נתנאל פסח

האוויר ביישוב אלעזר נשא תמיד ריחות של אדמה אחרי גשם, פריחה של עצי שקד באביב, ולעיתים גם ניחוח עשן מעצי הסקה בחורף הקר של הרי יהודה. בלב הנוף הזה, בבית חם ופתוח שדלתותיו תמיד היו נתונות לתנועה ערה, נולד נתנאל פסח ביום כ"ד באדר ב' התשס"ג, עשרים ושמונה במרץ 2003. הוא היה הרביעי מבין שמונה אחים ואחיות, פסיפס אנושי ססגוני ורועש של הורים, רויטל ואלעד, ושבעה ילדים נוספים: הודיה, רותם, הדר, דביר, צופיה, חרות וטליה. בתוך ההמולה המשפחתית הזו, שכללה צחוקים מתגלגלים מהסלון, קולות ויכוחים קצרים מהחדרים, ורעש קבוע של תנועה במטבח, נתנאל הקטן צמח כילד שקט ועדין, בעל נשמה ענקית, חיוך מתוק שנדפס על שפתיו בקלות, ועיניים נוצצות שאף פעם לא חדלו לחקור את העולם סביבו, כשהן נושאות בתוכן קורטוב של שובבות מהולה בציניות מיוחדת. הוא לא היה הילד שרץ ראשון לכל דבר, לא זה שקולו נשמע מעל כולם, אך נוכחותו הייתה מורגשת, עמוקה, כמו מים שקטים החודרים עמוק, משאירים סימן בל ימחה.

כבר מילדותו ניכרה בו סקרנות עזה. לא סקרנות של ילד המציץ לחדר אסור, אלא סקרנות של חוקר אמיתי. הוא היה מתיישב על הרצפה, מפרק משחקים לחלקיהם הקטנים ביותר, לא רק כדי להרוס, אלא כדי להבין איך הם פועלים, מה מניע אותם. כששאל שאלה, היא לא הייתה סתמית; היא הייתה ממוקדת, חודרת לעומק העניין, ולא היה נח עד שהבין את התשובה על בוריה. הוא ידע מה הוא רוצה, וגם אם לא תמיד הביע זאת במילים רמות, הוא שידר נחישות שקטה. "אמא, למה השמיים כחולים דווקא?" היה שואל, וגם אחרי ההסבר על פיזור קרני האור, היה ממשיך: "אבל למה דווקא כחול? למה לא אדום או ירוק?" רויטל הייתה מחייכת, יודעת שאת הקרב הזה היא לא תנצח בקלות. הוא לא נתן לאף אחד להחליט מה נכון עבורו. אם היה משוכנע בדרך מסוימת, היה הולך בה, גם אם הייתה מנוגדת לדעת הכלל, אך תמיד בעדינות ובכבוד, בלי ליצור מהומות מיותרות. בבית הספר היסודי באלעזר, כשהיה יושב בצד ומצייר במחברתו פרטים קטנים ומדויקים של ציפורים שראה בדרך, בעוד שאר הילדים רצו במגרש, המורים כבר הבחינו באופיו המיוחד – ילד רגוע, מופנם לכאורה, אך בעל עולם פנימי עשיר ופעיל, מתבונן בדקדקנות על העולם ומתרגם אותו למחשבותיו.

אהבת הזולת ואחדות לא היו עבור נתנאל סיסמאות ריקות מתוכן שתלויות על קירות בית הכנסת או נאמרות בשיחות פוליטיות. הן היו דרך חיים, אבן יסוד באישיותו. הוא לא חיפש במה או שבחים, אלא פשוט פעל. אם ראה מישהו עצוב, היה ניגש אליו בשקט, מציע עזרה, מחווה קטנה, מילה טובה. הוא לא שפט אנשים על פי לבושם, מוצאם או דעותיהם, אלא קיבל כל אחד כפי שהוא, מתוך הבנה עמוקה של המורכבות האנושית. זכורים לכולם המקרים שבהם נרתם לעזרה בבית, בארוחות שישי שבהן היה הבית מתמלא, הוא היה רואה את אמא רויטל מתרוצצת בין הסירים, ואז קם בשקט, לוקח צלחות, מסדר את השולחן, שואל "צריך עוד משהו, אמא?" בלי שהתבקש, רק מתוך רצון להקל, לשמח. כשהיה אחד מאחיו הקטנים מתקשה בשיעורי בית, נתנאל, למרות אופיו המופנם, היה מתיישב בסבלנות ומסביר שוב ושוב, עד שהחומר הובן, כשהוא מתמלא סיפוק מההבנה שנדלקה בעיני אחיו. הוא הרבה במעשים ולא במילים, וכל זאת בלי לחפש תשומת לב או כבוד. מעשיו נבעו ממקום טהור של נתינה, צורך פנימי להיות טוב, להאיר, בלי זרקורים.

העולם הפנימי העשיר והרצון העז שלו לתרום לחברה הובילו אותו כבר בגיל צעיר לפעילות התנדבותית משמעותית. הוא לא הסתפק בלהיות "ילד טוב", אלא חיפש דרכים להפוך את העולם למקום טוב יותר באופן אקטיבי. הוא התנדב בעמותת "מהפכה של שמחה", ארגון ששם לו למטרה לשמח חולים ובני משפחותיהם בבתי חולים. התנדבות זו לא הייתה עבורו עוד מטלה או בילוי. הוא היה מגיע לבתי החולים, לא פעם אחרי יום לימודים ארוך בתיכון התורני "אור תורה דרך אבות" באפרת, מוריד את התיק מהכתפיים, ומיד משנה את פניו. בבתי החולים, בין מסדרונות סטריליים וריחות של חומרי חיטוי, הוא היה מוצא את דרכו למחלקות הילדים, למחלקות הפנימיות, מביא עמו גיטרה, בלונים, משחקים, ובעיקר – חיוך רחב ואותנטי. הוא היה יושב ליד מיטות חולים, מקשיב בסבלנות לסיפוריהם, מותיר להם להתבטא, ובעיניו הנוצצות, שראו עמוק לתוך נפשם, היה משדר להם מסר של אהבה וקבלה. זכורה פעם אחת שבה ישב ליד מיטתה של ילדה קטנה שסירבה לאכול. נתנאל לא ניסה לשכנע אותה בכוח, אלא פשוט התחיל לספר לה סיפור בדיוני על גיבור אמיץ, מלווה את הסיפור בהבעות פנים משעשעות ובקולות מצחיקים, עד שהילדה פרצה בצחוק, וברגע של הפוגה, פתאום ביקשה לאכול. הוא לא עשה זאת כדי שישימו לב אליו, אלא כדי שהילדה תחייך. הוא הצליח להפוך רגעים קשים לרגעים של אנושיות, של אור, של שמחה טהורה.

בנוסף לפעילותו בבתי החולים, נתנאל היה פעיל גם ב"בית הפתוח לנוער אזמרה" בירושלים. זה היה מקום מפגש לנוער מכל קצוות החברה הישראלית, מרחב בטוח שבו יכלו בני נוער לבוא, לדבר, ליצור, פשוט להיות. שם, בין שיחות עומק על החיים לבין משחקי קופסה, נתנאל מצא את מקומו הטבעי. הוא היה יושב בצד, מקשיב לשיחות, ורק כשהרגיש שיש לו משהו מהותי להגיד, היה מתערב במילים שקולות ומדויקות, שמיד הדהדו בחדר. הוא לא היה המנהיג הקולני, אלא זה שנוכחותו מייצבת, מרגיעה, ומשרה אווירה של קבלה. הוא היה יושב עם בני נוער שהרגישו שונים, מנוכרים, ומצליח, רק באמצעות הקשבה והנהון, לגרום להם להרגיש נראים, שייכים. הוא הביא ל"אזמרה" את אותה נשמה ענקית, את אותו חיוך מתוק, ואת אותה יכולת נדירה לראות את האדם שמאחורי כל מסכה.

בכיתה י"א, כשהתבקש לכתוב חיבור על נושא המעסיק אותו, נתנאל בחר כמובן להתמקד בעמותת "מהפכה של שמחה". החיבור הזה, שנכתב בשפתו הבהירה והכנה, שיקף עומק מחשבה ורגישות יוצאי דופן לבן גילו. "עבורי," כתב, "ערך הנתינה והעלאת חיוך למי שנמצא עכשיו במצוקה הוא ערך מרכזי שמנחה אותי בחיים, שמעניק לי סיפוק ותחושת שליחות." הוא לא כתב זאת כסיסמה, אלא כתיאור מדויק של תחושה פנימית. הוא תיאר את ההתעלות שחש בכל פעם שהצליח להפיג ולו במעט את הכאב או העצב של אדם אחר, את הסיפוק הממלא את הלב כשהוא רואה ניצוץ של תקווה בעיניו של חולה. אבל נתנאל, במבטו החד, ראה מעבר לחדר החולה הבודד. הוא התייחס בחיבור גם להיבט החברתי הרחב יותר של התנדבותו. "אני גר ביישוב דתי שהוא יחסית הומוגני," ציין, "ודווקא המפגש שמזדמן לי על בסיס קבוע במסגרת ההתנדבות עם מתנדבים ממגזרים שונים בחברה - חילונים, דתיים, חרדים – הוא מבחינתי עוד סיבה שאני מאד מחובר לעשייה הזו. אני מרגיש שההיכרות עם אנשים שאני לא פוגש ביום יום בעשייה כה חיובית מנמיכה מחיצות ושוברת סטיגמות ומעשירה את ההסתכלות שלי על העולם ועל האתגרים שהחברה הישראלית על שלל גווניה ומגזריה ניצבת בפניהם." מילים אלו, שנכתבו בבגרות יוצאת דופן על ידי נער בן שבע עשרה, חשפו את תפיסת עולמו הרחבה והעמוקה. הוא לא היה רק ילד טוב, אלא אדם עם מצפן מוסרי ברור, שראה את האחדות הישראלית כערך עליון, והאמין בכוחה של הנתינה לגשר על פערים ולהפוך את החברה למאוחדת וחזקה יותר. הוא ראה את היופי שבשוני, את העוצמה שבחיבור, וחתר אליהם בכל מעשיו.

השנים חלפו, ונתנאל גדל והתפתח. מהילד השקט והמתבונן, הוא הפך לנער בוגר, עם אותה רגישות ואותה סקרנות, רק שהן עתה הופנו אל העולם הגדול שמחוץ לגבולות הבית והיישוב. הוא סיים את לימודיו בתיכון "אור תורה דרך אבות" כשהוא מצויד לא רק בידע אלא גם בערכים מוצקים ובמצפן פנימי חזק. המעבר מהסביבה המוגנת של הבית והתיכון אל העולם הצבאי היה צעד טבעי עבורו, ביטוי נוסף לאותה תחושת שליחות שדיבר עליה בחיבורו. ביום 22 במרץ 2023, כשהוא קרוב לגיל עשרים, התגייס נתנאל לצה"ל. הוא שובץ לחטיבת כפיר, גדוד שמשון (92), חטיבה הידועה בלחימתה ובמשימותיה המורכבות. הוא נכנס למערכת הצבאית כשהוא נושא עמו את אותם "מים שקטים" – שקט חיצוני, אך נחישות פנימית אדירה. הוא אהב את הגדוד, את התפקיד ואת חבריו. הצבא, על קשייו ודרישותיו, לא ריפה את ידיו. נהפוך הוא, הוא מצא בו משמעות, אתגר, ומקום נוסף שבו יכול היה לבטא את ערכיו. כשהיו שואלים אותו "מה שלומך?" – שאלה שגרתית בין חיילים – הוא נהג להשיב בציניות החביבה שלו, עם חיוך קטן בעיניים הנוצצות: "חי ונושם." התשובה הזו, הפשוטה לכאורה, שיקפה את תפיסת עולמו – הכרה במורכבות החיים, אך גם שמחת חיים עמוקה ותחושת הכרת תודה על עצם הקיום. הוא לא חשש מסכנות; הוא קיבל אותן כחלק מהדרך, כחלק מהשירות, כחלק מהחיים עצמם.

כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, נתנאל עדיין היה בשלב ההכשרה, טירון בראשית דרכו הצבאית. אך באותו בוקר שבת שחור, כשהחדשות על הפלישה הרצחנית חדרו לכל בית בישראל, גם לשגרת הטירונות השלווה יחסית, לא היה מקום להמתנה. הוא הוקפץ באופן מיידי לאזור עוטף עזה. האוטובוסים שהובילו את הטירונים, שרק יום קודם לכן עסקו בתרגילי ירי בסיסיים, עכשיו דהרו אל תוך תופת. הדי התפוצצויות, קולות הירי הבלתי פוסקים, וההמולה הכללית של מלחמה פתאומית, היוו את טבילת האש הראשונה שלו. נתנאל, שטרם סיים את הכשרתו הבסיסית, מצא את עצמו במהרה בחזית הלחימה, ותפקידו כחובש העניק לו משמעות מיידית. הוא לא היסס לרגע. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, צעקות כאב, וריח מתכתי של דם. הוא טיפל בפצועים, קשר חוסמי עורקים, הזריק מורפיום, ופינה נפגעים, כל זאת תחת אש, בתוך כאוס שקשה לדמיין. ידיו, שעד לא מזמן החזיקו גיטרה או ספרי לימוד, עתה טיפלו בפצעים עמוקים, כשהוא שומר על קור רוח מדהים, כפי שלמד בשיעורי החובשים הראשונים. המים השקטים שבו חפרו עמוק, וחשפו עתה נחישות ועוצמה פנימית שמעטים בגילו מסוגלים לה. הוא ראה את זוועות המלחמה, את פני המוות, ובכל זאת, המשיך לפעול, להציל, להעניק תקווה.

הלחימה בעוטף עזה, שהייתה רק יריית הפתיחה למלחמה ממושכת, הפכה את שגרת חייו של נתנאל על פיה. הוא סיים את מסלול ההכשרה שלו, אך במקום לחזור לשגרה רגילה, נכנס היישר לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). גם במהלך הקורס, הלחימה ברצועת עזה נמשכה במלוא עוזה, ונתנאל וחבריו לקורס מצאו את עצמם שוב ושוב בתוך הלוחמה. הוא עבר מאימון אינטנסיבי אחד למשנהו, כשהוא מתרגל שוב ושוב את הכישורים הנדרשים ממפקד, במקביל ליישום מיידי שלהם בשטח. הוא למד להוביל, לתכנן, ולקבל החלטות תחת לחץ, כשכל הזמן הוא נושא עמו את תפקידו כחובש פלוגתי.

באחד האירועים הקשים ביותר במהלך הלחימה, הופעלו מטענים על המחלקה השכנה למחלקה של נתנאל. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, עמוד עשן ואבק עלה לשמיים, ומיד אחריו נשמעו צעקות כאב וקריאות לעזרה. שלושה לוחמים נפלו במקום, וארבעה-עשר נוספים נפצעו. זה היה אירוע רב נפגעים, כזה שמותיר צלקת עמוקה בנפשם של כל מי שנכח בו. נתנאל, כחובש, הוקפץ למקום תוך שניות. הוא רץ אל תוך התופת, אל תוך העשן הסמיך והבלבול, כשהוא מנווט בין שברי הבטון והרסיסים. הוא ראה את חבריו שרועים על הקרקע, פצועים קשה, ומיד החל בטיפול. הוא פעל במקצועיות ובקור רוח מעוררי השתאות. בעוד אחרים היו משותקים מהלם או פועלים בפאניקה, נתנאל התרכז במשימה: הוא מיון את הפצועים, העניק טיפול ראשוני מציל חיים – חסם דימומים, קיבע שברים, הזריק משככי כאבים – ותיאם את הפינוי. הוא עבד במהירות, ביעילות, כשהוא מדבר אל הפצועים בקול שקט ומרגיע, מנסה להפיח בהם תקווה. הוא דאג לכולם, ובמיוחד לפצועים, ראה בהם את האדם, את החבר, ולא רק את הפציעה. הוא נשאר בשטח עד אחרון הפצועים שפונה, מוודא שכל אחד ואחד קיבל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

כשחזר לבסיס, מותש, מכוסה באבק ובכתמי דם, וכשחבריו ניגשו אליו לשאול על מעשיו, לנסות להבין את גודל הגבורה שגילה, הוא כהרגלו הצטנע והמעיט בחשיבות מעשיו. כשנשאל על מה שקרה ועל תפקודו, השיב בציניות אופיינית, עם אותה הבהוב שובב בעיניו: "משעמם... אני לא עושה שם כלום." הוא לא חיפש תהילה, לא ציפה לשבחים. הוא עשה את מה שצריך, מתוך תחושת אחריות עמוקה וחובה פנימית. עבורו, זה היה פשוט "לעשות את העבודה," למרות שכל מי שהיה עד למתרחש ידע שמדובר במעשה גבורה יוצא דופן. המילים הללו, "משעמם, אני לא עושה שם כלום," הפכו לקוד אישי שלו, דרכו לבטא את צניעותו ואת חוסר רצונו להתבלט, גם כשהציל חיים.

משסיים את קורס המפקדים, ציפה נתנאל לחזור לגדוד הלוחם שלו, אך שובץ לתפקיד מ"כ טירונים. עבור רבים, תפקיד זה היה נחשב לקידום, יציאה מקו האש, תפקיד עם אחריות פיקודית אך בטוח יותר. אך נתנאל לא היה "רבים". הוא לא חיפש ביטחון או נוחות. הוא דרש לחזור לגדוד הלוחם, אל חבריו, אל החזית. הוא האמין במקומו שם, בהשפעה שלו, ובתרומה האמיתית שלו ללחימה. הוא התעקש, פנה למפקדיו, והסביר את רצונו העז להיות היכן שהמלחמה מתנהלת במלוא עוזה. אחרי זמן מה, בקשתו נענתה, והוא שובץ לתפקיד קשר סמ"פ (סגן מפקד הפלוגה). זה היה תפקיד משמעותי, הדורש אחריות רבה, הבנה טכנית, ובעיקר – שהייה קבועה בצמוד לסמ"פ, בליבת הפעילות המבצעית, בתנאי חזית קשים. הוא שמח לחזור לשטח, אל האדרנלין, אל המשמעות העמוקה של הלחימה לצד חבריו.

בנובמבר 2024, חודשים לאחר תחילת המלחמה, נכנס נתנאל עם גדוד שמשון ללחימה עצימה בצפון רצועת עזה. המטרה הייתה ברורה וקשה: לכבוש את האזור, לטהר אותו מנוכחות מחבלים, ולהשמיד את תוואי המנהרות העצום והמאיים שנחפר מתחת לפני השטח ומסכן את יישובי צפון העוטף. הלחימה ברצועה הייתה שונה מכל מה שהכיר. לא עוד קרבות פתוחים, אלא לחימה בשטח בנוי צפוף, בין סמטאות צרות, בתוך בניינים הרוסים למחצה, ותוך איום מתמיד של מטעני חבלה, צלפים, וחוליות נ"ט. כל צעד היה טעון בסכנה. האוויר היה תמיד ספוג בריח עשן, אבק, ומתח. הלילות היו ארוכים וקרים, הימים קצרים ומסוכנים. נתנאל, כקשר סמ"פ, היה עיניו ואוזניו של סגן מפקד הפלוגה, העביר דיווחים, תיאם כוחות, ודאג לתקשורת רציפה, תוך שהוא נושא על גבו ציוד רב – מכשירי קשר, סוללות, מפות, ונשק אישי. הוא עבד ללא לאות, ממוקד במשימה, כשהוא דואג כל העת לחבריו, בודק לשלומם, מציע עזרה. הוא היה עמוד תווך בפלוגה, שקט אך יציב, כזה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא ראה את העייפות בעיני חבריו, את הפחד שחולף לעיתים לרגע, אך גם את הנחישות והאמונה בצדקת הדרך. הוא עצמו, למרות כל הקשיים, המשיך לשמור על אותה רוח איתנה, על אותו חיוך מתוק שהיה נשלף לעיתים ברגעים של הפוגה, ועל אותה ציניות מיוחדת שהייתה פורקת מעט את המתח.

ב-23 בדצמבר 2024, יום כ"ב בכסלו תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית בשכונת שייח' זאיד שבצפון רצועת עזה, נתקלה הפלוגה של נתנאל בחוליית מחבלים. הקרב שהתפתח היה קצר ואלים. כוחותינו השיבו אש, ובתוך חילופי הירי, כשהם מתקדמים באזור, הופעלה זירת מטענים קטלנית בדיוק בתוואי שעברו בו. הפיצוץ היה אדיר, מחריש אוזניים, והדף עז שטף את האזור. באותו רגע טרגי, נפל סמ"ר נתנאל פסח. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד. יחד איתו נפלו שני לוחמים נוספים, חבריו לפלוגה ולדרך: סגן מפקד הפלוגה, סרן איליי גבריאל אטדגי ז"ל, ורב-סמל הלל דינר ז"ל. השלושה נפלו יחד, בהגנה על הבית, בהגנה על עמם.

הידיעה הקשה על נפילתו של נתנאל הגיעה אל בית הוריו באלעזר כרעם ביום בהיר. האורות בבית, שעד לאותו רגע האיר בחמימות, כבו בבת אחת. השקט שנפל על הבית היה שקט מחריש אוזניים, שונה מכל שקט שהכירו. שקט של כאב בלתי נתפס. רויטל ואלעד, הוריו, ושבעת אחיו ואחיותיו, נותרו אחוזי הלם ויגון. נתנאל, הילד השקט והעדין, בעל הנשמה הענקית והחיוך המתוק, כבר לא יחזור. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, בלב הנוף שבו גדל, מוקף באדמת הרי יהודה שכה אהב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, כהכרה בגבורתו ובתרומתו העצומה.

בהלווייתו, תחת שמיים אפורים ובקהל עצום של בני משפחה, חברים, שכנים וחיילים, עמדו הוריו וספדו לו. מילותיהם, שבורות מכאב אך מלאות אהבה וגאווה, שרטטו את דיוקנו של נתנאל. אביו, אלעד, עמד שם, מנסה למצוא מילים שלא נאמרו כבר מאות פעמים. "נתנאל, מתוק שלנו, מה אפשר להגיד?" קולו רעד, "כל הסיסמאות על חייל שנפל כבר נאמרו ביותר משמונה-מאות הלוויות. עמדתי פה בבית העלמין לא מעט פעמים, בהלוויות של בני היישוב, עם דמעות בעיניים, כאילו הם חלק מילדיי. לא האמנתי אז, ועדיין לא עכשיו, שאני צריך לעמוד בצד הזה. מה אפשר להגיד עליך נתנאל? שאתה מתוק, נאמן לדרכך, ילד שקט וצנוע, שאתה אוהב את כל האחים שלך. כל מה שאמרו עד היום על כל חייל מתאים לך גם כן, גיבור. אנחנו כבר מתגעגעים. יהיה זכרך ברוך." אלעד דיבר על הצניעות של נתנאל, על אהבתו למשפחתו, ועל טוב ליבו, שהיוו את מהותו. הוא ראה בנתנאל לא רק גיבור שנפל בקרב, אלא בראש ובראשונה את בנו המתוק, שחסרונו מותיר חלל עצום.

אמו, רויטל, ניגשה אף היא אל המיקרופון, וקולה נשבר אך היה מלא באהבה אינסופית. "נתנאלוש שלי, נשמה ענקית שלנו," אמרה בדמעות זולגות, "אני כל כך מתגעגעת לחיבוק הדוב הפרוותי שלך. לצחוקים, לחיוך המתוק שלך, לעיניים הנוצצות. לשובבות שלך. לציניות המיוחדת שלך. מי עכשיו יסביר לי את הבדיחות שאני לא מבינה?" היא תיארה את הקשר העמוק ביניהם, את הרגעים הקטנים של קרבה, את ההומור הייחודי שלו. היא דיברה על החלומות שנגוזו, על העתיד שנגזל: "כל כך הסתקרנתי מי תהיה אשתך, איזה אבא מדהים תהיה לילדים שלך, ובעיקר איך תלמד לענות לאשתך מעבר למילה 'בסדר'." במילותיה, שיקפה את האופי המיוחד של נתנאל – שקט, מופנם, אך מלא אהבה והומור. ואז, עם מבט של אמונה בלתי מעורערת, פנתה אליו, כאילו הוא עדיין שם, מקשיב: "עכשיו יש לך עסק עם אלוקים שם למעלה, תצטרך להתמודד איתו פנים מול פנים, כמו גבר, כמו שהתמודדת עם כל דבר בחיים על הצד הטוב ביותר. אז יש לך שם פרוטקציה. תנצל אותה טוב-טוב, תבקש ממנו 'די לצרותינו'." דבריה היו זעקה של אם כואבת, אך גם ביטוי של גאווה עצומה בבנה, באדם שהיה, ובתרומתו הנצחית.

בריאיון שנערך עם רויטל לפני ההלוויה, כשהכאב היה טרי וצורב, היא פנתה בבקשה מיוחדת לעם ישראל, בקשה שביטאה את כל מה שנתנאל ייצג בחייו: אחדות, נתינה, וחתירה לשלום פנימי וחיצוני. "שכל אחד יעצור לחמש דקות," ביקשה, "יחשוב על מישהו שהוא לא בשלום איתו, יתקשר אליו ויגיד לו: 'לזכרו של גיבור ישראל נתנאל פסח אני מוכן לזוז צעד אחד קטנטן, להוריד מחסום אחד, ולתת חיבוק'." הבקשה הזו, שהדהדה ברחבי הארץ, לא הייתה רק בקשה פרטית של אם שכולה; היא הייתה צוואה, קריאה לפעולה ששיקפה את מהות חייו של נתנאל – את האמונה שלו באחדות, ביכולת לגשר על פערים, ובעוצמה של מחווה אנושית פשוטה. היא דיברה על הכוח שבוויתור קטן, בהורדת מחיצה, בנתינת חיבוק, כדרך אמיתית להנציח את זכרו של בנה, שהיה כולו נתינה ואהבת אדם.

במסגרת בקשתה, היא הקימה, יחד עם המשפחה, את מיזם "אני רואה אותך", ביום הולדתו העשרים ושניים של נתנאל, כשלושה חודשים לאחר נפילתו. המיזם הזה, שנועד להמשיך את הנתינה ואת האור המיוחד של נתנאל בעולם, הוא לא רק פרויקט זיכרון, אלא דרך חיים. מטרתו היא לחלק מרק חם – סמל לחום, נחמה, ודאגה – לחיילים המותשים בשטח, להורים עייפים בבתי חולים, לחולים עצמם, לקשישים בודדים, ולכל אדם הזקוק לחיבוק חם, למילה טובה, לתחושה שהוא נראה, שהוא אינו לבד. בכל קערת מרק חמה, בכל חיבוק שניתן, טמונה רוחו של נתנאל: השקט, העדינות, הנשמה הענקית, החיוך המתוק, והעיניים הנוצצות שראו את האדם שמאחורי כל כאב. המיזם הוא ביטוי מוחשי לאותם "מים שקטים חודרים עמוק", הממשיכים להשפיע, לחמם לבבות, ולאחד אנשים סביב ערכים של אהבה ונתינה.

נתנאל פסח חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות. הוא לא היה אדם של מילים גדולות או הצהרות דרמטיות, אלא איש של מעשים, של נתינה שקטה, של אהבת אדם עמוקה. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, חבר נאמן, מתנדב מסור, ולוחם אמיץ. גבורתו לא נבעה מצעקות קרב או ממעשי ראווה, אלא מתוך האמת הפשוטה של מי שהיה: אדם שבחר לחיות חיים של משמעות, של הגנה על ביתו, על עמו, ועל ערכיו. הוא היה גיבור מעצם היותו אדם, אדם שראה את האחר, שדאג לו, ושלא היסס להקריב את היקר מכל למען האמת הפנימית שלו. חלל עצום נותר בלכתו, אך מורשתו ממשיכה לחיות דרך המיזמים שהוקמו לזכרו, דרך האהבה שהפיץ, ודרך הקריאה לאחדות שהדהדה מתוך כאבה של אמו. הוא נשאר הילד עם החיוך המתוק, העיניים הנוצצות, והציניות המיוחדת, גיבור ישראל שזכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל אלה שהכירו אותו, ובסיפור הגבורה של מלחמת התקומה, כעדות לאור האנושי שמעולם לא כבה, גם ברגעים הקשים ביותר. יהי זכרו ברוך.