נצר שמחי

בנוף הגלילי הפתוח, בין גבעות ירוקות שמתחלפות בחום צהבהב עם בוא הקיץ, ביישוב הקהילתי מסד, נולד נצר שמחי ביום ח' באייר תשנ"ג, עשרים ותשעה באפריל אלף תשע מאות תשעים ושלוש. הוא היה הבן הצעיר לשחר שמחה ואילן, ומהר מאוד מילא את הבית באור חדש, אח קטן לאדווה שכבר ציפתה לו בכיליון עיניים. מסד, עם שביליה השקטים ובתי האבן המעוטרים בצמחייה, הייתה כר פורה לילדות חופשית וסקרנית, מקום שבו האדמה והשמיים הרחבים היוו את מגרש המשחקים הראשון, והשכנים היו כמעט בני משפחה. נצר גדל בתוך הקהילה החמה הזו, כשריח פרחי הבר משתלב בריח האבק המוכר של הדרכים, וקולות הילדים המשחקים עד שעות הערב המאוחרות היוו פסקול קבוע. הוא היה ילד שעיניו הכחולות הבהיקו תמיד בסקרנות, ששאל שאלות שלא תמיד היה להן מענה מיידי, וחיפש להבין את העולם סביבו לעומק, לא רק את פני השטח.

את שנות היסודי העביר בבתי הספר באזור, שם כבר ניכרו סימני האינטליגנציה החדה שלו. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין במספרים ובמילים, אלא גם ילד חברותי, ששיחק כדורגל בהתלהבות ורץ בשדות עם חבריו עד שהשמש שקעה והאורות הדליקו בבתים. המעבר לבית הספר התיכון "מקיף חקלאי כדורי", הסמוך לכפר תבור, היה טבעי עבורו. כדורי, עם המרחבים הירוקים והאווירה המיוחדת של חיבור לאדמה וללימודים עיוניים כאחד, התאימה כמו כפפה ליד לאופיו. שם, בין שיעורים בכיתה לבין שיחות על הספסל בחצר, אופיו העדין והרגיש התגלה במלוא עוצמתו. טובה, אחת ממורותיו, זכרה אותו היטב: "שיחות על ספסל בחצר ושיעור בכיתה, עיניים רכות מדברות ענווה. תלמיד שלי, ילד אוצר. נער צעיר ורגיש". היא ראתה בו לא רק תלמיד מבריק, אלא נשמה יפה, שידע להקשיב ברוך, להבין מעבר למילים, ולגשת לכל אדם בפשטות ובענווה. נצר הצטיין בלימודיו, קלט חומרים במהירות מדהימה, ולא פעם מצא פתרונות יצירתיים לבעיות שאחרים התקשו בהן.

אבל לא רק הלימודים מילאו את עולמו. מגיל שתים-עשרה, ליבו של נצר נחטף על ידי קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב". זו לא הייתה סתם אהדה חולפת, אלא תשוקה בוערת, שהפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא קיבל במתנה מינוי למשחקי הקבוצה, ומאותו רגע, מדי שבת, כשריח ארוחת הצהריים של שבת עוד ריחף באוויר, היה עולה על אוטובוס מיישובו הקטן במסד ונוסע לבדו, או עם חברים, אל אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. המסע הארוך, ההמתנה לאוטובוס, צלילי המנוע המהדהדים בכבישים, ובעיקר – תחושת הציפייה המתוקה שהלכה וגברה ככל שהתקרב לעיר הגדולה. בבלומפילד, בין קהל האוהדים הנלהב, הוא הרגיש שייך, חלק ממשהו גדול וסוער. הוא צעק, קפץ, שר את שירי העידוד, וכל שער היה חוויה של התעלות. "הדם שלו הפך לצהוב", תיארה אחותו אדווה את עוצמת האהדה הזו, שהייתה עמוקה כל כך עד שצבעי הקבוצה – כחול וצהוב – הפכו לצבעים של ליבו.

לצד הכדורגל, המוזיקה הייתה נחמה גדולה וביטוי עמוק לנפשו. נצר ניגן בגיטרה, מיתרי העץ רוטטים תחת אצבעותיו, ושר בקולו העמוק והמרגש. לעיתים היה יושב בחדרו, הגיטרה מונחת על ברכיו, ומלחין מנגינות שקטות שביטאו את עולמו הפנימי. כשעצבות הייתה פוקדת את אחותו אדווה, הוא ידע בדיוק מה לעשות. הוא היה מזמין אותה לחדרו, מניח את הגיטרה על ברכיו, ומתחיל לנגן ולשיר, מנגינות מרגיעות ומילות עידוד, עד שחיוך קטן היה שב אל פניה. המוזיקה הייתה עבורו דרך לתקשר, לנחם, ולחבר בין נשמות.

חבריו היו עולם ומלואו עבורו. נצר היה מוקף בחבורה גדולה ונאמנה של חברים, שרבים מהם ליוו אותו מאז ימי הילדות במסד. הוא היה עמוד התווך בחבורה הזו, לאו דווקא בגלל דומיננטיות, אלא בגלל האיכויות הייחודיות שלו. הוא השפיע לטובה על כל אחד ואחת, שימש אוזן קשבת לצרותיהם, ידע לתת עצה טובה מעומק הלב, ותמיד מצא את המילים הנכונות כדי להרגיע. כשחבר היה משתף אותו בהתלבטות או בקושי, נצר היה מביט בו בעיניו הרכות ואומר בחמלה: "אחי, אנחנו חיים במרחב לא ידוע, זה הגיוני שנטעה". הוא לא שפט, לא ביקר, אלא קיבל את האחר על כל חולשותיו וטעויותיו, ונתן לו מקום להיות הוא עצמו, לטעות וללמוד. לצד הרצינות העמוקה הזו, הוא ידע גם להיות "שטותניק" אמיתי, להצחיק את כולם בבדיחות מפתיעות ובמעשי קונדס קטנים, להכניס קלילות ושמחה לכל מפגש. הוא היה האיזון המושלם בין עומק ושובבות, בין רצינות לילדותיות.

הקשר בינו לבין הוריו, שחר ואילן, היה איתן ומלא כבוד הדדי, אך הקרבה לאחותו אדווה הייתה מיוחדת במינה. השניים התייעצו זה עם זה על כל דבר, מהקטן ועד הגדול, ובמיוחד על ההחלטות החשובות בחיים. הוא היה עבורה עוגן, והיא עבורו כתף תומכת. בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, הם היו פורשים את לבטיהם, מנתחים אפשרויות, ותמיד מוצאים דרך יחד. דאגה לכל אדם באשר הוא אדם בערה בו מאז ומתמיד. הוא חלם להקים עם משפחתו ועם בת זוגו קורל מכון טיפולי לנוער בסיכון, מקום שבו בני נוער יוכלו לקבל סיוע באמצעות ספורט, מוזיקה ואמנות. הוא רצה שכל נער יחווה הצלחות, יכיר באיכויותיו, ירגיש מסוגלות, ויידע שיש מישהו לצידו שרואה אותו ונותן מענה לצרכיו. הוא לא רק חלם, אלא גם החל ללמוד מקצוע טיפולי, כדי להגשים את החזון הזה. הוא האמין בכל ליבו בטוב שבאדם וביכולת להשפיע ולשנות, ותמיד היה נכון להילחם על העקרונות ועל הערכים שדגל בהם.

נצר בורך בעיניים טובות, במבט חודר שלא הצריך מילים, ובחיוך כובש שפתח לבבות. הוא היה אדם פשוט ואותנטי, שקט וחם, צנוע ועניו עם נשמה טהורה ושמחת חיים מדבקת. ערכים של אהבת האדם, נתינה ורוחב לב הובילו אותו בכל צעד ושעל. בכל הזדמנות תרם ועשה טוב למען הזולת, היה הראשון להתנדב והאחרון שנשאר לסיים את המשימה, לא מחפש שבחים או תודה. הרגישות והאמפתיה לזולת אפיינו אותו מילדות ועד יומו האחרון. הוא ידע לראות את האחר במלוא מובן המילה, לא רק את המראה החיצוני או הסטיגמות, אלא את נפשו כפי שהוא באמת. כאשר זיהה אדם בודד, הוא לא היסס להזמין אותו לבלות עימו או לשחק יחד, ותמיד אמר את הדבר הנכון, בנועם ובחמלה. הוא העניק אהבה וחיבוק חם לקרובים אליו, וקיבל את האחר ללא תנאי. "הייתה לו יכולת לתת לאדם מולו להרגיש שהוא הכי חשוב בעולם", תיארו אותו חבריו, והוא נהג לומר: "קשה לשנוא כשמסתכלים בלבן של העיניים", משפט שהפך למעין מנטרה עבורו, שהנחתה אותו להימנע משיפוטיות ולחפש את הטוב בכל אדם. גם בעלי חיים זכו ממנו לרגישות מיוחדת; אמו סיפרה איך הציל כלבה ממוות, והעניק לה חיים חדשים. "הוא יצק למושג 'אדם' משמעות נדירה. אם היו יותר ממנו בעולם, העולם היה עולם טוב יותר", נאמר עליו, והאמירה הזו שיקפה את ההשפעה העמוקה שהייתה לו על סביבתו, את הטוב שבו, את האנרגטיות ואת הרוח החיובית שהקרין על כל מי שפגש.

אהבתו למדינה הייתה עמוקה ונטולת פשרות, אך היא לא הייתה אהבה עיוורת, אלא כזו ששאפה לשיפור ולתיקון. הוא נהג לומר ש"כל אדם בצבע", והאמין שכמו קשת בענן המורכבת מצבעים שונים המתחברים בהרמוניה, כך גם החברה הישראלית צריכה לחיות. הוא שאף לטשטש את הגבולות ואת מה שמפלג בין האנשים, ולהדגיש את הדברים המאחדים היוצרים חברה טובה וסולידרית יותר. נצר בורך בסקרנות אינסופית, בחוכמה, בחשיבה מהירה, בכישרון מתמטי יוצא דופן, ביכולת הבנה גבוהה, בשנינות ובחוש הומור מפותח. הוא הצליח כמעט בכל מה שעשה, לא רק בזכות כישרונותיו, אלא גם בזכות נחישותו ועקשנותו. מטבעו היה בעשייה מתמדת מתוך תבונה ועיקשות, שאף ליעדים חדשים, הגדיר מטרות ברורות והגשים אותן אחת אחרי השנייה. על לוח בחדרו ובמשרדו, בכתב ידו המסודר, כתב משימות יומיות, שהיו למעשה מנטרות לחיים: "לומר תודה; לעשות משהו טוב למישהו אחר, בעיקר אם הוא שונה ממני או אני פחות מכיר; לעשות משהו טוב לעצמי; לדבר עם מישהו שאני לא מכיר; לזכור שהכול בסדר – החיים יפים ומותר ליהנות". אלו לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שיישם בכל רגע נתון.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון והוכיח את כישוריו הפיזיים והמנטליים בגיבושים רבים ליחידות מובחרות, התגייס נצר לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, חיל שדרש קשיחות, דיוק ויכולת עמידה בלחץ. הריח המתכתי של הטנקים, רעש המנועים העצומים, תחושת המכלול הסגור והממוגן – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משירותו. במהלך השירות עבר בהצלחה קורס מפקדי טנקים, שם למד לשלוט במפלצת הפלדה, להבין את מערכותיה המורכבות, ולתפעל אותה בשטח בצורה מיטבית. לאחר מכן, יצא לקורס קצינים, שם התגלו כישורי המנהיגות הטבעיים שלו במלואם. בסופו של הקורס, התמנה למפקד מחלקה, תפקיד הדורש אחריות עצומה על חיי אדם. כמפקד, נצר היה מסור לחייליו בכל נימי נפשו. הוא הפגין רגישות עמוקה לצרכים של כל אחד מהם, ידע לזהות מצוקות עוד לפני שהובעו במילים. לא פעם, חיילים היו מספרים איך נצר לא היה הולך לישון בלילה לפני שווידא ששלומו של כל אחד ואחד מהם טוב, שדאגותיהם נשמעו, ושצרכיהם קיבלו מענה. הודות ליכולת הפיקודית הגבוהה וליכולת הבין-אישית יוצאת הדופן שלו, הוא תמיד דיבר עימם בנועם ובנחת, בלי להפגין כעס או להרים את הקול, גם ברגעי לחץ קיצוניים. הוא יצר אקלים של אמון וביטחון, שבו כל חייל הרגיש נראה, נשמע ומוגן. בין היתר, לחם נצר במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה בקיץ 2014, חווה מקרוב את מוראות המלחמה ואת המחיר הכבד של ההגנה על הבית.

בתום שירותו הסדיר, השתחרר נצר מצה"ל, אך הקשר שלו למדים ולחבריו לנשק מעולם לא נותק. הוא נקרא לשירות מילואים מדי פעם בפעם, לעיתים קרובות מאוד, עד חמישים ימים בשנה. הוא שירת באהבה ובתחושת אחווה עמוקה עם חבריו החיילים, שותף מלא לנטל ולמחויבות. שירות המילואים לא היה עבורו חובה, אלא זכות, הזדמנות לשוב אל השדה, אל הטנק, אל חבריו, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר.

עם השחרור, יצא נצר, כמו צעירים ישראלים רבים, לטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא לא יצא לבדו, אלא עם חמישה-עשר מחברי הילדות הטובים ביותר שלו. המסע החל בהתכנסות בפרו, ומשם הוביל נצר את החבורה, כשהוא דואג לכל פרט לוגיסטי – החל מהשכרת רכב שתתאים לקבוצה גדולה, דרך סידורי לינה בבתי הארחה קטנים וקסומים, ועד למציאת מסעדות מקומיות וטרקים מאתגרים. הוא היה המתכנן, המארגן, ובעיקר – זה שהשרה ביטחון ואופטימיות גם ברגעים של קושי או בלבול. יחד חוו נופים עוצרי נשימה, פסגות מושלגות, יערות גשם סבוכים וערים עתיקות, צחקו, שרו, וחיזקו את קשרי החברות העמוקים שביניהם.

עם שובו לישראל, שכר נצר דירה בתל אביב, ונכנס במלוא המרץ לחיי העיר הגדולה. הוא אהב את הקצב התוסס, את המגוון האנושי, ואת האנרגיה הבלתי פוסקת. דירתו הפכה במהרה למרכז חברתי, ולעיתים קרובות ארגן מסיבות בגינה, כשצלילי המוזיקה מתערבבים עם צחוק החברים הרבים שהקיפוהו. בטוב ליבו, מעולם לא היסס לעזור לשכניו, בין אם זה היה בסחיבת קניות, בתיקון משהו מקולקל, או בטיפול בבעלי חיים נטושים בשכונה. הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי של העיר, ופעל מתוך תחושת אחריות וקהילתיות.

בתל אביב עבד נצר בכמה מקומות, בין היתר בחנות אופנועים. שם, בין רעש מנועים וריח שמן, הוא הצליח ליצור קשרים מיוחדים עם הלקוחות. הוא דיבר איתם בכנות, באכפתיות אמיתית, באמפתיה ומתוך הלב, לא רק על אופנועים אלא על החיים עצמם. הוא לא רק מכר, אלא הקשיב, ייעץ, ויצר אווירה נעימה וביתית, וכך חדר ללבם של אנשים רבים. הוא התעניין באמת ובתמים בסיפור חייהם, ולקוחות רבים הפכו לחברים.

במהלך השנים הללו, התפתח חלומו הגדול להקים מכון טיפולי לנוער בסיכון. הוא ראה את הפוטנציאל בכל נער ונערה, וחש כאב עמוק למראה מצוקתם. יחד עם משפחתו ועם בת זוגו קורל, אותה פגש ואהב בכל ליבו, החל לטוות את הרעיון. המכון, אותו דמיין, יספק סיוע באמצעות ספורט, מוזיקה ואמנות – כלים שבהם האמין בכל ליבו ככאלה שיכולים לחלץ צעירים ממצבי סיכון. הוא שאף שכל נער יחווה הצלחות, יכיר באיכויותיו הייחודיות, ירגיש מסוגלות, ויידע שיש מישהו לצידו שרואה אותו ונותן מענה לצרכיו. לשם הגשמת החלום הזה, החל ללמוד מקצוע טיפולי, משקיע שעות רבות בלימודים, במחקר ובהתנסות. הוא האמין שזו הדרך שלו להשפיע באמת על החברה הישראלית, ליצור עולם טוב יותר, אופטימי וחומל יותר.

ב-31 באוגוסט 2023, נצר הגשים חלום נוסף, כשהתחתן עם אהובתו קורל. זה היה יום שמח ומרגש, שבו שני לבבות התאחדו בטבעיות ובאהבה גדולה. הם חלמו על עתיד משותף, על בית שיהיה מלא בצחוק, במוזיקה, ובעשייה למען הזולת. הם התגוררו בדירה בתל אביב, בונים את חייהם המשותפים, מלאים בתוכניות ובשאיפות. בסתיו 2023, זמן קצר לאחר החתונה, טסו השניים לירח דבש בתאילנד. חופי הים הזהובים, המים הצלולים, ריחות התבלינים המשכרים, ונופי הג'ונגל הפראיים – כל אלה היוו תפאורה מושלמת לאהבתם הטריה. הם טיילו, צחקו, נחו, ודיברו על העתיד, על המכון הטיפולי, על משפחה שתקום, על החיים היפים שמחכים להם. נצר, שתמיד אהב ליהנות מהחיים, מצא את עצמו שרוי באושר עילאי, וקנה בקבוק ויסקי מיוחד, אותו תכנן לפתוח ולשתות עם קורל בסיום המלחמה, סימן לתקווה שהכל ישוב על מקומו בשלום.

אך השלווה הזו נקטעה באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. הירי המסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ היה רק הקדמה לזוועה שהתחוללה. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה, ששינתה את פני המדינה לעד.

נצר וקורל היו אז עמוק בתוך ירח הדבש בתאילנד, שלושה ימים בלבד אחרי שהגיעו. הבוקר התחיל כמו כל בוקר אחר, אך אז החלו להגיע הודעות הווטסאפ הראשונות, ידיעות על משהו נורא שקורה בארץ. ככל שהמידע זרם, כך גדלה תחושת האימה והדחיפות. נצר קיבל צו שמונה למילואים – קריאה מיידית להתייצב. לא היה לו צל של ספק. הוא לא היסס לרגע. למרות שירח הדבש רק החל, למרות כל התוכניות והחלומות, הוא ידע שמקומו בארץ, לצד חבריו לנשק, להגן על ביתו. הוא ניגש לקורל, עיניו נחושות, ואמר לה בפשטות שעליהם לחזור הביתה, עכשיו. היא הבינה. בשיחה טלפון עם הוריו, שביקשו ממנו להישאר בטוח בתאילנד, הוא היה חד משמעי. "אל תנסו לשכנע אותי אחרת", אמר להם בקול יציב, כשהוא חש עמוק בבטנו שהלוחמים סומכים עליו וזקוקים לו לצידם. זו לא הייתה בחירה, זו הייתה הכרח.

ביום 18 באוקטובר 2023, רק עשרה ימים לאחר הטבח, נחת נצר בארץ, היישר אל תוך הכאוס והכאב. ללא שהות, הוא התגייס לשירות מילואים בגדוד 87 של חטיבת המילואים "המחץ" בחיל השריון. תחילה, שימש כסגן מפקד פלוגה, אך במהרה, הודות ליכולותיו המרשימות, הועבר לתפקיד קצין מבצעים (קמב"ץ) – תפקיד מפתח הדורש הבנה אסטרטגית, קור רוח, ויכולת לתאם כוחות רבים. גדודו הצטרף לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, חודר לעומק השטח, אל לב הקרבות. ימי הלחימה הראשונים היו קשים מנשוא, והמתח היה ניכר בכל פינה, אך נצר נשאר עוגן של יציבות. הוא עודד את חייליו, השרה עליהם ביטחון, וידעו כולם שיעמוד לצידם יהי מה. גם ברגעי לחץ או תסכול, חיוך מאיר פנים לא מש מפניו, והוא הקפיד לברך לשלום חיילים מוכרים שפגש בין משימות, לשאול לשלומם ולהפגין שמחה, כמעין נורמליות בתוך הטירוף. בכל אירוע, חתר למגע, בלט במקצועיות חסרת פשרות, והפגין מנהיגות אמיתית, כזו שרואה את האדם שמאחורי המדים.

בין היתר, פיקד נצר על משימות של סריקות וחישוף, עבודות מסוכנות וחיוניות, ומתוקף כך פיקד גם על חיילי מילואים מיחידות אחרות, חלקם מבוגרים ממנו בהרבה ומחילות שונים. "קצין צעיר אבל בשל כל כך", אמרו עליו הלוחמים הוותיקים, שהבחינו בעיניו הנוצצות כשהסביר על מערכות הטנק המורכבות, והתרשמו מביטחונו העצמי ומיכולתו להוביל. הוא ידע לגשר על פערי דורות וניסיון, ולגרום לכל אחד להרגיש חלק בלתי נפרד מהמשימה. באחד מערבי הגדוד שהתקיימו במהלך הלחימה, אמר נצר דברים שמעידים על האדם שהיה: "כשאתה מדבר עם בן אדם תן לו להשלים עד הסוף את דבריו, ואז כשהוא מסיים תחכה עוד כמה שניות בלי להגיד כלום, בשביל לתת לו הזדמנות להתמודד בעצמו עם מה שאמר עכשיו ואולי להגיד עוד דברים". חבר העיד על כך: "שמתי לב שכך מיישם גם בעצמו. תמיד כשהייתי מדבר איתו, היה מסתכל עליי בעיניים, מחייך, מחכה, מכיל. לפחות כמה שניות. ואני חושב לעצמי – איזה עולם יותר טוב יכול היה להיות לנו אם כולנו היינו מיישמים את המחווה הכביכול קטנה הזאת שאפיינה את נצר. פשוט להקשיב לאדם שמולך, בלי ישר להגיב, בלי ישר להתנפח. הלוואי על כולנו להיות קצת יותר כמוהו". זו הייתה דרכו של נצר – הקשבה עמוקה, אמפתיה ללא שיפוט, ויכולת לתת מקום של כבוד לכל אדם. באמצע ינואר 2024, לאחר שכמה מפקדים נפצעו בקרבות, נקרא נצר, כמעשה של אמון מוחלט ביכולותיו, לפקד על הפלוגה.

ביום 30 בינואר 2024, כ' בשבט תשפ"ד, יום אחד בלבד לפני שתוכנן שהפלוגה תצא מרצועת עזה למנוחה קצרה, פיקד נצר עליה במשימה האחרונה, משימה קשורה למנהרות חמאס באזור מחנה הפליטים א-שאטי הסמוך לעיר עזה. המתח היה ניכר באוויר, הידיעה על היציאה הקרובה יצרה ציפייה, אך גם דריכות יתר. הקרב התפתח במהירות ובאכזריות. טנק שלפניהם ספג פגיעה ישירה, עשן סמיך החל להתמר, והקשר נותק באחת. ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, באומץ לב ותושייה בלתי רגילים, נחלץ נצר לסייע ללוחמי הטנק הפגוע. הוא יצא מהטנק שלו, חשוף לאש תופת של האויב, ורץ לחפות על חבריו, להוציא אותם מתוך הסכנה, כשהוא יודע היטב את המחיר שיכול לשלם. בתוך כך, בעודו פועל בגבורה עצומה, ספג הטנק שלו, טנק המרכבה שבו שהה, פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים. הפיצוץ היה עז, רסיסים עפו לכל עבר. ובלי היסוס, ברגע אחד של החלטה גורלית, הגן נצר בגופו על שאר חברי הצוות בטנק, הטיל את עצמו אל מול הסכנה, והציל את חייהם. הוא נפצע קשה מאוד, פצעים אנושים, וזמן קצר לאחר מכן, מת מפצעיו. רב-סרן במילואים נצר שמחי, בן שלושים בנופלו, נפל בקרב, גיבור ישראל, שהגן על חבריו בגופו ממש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במסד, היישוב שבו נולד וגדל, מותיר אחריו רעיה אהובה – קורל, הורים – שחר ואילן, ואחות – אדווה.

השקט שהותיר אחריו היה רועש מכל רעש. משפחתו, מתוך המשך למורשת הנתינה שלו, בחרה לתרום את איבריו, וכך, גם במותו, המשיך נצר להציל חיים, להעניק תקווה לאחרים. בטקס גילוי המצבה, נשא אביו אילן דברים ברוחו של נצר: "אני רוצה שכולנו נרים לחיים את כוס הוויסקי הזאת, שנצר אהב, הביא איתו מתאילנד וחיכה לשתות בסיום המלחמה. נצר היה אדם שאוהב את החיים, אוהב אנשים, אוהב מדינה. לחיים." אמירה שהפכה את הכאב לתקווה, את הזיכרון לחגיגת חיים.

אמו, שחר, ספדה לו בקול חנוק מדמעות אך מלא גאווה: "גיבור של אימא, נצר לאילן, עלים עליך להוציא, שורשים להצמיח. נצר שכותב את הברכות בכל עת, הכי שוות ומעולם לא זהות... אתה השלמות שיש בחיים האלה, מכבד ואוהב את כולם, את כל המשפחה. בכולם אתה רואה את הטוב, וחוש הצדק והיושרה שלך – חבל על הזמן. חיים של אימא, גיבור של אימא. מי ישמור על קורל ועל הכלבה שהצלתם ממוות, מי ידבר דברי חוכמה בעיניים גאוניות, ופתאום הכול ייראה קל יותר? מי ירווה את חיינו?" ספדה לו רעייתו קורל, שרק חודשים ספורים קודם לכן חלקה איתו את ירח הדבש שנקטע: "בארבעת החודשים האלה [במלחמה] הבנתי כמה אתה מסור, כמה אכפת לך גם אם זה יבוא על חשבונך. תמיד אמרתי שאתה מושלם – איך שאתה ניגש באמפתיה, אוסף אחריך אנשים ומוביל בכל הכוח. אני אמשיך לחלום על החיבוק שלך, המגע המנחם והמילים האוהבות". אחותו אדווה, שהייתה לו אחות בכורה ואחות קטנה גם יחד, כתבה עליו שיר קורע לב, "מהכאב לצמוח", שבו ביטאה את הכאב העמוק ואת תחושת האובדן: "אני, מול הים. / בניגוד לאז, / אני פה, / ואתה, אתה איפהשהו שם. // לא דיברנו מספיק בשישי / כל מפגש שהיה לא יספיק // ויש רגע אותו אני זוכרת, / באתי בשבילך. וכמו כל פעם אחרת, / הרגשתי גאה שאני אחותך. / מסביב יש עולם ואני רק איתך, / ויחד, מול הים, / הצלחנו מהכאב לצמוח. // ידעתי שאתה / תמיד / תהיה לי גב / ובמבט אתה אומר, / הכול עוד יסתדר / אני פה שומר // שכחנו אבל זו אני הבכורה / איך השארת אותי בלי שמירה // עיניים טובות וחיוך מהלב / ועכשיו אין אותך, זה כואב". דבריה של אדווה בטקס גילוי המצבה הדהדו את אותם רגשות: "הפעם האחרונה שיצאת מעזה הייתה לפני שבוע וחצי למספר שעות כדי להגיע לניחום אבלים ולביקור בבתי חולים, שמעתי כמה זה חשוב לך, את האחריות שהרגשת כלפיהם. סיכמנו שגם אני אלך לבקר את החבר'ה מהפלוגה שלך שנפצעו, בשמך. בשבילך... אתה אח מושלם, אתה חבר טוב, אתה מכיל, אתה רגיש בצורה בלתי רגילה, אוהב להתפלסף ולרדת לעומק של הדברים, סקרן, יש לך תחומי עניין ממש מגוונים מקצוות שונים, יש לך חלומות גדולים, ואתה כזה שאפתן שזה ברור שהיית צריך להגשים את כולם. אתה תמיד נמצא, תמיד. מקשיב להכול, מתעניין, לא שופט ולא מבקר, נותן כתף, מחבק ומרגיע. אתה גם הראשון לעזור והראשון להתנדב ואיכשהו גם האחרון שמכבה את האור אחרי שהכול מסודר ומאורגן. אתה לא ישן, אף פעם אין לך מספיק זמן לישון, יש כל כך הרבה דברים שעשית בו זמנית ומסתבר ש-24 שעות זה מעט מדי". אחד מחבריו הלוחמים ספד לו: "גם אם היית לחוץ לקראת משימה זה היה עם חיוך על הפנים. מאז שהכרתי אותך בגדוד היה לי ברור שאתה קורצת מהחומר הטוב ביותר, כזה שנועד להוביל".

גם השיר "בשבילך" מאת דיוויד כרמל, חבר המשפחה, נכתב על נצר, מילים שנתנו קול לכאב ולתקווה: "ועכשיו / אני בטוח שזה קצת יכאב / שבוע שבועיים חזרתי / לבית שבו גדלתי // לא לדאוג / אני מוקף באנשים אמיצים / רק תשאירי לי מקום בליבך / שאם אהיה לבד תהיי שם איתי // ואם תראי אותי על מודעה / שחורה ולבנה / תדעי שאני / אוהב אותך // ועכשיו / אני בטוח שזה קצת כאב / אבל תראי אותי שם בשמיים / מצאתי מקום נהדר // לא לדאוג / אני איתך כשתעצמי ת'עיניים / ותיכנסי לתוך העולם שלי / בחלומות שלך אני אמיתי // אז אם ראית אותי / על מודעה / שחורה ולבנה / תדעי שאני אוהב אותך // אני שוב יכול לרוץ בשדה הפתוח / שום דבר פה לא כואב / ואת היית איתי בדרכים שהלכתי / עכשיו זה הזמן שלי להיות שם בשבילך".

נצר שמחי הותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא מורשת עשירה של נתינה, אהבת אדם, ואמונה בטוב. משפחתו וחבריו החליטו להמשיך את דרכו במעשים רבים. מתנות נתרמו לילדים המאושפזים בבית החולים "זיו" בצפת, נושאות את שמו ואת רוחו. חבריו התנדבו לזכרו בפנימיית "נווה הדר" בחבצלת השרון – ניקו, סיידו וצבעו מבנים, חידשו את המבנה ואת החצר, והכניסו אור ותקווה למקום. מערך פעילות עבור תלמידי תיכון הוכן לזכרו ברשת החינוך "אורט", תחת הכותרת "איש של אנשים", שנועד להנחיל את ערכיו לבני הנוער. אולם, ההנצחה המשמעותית ביותר היא הקמת "מרכז נצר" – מרכז טיפולי תומך לנוער, למשפחות ולחיילים משוחררים הזקוקים לתמיכה רגשית. זהו הגשמת חלום חייו של נצר, המבוסס על מורשתו: "לתת לכל אדם את ההזדמנות לממש את הפוטנציאל הטמון בו". המרכז הזה יהיה עדות חיה לרוחו, מקום שבו האמפתיה, ההקשבה והנתינה ימשיכו לחיות ולפעול. לזכרו הושקה גם סדרת יינות על פי הטעמים שאהב, ועל גבי התוויות הודפסו שמו, תמונתו, ומשפטים שאפיינו אותו: "קשה לשנוא כשמסתכלים בלבן של העיניים" ו"החיים יפים, הכול בסדר, מותר ליהנות" – תזכורת מתוקה לאופטימיות ולשמחת החיים שלו. מוקירי זכרו הוציאו גם מדבקות ומודעות עם דיוקנו ועם משפטים שאמר: "כשאתה מדבר עם אדם, תקשיב. תן לו לסיים ואז תן לו עוד כמה שניות להתמודד עם הדברים שאמר בעצמו" ו"כשאדם הולך אחרי הייעוד שלו, כל הכוכבים מסתדרים בשורה". משפחתו וחבריו הקדישו לו אתר אינטרנט, "נצר שמחי – גיבור ישראל", ובו תולדות חייו, תמונות ודרכי הנצחה, וחבריו הפיקו סרטון ובו קטעי וידאו מחייו ודברים בשבחו. דפי אינטרנט הועלו לזכרו באתר בית הספר התיכון "מקיף חקלאי כדורי" שבו למד ובאתר מועדון הכדורגל של קבוצת "מכבי תל אביב", שאותה אהד, שניהם מנציחים את האדם המיוחד שהיה. נצר שמחי, שנפל בהגנה על הבית, על חבריו, ועל הערכים בהם האמין, ממשיך לחיות בלבבות רבים, ומורשתו היא נר לרגלינו, תזכורת לכוחה של אהבת אדם ולרוח התקומה הישראלית.