נתנאל סילברג

השמש של אלון שבות, ביישוב השוכן בלב גוש עציון, הייתה שונה תמיד. היא שפכה אור חזק על עצי הזית העתיקים, על טרסות האבן המחודשות ועל הבתים הקטנים שצמחו מתוך האדמה כחלק טבעי ממנה. לתוך האור הזה, בבוקר אביבי של י"ד בניסן תש"ן, תשעה באפריל 1990, נולד נתנאל סילברג, בכור בין תאומים, אחיו של אליסף, ולימים אחיהם הגדול של אוריה, רחל, יהונתן ומוריה. הבית של אילת ודב, הוריו, היה בית חם, שורשי, מלא בסיפורים על סבא וסבתא יהודה וצביה והב, שהיו אף הם מעמודי התווך של הקהילה. כבר בימיו הראשונים ניכרה בנתנאל רצינות שקטה, סקרנות בעיניים בהירות שסרקו את העולם סביבו, ועם זאת, חיוך קל שריחף על פניו, מבשר על ציניות עדינה וחיבה לצחוק, כפי שאוריה אחיו יזכור שנים אחר כך. הוא ואליסף, התאום הצעיר ממנו בדקות ספורות, חלקו חדר ילדות שריחף בו תמיד ניחוח של ספרים ישנים ולוחות משחק, והיו בו ויכוחים סוערים על חוקי משחק קלפים וצחוק מתגלגל כשאחד מהם הצליח להערים על השני. נתנאל היה זה שתמיד הקפיד על הכללים, שפירק את הבעיה לגורמים והרכיב אותה מחדש בסבלנות אין קץ, בעוד אליסף, ככל הנראה, היה נוטה יותר לאלתור ספונטני, משלימים זה את זה בדרך שרק תאומים יכולים.

כשהתבגר מעט, אפשר היה לראות את הניצנים הראשונים של אופיו המיוחד. הוא לא היה הילד הקולני ביותר בחבורה, זה שרץ ראשון לכל משחק או שקופץ גבוה מכולם. נתנאל היה זה שמתבונן מהצד, קולט את הדינמיקה, שואל את השאלות הנכונות ברגע הנכון, לעיתים קשות, כאלה שגרמו למבוגרים לחשוב פעמיים. חבריו משבט "אחיה" של תנועת הנוער "בני עקיבא" זכרו אותו כמי שתמיד היה "נוכח במקום", לא רק פיזית אלא גם מנטלית. כשתמר, חברת ילדותו, תכתוב עליו שנים רבות אחר כך, היא תתאר איך בעוד הם, הילדים האחרים, היו "טיפשים, קלי דעת ומלאי שטויות", נתנאל היה "חכם יותר ובוגר יותר". הוא לא נרתע מלהביע דעות מאתגרות, אך עשה זאת תמיד ב"צורה עדינה ונעימה", כפי שהעיד לימים ראש ישיבתו. הוא היה המרכז השקט של החבורה, זה שאפשר היה לשבת איתו אחד על אחד, לדבר "מעומק הלב", ולדעת שתקבל אוזן קשבת ותשובה כנה, לא מתחמקת, כזו שמגיעה מתוך מחשבה עמוקה. בבית הספר היסודי ביישוב, כשהילדים היו רצים בהפסקות בחצר המאובקת, נתנאל היה לעיתים קרובות מוצא פינה שקטה, מעלעל בספר, או צופה במעוף ציפורים, שקוע במחשבותיו, אך תמיד עם יד מושטת לעזרה אם מישהו היה זקוק לה, תמיד עם חיוך מאיר פנים כשנתקל במבט של חבר. הוא למד את האותיות והמספרים בהתמדה, לא מסתפק בהבנה שטחית, אלא חותר תמיד אל עומק הדברים, אל שורש העניין, מיומנות שתלווה אותו לאורך כל חייו.

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, המשיך נתנאל לישיבה התיכונית "קריית ארבע" (יתק"א). זו הייתה תקופה של התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית משמעותית עבורו. בין כתלי בית המדרש, כשהוא מוקף בספרי קודש וריחות עתיקים של קלף ודיו, המשיך לטפח את סקרנותו הבלתי נלאית. הוא לא קיבל דברים כמובן מאליו, אלא תמיד "שאל למה ומציע דרך אחרת", כפי שיזכור חברו לנשק, עמרי, שנים אחר כך. הוא התעמק בלימודים, לא רק כדי לצבור ידע, אלא כדי להבין את העולם, את האדם ואת מקומו בתוכם. הקירות העבים של יתק"א, המגנים מפני רוחות המדבר, היו עדים לשעות ארוכות שבהן ישב שקוע בלימודיו, מברר סוגיות, מנתח טקסטים, מפתח את יכולת הניתוח והחשיבה העצמאית שלו. הוא היה תלמיד מבריק, אך כזה שצניעותו עמדה לו, והוא לא ביקש להתבלט, אלא רק להעמיק ולהבין.

כשסיים את התיכון, בחר נתנאל במסלול פחות שגרתי. במקום להמשיך ישירות לשירות צבאי, הוא פנה לישיבת ההסדר בבית שאן, אך לא לשנתיים כמקובל, אלא לארבע שנים מלאות. זו הייתה החלטה ששיקפה את עומק מחויבותו ללימוד תורה ולחיפוש אחר משמעות. חבריו לשבט בני עקיבא, שרבים מהם כבר מיהרו "לעבור על התחנות הבאות של החיים: ישיבה, מכינה, גיוס, שירות לאומי", תהו מדוע נתנאל "עצר". אבל נתנאל לא עצר, הוא העמיק. הוא היה "נוכח במקום" באופן מוחלט, משקיע את כל כולו בלימוד. ראש הישיבה, הרב שלמה שושן, תיאר אותו כ"עמוד התווך של בית המדרש", בחור "אציל וסמכותי שהסמכותיות שלו נבעה מתוך מקום עמוק, עוצמתי ובשקט חודר". נתנאל לא היה רק לומד מצטיין, אלא גם דוגמה ומופת. הוא היה "בחור יסודי שכל משימה אצלו חייבת להיגמר בשלמות; אם לומדים תורה אז זה חייב להיות עד הסוף ואם הוא קבע חברותא ללימוד אז הדקה שנקבעה חייבת להיות דקה על השעון." כל דקה הייתה בעלת משמעות, כל מילה נלמדה בכובד ראש. הוא ניהל את חייו בדקדקנות, לא נותן לשום דבר "להסיט אותו מהדרך שבה צעד". חברו לישיבה סיפר שתמיד ראה בו "מודל לחיקוי", תלמיד "מתמיד, אחראי ועמוק בצורה יוצאת דופן", ש"ביצע כל מטלה והחלטה שקיבל בצורה הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת". דמיינו אותו יושב בבית המדרש, מזיז את הגמרא הגדולה על השולחן העמוס, קמטים קלים במצחו כשהוא מתעמק בסוגיה הלכתית סבוכה, ואז, כשפתרון נגלה לו, חיוך קל פורח על שפתיו, חיוך שמבטא סיפוק עמוק מהמסע אל האמת. הוא היה צנוע, חייכן ושמח, אך כשהיה נדרש למשימה, רצינות וריכוז מדהימים אפפו אותו. הוא לא הסתפק בלהבין, אלא חיפש דרכים ליישם, לחבר את הלימוד למעשה, לחיים, לקהילה, והרב שושן ציין כי "הרבה לפני שראה רק את עצמו, הוא תמיד ראה קודם את הצרכים של המשפחה, הסביבה והחברים".

לאחר ארבע שנים של לימוד תורה אינטנסיבי, כשהוא בן עשרים וארבע, התגייס נתנאל לצה"ל, הפעם לשירות צבאי מלא, שלא כמו רוב חבריו למסלול ההסדר. הוא בחר בחיל ההנדסה הקרבית, מתוך אותה תחושת מחויבות עמוקה למדינה, ורצון לתרום בצורה משמעותית. כבר בטירונות התבלט בכישוריו, בחדות מחשבתו וביכולתו הפיזית. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתפקו ב"בסדר", אלא תמיד שאף למצוינות. עד מהרה, התנדב ליחידה מובחרת, יחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות), סיירת יעל. ההחלטה להתנדב ליחידה כזו, שדורשת הקרבה עצומה ורמת מקצועיות בלתי מתפשרת, נבעה מאותו מצפן פנימי של "מה נכון ומה טוב" שליווה אותו מילדותו. המסלול ביהל"ם היה קשה ותובעני. ריחות עפר, אבק וזיעה מילאו את ימיו. שעות ארוכות של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד מורכב של חומרי נפץ, מיקוש, חבלה, לוחמה בטרור, ופיתוח יכולות מבצעיות ייחודיות. נתנאל, עם הרצינות והיסודיות שאפיינו אותו, צלח את המסלול בהצטיינות. חברו לנשק, עמרי, זכר אותו כ"חניך שלא מוכן לקבל כל דבר כמובן מאליו ושואל למה ומציע דרך אחרת", מה שהפך אותו ללוחם חושב, יצירתי ויעיל באופן יוצא דופן. הוא לא היה רובוט שמבצע פקודות, אלא אדם שמבין את ההיגיון שמאחורי כל פעולה, ויכול לשפר ולייעל אותה.

לאחר תקופה ארוכה כלוחם בסיירת יעל, מתוך "תחושת שליחות ומחויבות למדינה", בחר נתנאל לצאת לקורס קצינים. זו לא הייתה שאיפה לדרגה או לכבוד, אלא רצון עמוק להשפיע, להוביל, לחנך את הדור הבא של הלוחמים. הוא ראה את הפוטנציאל הטמון באנשים סביבו, והבין שיכולותיו הפיקודיות יכולות להביא תועלת רבה. בסיום הקורס, שב ליחידה כמפקד צוות בהכשרה. "צוות סילברג" הפך עד מהרה לשם דבר ביחידה. אלוף משנה אלי, מפקדו, תיאר איך נתנאל "ליווית את הצוות מתחילת השלב המקצועי ועד שחרורם". הוא היה "לוחם ומפקד מקצוען וערכי, חדור מטרה וצנוע", שהוביל את חייליו "תמיד בשקט, בעקשנות ובמסירות שכל כך מאפיינים אותך על מנת להגן על המולדת". השם "הסילברגים" הפך לכינוי של צוות ש"נקשר באיכות ביצוע בלתי מתפשרת וחתירה למגע". פלג, חבר צוות, סיפר שנים אחר כך בהספדו: "נתנאל הפך אותנו להיות הצוות הכי טוב שהיה. סטנדרטים בשמיים, שלא הספיקו אף פעם. המשפט הקבוע 'אז אתם לא רוצים להיות טובים?' הפך להיות המוטו שלנו." דמיינו את נתנאל עומד מול חייליו, לא צועק, לא מאיים, אלא במבט חודר, בשקט עוצמתי, מעביר את המסר של מצוינות וחתירה בלתי פוסקת למטרה. הוא ידע "להחזיק, אבל ידע גם לשחרר", ידע "להיות קשוח, אבל גם ידע להושיט יד מלטפת", כפי שכתב תומר, סמל צוות סילברג. נעה, חובשת פלוגתית צעירה, שהייתה בת תשע עשרה כשפגשה אותו, זכרה אותו כ"אדם בוגר", "נערץ בפני הצוות שלו, מנהיג וכריזמטי", והתרשמה במיוחד לראות "בחור ישיבה מגויס" ועוד "לאיזה תפקיד", מה שהיה עבורה "מעורר השראה". הוא לא רק לימד אותם טכניקות לחימה, אלא חינך אותם לערכים, למשמעת עצמית, לאחריות אישית וקבוצתית. "הבגרות שלך, הקול השליו וצלילות הדעת" ליוו את חייליו גם שנים רבות אחר כך. מפקדו נתי, מפקד סיירת יעל, אמר כי הוא "למד על אדם מדהים, מלא ענווה, קשוב, אהוב ואוהב" וכי נתנאל היה "כל כך צנוע שלא הבין למה צוות סילברג הפך לאגדה". נתנאל האמין באנשיו, בצדקת הדרך, והם הלכו אחריו "בעיניים נשואות". הוא היה מפקד פורץ דרך, עקשן ומתמיד, וכולם סמכו עליו "כי תעשה הכול בצורה הטובה ביותר".

גם לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת סרן, נתנאל לא ניתק קשר עם היחידה. הוא התייצב לשירות מילואים מתוך "אהבה למקצוע ורצון לתרום", כפי שסיפר מפקדו. הוא ראה ב"חינוך הדור הבא של הלוחמים ביחידה" משימה חשובה מכול, ולא עבר זמן רב שבו לא נכח ב"אחת מההסדרות המקצועיות גם כשלא נקרא למילואים". הוא היה מגיע ליחידה, לובש שוב את המדים, וחוזר לזירת האימונים, מעביר מניסיונו העשיר, מדריך, מלמד, ומעצב את דור ההמשך. האבק שבשדה האימונים, הריח המוכר של הנשק, קולות הירי והפיצוצים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא עבד בפיקוח על אתרים של פינוי מוקשים, עבודה שדרשה את אותה רמת דיוק, ריכוז וקור רוח שאפיינו אותו כלוחם יהל"ם. זו הייתה עבודה שקטה, חיונית ומסוכנת, שבה כל טעות עלולה לעלות בחיי אדם, והוא ניגש אליה באותה יסודיות והקפדה.

באותה תקופה, בנה נתנאל את חייו האישיים. הוא התגורר בנעמ"ה, מושב חקלאי שקט וירוק בבקעת הירדן, נוף שאהב במיוחד. עצי התמר נישאו לגובה, השדות נפרשו בירוק עז, וריח האדמה הלחה היה באוויר. בבקעה, פגש את הדס, בת זוגו, ונשבה בקסמה. הקשר ביניהם היה עמוק ורגיש, קשר של שני אנשים שהבינו זה את זה ללא מילים. "אין מקום בנשמה שלי שהוא לא הכיר. הוא הרגיש אותי", סיפרה הדס בכאב. היא תיארה אותו כ"פשוט היה טוב, וכל דבר שעשה היה טוב. בן אדם נדיב ורגיש עם מצפן של מה נכון ומה טוב, שכיוון אותו בכל דבר שעשה". יחד, תכננו השניים את עתידם המשותף, חלמו על חתונה, על הקמת בית ומשפחה. את האירוסין החליטו לדחות עד יעבור זעם המלחמה, סימן לאופטימיות זהירה ולתקווה לעתיד טוב יותר. נתנאל מצא בבקעה את השקט והיופי שאהב, ובדס את השותפה לחיים, שותפה לדרך, שותפה לחלומות. הוא היה מטייל איתה בשבילי המושב, מסתכל על השדות המוריקים, על הרי הגלעד בצד אחד ועל הרי השומרון מצד שני, נושם עמוק את האוויר המדברי הצלול, וחש תחושת שלווה וביטחון.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עדיין ישנו או התכוננו לחגוג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה, בעוד אלפי מחבלים חדרו לישראל ביבשה, בים ובאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום, על מסיבת הטבע ליד רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל הדרכים. בשעות ספורות רצחו המחבלים באכזריות שאין כדוגמתה כשמונה מאות אזרחים, חטפו מאות ישראלים לעזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות נפלו בקרבות עזים. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה ששינתה את פניה של המדינה.

החדשות הראשונות החלו לזרום במהירות, טלפונים צלצלו, והאווירה השלווה בנעמ"ה התחלפה בחרדה גוברת. נתנאל, האיש שתמיד ראה את צרכי הסביבה והחברים לפני צרכיו שלו, ידע מיד מה עליו לעשות. הוא לא המתין לצו גיוס. הוא קפץ לרכבו, ודהר לכיוון יחידתו, יהל"ם, שמעורבותה בקרבות הייתה ברורה מאליה. אביו, דב, שחש גאווה עצומה כלפיו, ביקש ממנו באותו בוקר: "שתשמור על עצמך ולא תנסה להיות גיבור", אך ידע בליבו ש"כדרכך היית גיבור". כשהגיע נתנאל ליחידה, מצא שם כאוס מסוים, ובהתחלה אמרו לו שיש מספיק לוחמים, ושהוא יכול ללכת הביתה. דמיינו את נתנאל עומד שם, במדים, שומע את הפקודה המנוגדת לכל תחושת בטן שלו, לכל ערך שבו האמין. הוא לא הסכים לעזוב. הוא נשאר, תחילה בחמ"ל, מנסה לסייע מכל מקום שאפשר, אך ליבו בער בקרבו. הוא לא יכול היה לשבת כשאחרים נלחמים. כשראה שמתארגנים לכניסה קרקעית לרצועת עזה, חיפש "כל דרך להיכנס". הוא פנה לאחד ממפקדי המחלקות, שהיה בעבר חייל שלו, והציע לו את עזרתו. "אני מוכן להיות בכל תפקיד העיקר להיכנס", אמר נתנאל. מפקד המחלקה, שהכיר את נתנאל ואת יכולותיו, הציע לו להיות סמל המחלקה. ללא היסוס, בלי שום מחשבה על הדרגה שהחזיק בסדיר, סרן במיל', נתנאל הוריד את דרגות הקצונה שלו, קצין שהופך לסמל, ותפקד כסמל המחלקה. זהו מעשה של ענווה עמוקה, של הקרבה אישית למען המטרה הגדולה, של מנהיגות אמיתית שאינה תלויה בדרגות או בכיבודים, אלא רק ברצון לשרת.

הכניסה לעזה הייתה קשה ואכזרית. הלחימה התנהלה בשג'אעייה שבצפון הרצועה, סמטאות צרות, בניינים הרוסים, מלכודות ומארבים בכל פינה. קרב מורכב, שלוחם יהל"ם מיומן כמו נתנאל הכיר היטב. מפקד סיירת יעל, נתי, זכר כי נתנאל ביקש ממנו אישור להילחם, והוא לא אישר, אך "אתה לא הקשבת". נתנאל פעל על פי מצפונו הפנימי, על פי מה שידע שהוא הדבר הנכון לעשות. היתקלות עם מחבלים התרחשה, אירוע שהדס תספר עליו אחר כך בפרטנות מצמררת: "הם פוצצו מבנים… היתה היתקלות במקום שהוא לא היה בו. היה שם מישהו שנפגע והיתה עמדה לאייש, הוא רץ וחטף כדור בחזה מתחת לשכפ"ץ". נתנאל, ש"בעקשנות שכל כך מאפיינת אותך שכנעת את כולנו להחליף חבר בצוות" (כפי שציין אלוף משנה אלי), לא היסס לרגע. למרות שלא היה במקום ההיתקלות הראשונית, ועל אף הסכנה הברורה, הוא רץ קדימה, לעבר עמדה שנפגעה, לעבר חייל שנפצע. הוא בחר "להסתער בראש הכוח", כפי שציין נתי. הוא לחם "בגבורה ובלט במקצועיות בלתי רגילה ובחתירה למגע נוכח פני האויב". במעשה גבורה עילאי, נתנאל סילברג נפל בקרב, ביום ו' בטבת תשפ"ד, שמונה עשר בדצמבר 2023, כשהוא בן שלושים ושלוש. הכדור פגע בו מתחת לשכפ"ץ, קטע באחת חיים שלמים של עשייה, של נתינה, של מנהיגות שקטה ועוצמתית.

הבשורה המרה הכתה במשפחה ובחברים כרעם ביום בהיר. הלווייתו נערכה בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, לא הרחק מהבית שבו גדל, מוקף באותם נופים מוכרים ואהובים. אדמת הגוש, שהייתה ערש ילדותו, קיבלה אותו בחזרה לחיקה. הותיר אחריו הורים כואבים, דב ואילת, שלושה אחים ושתי אחיות – אליסף, אוריה, רחל, יהונתן ומוריה, ובת זוג שבורת לב, הדס, שהחלום המשותף שלהם להקים בית נגוז באחת.

ההספדים שנאמרו עליו שיקפו את עומק האובדן ואת גודל הרושם שהותיר נתנאל על כל מי שנגע בחייו. אביו, דב, ספד לו בכאב קורע לב: "ביקשתי שתשמור על עצמך ולא להיות גיבור, אבל כדרכך היית גיבור. שמענו מהמפקד שלך איך מיהרת להחליף חייל בצוות שנפצע ובהמשך נפל, ואז נפגעת גם... ומה עם חלומותיך? סוף סוף מצאת את בחירת ליבך וליבנו, החלטתם לדחות את האירוסין עד סוף המלחמה. תהיה חסר לנו, אתה לא יודע עד כמה. נוח בשלום על משכבך". קולו של האב נשבר, והוא נזכר בתחינותיו ובגאווה העצומה שחש כלפי בנו. אחותו, רחל, התייפחה: "נתנאל, אני מצטערת שלא יהיה לך עוד זמן להגשים את דרך החיים שלך, זמן להספיק לממש את כל החלומות והשאיפות, והיו לך הרבה. זמן כדי להקים את המשפחה שלך, וזמן כדי שגם אני אוכל לשמור על הילדים שלך, כמו שאתה היית עושה לי. תמיד תישאר צעיר ויפה". דבריה ציירו תמונה של עתיד שנגנז, של פוטנציאל אדיר שלא ימומש.

הדס, בת זוגו, ספדה לו במילים קרועות: "'מלך העולם', זה מה שהיית בשבילי, כי בשבילי אתה יכול להיות הכל. אני אוהבת אותך, מעולם לא אהבתי ככה, 33 שנה חיכיתי שתבוא, ועכשיו אני בהיסטריה ואין מי שיחבק אותי ככה… כל המתים הם תמיד הכי יפים והכי טובים והכי אמיצים, אבל באמת שאתה היית הכי. הכי טוב אבל גם הכי צנוע, ואני כל כך אוהבת אותך". דבריה, שנאמרו בקול רועד, ביטאו את עומק הקשר ביניהם, את ההמתנה הארוכה לאדם הנכון, ואת הריק העצום שהותיר אחריו. היא נזכרה ברגעים הקטנים של החיים המשותפים, בחיבוקים המנחמים, בחיוך המרגיע שלו שהיה מרגיע כל סערה בנפשה.

מפקדיו וחבריו לנשק עמדו המומים מול האובדן. אלוף משנה אלי ספד לו: "נתנאל, אתה לוחם ומפקד מהטובים ביותר שידעה היחידה... בחור מסור, מעורר השראה, מקצוען וחדור מטרה, ומעל הכול בן אדם, צנוע, אנושי וערכי. הובלת את הצוות בפעילויות מבצעיות מאתגרות ויוצאות מהכלל, כאלה שאף אחד לא העז לקחת על עצמו לפניך. האמנת בעצמך, בצדקת הדרך ובאנשים שלך יותר מכול. חייליך מספרים כי הלכו אחריך בעיניים נשואות. היית מפקד פורץ דרך, עקשן ומתמיד. כאשר הובלת את חייליך בקרב כולנו סמכנו עליך. ידענו כי תעשה הכול בצורה הטובה ביותר. נתנאל, חבר יקר, אנו ממשיכים להילחם ואני מצדיע לך בדרכך האחרונה. לעד תישאר חלק מאיתנו". נתי, מפקד סיירת יעל, שעימו הוביל עשרות מבצעים, אמר: "למדתי על אדם מדהים, מלא ענווה, קשוב, אהוב ואוהב... האובדן שלך עצום. אני מרגיש שחלק מהלב שלי נשאר איתך. אני אוהב אותך אהבת אמת". פלג, חבר צוות, כינה אותו "אגדה שהייתה באמת", וסיפר ש"נתנאל סילברג הוא הגיבור, ואנחנו דמויות משנה". הוא תיאר איך נתנאל "הפך אותנו להיות הצוות הכי טוב שהיה. סטנדרטים בשמיים, שלא הספיקו אף פעם." הוא זכר את "השקט שלך, במבט חודר, הובלת אותנו את כל הסדרות ואת כל הפעילויות... הצלחת לגעת בכל אחד מאיתנו בדיוק במקומות שהיינו צריכים". תומר, סמל צוות סילברג, כתב: "ידעת להחזיק, אבל ידעת גם לשחרר. ידעת להיות קשוח, אבל גם ידעת להושיט יד מלטפת... הבגרות שלך, הקול השליו וצלילות הדעת מלווים אותי ואת כל אחד מהחיילים עד היום... אני אוהב אותך חבר, אזכור אותך תמיד. תודה על הכול". מילים אלו ציירו דיוקן של מנהיג רב-גוני, שידע לשלב בין קשיחות מבצעית לחמלה אנושית, בין דרישה למצוינות להבנה אישית.

גם הרב שלמה שושן, ראש ישיבת ההסדר בבית שאן, ספד לו שוב, בהדגישו את ההמשכיות בין תלמיד הישיבה ללוחם: "נתנאל היה מעמודי התווך של בית המדרש, בחור אציל וסמכותי שהסמכותיות שלו נבעה מתוך מקום עמוק ועוצמתי... בחור יסודי שכל משימה אצלו חייבת להיגמר בשלמות; אם לומדים תורה אז זה חייב להיות עד הסוף ואם הוא קבע חברותא ללימוד אז הדקה שנקבעה חייבת להיות דקה על השעון. שום דבר לא יכול היה להסיט אותו מהדרך שבה צעד. אדם ששם לעצמו מטרות ומגשים אותן אחת אחת, וכל משימה שביקשת ממנו היית יכול לשכוח ממנה אחרי רגע וידעת שהיא תתבצע למופת. אדם סקרן שיודע לשאול שאלות קשות ולא התבייש להביע דעות מאתגרות בצורה עדינה ונעימה. בחור שהרבה לפני שראה רק את עצמו, תמיד ראה קודם את הצרכים של המשפחה, הסביבה והחברים. אבדה עצומה למשפחה ולעם ישראל". ההספד חיבר בין עולם התורה לעולם המעשה, והראה כיצד הערכים שספג בישיבה ליוו אותו בכל צעד ושעל בחייו.

נתנאל, שחייו נקטעו באיבם, הותיר אחריו לא רק כאב וריק עצום, אלא גם מורשת של עשייה, נתינה ומנהיגות שקטה. לזכרו, ולכבוד ביתו שטרם הוקם עם הדס, יזמה משפחתו את הקמת "בונים בית" בבית שאן – מרכז ייחודי להענקת טיפולים לזוגיות ולמשפחה. זהו מפעל חיים שממשיך את רוחו של נתנאל, האיש שראה תמיד את צרכי האחר וחתר לבנות ולתקן. בנוסף, ניטעו עצים ירוקים ורעננים ב"שביל נוף הירדן" בבקעת הירדן, במקום שנתנאל כל כך אהב את נופיו המוריקים והשלווים, ושם התגורר עם הדס. עצים אלה, שיתמרו ויצמחו, יהוו עדות חיה לאהבתו לארץ ולטבע. גם אמנותית הונצח זכרו: הצלמת נטע לוי, אחותה של הדס, הקדישה לזכרו הפקת אופנה מרגשת בהשראת הספר "הנסיך הקטן", ספר שעוסק באהבה, באובדן ובקשרים בלתי נשכחים. אהבתה של הדס, וכאבה, מצאו ביטוי יצירתי נוסף, שהצליח לגעת בנימי נפשם של רבים. הקהילה כולה זוכרת אותו. בעמותת איל"ן כתבו: "זוכרים את נתנאל כמתנדב העמותה, זוכרים את תרומתו ועשייתו למען האחר. ליבנו איתכם. מוקירים ומעריכים עד מאוד". דמותו של נתנאל סילברג, האיש הצנוע, העמוק, המנהיג השקט, הגיבור האנושי, חרוטה עמוק בלבבות. סיפורו, סיפור של אהבה לאדם, לארץ, למשפחה ולערכים, הוא סיפור של תקומה ישראלית, של בחירה בחיים ובטוב, גם אל מול הרוע. הוא חי חיים מלאים, משמעותיים, והותיר חותם בל יימחה. זכרו יהיה נצור לעד, כמו אבני הגוש שמהן צמח, וכמו עצי הבקעה שבה אהב לחיות, חזק, יציב, ונושא פירות של תקווה והשראה.