נבו פישר

האוויר בברוכין נשם תמיד רוח של התחלה, של נטיעה ראשונה באדמה בתולית, של משפחות צעירות שבאו לבנות בית וקהילה בלב השומרון. שם, בתוך השקט היחסי של ההרים המתפתלים, בין בתי אבן שהחלו לקרום עור וגידים, נולד נבו פישר ביום ד' בניסן תשס"ד, ה-25 במרץ 2004. הוא היה הילד השלישי לאיילת וירון, שתי ידיים עובדות ורוח חלוצית שהיו חלק בלתי נפרד מאותה קבוצה קטנה שהניחה את היסודות ליישוב. הבית שלהם, כמו רבים אחרים בברוכין, היה ספוג בריחות של אדמה רטובה אחרי גשם, של עץ מיובש בשמש, ושל תכניות גדולות לעתיד. רעות, דניאל ויובל, אחיו ואחותו של נבו, מילאו את החללים בצחוקים, בריצות ובוויכוחים קטנים שהם הלחם והחמאה של כל משפחה ברוכת ילדים. נבו נולד לתוך המארג הזה, סופג את ערכי העמל והקהילה מהרגע הראשון, עוד לפני שידע לקרוא או לכתוב, עוד לפני שידע להבין את משמעות המילים "יוזמה" ו"אחריות" – אלו כבר היו טבועות בו כחלק מהווייתו.

ילדותו של נבו התנהלה במסלולים המוכרים של יישוב קהילתי מתפתח. בבוקר היה יוצא מביתו, כשריח המאפים שהכינה אמו עדיין נישא באוויר, ופוסע בדרך הקצרה אל מוסדות החינוך המקומיים, שגם הם גדלו והתפתחו יחד איתו. הוא לא היה מסוג הילדים שנסחפים בקלות אחרי אחרים; כבר אז בלטה בו מידה של עצמאות מחשבתית וסקרנות כמעט בלתי נדלית. הוא אהב לפרק דברים, לא רק צעצועים – גם רעיונות. היה לו מבט חודר, שחיפש תמיד להבין את ה"למה" שמאחורי כל דבר, והוא לא היסס לשאול שאלות שגרמו למבוגרים לחייך בחום ובמבוכה גם יחד. כשהיה משחק בחצר, לא הסתפק בבניית מגדלי קוביות רגילים; הוא היה חייב להבין את יציבות המבנה, את כוח המשיכה, את האופן שבו חול מתגבש או מתפורר בין אצבעותיו. הוא אהב את המגע עם הטבע, לטייל בוואדיות הסמוכים ליישוב, לפענח את סודותיהם של צמחים וחרקים, ולקרוא שוב ושוב ספרי טבע ואנציקלופדיות שאסף בספרייתו הקטנה. "נבו, אתה שוב בתוך ספר?" הייתה אמו שואלת לפעמים, בחיוך אוהב, כשהיה מתחבא מאחורי דפים עבים במקום לשחק כדורגל. אבל נבו לא היה רק "תולעת ספרים"; הוא היה גם ילד חרוץ, שקם בבוקר עם מוטיבציה פנימית לבצע את המשימות שהציב לעצמו, אם זה לסדר את חדרו בצורה מושלמת, או לעזור לאביו בעבודות הגינה, לא אחת כשהוא ממלמל לעצמו תיאוריות על זרימת מים או איכות אדמה.

ככל שהתבגר, התחדדו תכונותיו הבולטות. בתיכון כבר למד ב"מדרשית נעם אורט" שבכפר סבא, מה שחייב אותו להתנתק מעט מהשקט המוכר של ברוכין וללמוד להתנהל בסביבה עירונית יותר, רחוק מהבית. המעבר לא היה קל, אך נבו קיבל אותו באחריות ובבגרות מפתיעה לגילו. הוא למד להתמודד עם אתגרי הפנימייה, עם לוחות זמנים צפופים ועם דינמיקה חברתית מורכבת, ותמיד מצא את מקומו בכוח אישיותו. הוא לא התיימר להיות המקובל ביותר, אלא המעמיק ביותר, מי שתמיד אפשר לפנות אליו עם שאלה קשה, או עם דילמה מוסרית, ולדעת שיקבל תשובה כנה ומנומקת. חבריו אהבו אותו על האותנטיות שלו, על כך שלא ניסה להרשים איש, ועל היכולת שלו לראות מעבר לרעש החיצוני.

תקופת הקורונה, שפרצה בסוף 2019 והשביתה חלקים נרחבים מהעולם, הייתה עבור נבו הזדמנות נוספת להפגין את יוזמתו ואת ראשו היזמי. כשהיישוב ברוכין, כמו כל המדינה, נכנס לסגר והמכולת המקומית נאבקה לתפקד, נבו, שהיה אז נער צעיר, לקח על עצמו את המושכות. הוא ניהל את המכולת ביד רמה, כמעט לבדו. זה לא היה רק "לסדר מדפים"; זה היה לקום מדי בוקר בשעה חמש, כשהחושך עוד עוטף את ברוכין בשקט קריר, כדי לקבל את הסחורה הטרייה מהספקים. הוא היה פורק ארגזים, מסדר ירקות ופירות, מקפיד על טריות וניקיון, וגם אופה מאפים ריחניים שילוו את הקפה של התושבים בשעת בוקר מוקדמת. תושבי ברוכין זוכרים אותו עומד מאחורי הדלפק, עם סינר לבן קטן, פניו נחושות אך עיניו בורקות, מברך כל לקוח בחיוך, ומציע עזרה בכל עניין. הוא למד להכיר את כל התושבים, את ההעדפות שלהם, את הסיפורים הקטנים שלהם, והפך לחלק בלתי נפרד מליבו הפועם של היישוב בתקופה כה מאתגרת. זו לא הייתה סתם עבודה, זו הייתה מחויבות עמוקה לקהילה שבה גדל.

אבל נבו לא היה רק איש מעשה; הוא היה גם איש חזון. מגיל צעיר, עוד בהיותו בכיתה י', התעניין באופן יוצא דופן בשוק ההון. בזמן שחבריו דנו במשחקי מחשב וסדרות טלוויזיה, נבו כבר קרא מאמרים כלכליים וניתח דוחות כספיים. הוא ראה בשוק ההון לא רק דרך לעשות כסף, אלא כמעין משחק שחמט עולמי, שבו כל מהלך מחושב משפיע על המציאות. הוא עקב באדיקות אחרי חברות טכנולוגיה, במיוחד אחרי עלייתה המטאורית של "טסלה", והחליט להשקיע בה את חסכונותיו הראשונים. זו לא הייתה החלטה פזיזה של נער מתלהב; הוא למד את החברה לעומק, את המודל העסקי שלה, את הטכנולוגיה שמאחוריה, והאמין בחזונה. הוריו זוכרים אותו מציג בפניהם גרפים וניתוחים, מסביר מדוע זו השקעה נבונה, ומצדיק כל שקל שהכניס פנימה. הוא אהב להציב יעדים, לא רק פיננסיים, ולעמוד בהם בנחישות, מראה את אותו עקשנות בריאה שאפיינה אותו בכל תחומי חייו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר נבו להמשיך למכינה הקדם-צבאית "עין פרת" בכפר אדומים. זו הייתה עבורו תקופה של התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית עצומה, שבה נחשף לעולם הפילוסופיה והעמיק את זהותו. כפר אדומים, עם הנוף המדברי הפתוח והשקט הייחודי שלו, סיפק את הרקע המושלם למסע פנימי עמוק. נבו, שכבר היה חובב קריאה מושבע, פשוט "בלע" ספרים – לא סתם ספרים, אלא את "ספרי הפילוסופיה הכי כבדים שיש", כפי שתיארה זאת אמו. הוא צלל לתוך עולמותיהם של אפלטון, אריסטו ואלבר קאמי, מנסה לפענח את סודות הקיום, את מהות האדם ואת משמעות החיים. הוא לא רק קרא; הוא חשב, ניתח, כתב הערות, והיה מנהל דיונים ארוכים ועמוקים עם חבריו למכינה ועם המדריכים. הוא בנה לעצמו ספרייה מפוארת בחדרו הקטן במכינה, כל ספר בה נבחר בקפידה, עמוד אחרי עמוד.

החשיפה לפילוסופיה לא רק הרחיבה את דעתו; היא גם הניעה אותו לחקור את שורשיו ואת זהותו. הוא הרגיש צורך עמוק "לחקור גם את הציונות שלו", כפי שאמרו הוריו. הוא קרא כתבים של ז'בוטינסקי, התעמק ברעיונות הציונות הרויזיוניסטית ובחזון המדינה היהודית, ובנה מחדש את זהותו הציונית, הפעם על יסודות מוצקים של הבנה והפנמה אישית. הוא הגדיר את עצמו "יהודי נאמן", אך נאמנותו לא הייתה פסיבית או מתוך הרגל; היא הייתה תוצר של בחירה מודעת ומעמיקה. דוגמה בולטת לכך הייתה החלטתו לצום ביום השואה – לא רק זכר לקורבנות, אלא ביטוי אקטיבי של הזדהות עם עמו ועם ההיסטוריה שלו, מתוך הבנה עמוקה של משמעות הרגע.

הלל, חברו הקרוב מהמכינה, תיאר אותו כ"איש של אמת ששנא צביעות ולא התפשר על ערכיו". נבו היה בעל יושרה אינטלקטואלית אדירה; הוא לא פחד לערער על אמונות או ערכים קיימים, ואף עשה זאת לעיתים קרובות, אך רק כדי לחזק את אלו שבהם בחר. כשהגיע למסקנה מסוימת, הוא לא ויתר עליה, גם אם זו הייתה דעה לא פופולרית או מאתגרת. הוא היה מסוגל להקשיב, להבין, להתווכח בכבוד, אך בסופו של דבר, עמד איתן על עקרונותיו. שיחות איתו היו תמיד מרתקות, מלאות תוכן ועומק, והלל זוכר ש"כל שיחה איתך הייתה כשיעור שלא רציתי שייגמר". הסקרנות שלו אכן לא ידעה גבולות, והוא תמיד שאף "לדעת עוד, להבין לעומק, לחקור את המורכב והנשגב". הוא היה מגדלור של חשיבה ביקורתית, שהאיר דרך לחבריו.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, וסיפק חיפוי לחדירה של אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. התמונות שזרמו מהדרום היו בלתי נתפסות. מחבלים השתוללו ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו באזרחים תמימים בדרכים. שמונה מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נשרפו, רכוש נבזז. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על תושבי הדרום. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומה של המדינה.

האירועים הקשים הדהדו בכל פינה בישראל, וגם במכינת עין פרת. נבו וחבריו היו המומים וכואבים, מנסים לעכל את גודל האסון. האווירה במכינה השתנתה מקצה לקצה; הדיונים הפילוסופיים על משמעות הקיום פינו את מקומם לדיונים דחופים יותר על משמעות ההגנה, על חובה ועל הקרבה. חודש לאחר פרוץ המלחמה, כשהצבא החל לגייס באופן מיידי חלק מחניכי המכינות, נבו לא היסס לרגע. למרות שהיה לו חשוב לסיים את שנת הלימודים השנייה במכינה – עוד שנה של העמקה, של למידה, של בירור פנימי – הוא היה החניך הראשון שהתנדב להתגייס. הוא לא חיכה שיקראו לו; הוא קרא לעצמו. הוריו סיפרו על הנאום שנשא בפני חבריו, נאום ששיקף את כל מי שהיה: "איך אתם מעזים לא להתגייס? יש מלחמה, צריכים אותנו". קולו היה נחוש, עיניו בורקות באש של צדק ודחיפות. הוא לא דיבר ממקום של שיפוט, אלא ממקום של אמונה עמוקה בחובה ובאחריות המוטלת על כל אחד ואחת ברגעים כאלה. הוא ידע שזה הרגע שבו התיאוריות הפילוסופיות פוגשות את המציאות האכזרית, שבו הערכים הופכים למעשים, ושאין מקום להתלבטויות.

ב-4 בדצמבר 2023, כמעט חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, התגייס נבו לצה"ל. הוא בחר בחיל השריון, חיל שייצג בעיניו עוצמה, נחישות ויכולת הגנה חסרת פשרות. הוא ידע ששם, בתוך "גוש הפלדה" הזה, יוכל להשפיע באופן המשמעותי ביותר על המערכה. תקופת ההכשרה הייתה קשה ומפרכת, פיזית ונפשית. הימים היו ארוכים, האימונים אינטנסיביים, והדרישות גבוהות. אבל נבו, כפי שהיה תמיד, לא נרתע. הוא נכנס לכל משימה בנחישות, למד כל פרט, והתעלה על עצמו שוב ושוב. "הוא עבד קשה למען השגת מטרותיו" – המשפט הזה, שתאר אותו בילדותו, קיבל משמעות חדשה במדים ובשדה האימונים. הוא עבר הכשרת לוחם ולאחר מכן קורס מפקדים, שבו הוכיח את כישוריו המנהיגותיים השקטים והיעילים. הוא לא היה צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו; קולו השקט, המנומק והבטוח, הספיק כדי להשרות ביטחון ולגרום לאנשים ללכת אחריו.

כשנכנס ללחימה בעזה, כשהוא מפקד טנק בגדוד 46, עוצבת "עקבות הברזל" (401), נבו מצא את ייעודו. חברו תיאר זאת בצורה מדויקת: "כשנהיית למפקד טנק, ראיתי אותך פורח. ראיתי אותך מוצא את המקום שלך, את השליחות שלך. אהבת את גוש הפלדה הזה כל כך. מצאת בו את הדרך שלך להגן, לתת, להיות משמעותי." עבור נבו, הטנק לא היה רק כלי מלחמה; הוא היה סוג של מעבדה ניידת, מבצר של הגנה, שבו כל פרט טכני, כל בורג, כל מנגנון, חייב להיות מובן לפרטי פרטים. הוא אהב את תחושת העוצמה של הברזל המתגלגל, את ריח הסולר והשמן, את הרעש העמוק של המנוע שרועד מתחת לרגליים. הוא למד את הטנק שלו כאילו היה יצור חי, הכיר כל נקודה חלשה וכל יתרון, והפך למומחה אמיתי. הוא היה "הכי מקצועי – מפקד בחסד, מנהיג בשקט". כשאנשי הצוות שלו היו צריכים הכוונה, מבט אחד ממנו, או מילה אחת מנומקת, הספיקו. "לא היית צריך את כל הפוזות כדי שיקשיבו לך, כולם תמיד חיכו לשמוע מה יש לך להגיד בכל נושא שהוא כי היית אמיתי וחכם כל כך," סיפר חברו, ונגע בנקודה המרכזית באופיו של נבו.

הוריו סיפרו שנבו "התאהב בטנקים, וגם בתחום הזה העמיק ולמד". התאהבות זו לא הייתה רק רגשית; היא הייתה אינטלקטואלית. הוא רצה להבין כל פרט. ב"שבוע המקצועות" של הצוות, הוא היה אמור ללמוד רק את המקצוע של הטען, אך נבו לא הסתפק בזה. בסופי שבוע, כשחזר הביתה, הוא היה מביא עמו מחברות של חברים שלמדו להיות תותחן ונהג, וצלל לתוכן. הוא היה יושב שעות ארוכות, מפענח את תרשימי החיווט, את עקרונות הבליסטיקה, את מערכות הנהיגה. "אם אהיה מחר בלחימה ויקרה משהו לאחד מאנשי הצוות, אני רוצה לדעת מה לעשות," אמר להוריו, וחשף בכך את עומק אחריותו ומחויבותו. הוא לא רצה להיות רק מפקד, הוא רצה להיות מפקד שיכול להחליף כל אחד מחייליו ברגע האמת, להבטיח את המשך תפקוד הכלי ואת שלומם של אנשיו. זו הייתה גבורה מסוג אחר – גבורה של למידה, של הכנה, של חוסר פשרות על מקצועיות.

גם בתוך המציאות הקשוחה של המלחמה, נבו לא איבד את נשמתו הרגישה ואת אהבתו לאנשים. בסופי השבוע המעטים שבהם יצא הביתה, הוא נהג לאפות קרואסונים לחבריו מהמחלקה. זו לא הייתה סתם אפייה; זו הייתה טקסיות. הוא היה משקיע שעות ארוכות בלישת הבצק, ברידוד, בקיפולים אינסופיים עם חמאה, מחכה בסבלנות לעליית הבצק. ריח החמאה והבצק האפוי היה ממלא את בית משפחת פישר בברוכין. הוריו סיפרו כי פעם אחת, במוצאי שבת, אחרי יום שלם של אפייה, הוא טרח עד שתיים לפנות בוקר למצוא קופסאות מתאימות שבהן יוכל להניח את הקרואסונים, כך שיישארו טריים ושלמים עד שיגיעו לחבריו בחזית. זה היה מעשה קטן של אהבה ודאגה, של רצון להביא פיסה של חום ובית לתוך מציאות קרה ומאיימת. הקרואסונים האלה היו יותר מסתם מאפים; הם היו מסר, תזכורת לכך שגם בתוך התופת, יש מי שחושב עליהם, שדואג להם, שרואה בהם יותר מלוחמים – בני אדם.

נבו היה גם איש משפחה בכל רמ"ח איבריו. למרות המאמץ והעומס, הוא לא שכח את השורשים שלו. מדי יום שישי, עוד לפני שהתגייס, וגם במהלך שירותו, הוא נהג לטלפן לסביו ולסבתותיו ולאחל להם "שבת שלום". זו הייתה מסורת קטנה, אך משמעותית, ששיקפה את כבודו העמוק למשפחה ולדורות שקדמו לו. הוא הבין את ערך הקשר הבין-דורי, את החשיבות של להחזיק את הלפיד של המסורת והאהבה. השיחות הקצרות הללו היו רגעים של נחת וחיבור, שהפיגו את המתח של השבוע והזכירו לו ולסביו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק.

לנבו היו תוכניות גדולות לעתיד, כחייל משוחרר. הוא לא ראה את השחרור כסוף של תקופה, אלא כתחילתה של הרפתקה חדשה. הוא חלם לטייל בכל העולם, "לראות, לגעת ולחוות תרבויות וארצות". הוא לא רצה רק להיות תייר; הוא רצה לצלול לתוך המהות של כל מקום, להבין את ההיסטוריה, את הפילוסופיה, את האנשים. הוא רצה להרחיב את העולם הפנימי שלו, שכבר היה כה עשיר, דרך מפגש עם העולם החיצוני. הוריו סיפרו ש"הוא תכנן לעשות כסף כדי שיהיה משוחרר לעבוד במה שהוא אוהב ולא במה שמכניס כסף". זו הייתה תפיסת עולם ששיקפה את ערכיו: חופש, בחירה, והגשמה עצמית. הוא לא רצה להיות כבול למוסכמות, אלא לחיות חיים מלאי משמעות. תיק המניות שלו, "התיק היפה" שהיה לו, לא היה רק אמצעי לרווח כלכלי; הוא היה כלי להשגת חופש, גשר אל עתיד שבו יוכל להקדיש את זמנו למה שבאמת הלהיב אותו, למה שבאמת הזין את נשמתו. הוא אהב להציב יעדים, וכל יעד – אם זה ללמוד על שוק חדש, לקרוא ספר פילוסופיה נוסף, או לתכנן את הטיול הבא – היה סולם נוסף בדרך להגשמת חלומותיו.

שבוע וחצי לפני נפילתו, נבו נפצע בעינו במהלך פעילות מבצעית. הוא נפגע קשה, אך הוא לא דיווח על כך למפקדו במשך ארבע שעות תמימות. הוא ידע שהם נמצאים בעיצומה של התקפה, ושכל הפרעה עלולה לסכן את הצוות ואת המשימה. רק כשההתקפה הסתיימה והסכנה חלפה, דיווח על פציעתו. זה היה מעשה של גבורה שקטה, של הקרבה עצמית עמוקה, של העדפת טובת הכלל על פני כאבו האישי. הוא טופל, וכבר ברגע שהחלים, כשעינו עדיין לא החלימה לחלוטין, הוא התעקש לחזור ללחימה. הוא לא היה מוכן להשאיר את חבריו מאחור, לא היה מוכן להחמיץ רגע אחד של הגנה על ארצו. הוא חשב על ה"למה" שמאחורי הלחימה, על ה"למה" שמאחורי היותו שם, וזה היה חזק יותר מכל כאב פיזי.

ב-8 בינואר 2025, ח' בטבת תשפ"ה, בשעות הבוקר המוקדמות, הטנק שעליו פיקד נבו פישר נכנס לפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. זו הייתה עוד משימה שגרתית לכאורה, בתוך מציאות שבה כל רגע טמן בחובו סכנה. הטנק התקדם בנחישות, כשהצוות של נבו דרוך ומוכן לכל תרחיש. לפתע, פיצוץ אדיר קרע את השקט. הטנק עלה על מטען חבלה רב עוצמה. ההדף היה נורא, ורסיסים עפו לכל עבר. נבו נפגע קשה מהפיצוץ, פציעה אנושה. אך גם ברגעים הקריטיים הללו, כשכל תא בגופו זעק מכאב, הוא המשיך להילחם – לא רק על חייו שלו, אלא על המשך תפקוד הצוות, על היכולת להשיב אש, על ביטחונם של חבריו. הוא נאבק על חייו במשך שעות ארוכות, כשהוא מראה כוח רצון ועוצמה פנימית בלתי נתפסים. צוותי החילוץ הגיעו במהירות, והוא פונה לבית החולים. אך פצעיו היו קשים מדי. כאשר הגיע לבית החולים, ליבו של נבו נדם. הוא נפטר מפצעיו, בן עשרים בלבד בנופלו.

הבשורה המרה הכתה בברוכין ובישראל כולה. סמל נבו פישר, ילד ברוכין, מפקד טנק, אינטלקטואל וחולם, נפל בקרב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בעלי זהב, ביישוב שכה אהב ושאליו היה כה קשור. הותיר אחריו הורים כואבים, איילת וירון, אחות, רעות, ושני אחים, דניאל ויובל, שנותרו עם חלל עצום בלבותיהם. לאחר נפילתו, הועלה נבו מדרגת סמל לדרגת סמל-ראשון, כאות הערכה על מסירותו, מנהיגותו וגבורתו.

הכאב היה עצום, והמילים נדמו חסרות משמעות אל מול אובדן כה גדול. אבל דווקא מתוך השבר, עלתה וצמחה עוצמת רוחו של נבו, זכרו המשיך להדהד בלבבות כל מכריו ואהוביו. אמו, איילת, ספדה לו במילים קורעות לב, שנגעו בכל מי ששמע אותן: "נבו שלי, איזה ילד יפה. איזו זכות זאת הייתה לי להיות אימא שלך... איזה מקור של נחת וגאווה אתה היית... נבולי, לאן לא נסענו בשבילך - לקצה השני של העולם ולכל מקום שהיית בו ויכולנו להסניף אותך עוד קצת. כמה כיבוד הורים והוקרת תודה הייתה בך... ילד שלי, אני יודעת שעשינו כל מה שיכולנו כדי שבעשרים השנה שיהיו לך, יהיו לך החיים הכי טובים, הכי שמחים והכי משמעותיים שיכולנו לתת לך... תודה שנולדת ותודה שבחרת להיוולד שלנו". מילותיה שיקפו את האהבה האינסופית, את הטיולים המשותפים, את החיבור העמוק, ואת ההכרה בכך שכל רגע שזכו לבלות עמו היה מתנה.

גם חברו מהמכינה, הלל, ביטא את הכאב וההערכה בנאומו המרגש: "אתה מלח הארץ, אינטלקטואל אמיתי, איש של מילים ורעיונות, איש ספר... כל שיחה איתך הייתה כשיעור שלא רציתי שייגמר. הסקרנות שלך לא ידעה גבולות ותמיד שאפת לדעת עוד, להבין לעומק, לחקור את המורכב והנשגב... לא היית רק איש רוח. אתה איש מעשה... היית תמיד עושה ויוזם. אם זה בערוגות הפרחים ששתלת, שכל כך אהבת לטפח, ביום לימוד ב-ט' באב, באפייה לחיילים ועד הפרויקט בזום לחיזוק הרוח בעם בתחילת המלחמה... נבו, היית טוב, הכי טוב. הזיכרון שלך ימשיך להאיר לי את הדרך". הלל סיכם את מהותו של נבו – האיזון המושלם בין עולם הרוח לעולם המעשה, בין חשיבה עמוקה לבין יוזמה וביצוע. הוא היה איש של שיחה ואיש של עשייה, שניהם כאחד. ערוגות הפרחים שטיפח במו ידיו, לימוד התורה שלו, אפיית הקרואסונים, ואפילו הפרויקט לחיזוק הרוח הלאומית בזום – כל אלה היו ביטויים לאותה נשמה יצירתית ופועלת.

נבו פישר מונצח כיום באתר האינטרנט "ממוריז +", אך מעבר לכך, מוקיריו הקימו אתר אינטרנט ייעודי לזכרו, http://www.remembernevo.com/. האתר אינו רק דפי זיכרון; הוא פועם חיים. לצד סיפור חייו, שזורות שם תמונות, סיפורים, ובעיקר, שיר מוקלט שמשפחתו כתבה ומבצעת, כשברקע מתחלפים צילומים של סטיקרים ומגנטים שהוכנו לזכרו. על אחד מהם מתנוססת תזכורת פשוטה ומרגשת: "לאחל לסבים ולסבתות 'שבת שלום'", כפי שנהג לעשות בעצמו מדי יום שישי. זוהי דרך להמשיך את המורשת הקטנה-גדולה שלו, להפיץ את החום והכבוד שכה אפיינו אותו.

נבו פישר לא זכה לטייל בעולם, לחוות את התרבויות שכה רצה להכיר, או להגשים את כל חלומותיו כאיש חופשי. חייו נגדעו באיבם, אך בתוך עשרים שנות חייו הקצרות, הוא הספיק לחיות חיים מלאים, משמעותיים ורבי השפעה. הוא היה איש של אמת, של עומק, של יוזמה ושל נתינה. הוא היה סמל למצוינות אינטלקטואלית ולמסירות אין קץ. דרכו, דרך בחירותיו – החל מניהול המכולת בברוכין, דרך לימודי הפילוסופיה והציונות במכינה, ועד להחלטתו להתגייס ולהילחם בחירוף נפש – הוא הותיר חותם בל יימחה. גבורתו לא הייתה רק בקרב האחרון, אלא בכל מעשה קטן וגדול בחייו: בבקרים המוקדמים במכולת, בדיונים הפילוסופיים המעמיקים, בהתעקשותו ללמוד כל תפקיד בטנק, ובאפיית הקרואסונים לחבריו. הוא היה מפקד בחסד, לוחם בנשמתו, ובן אדם במלוא מובן המילה. זכרו הוא תזכורת תמידית לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת לבחור בטוב ובישר, ולהיות מלח הארץ במובן העמוק והמלא ביותר של הביטוי. סיפורו של נבו פישר הוא סיפור של תקומה, של גאווה ישראלית, של אהבת אדם ואהבת מולדת שתיזכר לדורות. הוא אינו עוד עמוד בספר ההיסטוריה, אלא מגדלור של השראה, שמאיר את דרכם של אלה שבאים אחריו, ומזכיר לנו את המחיר היקר של החופש ואת העוצמה הבלתי נלאית של רוח האדם.