נתנאל הרשקוביץ

בירושלים של סוף האביב, כשהאוויר כבר נשא בחובו הבטחה לקיץ חם אך עדיין אפשר היה לחוש את שאריות הרעננות של הבוקר, נולד נתנאל הרשקוביץ. זה היה ביום י"א בסיוון תשמ"ז, שמונה ביוני 1987, אל תוך בית שוקק חיים, עתיר צחוק ושיחות, מוקף אהבה עמוקה וערכים שנטעו בו הוריו, יהודית ומאיר. הבית ברחוב הירושלמי היה יותר מסתם קירות ותקרה; הוא היה לב פועם של משפחה שורשית, עוגן של אמונה בדרך, באדם ובארץ, ומקור בלתי נדלה של שאיפה מתמדת לטוב. בתוך השמחה וההמולה של שבעה אחים ואחיות – יעקב, אוריאל, יאיר, משה, דניאל, תהילה ונתנאל הצעיר – הוא מצא את מקומו, ילד שקט וחייכן, שעיניו הכחולות כבר נשאו אז את ניצוץ הסקרנות והרגישות העמוקה שאפיינו אותו כל ימיו.

ילדותו של נתנאל בירושלים הייתה רצופה בצלילים ובריחות שהטביעו בו חותם עמוק. צליל פעמוני הכנסיות שהתערבב בקריאות המואזין בשעות מסוימות של היום, הריח המתוק-מריר של העצים בגינה הציבורית הסמוכה, והאור המיוחד של ירושלים, זה שמשתנה מאבן לאבן ומסמטה לסמטה, כולם היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. הוא לא היה ילד רועש או דומיננטי במיוחד, אלא כזה שנוכחותו מילאה את החלל בשקט וברוגע. חיוכו הרחב היה מדבק, וכבר אז, בגילאים הרכים, ניכרה בו אישיות נדירה – לב רחב שהיה פתוח לכולם, אחריות שהתבטאה בדאגה לאחיו הקטנים ובנכונות לעזור במטלות הבית, וחריצות שהתבטאה במשחקים ממושכים בחוץ או בהתמקדות מוחלטת בבניית מגדל קוביות. מעל לכל אלה, בלטה בו רגישות אנושית עמוקה, שהרגישה כאילו הוא מחובר לרגשות הסובבים אותו בחוטים בלתי נראים. הוא ידע לזהות מצוקה עוד לפני שהובעה במילים, ולהציע כתף או עזרה מבלי שיתבקש.

ככל שגדל, התחדדו תכונותיו והפכו לבולטות יותר. נטייתו להנהגה הייתה שקטה, כמעט בלתי מורגשת, אך ברורה לכל מי שהכיר אותו. הוא לא צעק ולא דרש, אלא הציע דרך, הראה דוגמה אישית, וסחף אחריו את חבריו ובני משפחתו בטוב ליבו ובנחישותו. תמיד היה הראשון להציע עזרה, בין אם זה להוריד את שקיות הקניות הכבדות מהאוטו, או להקשיב בסבלנות לחבר שנקלע לבעיה. נוכחותו הייתה תמיד מרגיעה ומחזקת. בתנועת הנוער, שם מצא בית נוסף, הוא הפך למדריך אהוב. הוא ידע לשלב משחקים סוערים עם שיחות עומק סביב מדורה, ללמד ערכים דרך סיפורים אישיים, ולגרום לכל חניך וחניכה להרגיש נראים, מוערכים ואהובים. הזיכרון של טיולי התנועה, כשהוא צועד בראש השיירה, גבו זקוף ועיניו סורקות את השטח בחיפוש אחר המסלול הנכון, יחד עם חיוך מעודד למי שמתקשה מאחור, נצרב בלבבות רבים. בלימודים, היה תלמיד מצטיין, לא רק בזכות יכולותיו האינטלקטואליות אלא גם בזכות סקרנותו הבלתי נלאית ורצונו להבין כל פרט לעומק. הוא היה "חבר של כולם", מסוג האנשים שיכולים לשבת עם כל קבוצה בבית הספר, להקשיב לכל אחד, ולגשר על פערים בחן ובפשטות.

הטבע קסם לו מאז ומתמיד, והיה עבורו מקור בלתי נדלה של השראה וידע. הוא אהב לטייל, לא רק ללכת בשבילים מסומנים, אלא לחוות את האדמה תחת כפות רגליו, להריח את הפרחים והשיחים, ולהקשיב לצלילי הרוח בין העצים. צפייה בציפורים הייתה עבורו מדיטציה; הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות, משקיף על שמי ירושלים או על עמק המצלבה, מזהה את מיני העופות השונים לפי צורת תעופתם או קריאתם, מבין את תהליכי הנדידה, את ההתנהגויות החברתיות. הוא לא הסתפק בידע שטחי; רצה לדעת כל פרט, להבין את המנגנונים המורכבים של המערכת האקולוגית, את הקשרים הנסתרים בין כל יצור חי לסביבתו. סביבו תמיד הייתה הילת סקרנות, שדחפה אותו לחקור, לשאול, ללמוד. אך לצד הסקרנות העצומה הזו, ניצבה ענווה גדולה. הוא מעולם לא התהדר בידענותו, אלא שיתף אותה בנדיבות ובצניעות, כאילו היה זה אוצר שנועד לחלוק. טיולים משפחתיים בימי שבת היו הזדמנות עבורו להדריך את אחיו הקטנים בשבילים, להצביע על עשב נדיר או על עקבות של בעל חיים, ולפתוח בפניהם את עולם הטבע המופלא.

כשהגיע זמן השירות הצבאי, בחירתו של נתנאל הייתה ברורה: שירות משמעותי, כזה שיבטא את אהבתו לארץ ואת תחושת השליחות שפעמה בו. הוא התגייס ליחידת "נצח יהודה", יחידה המשלבת לוחמים מכל קצוות החברה הישראלית, ושם, בין אימונים מפרכים בשטח פתוח ובשטח בנוי, בין מסעות ארוכים ולילות שמירה קרים, מצא את מקומו כלוחם וכמפקד. שירותו הסדיר היה רק ההתחלה; הוא המשיך לשירות קבע, מתוך הבנה עמוקה של האחריות המוטלת עליו ורצון לתרום ככל יכולתו לביטחון המדינה. כמפקד, נתנאל היה דמות נערצת. הוא לא היה המפקד הצעקני, זה שנוהג ביד קשה, אלא מפקד שהנהיג מתוך לב, מתוך רגישות עמוקה ומקצועיות ללא פשרות. הוא הכיר כל חייל בשמו, ידע את סיפורו האישי, דאג לרווחתו הפיזית והנפשית. "תמיד דאג לאחרון החיילים," סיפרו עליו חבריו, "שלא חסך מעצמו כלום – וידע להנהיג מתוך לב." הוא היה שם כדי להקשיב ללבטים, לסייע בפתרון בעיות אישיות, ולעמוד בראש הכוח בכל משימה, קונה את אמונם של פקודיו לא בכוח הזרוע אלא בכוח אישיותו. בתפקידו האחרון, כסגן מפקד פלוגה ביחידת סיוע מנהלתי 5460, בעוצבת 'בני-אור' (460), הוא היה עמוד תווך, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, ומנהיג שראה את המשימה והאדם כשלובים זה בזה.

גם לאחר שחרורו מצה"ל, תחושת השליחות לא הרפתה ממנו. הוא המשיך לשרת במילואים באופן פעיל, רואה בכך לא רק חובה אלא זכות. במקביל, פנה ללימודים אקדמיים בכלכלה ומנהל ציבורי, שילוב של דיסציפלינות שאפשרו לו להבין את המנגנונים המורכבים של החברה והמדינה. עם תום לימודיו, מצא את דרכו לרשות הטבע והגנים, שם התקדם לתפקיד מנהל אגף כספים. זה היה עבורו יותר מסתם תפקיד; זו הייתה הגשמה של חלום ילדות, חיבור עמוק בין אהבתו הגדולה לסביבה לבין היכולות הניהוליות והכלכליות שרכש. בעבודתו ברשות, הוא לא ראה רק מספרים ודוחות תקציביים, אלא את העצים, הציפורים, הנחלים, את כל המורשת הטבעית שעליה הופקד. אחד הפרויקטים היקרים ללבו היה שיקום אוכלוסיית הנשרים בארץ ישראל. הוא היה יכול לדבר שעות על הנשר המקראי, על חשיבותו האקולוגית, על האתגרים שבשימורו. הוא האמין בכל ליבו כי שמירה על הטבע היא לא רק צורך אקולוגי, אלא ערך ציוני וחינוכי מהמעלה הראשונה. הוא ראה בטיפוח הסביבה אחריות לדורות הבאים, דרך לחבר את האדם לאדמתו ולשורשיו. בין אם היה זה בבית, כשהסביר לילדיו על חשיבות המיחזור או על שם של פרח בר, ובין אם היה זה בעבודתו, כשהתעקש על תקציבים לפרויקטים סביבתיים, היה ברור לכל: נתנאל חי מתוך שליחות, מתוך אמונה עמוקה בטוב וברצון להשפיע.

בתוך כל העשייה והשליחות, בנה נתנאל את חייו הפרטיים. הוא נישא ללירון, אשת חייו, אישה שראתה בו את כל עולמה, ושעימה הקים בית חם ואוהב ביישוב נחושה, השוכן בלב אזור כפרי ושקט, מקום שבו האדמה נושמת והשדות נפרשים למרחקים. הבית שלהם היה מקלט של אהבה ושלווה, מקום שבו צחוק ילדים מילא כל פינה, וריח תבשילים ביתיים התערבב באוויר הפתוח. הוא היה אבא מסור לשלושת ילדיהם: נעם, איתמר ואורי. הוא הקדיש להם את כל כולו, שיחק איתם שעות ארוכות, הקריא להם סיפורים לפני השינה בקולו הרך והחם, ולימד אותם על העולם בדרכו הייחודית. עבורם, הוא היה מגדלור של אהבה ללא תנאי, של אחריות אינסופית, ושל דוגמה אישית מעוררת השראה. הילדים זכו, אמנם לזמן קצר מדי, לגדול בצלו של אבא שהיה עבורם עולם ומלואו, ללמוד ממנו את חשיבות הנתינה, את האהבה לאדם ולטבע, ואת הכוח שבצניעות ובענווה. לירון, שנותרה עם הילדים בביתם השקט, ספדה לו בלב שבור, מילים שנאמרו ממעמקי נשמה פצועה: "היית כל עולמי, והיום עולמי חרב עליי... מי ימלא את חסרונך? היית אבא מדהים, בעל נפלא. זכינו בזמן הקצר והקצוב הזה שתהיה איתנו." קולה נשבר, אך במילותיה הדהדה עוצמת האהבה שחיברה ביניהם, והכאב הבלתי נתפס על הפרידה שקרעה את חייהם לשניים.

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. הבוקר השקט של שמחת תורה נהפך באחת לסיוט מתמשך, קולות האזעקות קרעו את הדממה, ורכסי העשן שהיתמרו מעל עוטף עזה נראו גם ממרחק. הטלפון של נתנאל צלצל מוקדם בבוקר, קריאה לדגל, קריאה בהולה לכל המשרתים במילואים. הוא לא היסס לרגע. הלב נצבט, העיניים נפגשו עם עיניה המודאגות של לירון ועם פניהם התוהים של הילדים, אך תחושת השליחות, זו שליוותה אותו כל חייו, לא הותירה לו ברירה. הוא חיבק את משפחתו חזק, הבטיח לחזור במהרה, ונסע אל בסיסו, אל תוך התופת שפרצה. חודשים ארוכים עברו מאותו יום ארור. שנה כמעט. שנה שבה המלחמה הפכה לשגרת חיים כואבת, שנה שבה נתנאל, כמו אלפי לוחמים אחרים, נשא על כתפיו את משא ההגנה על הבית. הוא שירת במסירות אין קץ, פועל כסגן מפקד פלוגה ביחידת הסיוע המנהלתי, תומך בלוחמים, מוודא שכל הציוד מגיע ליעדו, שכל צורך נענה. הוא היה עמוד תווך, איש ארגון וביצוע, אך יותר מכך – איש רוח, שהפיח תקווה ורגיעה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא עבר מאימון לאימון, ממשימה למשימה, בין אם בקווי הגנה בצפון, ובין אם בהכנות לכניסה קרקעית. בין לבין, ניסה לשלב ביקורים קצרים בבית, רגעים יקרים של חיבוקים וצחוק עם הילדים, שיחות טלפון ארוכות עם לירון, ניסיון נואש לשמר את חום המשפחה ואת תחושת הנורמליות בתוך הטירוף. בכל שיחה, בכל ביקור, ניכר היה עליו כמה הוא מתגעגע, כמה הוא כמה לחיים שהותיר מאחור, אך גם כמה הוא שלם עם בחירתו, עם תפקידו, עם תחושת השליחות שהייתה עמוקה יותר מכל פחד.

ביום ח' בתשרי תשפ"ה, עשרה באוקטובר 2024, כמעט שנה בדיוק לאחר שנקרא אל הדגל, מצא את עצמו נתנאל בלב פעילות מבצעית בג'באליה שבצפון רצועת עזה. האוויר היה כבד מאבק וריח שריפה, המתח היה מוחשי, וקולות ירי ותזוזת כוחות מילאו את האווירה. הכוח שבו נתנאל שירת נע בשטח עוין, בין בניינים הרוסים וסמטאות צרות. לפתע, ברגע אחד שלעולם לא יישכח, רכבם עלה על מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, עמוד עשן ואש היתמר לשמיים, והרכב נהפך למלכודת בוערת. בתוך הכאוס המוחלט, כששני לוחמים נוספים נפגעו אנושות, נתנאל לא היסס. האינסטינקט המיידי שלו לא היה להימלט או להגן על עצמו, אלא להגן על לוחמיו, על אחיו לנשק. הוא זינק לעמדת המקלע, למרות הפגיעה ברכב והאש שאחזה בו, ולמרות הסכנה המיידית לחייו. בידיים רועדות אך נחושות, מתוך כאב פיזי ותחושת דחיפות עליונה, פתח באש לעבר מקורות הירי, יורה מספר רב של כדורים, מנסה לחפות על חבריו, לנטרל את האיום, לאפשר חילוץ. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שכל ירייה יכולה להציל חיים. הוא לחם באומץ לב עילאי, נחוש לספק מענה, להגן, להדוף את האויב. אך בזמן שעשה זאת, בעודו מגן בגופו וברוחו, פגע בו טיל נ"ט. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית, וקצרה את חייו ברגע אחד של גבורה עילאית. נתנאל נפל כשהוא עושה את מה שעשה כל חייו – מגן על אחרים, משרת את מטרתו, נאמן לערכיו עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו של נתנאל הכתה את המשפחה, את החברים, את היישוב, כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום ובלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בין קברי הגיבורים, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. בן שלושים ושבע היה בנופלו, איש בשיא פריחתו, שהותיר אחריו אישה אהובה, שלושה ילדים קטנים שיישאו את זכרו כל חייהם, הורים שכולים ושישה אחים ואחיות המומים וכואבים. אביו, מאיר, ספד לו בקול רועד, בקול ששילב כאב עמוק עם הכרת תודה על המתנה שזכה בה: "לא היית רק בן – היית חבר. תודה לך על הפיקדון המיוחד שזכינו בו. על החבר הכי טוב שלי בעולם." במילים אלה הדהדה לא רק אהבה הורית, אלא קשר עמוק של כבוד הדדי, של ידידות אמת שחרגה מגבולות הדם. גם אחיו, משה ואורי, ביקשו מאותם אלפים שנאספו להלוויה, להמשיך את דרכו, להנציח אותו לא רק במילים אלא במעשים: "בבקשה, תהיו אנשים טובים כמו נתנאל. תעשו רק טוב. כך היה נתנאל."

נתנאל הרשקוביץ זכרו לברכה הוא סמל לדור שלם, דור שמאמין בדרך, שעובד קשה, שנותן ללא תמורה, שחי מתוך אהבה עמוקה לעמו ולארצו בלב שלם. הוא הותיר אחריו מורשת עשירה של חסד, של צניעות, של עשייה שקטה ומשמעותית. הוא היה אדם שחי חיים מלאים בתוכן, שבהם כל מעשה, קטן כגדול, נבע מתחושת שליחות פנימית עמוקה. הסיפור שלו הוא לא רק סיפור של גבורה בקרב, אלא סיפור של גבורה יומיומית – גבורה של אב מסור, של בעל אוהב, של בן נאמן, של אח תומך, של חבר אמיתי, של מפקד אכפתי, של אזרח תורם. חייו של נתנאל הם עדות לכוחו של האדם לבחור בטוב, להשפיע לחיוב על סביבתו, וליצור עולם טוב יותר במעשיו ובנוכחותו. הוא היה מגדלור של אנושיות במיטבה, וסיפורו, על כל פרטיו, על כל רגעיו, על כל בחירותיו, הוא נר מאיר לכולנו, שילווה אותנו בדרך ויזכיר לנו תמיד את הערכים החשובים באמת: אהבה, אחריות, נתינה, ושליחות למען הכלל. זכרו הוא הבטחה, לא רק לעבר שחלף, אלא גם לעתיד שייבנה על יסודותיו האיתנים.