נטע ברעם

בכרכור, בלב השרון הפורה, נולד נטע ברעם ביום כ"א בטבת תשס"ג, עשרים ושישה בדצמבר 2002. הוא היה הבכור, הבן שהביא עמו את תחילת הסיפור המשפחתי, שהיה אמור להיכתב לאורך שנים ארוכות וטובות. הוריו, ליעד ונירית, קיבלו אותו אל זרועותיהם בחום ובאהבה, והוא גדל בין שדות ירוקים וריחות אדמה רטובה, כשהשמש הישראלית מלטפת את עורו הרך. כבר מגיל צעיר, עוד לפני שמלאו לו ארבע שנים וחצי, ניכרה בו אישיות בולטת, כזו שלא מסתתרת מאחורי אחרים. היה בו עמוד שדרה חזק, חוסן פנימי שהתבטא ברצון להיות נאמן לעצמו, גם אם הדבר דרש ללכת נגד הזרם, גם אם זה אומר להיות שונה או לחשוב אחרת. בילדותו הקצרה בכרכור, ספג נטע את השקט הכפרי, את פכפוך המים בצינורות ההשקיה בגינה, את ציוץ הציפורים בבוקר ואת ריח הפרדסים באביב. אלו היו הניצנים הראשונים של אהבת הארץ, אהבה שקטה, יומיומית, שנטעה בו שורשים עמוקים.

בשנת 2007, כשהיה ילד קטן עם עיניים סקרניות, עבר נטע עם משפחתו לחדרה. המעבר מכפר קטן לעיר גדולה יותר היה שינוי משמעותי בחייו הקצרים. הוא נפרד מהחצר המוכרת, מהשבילים המאובקים, מהעצים ששימשו לו מחבוא, וגילה עולם חדש של רחובות סואנים, בניינים גבוהים יותר ופנים חדשות. בביתם החדש בחדרה, נולדו אחיותיו הקטנות, יעלה ונגה, והוא הפך לאח בכור, תפקיד שלקח על עצמו ברצינות וברגש. הוא זכר את ההתרגשות כשתינוקת קטנה הובאה הביתה, את הזהירות שבה נגע בה, את ההבטחה שהרגיש כלפיה. הבית בחדרה התמלא בקולות ילדות, בצחוק, בבכי, ובקשרים ראשוניים של אהבה משפחתית. הוא התחנך בבית הספר היסודי "ניצנים" בשכונת נווה חיים, שם התחיל את דרכו הלימודית והחברתית. הוא היה ילד חכם, שנון, עם חיוך קל בקצה השפתיים וברק בעיניים. כל משימה שלקח על עצמו, בין אם להכין שיעורי בית או לבנות מגדל מקוביות, בוצעה ברצינות גמורה ובתחושת אחריות תהומית. הוא לא ידע לעשות דברים בחצי הדרך, ופעמים רבות התאכזב לגלות שלא כולם מגלים את אותה מידה של מחויבות כמוהו.

לקראת סוף כיתה ו', עמד נטע בפני צומת דרכים. הוא חשב עמוקות על דרכו הלאה, וקיבל החלטה אמיצה: לעבור לחטיבת הביניים בבית הספר הרב-תחומי למדעים ואומנויות. ההחלטה לא נבעה מחוסר שביעות רצון, אלא מרצון לפתוח דף חברתי חדש, לאתגר את עצמו, להכיר פנים חדשות ולצמוח בסביבה שונה. הוא תמיד חיפש את הלא-נודע, את המקום שבו יוכל למתוח את גבולותיו. כשהגיע לבית הספר הרב-תחומי, הוא שוב בלט. הוא למד בכיתת המצוינות, שהייתה מיועדת לתלמידים בעלי יכולות גבוהות, והגיע להישגים לימודיים מעולים. המספרים בתעודה לא היו רק ציונים, הם היו ביטוי לסקרנות אינסופית, לרצון להבין לעומק כל נושא, ולמחויבות שלו למצוינות. במקביל, הוא רכש חברים רבים, בנים ובנות, שהעריכו את שנינותו, את חוש ההומור שלו ואת יכולתו להיות חבר אמת. הוא ידע לשלב בין לימודים מאתגרים לבין חיים חברתיים עשירים, תמיד עם חיוך והערה חכמה. את לימודי התיכון המשיך באותו בית ספר, במגמת מדעים מורחבת, שם צלל עמוק יותר אל עולם הכימיה והפיזיקה. נוסחאות מורכבות, ניסויים מרתקים, תיאוריות מופשטות – כל אלה ריתקו אותו. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה, כשבגרותו הלימודית והאישית ניכרת בכל צעד ושעל.

במהלך שנותיו, היו לנטע שתי אהבות גדולות, שתי פינות חמות בנפשו שצבעו את עולמו בצבעים עזים: בעלי חיים ובנייה בלגו. אהבת הלגו החלה בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שידע לקרוא ולכתוב. בתחילה היו אלה דגמים פשוטים, קוביות צבעוניות שהפכו לבתים קטנים או למכוניות דמיוניות. אט אט, ככל שגדל, התפתחה התשוקה לדגמים מורכבים ויקרים יותר. הוא היה חוסך שקל לשקל, בודק בקפדנות איפה הכי משתלם להזמין את הדגם הנחשק, עוקב בדריכות אחר משלוחי אינטרנט בינלאומיים, ואז מחכה. ההמתנה הייתה חלק מההתרגשות, המתח המתוק לפני הגמול. כשלבסוף הלגו הגיע, הייתה זו חגיגה של ממש בבית. אם נטע לא היה ברגע הגעת המשלוח, היה מבקש שיצלמו לו את החבילה, רק כדי לחוש את קצה ההתרגשות מרחוק. בחדרו, שהיה ממלכתו הפרטית, הציב מספר ארונות תצוגה מרשימים, ובהם שלל הדגמים שבנה בכישרון ובסבלנות אינסופית. הוא היה מומחה אמיתי ליקומי Star Wars, הארי פוטר ו-Marvel, ורוב הדגמים היו קשורים לעולמות הפנטזיה והגיבורים האלה. אך הוא לא הגביל את עצמו, ובארונותיו אפשר היה למצוא גם דגמים מקסימים של דיסני ו-Friends, עדות לרוחב ליבו ותחומי העניין המגוונים שלו. כל לבנה, כל חלק, סודר במקומו בדייקנות, תוך הבנה עמוקה של ההוראות וראייה מרחבית. זו הייתה יותר מסתם תחביב; זו הייתה דרך להתבטא, ליצור עולמות, לתרגל סבלנות ולמצוא שלווה.

לצד אהבתו ללגו, בעלי החיים היו חלק בלתי נפרד מחייו. זו לא הייתה רק חיבה כללית, אלא רגישות עמוקה ומיוחדת לכל יצור חי. חיות המחמד של המשפחה – כלבים, חתולים, אולי גם ציפורים או מכרסמים – זכו ליחס קרוב ומיוחד מנטע. הוא טיפל בהן במסירות, ליטף, חיבק, דיבר אליהן בשקט. כשהיה בבסיס, רחוק מהבית, היה מבקש צילומים שלהן בכל עת, כאילו כדי לשמור על קשר חם גם מרחוק. הרגישות הזו הובילה אותו לא פעם לאסוף לביתו גורי חתולים עזובים, קטנים וחסרי אונים, שמצא ברחובות. הוא לא יכול היה להשאיר אותם לגורלם. הוא דאג להם, האכיל אותם, ליטף אותם, והשקיע מאמצים כבירים למצוא להם בית חם ואוהב. "אם לא הצליח, החתולים מצאו את ביתם – אצלנו", סיפרו הוריו בחיוך, שכן הבית הפך לעיתים קרובות למקלט עבור הגורים האבודים. נטע לא ראה בזה נטל, אלא שליחות, דרך לבטא את אהבתו הגדולה לחיים ואת חמלת הלב שלו. הוא הבין את השקט שהם מביאים, את האהבה הבלתי מתפשרת שהם מעניקים, ואת האחריות העצומה שנדרשת לטפל בהם.

בכיתה ט', החל פרק חדש ומשמעותי בחייו של נטע, פרק שיעצב רבות את אישיותו ויכולותיו: הוא הצטרף לתוכנית המש"צים – מדריכי של"ח (שדה, לאום, חברה) צעירים. זו הייתה קפיצה אל עולם של הדרכה, אחריות וקשר עמוק עם הטבע והמורשת. הוא יצא למסעות רגליים, למד ניווט, הישרדות, עזרה ראשונה והיסטוריה. המגע עם האדמה, הלילות תחת כיפת השמיים, הליכה בשבילים לא מוכרים – כל אלה דיברו אל נפשו. שנה לאחר מכן, כישרונותיו הבולטים לא נעלמו מעיני המדריכים. הוא נכנס לצוות הניהול של התוכנית, בתחילה כצלם ומתעד הקורס. הוא תיעד את הרגעים החשובים, את הבעות הפנים, את המאמץ ואת השמחה. המצלמה בידיו לא הייתה רק כלי טכני, אלא כלי שדרכו ראה את העולם, דרכו תפס את המהות של החוויה. משם, המשיך לפלס את דרכו בתפקידים ניהוליים שונים, כשהוא מפגין יכולות ארגוניות מרשימות, יוזמה וראייה רחבה. הוא לא הסתפק בתפקיד שהוטל עליו, אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל ולתרום יותר.

בכיתה י"ב, הגיעה פסגת פעילותו במש"צים. הוא קיבל לידיו את ניהול קורס המש"צים הבסיסי "ברקן" במחוז חיפה. זו הייתה משימה עצומה, הדורשת אחריות רבה, תכנון קפדני וכישורי מנהיגות יוצאי דופן. נטע ניגש למשימה עם ברק בעיניים, התרגשות ואמונה ביכולותיו. הוא השקיע והתכונן באופן יסודי, חשב מראש על כל פרט קטן, החל מלוח הזמנים ועד לציוד הנדרש, ולא השאיר דבר ליד המקרה. הוא לא היה אדם של חצאי עבודה, וניהול הקורס דרש ממנו את מלוא תשומת הלב. במידה מסוימת, הוא המשיך בכך את דרכו של אביו, ליעד, שהיה גם הוא מורה לשל"ח. נטע נהג להתייעץ עם אביו רבות, לשאול, להקשיב לעצותיו מניסיונו העשיר, ולהפיק לקחים. הקשר בין האב לבן, שהתחזק סביב נושאי השל"ח וההדרכה, היה קשר עמוק של כבוד הדדי ואהבה. התפקיד מילא אותו באושר ובגאווה, והוא התפתח רבות במסגרתו, הן כמנהל והן כאדם. הוא למד להתמודד עם אתגרים, לקבל החלטות תחת לחץ, ולהוביל קבוצה של בני נוער נלהבים.

רבים מהחניכים ומחברי צוות הניהול שעבדו איתו הפכו לחבריו הקרובים. הם העידו שהוא היה שילוב מושלם בין חבר למנהיג. מצד אחד, ידע לשמור על ההומור הייחודי שלו, על רוח השטות והציניות שאפיינו אותו, ולשחרר את המתח בעזרת בדיחה או הערה שנונה. מצד שני, ידע בעת הצורך לשים את החברות והצחוק בצד, כדי לתת דוגמה אישית לאחרים ולשמור על מקצועיות ללא פשרות. "הוא היה מאוד אחראי", סיפר אחד החברים, כשקולו נשבר מעט בזיכרון. "כשאני ניהלתי את הקורס שנה אחריו, עשיתי השוואה ביני לבינו, במה אני יכול להשתפר ולהיות כמוהו או טוב יותר. אני לא בטוח שהצלחתי..." החבר המשיך ותיאר את נטע כמי שהיה "אחראי לכל הדברים המשוגעים והמצחיקים שיש פה כמו גם לכל הדברים הרציניים." הוא עשה זאת "בצורה הטובה והאחראית ביותר. הוא דאג שלכל חניך ולכל מדריך ולכל חבר צוות הנהלה יהיה כל מה שצריך לביצוע התפקיד." מעבר ללוגיסטיקה, נטע דאג לפנות מזמנו היקר עבור חניכים ומדריכים, על מנת להקשיב להם. הוא תמיד רצה לשמוע אותם, להבין את עולמם, ורצה להיות האוזן הקשבת שלהם, "להיות כמו אבא ואמא שלהם." הוא יצר סביבה של אמון, שבה כל אחד הרגיש בטוח לפנות אליו, לשתף בלבטיו או בצרותיו. זו הייתה מהות המנהיגות שלו – לא רק פקודות והוראות, אלא אכפתיות אמיתית ורצון לדאוג לכל אחד ואחת.

את הקורס הקשה ביותר מבין קורסי המש"צים – קורס הישרדות – בחר נטע לעבור פעמיים כחניך. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2020, בתחילת תקופת מגפת הקורונה. הקורונה שיבשה את העולם כולו, ולא פסחה גם על קורסי השל"ח. בעקבות המגפה, שונתה מתכונת הקורס, ונטע, שהיה חניך עם ציפיות גבוהות, התאכזב מאוד. הוא הרגיש שהחוויה לא הייתה שלמה, שהאתגר לא היה אמיתי. "זה לא היה קורס", אמר בטון מאוכזב, "זה היה שבוע שאתה בא לשחק בבוץ ואבנים, משייף כמה עצים והולך הביתה. שרדת? לא ממש". המילים שלו שיקפו את הרצון העז שלו לאתגר אמיתי, לחוויה שדוחפת לקצה גבול היכולת. שנה לאחר מכן, עם פתיחת מחזור חדש של הקורס, ניתנה לו האפשרות לבחור: להצטרף שוב כחניך, או כמש"צ בוגר שילווה את החניכים הצעירים. נטע התייעץ עם אביו, שהיה גם הוא מדריך בקורס, ושמע לעצתו. הוא החליט להשתתף בקורס כחניך פעם נוספת, הפעם במטרה לחוות אותו במלואו, ללא פשרות, כפי שתוכנן במקור.

הקורס השני היה מאתגר מאוד, פיזית ונפשית. היו רגעים שבהם נטע הרגיש שהוא קרוב לשבירה, שהכוחות הפיזיים והמנטליים שלו הולכים ואוזלים. הרעב, העייפות, הקור, המאמץ הבלתי פוסק – כל אלה הציבו אותו מול עצמו באופן שמעולם לא חווה קודם. אך הוא מצא את הכוחות להמשיך, דחף את עצמו מעבר למה שחשב שאפשרי, ובסופו של דבר נהנה מאוד מהחוויה העוצמתית. הוא יצא מהקורס אדם שונה, חזק יותר, מודע יותר לעצמו וליכולותיו. בסיום הקורס, כשעיניו בורקות מסיפוק, אמר: "מזל שעשיתי את הקורס הזה שוב, כי ככה אתה באמת מבין איפה קצה גבול היכולת שלך. זו נקודת מפנה שלך כבנאדם, להבין מתי אתה עלול להישבר ומתי לא". המשפט הזה, שנאמר מדם ליבו, שיקף את תהליך ההתבגרות והגילוי העצמי שעבר. הוא הבין שאין גבולות קשיחים ליכולת האנושית, ושכוח הרצון והנפש חזקים מכל קושי פיזי.

לאחר סיום לימודיו בתיכון, בעודו ממתין לגיוס לצה"ל, נטע לא שקט על שמריו. הוא ניצל את הזמן למחשבה, לסיכום תקופה, וליצירה. הוא הכין לעצמו אלבום תמונות מתקופתו המלאה והמשמעותית במש"צים. האלבום לא היה רק אוסף של תמונות, אלא יומן ויזואלי של מסע, של התפתחות, של חברויות ושל אתגרים. על הכריכה מאחור, כתב נטע משפט שהפך לסמל, למילים שמהדהדות גם היום: "כל דרך היא סיפור וכל צעד הוא מילה. וכשתגיע לסוף הדרך, תבין את הסיפור כולו ואת הדרך שעברת". משפט זה, שנכתב על ידי נער צעיר, שיקף עומק פילוסופי וחוכמת חיים שחרגה מגילו. הוא ראה את החיים כמסע, כשכל חוויה וכל החלטה הם חלק מנרטיב גדול יותר. לאחר נפילתו, הפך המשפט הזה למקור השראה לבני נוער ולחיילים רבים, מילים שנתנו משמעות, תקווה וכוח. הן הזכירו לכולם את הדרך שעבר נטע, ואת הרוח שבה צעד בה.

תקופת ההמתנה לגיוס הייתה גם זמן להגשמת חלומות קטנים וגדולים. נטע הגשים חלום ישן וטס עם אימו, נירית, לניו יורק. זו לא הייתה סתם נסיעה, אלא מסע מתוכנן לפרטי פרטים, כפי שרק נטע ידע לתכנן. הוא הכין רשימה ארוכה ומפורטת של כל המקומות שיבקרו בהם: מוזיאונים, פארקים, אתרי תיירות מפורסמים. אבל מעל לכל, הוא התמקד בסיורים קולינריים. הרשימה כללה מסעדות יוקרתיות, דוכני אוכל רחוב שחייבים לנסות, בתי קפה שכונתיים עם סודות מתוקים. הוא חקר, קרא המלצות, ודאג שכל יום יהיה חוויה של טעמים וריחות. הטעם המתוק של המאפים בבולגריאן בייקרי, הריח העשיר של הקפה בשכונת גריניץ' וילג', המראה הצבעוני של דוכני האוכל בשווקים. אין ספק שאלו היו רגעי אושר צרופים, רגעים שנחרטו עמוק בזיכרון, שלו ושל אימו, כזיכרונות יקרים מפז של קשר מיוחד ושל חדוות גילוי. המסע הזה, על שלל החוויות והטעמים שבו, היה סוג של פרידה מתקופת הנעורים ותחילתו של פרק חדש ומרגש.

ב-12 בדצמבר 2021, הגיע הרגע המיוחל. נטע התגייס לצה"ל, והחל את שירותו בחיל הגנת הגבולות. הוא הגיע לצבא עם מוטיבציה עזה ותחושת שליחות ברורה. אך תחילת דרכו לא הייתה חלקה לגמרי. הפרופיל הרפואי שקיבל בתחילה לא התאים לתפקיד הקרבי בו רצה לשרת. עבור נטע, שהיה נחוש לשרת בתפקיד משמעותי, זה היה מכשול לא קל. אבל הוא לא ויתר. הוא נלחם על כך, הגיש ערעורים, עבר בדיקות נוספות, ובסופו של דבר הצליח להעלות את הפרופיל שלו ולהתאים לתפקיד לוחם. זו לא הייתה רק התעקשות, אלא ביטוי נוסף לעמוד השדרה החזק שלו, לנאמנותו לדרכו ולרצונו העמוק לתרום. הוא עבר הכשרת לוחמי איסוף קרבי, הכשרה תובענית שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. גם במסגרת זו, הוא בלט באישיותו הייחודית ובחוכמתו. הוא שלט במהירות ובקלות בכל אמצעי המודיעין והטכנולוגיה החדישים, הבין את המערכות המורכבות, ונהנה מאוד לצאת לשטח, לשוטט בשבילים, לאסוף מידע, ללמוד את השטח. מהר מאוד, חבריו לצוות זיהו את תכונותיו הבולטות ואת מקומו המרכזי בקבוצה. הם כינו אותו "הלב של צוות הירשמן", כינוי ששיקף את היותו דמות מחברת, דואגת ומובילה, שמאחדת סביבה את כולם.

בין החברים הרבים שהכיר במהלך מסלול ההכשרה המאתגר, הכיר נטע גם לוחמת בצוות מקביל, בחורה בשם ניקה. הקשר ביניהם נוצר במהירות, מתוך חברות עמוקה שהלכה והתפתחה. עד מהרה, הם הפכו לזוג. הקשר עם ניקה היה עבור נטע משהו מיוחד, אחר, עמוק ומשמעותי. הוא ראה בה לא רק חברה, אלא שותפה לחיים, לדרך, לחלומות. עם סיום המסלול, הוצבו השניים יחד, בגדוד 414, גדוד האחראי על איסוף המודיעין בגזרת עזה. הם שירתו יחד, קרובים זה לזה, תומכים זה בזה, מבינים את האתגרים והקשיים הייחודיים של השירות בגזרה רגישה זו. הקשר ביניהם התחזק עוד יותר מול המציאות המורכבת של הגבול, מול הצורך להיות עירניים ודרוכים תמיד.

לאחר מספר חודשי שירות בגזרת עזה, נטע, ששוב חיפש את האתגר הבא, את המדרגה הבאה בהתפתחותו הצבאית, נכנס לתוכנית הכנה לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). הוא רצה להוביל, לפקד, לתרום את חלקו באופן משמעותי עוד יותר. ביוני 2023, סיים נטע בהצלחה את הקורס, כשדרגות המ"כ נוצצות על כתפיו. הוא הוצב כמפקד צוות לוחמי בלון במוצב נחל עוז, מוצב קדמי ורגיש, הצופה על גבול עזה. השהות בקורס מ"כים הייתה הפעם הראשונה בה הוא וניקה היו רחוקים זה מזו לזמן ממושך. המרחק הפיזי יצר געגועים עזים, אך גם חיזק את הקשר הרגשי ביניהם. הדרך של נטע להתמודד עם הגעגוע אליה הייתה לדבר עליה ללא הפסקה, עם כל מי שנקרה בדרכו. הוא סיפר על ניקה לחבריו לקורס, למפקדיו, לכל מי שהיה מוכן להקשיב. הוא דיבר על חוכמתה, על יופייה, על תכונותיה המיוחדות. "לא פגשתי גבר שמאמין בלב שלם שעם החברה הראשונה שלו הוא יבנה בית ויזדקן ויביא ילדים", סיפרה ניקה, כשקולה רועד מהתרגשות וגעגוע. "ולא ראיתי גברים שבגיל עשרים יודעים כבר עם מי הם רוצים להתחתן, אבל נטע ידע... הוא אמר את זה לכל מי שהוא פגש... יש בזה משהו נורא תמים ויפה". זו הייתה אמונה טהורה, אהבה עמוקה, חזון ברור של עתיד משותף. הוא לא פחד להביע את רגשותיו, לא התבייש באהבתו, והיה בטוח לגמרי בדרכו.

בכל פעם שנטע יצא לחופשה מהצבא, הוא חילק את זמנו בקפדנות ובאהבה בין ניקה חברתו, החברים הרבים שרכש בבית ובצבא, והמשפחה האהובה. הוא היה דואג לקחת את אחיותיו הקטנות, יעלה ונגה, לסרטים, לבלות איתן, להצחיק אותן ולשמש להן אח גדול ותומך. הוא הקפיד לבלות "זמן משפחתי" – משחקים משותפים, פעילויות משפחתיות אחרות, שיחות ארוכות סביב שולחן האוכל. הוא היה נוסע לבקר דודים, ואת סבא חזי וסבתא זהבה, להקשיב לסיפוריהם, לחבק אותם, להרגיש את חום המשפחה המורחבת. חוש ההומור שלו היה סימן ההיכר של נטע בקרב כל מעגלי חייו – המשפחה, החברים בבית וחבריו בצבא. הוא היה מצחיק, שנון, בעל רוח שטות שאפשרה לו לראות את הצד הקומי גם במצבים מורכבים. הוא אף תחזק עמוד "מימים" משלו, שבו שיתף הומור ייחודי. חבריו ציינו שהם עדיין מדברים, בכל אירוע, על מה נטע היה כותב בעמוד זה, מנסים לדמיין את התגובות שלו, את הפרשנות המצחיקה שלו לאירועים. הוא הותיר אחריו לא רק זיכרונות של גבורה ואחריות, אלא גם שובל של צחוק ושמחה, חותם של קלילות וטוב לב.

למרות שתקופת שירותו כמפקד במוצב נחל עוז לא הייתה ארוכה – כחודשיים בסך הכול – נטע עשה רבות למען שיפור תנאי השירות של חבריו בצוות וליחסים איתם. הוא לא הסתפק בניהול ובפקודות, אלא ירד לשטח, חי ופעל יחד איתם, מתוך אכפתיות ורצון אמיתי לדאוג לכל פרט. הוא נהג לשבת עימם בשמירות ארוכות ומתישות, להחליף אותם לא פעם כדי שיוכלו לנוח, ולוודא שכל אחד מרגיש שרואים אותו ודואגים לו. הוא לא רק מפקד, אלא חבר, אח גדול. מעבר למשימות הצבאיות, הוא דאג גם לסביבת המחיה. הוא שתל פרחים ואדניות במגורים, והשקיע מאמץ בשיפור תנאי המגורים, כדי להפוך את הסביבה הקשוחה והצבאית למעט יותר ביתית, נעימה ומזמינה. הפרחים ששתל היו יותר מסתם צמחים; הם היו סמל לרצון שלו להכניס יופי וחיים למקום קשה, להזכיר לכולם שיש תקווה גם בין חומות הבטון והגדרות. הוא יצר אווירה של משפחה, של יחד, שבה כל אחד הרגיש בטוח ותמוך, גם כשהמתח בגזרה היה גבוה.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת, שבעה באוקטובר 2023. השקט של החג נשבר באחת ברעש מחריש אוזניים של טילים, יריות וצעקות. מוצב נחל עוז, שהיה ביתם של נטע וצוותו, הותקף בהפתעה אכזרית על ידי עשרות מחבלים חמושים היטב. נטע, מפקד בלון, וחיילי צוותו – ארבעה לוחמים צעירים, אמיצים ונחושים – מצאו את עצמם בלב התופת. הם לא היססו לרגע. מול היתרון המספרי העצום ועדיפות הציוד של המחבלים, חמישתם ניהלו קרב הרואי, קרב נואש על הבית, על החיים, על המדינה. נטע, בדם קר ובאומץ לב שקשה לתאר במילים, פקד על חייליו, תמך בהם, הגן עליהם, ונלחם בחירוף נפש. היריות הרעידו את האוויר, הריח החריף של אבק השריפה מילא את הנחיריים, והקולות של הקרב היו בלתי נסבלים. הם לחמו מטווח קצר, מול אש תופת שלא פסקה, מול גל אחר גל של מחבלים. הם נלחמו עד שלא יכלו לעמוד יותר, עד שהכוחות הפיזיים והתחמושת אזלו, עד שהיה ברור שהם ניצבים בפני קץ בלתי נמנע. הגבורה שלהם לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מתוך המציאות האנושית והאכזרית של הרגע, מתוך הבחירה להגן על ביתם, על חבריהם, על ארצם, גם במחיר היקר מכל.

גורלו של נטע לא היה ידוע בימים הראשונים שלאחר הטבח הנורא. ימים ארוכים של חוסר וודאות, של תקווה ותפילה, של המתנה קורעת לב. המשפחה, החברים, ניקה, כולם נשמו לרווחה עם כל פיסת מידע, וצנחו לתהומות של ייאוש עם כל שמועה רעה. ההמתנה הייתה בלתי נסבלת, כל דקה נמתחה לנצח. רק ביום רביעי, כ"ו בתשרי תשפ"ד, אחד עשר באוקטובר 2023, קיבלה משפחתו את הבשורה הקשה מכל. הבשורה שהפכה את עולמם, ריסקה את ליבם, וצבעה את חייהם בצבעי אבל בלתי נתפסים. נטע ברעם, סמל ומופת לאהבת הארץ, לחברות אמת, לאחריות ולשמחת חיים, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה ביום חמישי, כ"ז בתשרי תשפ"ד, שנים עשר באוקטובר 2023. ארונו, עטוף בדגל ישראל, נישא על כתפי חבריו, כשההמון הרב מלווה אותו בדרכו האחרונה, מלווה את הגיבור הצעיר שכל כך אהב את החיים, ונלחם למענם עד נשימתו האחרונה.

החלל שהותיר אחריו נטע הוא עצום, בלתי ניתן למילוי. אך הרוח שלו, הערכים שהנחו אותו, והזיכרונות שהותיר, חיים ובועטים. משפחתו, מתוך כאב עמוק ורצון להנציח את דמותו הייחודית, החליטה לקיים מספר הנצחות לזכרו, כדי שאורו של נטע ימשיך להאיר. אהבתו הגדולה ללגו, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו, מונצחת במסורת שהחלה בשנת 2024 – הפנינג, תערוכה ותחרות בניית דגמי לגו. אירוע צבעוני ומרגש, שמאפשר לילדים ומבוגרים להתחבר לתשוקה של נטע, ליצור, לבנות, לדמיין, ולחגוג את רוח היצירה שבו. אהבתו לבעלי חיים, רגישותו המיוחדת אליהם, מונצחת ב"חתולייה" של חדרה, שם הוקמה פינה על שמו – "הגן הטרופי של נטע". מקום של חמלה, של אהבה לחיות, שבו גורי חתולים עזובים, בדיוק כמו אלה שנטע אסף לביתו, זוכים למקלט חם ואוהב, תחת רוחו המגוננת. נטע מונצח גם בפעילות המש"צים במחוז חיפה, התוכנית שכל כך עיצבה אותו והוא עיצב אותה. פועלו כמנהיג, כמדריך, וכאדם שדאג לכל אחד ואחת, מוזכר ומוקיר. מדי שנה, מספר חניכים מקבלים מלגות השתתפות בקורס על שמו, מה שמאפשר לבני נוער נוספים לצעוד בדרכו, לחוות את האתגרים, לפתח מנהיגות, ולהתחבר לארץ. בבית הספר בו למד, שם צמח והתפתח, הוקמה כיתת חוץ גדולה ומרווחת, בה תלמידים יכולים ללמוד באוויר הפתוח שנטע כה אהב. זהו מקום של למידה, של חשיבה, של יצירה, בחיבור לטבע, בדיוק כפי שנטע אהב. נטע ברעם, בן עשרים בנופלו, הותיר אחריו מורשת של אומץ, אהבה, אחריות ויושרה. סיפור חייו, קצר ככל שהיה, הוא סיפור של תקומה ישראלית – של נער צעיר שצמח בארץ הזו, אהב אותה בכל נימי נפשו, ונלחם עליה עד נשימתו האחרונה. זכרו יהיה חרוט לעד בספר דברי הימים של העם, כאחד מגיבוריו, כנושא את לפיד התקווה והגאווה.