כבר לא רואים ופוגשים. רצינות אין סופית עם צחוק ושמחה מהצד השני... אוהב אותך ומתגעגע". עדויות אלו, של הקרובים לו ביותר, מציירות דמות של אדם שלם, עמוק, ישר דרך, שילוב נדיר של אמת וחסד.

ניר הותיר אחריו חלל גדול וכאב עצום, אך גם מורשת של אהבה, נתינה וטוב לב. זכרו מונצח בדרכים רבות, שהופכות את סיפור חייו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. הישיבה התיכונית "יבנה" ברמת גן, שבה למד, מקיימת פעילויות לזכרו, ובאשכול הגנים "חשן" בפתח תקווה, בו למדו בנותיו נגה ורוני, נערך טקס הנצחה מרגש, בליווי שירים וסיפורים על דמותו המיוחדת. בפתח תקווה, העיר שבה בנה את ביתו ואת משפחתו, הוקמה גינה לזכרו, מקום ירוק ושקט למנוחה והתבוננות. על ספסל שהוצב בגינה, נחקק משפט שאמר ניר, שהפך למעין מגדלור לחייו: "באנו לעולם לעשות טוב. לא טוב חלקי, לא טוב לאנשי שלומנו, לא טוב על מנת. טוב נקי וטהור". המילים האלה, חקוקות באבן, מהדהדות את מהותו ואת אמונתו העמוקה בטוב הטהור, זה שאינו תלוי בדבר. עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_nir_hadad, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באתר remember.bio, שניהם מהווים פלטפורמה לשיתוף סיפורים, תמונות וזיכרונות, כדי שדמותו לא תישכח לעולם. ניר חדד ז"ל, איש של אמת וטוב, מפקד ולוחם, בעל ואבא, חבר ואח, ימשיך להיות השראה לכולנו, סמל לגבורה אנושית, לשמחת חיים, ולמחויבות בלתי מתפשרת להוסיף טוב לעולם, גם כשקשה, גם כשכואב, כי זה היה ניר, תמיד בלי תירוצים, תמיד עם הלב.