נריה זיסק

בקיבוץ משואות יצחק, דרומה מיבנאית תל אביב הסואנת, בין שדות ירוקים שהשתרעו למרחקים וריח אדמה לחה נישא באוויר עם כל משב רוח, נולד נריה. זה היה ביום י"א בתשרי תש"ס, ה-21 בספטמבר 1999, בצאת יום הכיפורים, יום של התחלה חדשה, של טוהר, של הבטחה. הוא היה הבן השלישי מתוך שמונה ילדים, פסיפס חי ותוסס של אחים ואחיות – דביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר – שהקיפו את הוריהם, גלית וישראל דוד, במעגל אנושי חם ורועש. הבית שלהם, בית קטן וצנוע בקצה השביל, היה תמיד מלא חיים, בצחוק ילדים שהתערבב בריח תבשילים, בדיונים סוערים סביב שולחן האוכל ובסיפורים לפני השינה שהיו נשזרים זה בזה עד שהעיניים נעצמו מעייפות מתוקה. נריה, מילדותו, היה ילד שובב, עם ניצוץ בעיניים וחיוך רחב שכמעט תמיד קישט את פניו, חיוך שהיה מדבק והפיץ סביבו אופטימיות ושמחה גם ברגעים של קושי או כעס. הוא היה טוב לב באופן טבעי, עם נטייה קלה לביישנות שפגשה את הסקרנות הבלתי נלאית שלו לגבי העולם ולגבי האנשים שבו. הוא היה בן מסור להוריו, לא מתוך חובה יבשה אלא מתוך הבנה עמוקה של מקומו במשפחה, של הכבוד הראוי לאלו שהביאו אותו לעולם וגידלו אותו. זה התבטא בפרטים הקטנים: בדלת שנפתחה בשקט כשאמא נכנסה לנוח אחרי יום ארוך, בכוס מים שהוגשה לאבא כשהוא חזר מהשדה, במילה טובה שנאמרה בדיוק ברגע הנכון. ככל שגדל, התכונות הללו רק התחזקו: הוא הפך לנער אכפתי ורגיש לסובבים אותו, לא רק למשפחתו הקרובה אלא לכל מי שנקרה בדרכו. תמיד קידם כל אחד ב"שלום" חם ובחיוך הרחב שלו, שהיה כמו שמש קטנה שזורחת על פניו ומאירה את סביבתו. הוא היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, לדעת שתמיד יהיה שם כדי לעזור, להקשיב, לתמוך, בלי לשפוט. שעות ארוכות היה יכול לשבת עם חבר, להקשיב לצרותיו, להציע עצה שקולה או סתם לתת כתף. הוא היה איש שיחה, דיבר עם כולם בגובה העיניים, אם זה עם ילד קטן שסיפר בהתרגשות על משחק חדש או עם מבוגר שחלק איתו את דאגותיו. היכולת הזו שלו ליצור קשרים, לטוות רשת של קרבה ואמון, הייתה משהו שטיפח במודע. הוא האמין שקשרים משפחתיים וחברתיים קרובים הם העוגן של החיים, והשקיע בהם זמן ואנרגיה, בדיוק כפי שהשקיע בהגשמת חלומותיו האישיים. הוא הציב לעצמו יעדים ברורים, לעיתים קרובות מאתגרים, והשיג אותם בעבודה קשה, בנחישות ובהתמדה שמעטים הראו בגילו.

אחד הזיכרונות המוקדמים והבולטים מילדותו של נריה היה כשהיה בכיתה ה', בן עשר בלבד. בית הספר "שפיר" שבו למד, מוסד צנוע אך מלא ברוח חינוכית עשירה, שלח נבחרת לתחרות הארצית של "אשכולות חשיבה". נריה, עם חשיבתו המהירה ויכולתו לראות מהלכים קדימה, בחר להתמודד בתחום משחקי הדמקה. הוא לא היה ילד שחיפש את אור הזרקורים, אבל כשהתיישב מול לוח הדמקה, עם הכלי הלבן והשחור, משהו בו השתנה. הוא נכנס למצב של ריכוז עמוק, מבטו נוקב, ידיו זזות בזהירות ובדיוק. הוא למד את חוקי המשחק לעומק, תרגל שעות ארוכות, שינן מהלכים ופתח אסטרטגיות משלו. התחרות הייתה מתוחה, אולמות גדולים מלאים בילדים מבריקים מכל קצוות הארץ, אבל נריה נשאר רגוע וממוקד. הוא שיחק משחק אחר משחק, מנצח בהתמדה, עד שלבסוף, יחד עם נבחרת בית ספרו, זכה במקום השלישי המכובד בארץ. זה לא היה רק ניצחון אישי; זו הייתה הוכחה מוקדמת לכך שמאחורי החיוך השובב והביישנות הקלה, הסתתרה נחישות בלתי מתפשרת ורצון עז להצטיין בכל דבר שלקח על עצמו.

השנים חלפו, ונריה עבר מהשדות הירוקים של הקיבוץ אל הספסלים של ישיבה תיכונית "בני יששכר" בבאר גנים, יישוב קהילתי שקט מצפון לאשקלון. השינוי היה משמעותי: מסגרת לימודים תובענית, שיעורים ארוכים, לימודי גמרא ויהדות, אבל נריה מצא את דרכו גם שם. הוא הצליח לשלב את הלימודים האינטנסיביים עם פעילות ענפה מחוץ לכיתה. אחרי שעות הלימודים, כשהשמש כבר החלה לשקוע והאוויר התקרר מעט, הוא התחנך בתנועת הנוער "בני עקיבא". שם, בין החברים, סביב מדורות והווי חברתי עשיר, הוא מצא מקום לבטא את עצמו, להעמיק את הקשרים החברתיים ולבסס את הערכים שספג בביתו. שעות הפנאי, המעטות יחסית, הוקדשו לספורט, שהיה תמיד אהבה גדולה בחייו. מגרש הכדורסל הפתוח, עם הריח המוכר של אספלט והרשת הקרועה, היה המקום שבו הרגיש חופשי. הוא אהב את קריעת הרשת של הכדורסל, את הצליל החד של הכדור שפוגע בקרש, את זיעת המשחק והאדרנלין של התחרות. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי" תל אביב בכדורסל, עוקב באדיקות אחרי כל משחק, מנתח מהלכים ומתרגש מכל סל. בכדורגל, ליבו נטה לקבוצת "מכבי" חיפה, והוא היה יכול לבלות שעות בצפייה במשחקים עם חברים, צועק, מוחא כפיים ומתרגז מהחלטות שופטים. מעבר לספורט, אהבתו לטבע ולטיולים הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא נהנה לטייל ברכב וברגל עם בני משפחה וחברים, בעיקר בצפון הארץ. הריח של האורנים אחרי הגשם, קול פכפוך המים במעיינות הצלולים, הנופים הירוקים שנפרסו לנגד עיניו מהפסגות – כל אלה מילאו אותו תחושת שלווה וחיבור עמוק לארץ.

עם סיום לימודיו התיכוניים, כשחבריו החלו לתכנן את צעדיהם הבאים, נריה בחר בדרך שרבים מבני דורו בחרו בה: הצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי. שנה וחצי שהה שם, תקופה של אינטנסיביות רוחנית ופיזית, שבה עבר תהליך עמוק של בירור והתגבשות. זה היה מקום שבו שאלות גדולות על זהות, שליחות ומקום בעולם הונחו על השולחן, ושם נריה מצא את התשובות שלו. רב המכינה, שראה בו פוטנציאל אדיר, סיפר עליו שנים לאחר מכן, על הערכים שהנחו את נריה בדרכו: חברות אמת, נאמנות עמוקה, שמחה פנימית שקרנה ממנו, ואהבת מולדת שאינה תלויה בדבר. הוא סיים כבוגר מחזור ל' במכינה, אך הקשר עם בית המדרש ועם הרב לא נותק לרגע. בכל יום שישי, ללא יוצא מן הכלל, הקפיד לברך את הרב ב"שבת שלום", בין אם בשיחת טלפון קצרה שבה קולו המוכר נשמע חם ומלא כבוד, ובין אם בהודעה מוקלטת שהכילה את אותה תחושה של קרבה ומסורת. הקשר הזה היה עדות לא רק לכבודו לרב, אלא גם לשורשים העמוקים של זהותו, לשייכות שלו לקהילה ולערכים שעליהם גדל.

בשנת 2019, כשהוא מבוגר יותר, מגובש יותר ובשל לשירות משמעותי, התגייס נריה לחיל השריון. ההחלטה לא הייתה מקרית; הוא נמשך לאתגר, לטכנולוגיה, לאחריות הכבדה של כלי הלחימה העוצמתי הזה. הוא עבר טירונות תובענית, שבה נדרש להתמודד עם קשיים פיזיים ומנטליים, ומיד אחריה אימון מתקדם שבו למד את רזי המקצוע. נריה נהנה מאוד מהשירות. הריח של סולר, קול צרצור הזחלים המתמיד, תחושת המרחב הסגור והממוגן של הטנק, כל אלה הפכו במהרה לביתו השני. הוא הסתגל במהירות לתנאים הייחודיים שבטנק, שהיו מאתגרים לרוב החיילים, ופיתח קשרי חברות אמיצים, קשרי נפש, עם חבריו ליחידה. בתוך הטנק, צוות קטן ומלוכד, הוא שובץ בתפקיד טען. הוא למד את התפקיד לעומק, הפך ללוחם מקצועי, מיומן ומסור, כזה שמבין את מורכבות המערכות, את חשיבות הדיוק והמהירות. ידיו ידעו לטעון את הפגזים בכוח ובזריזות, עיניו ידעו לסרוק את הסביבה בחדות, ואוזניו קלטו כל פקודה בקסדת הקשר.

עם הזמן, כפי שקרה לרבים שבלטו ביכולותיהם, נריה נבחר לצאת לקורס מט"קים – מפקדי טנק. זה היה צעד טבעי עבורו, שכן תכונות המנהיגות שלו כבר בלטו. בסיום הקורס, כשענד את דרגות המט"ק, הוא שובץ כמפקד הכשרות בבסיס "שיזפון" שבנגב הצחיח. בתפקידו כמפקד טירונים, באו לידי ביטוי באופן מלא כל תכונותיו הטובות. הוא היה מקצועי ללא פשרות, דרש סטנדרטים גבוהים מכל חייל וחייל, אך לצד זאת היה אנושי ורגיש, דואג לפרטים הקטנים בחייהם של פקודיו. הוא ידע לזהות מצוקה, להציע עזרה, להקשיב בלב פתוח לכל מי שפנה אליו. מפקדיו ראו בו משהו מיוחד. הם כתבו עליו, בין השאר, שהוא "תמיד ראשון בכל משימה, דוחף קדימה ומוביל את האחרים." הוא לא היה מפקד שנותן פקודות מאחור, אלא אחד שנמצא בחזית, מוביל בדוגמה אישית. ההערכה הרבה שרכש לו בקרב מפקדיו הובילה אותו לצעד הבא: קורס קציני שריון. זה היה אתגר נוסף, תובעני ומורכב, שבו נדרש לפתח יכולות פיקוד ומנהיגות ברמה גבוהה יותר, להבין אסטרטגיה וטקטיקה, ולקחת אחריות על חיי אדם. בסיום הקורס, כשהדרגות החדשות נצצו על כתפיו, הוא שובץ כמפקד מחלקה בבסיס ההכשרה. גם הפעם, הטביע את חותמו בפקודיו כמפקד מקצועי, חד, אך גם אכפתי ודואג. מפקד הפלוגה שבה שירת נריה סיפר עליו סיפור שנגע ללב של רבים: "בתחילת המחזור מחלקים את הלוחמים, ונריה נלחם לקחת תחת חסותו דווקא את המתקשים, את אלו שאף אחד לא רצה. 'אני אקח אותם ואני אשפר אותם,' אמר. הוא ידע לדובב את החיילים ולרתום אותם למשימות בדרכי נועם, לא בכוחניות אלא בשכנוע ובאמונה ביכולתם." אחד מפקודיו, שזכר את נריה בחום רב, סיפר שההשפעה הסמויה של נריה הייתה באמצעות "אפס דיסטנס" עם החיילים. "הוא לא ניסה לשחק אותה, לא עשה פוזה," אמר, "פשוט היה בן אדם תותח. בזכותו יצאתי לקורס קצינים." זה היה נריה: מפקד שראה את האדם שמאחורי המדים, שהאמין בכוחה של אהבה ואמון, ושהשפיע על רבים בדרכו השקטה והנחושה.

בחלוף הזמן, עם צבירת ניסיון וביטחון, עבר נריה לשרת כמפקד מחלקה בפלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד "הבוקעים" 52 של חטיבת השריון 401. זה היה גדוד בעל מורשת קרב עשירה, ונריה מצא בו את מקומו הטבעי. הוא חתם על שירות קבע של למעלה משנה, תקופה שבה העמיק את הקשר עם פקודיו, עם חבריו ועם המסגרת הצבאית. הוא ראה בשירות לא רק חובה, אלא שליחות, דרך לתרום למדינה ולחברה. במרץ 2023, לאחר שנים של שירות משמעותי, שוחרר נריה מהשירות הצבאי. תחושה של סיפוק מהולה בציפייה גדולה למה שהחיים יזמנו לו מילאה אותו. עם שחרורו, הוא לא בזבז זמן. הוא ניסח לעצמו רשימה ארוכה ומפורטת של מטרות וחלומות, שהעידו על רוח ההרפתקנות, הסקרנות והשאיפה שלו לחוות את החיים במלואם. ברשימה הזו נכללו יעדים כמו לטוס לחו"ל, לקנות רכב חדש, ללמוד לפסיכומטרי לקראת לימודים אקדמיים, ללכת ב"שביל ישראל" לאורכה ולרוחבה של הארץ, ללמוד לנגן בגיטרה – כלי נגינה שתמיד קסם לו, לקנות סוס, לעשות קורס נגרות כדי ללמוד מלאכה שימושית, ולעבור לגור בצפון הארץ למשך כמה חודשים, לחוות את קסם הגליל והגולן.

תחילה, הוא בחר לעבוד בריסוס במטעים באזור הקיבוץ שבו גדל. זה היה מעין חזרה לשורשים, לאדמה שכה אהב. בשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין היה טל על העלים והאוויר היה צלול וקריר, היה עולה על הטרקטור, מפעיל את המרסס הכבד, ויוצא לשדות. ריח חומרי הריסוס התערבב בריח האדמה הרטובה, ורעש המנוע המהדהד ליווה אותו שעות ארוכות. זו הייתה עבודה פיזית, לעיתים קשה ומתישה, אבל נריה מצא בה סיפוק עמוק. המגע של ידיו באדמה הלחה, התחושה של לעבוד בשמש הישראלית, לראות את הפירות גדלים ומתפתחים – כל אלה חיברו אותו באופן בלתי אמצעי למהותה של החקלאות, לעבודה הקשה והמתגמלת. במקביל לעבודתו, המשיך לטפח את אהבתו למשחק הכדורסל. הוא השתתף יחד עם קבוצת משואות יצחק בטורניר ליגת הקהילות של המועצה האזורית. הוא היה שחקן נחוש, עם קליעה מדויקת, וזכה בתואר אלוף בקליעת שלשות, רגע של שמחה וגאווה שחלק עם חבריו לקבוצה והקהילה כולה.

אחרי כמה חודשים של עבודה בחקלאות, כשהכיס התמלא קצת והנפש השתוקקה להרפתקה, הגשים נריה חלום נוסף מרשימת היעדים שלו: הוא טס לדרום אמריקה ביולי 2023. הוא הצטרף לארבעה חברים קרובים שיצאו לטיול חודשיים לפניו, והצטרף אליהם למסע של גילוי והתנסות. יבשת שלמה נפרסה לרגליו, עם נופים עוצרי נשימה, תרבויות חדשות וחוויות בלתי נשכחות. הוא טייל בפרו, טיפס בין שרידי האינקה העתיקים, נשם את האוויר הדליל בפסגות ההרים, וטעם ממאכלים אקזוטיים. הוא המשיך לקולומביה, רקד לצלילי הסלסה ברחובות הצבעוניים, ונהנה מהחום והשמחה של המקומיים. ומשם לפנמה, שם הגשים חלום נוסף, שהיה אולי המאתגר ביותר מבחינה אישית: הוא קפץ באנג'י. "פחדתי בטירוף אבל גם נהניתי בטירוף," סיפר בכנות שאפיינה אותו, חיוך רחב על פניו, מתאר את תחושת נפילת הבטן החופשית, את צעקת האדרנלין ואת תחושת הניצחון על הפחד. הוא שלח תמונות לחברים ולמשפחה, קולו נשמע נרגש בשיחות טלפון ארוכות, מספר על כל הרפתקה וכל מפגש. זה היה טיול של חופש, של צמיחה, של התגברות על פחדים ושל איסוף זיכרונות לכל החיים.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, הכל השתנה. נריה היה אז בפנמה, אלפי קילומטרים מביתו, מוקף בשלווה טרופית. הידיעות הראשונות על מתקפת הטרור של חמאס על ישראל הגיעו באיחור, מטושטשות, כמעט בלתי נתפסות. אבל ככל שהמידע החל להתבהר, התמונה הנוראה נפרסה במלוא עוצמתה. ירי מסיבי של טילים ורקטות מעזה, חדירת אלפי מחבלים יבשתית, ימית ואווירית, הטבח ביישובי עוטף עזה, בשדרות, באופקים ובנתיבות, הטבח במסיבת הטבע, החטיפות, ההרס, השריפות. המילים "מתקפת פתע רצחנית" חזרו ונשנו בכל כלי התקשורת, והדהדו במוחו. נריה, בלי היסוס, בלי שנייה של מחשבה על הטיול, על החופש, על התוכניות לעתיד, החליט מייד לחזור לארץ. הוא לא זומן למילואים בצו 8, אבל ההבנה שארצו וביתו בסכנה הייתה חזקה יותר מכל פרוטוקול. המחשבה היחידה שעברה בראשו הייתה "אני מוכרח להיות שם".

המסע חזרה היה מטורף, מרוץ נגד הזמן. הוא עלה על טיסה מפנמה לספרד, מקווה למצוא משם טיסה לישראל. כשהגיע למדריד, גילה שאין מקומות פנויים בטיסות לארץ. שדות התעופה היו מוצפים בישראלים שביקשו לחזור, והמטוסים היו מלאים עד אפס מקום. נריה לא ויתר. הוא פנה לאנשי הקרקע של אל-על, אולי בהתחלה בהיסוס קל, ואז בנחישות בלתי מתפשרת. "אני סמ"פ בשריון והגדוד שלי מחכה לי על הגדר," אמר להם, ממציא צו 8 שטרם קיבל, דוחף את עצמו קדימה עם כל הכריזמה והאמונה שבו. "עם צו או בלי צו, אני מגיע ליחידה," הודיע לקצינת השלישות בהודעה מוקלטת, משאיר אותה ללא ספק בנוגע לכוונותיו. אנשי אל-על, כנראה מזהים את הניצוץ הבלתי מתפשר בעיניו, השתכנעו. לא היה מקום במטוס, אז הושיבו אותו בתוך תא הטייס, על כיסא מתקפל של אנשי הצוות. זה היה רגע סוריאליסטי, בלתי נשכח, שביטא את גודל הנחישות והדחיפות שחש. הוא נחת בארץ ב-10 באוקטובר, שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה, היישר אל תוך הכאוס והכאב. הוריו, שדאגו לו עד אין קץ, הציעו לו להמתין עד שייקרא למילואים באופן רשמי, לנוח, להתאושש מהטיסה המתישה. אבל נריה השיב, בקול שקט אך מלא נחישות: "אני מוכרח ללכת. יש מלחמה וצריך לשמור על הבית." המילים הללו, פשוטות וכנות, ביטאו את כל תפיסת עולמו, את אהבתו העמוקה למולדתו ולביתו. הוא התעקש להתגייס בהקדם לכל תפקיד, בלי קשר לדרגתו או לניסיונו. הוא היה מוכן להיות חייל פשוט, מט"ק, מפקד מחלקה – כל מה שצריך כדי לתרום למאמץ המלחמתי. לבסוף, קיבל שיבוץ בפלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד "הבוקעים" 52, בדיוק הפלוגה שבה שירת לא מזמן כמפקד בשירות הקבע. הוא הוצב בטנק ביחד עם מפקד הפלוגה בתור איש צוות חמישי, תפקיד לא שגרתי, ובכך חזר אל משפחתו הצבאית, אל האנשים שאיתם חלק כל כך הרבה. משם, יחד איתם, נכנס אל התמרון הקרקעי ברצועת עזה.

הימים והשבועות הראשונים של התמרון הקרקעי היו קשים ומאתגרים. רצועת עזה, שטח בנוי, צפוף ומלכוד, הייתה זירה ללחימה עקובה מדם. חבריו לטנק ולפלוגה סיפרו שלאורך כל הלחימה היה נריה חדור מטרה ורצון עז לנצח. הוא לא הראה סימני ייאוש או פחד, אלא הקרין רוגע וביטחון. החיוך התמידי שלו, אותו חיוך רחב ומדבק שאפיין אותו עוד מילדות, לא נמחק מפניו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא השרה מצב רוח טוב בטנק, היה "הבדרן", "הרוח החיה", כפי שתיאר אותו רב הקיבוץ, שהצליח להפיג את המתח והעייפות באווירה המחניקה והלוחצת של הטנק. הומור דק, עצה טובה, או סתם מילה מחזקת – כל אלה יצאו מפיו בקלות ושימרו את המורל. במהלך הלחימה, בעיצומו של אחד הקרבות, נוצר זיהום כואב בעינו. הוא פונה לבית החולים בעורף, שם קיבל טיפול רפואי. אך גם שם, מוקף בצוות רפואי דואג, ליבו ומוחו היו ברצועה, עם חבריו. אחרי ימים אחדים, כשהיה עדיין תחת השפעת טיפול, התעקש לחזור לפלוגה. הוא סירב להישאר בעורף, חש תחושת שייכות ומחויבות עמוקה ללוחמים, לצבא ולמדינה. "וואלה, אני נשאר עד הסוף, אין ברירה אחרת," אמר לחבר ששאל אותו עד מתי הוא מתכוון להישאר במילואים. המשפט הזה, שנאמר בפשטות, הפך לימים למורשת, לצוואה, לביטוי של נחישות עילאית. הוא חזר לטנק, אל הצוות שלו, והמשיך להילחם כתף אל כתף עם חבריו, כאילו לא עבר דבר, כאילו לא נפצע, כאילו לא היה רגע של הפסקה. מסירותו הייתה מוחלטת, אמונתו בצדקת הדרך בלתי מעורערת.

כעבור חודשיים וחצי של לחימה אינטנסיבית, בסוף דצמבר, במהלך פעילות מבצעית בשכונת דרג' תופח בעיר עזה, בצפון הרצועה, התרחש האירוע שקיפד את חייו. הטנק שבו נסעו, מפלצת הברזל הכבדה, נתקל בתקלה מכנית שגרמה לעצירתו. כבל ברזל עבה הסתבך בזחל הטנק, משתק אותו ומותיר את הצוות חשוף לפגיעה. זו הייתה תקלה טכנית קטנה לכאורה, אך קריטית וגורלית בלב שדה קרב. נריה, בלי לחשוב פעמיים, התנדב לצאת מהטנק ולפתור את הבעיה. הוא ידע שכל שנייה יקרה, וכי הסכנה מרחפת מעל לראשם. מפקד הפלוגה, שהיה לצידו, החל לחפות עליו באש, מנסה לספק לו מעטפת הגנה כשהוא יוצא אל הסכנה החיצונית. נריה יצא מהפתח הצר, התכופף אל הזחל, מנסה לשחרר את הכבל הסורר. כעבור שניות אחדות, כשעבד במהירות ובריכוז, נשמעה ירייה חדה. צלף אויב, שהתמקם מראש באחד המבנים הסמוכים, זיהה את ההזדמנות ופגע בו בפלג גופו העליון. נריה נהרג במקום, מבלי שהספיק לחוש דבר. מפקד הפלוגה, שנפצע באורח בינוני כשניסה לצאת מהטנק לחלץ אותו, נלחם בעצמו בפציעה. צוות הטנק כולו, תחת אש תופת, הצליח לחלץ את שניהם – את נריה שנהרג ואת מפקד הפלוגה הפצוע – בחזרה אל תוך הכלי הממוגן. סגן נריה זיסק נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד, ה-27 בדצמבר 2023. בן עשרים וארבע היה בנופלו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין של קיבוץ משואות יצחק, מוקף בשדות ירוקים, לא הרחק מהבית שבו גדל. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ארבע אחיות ושלושה אחים, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא.

הידיעה על נפילתו של נריה היכתה כרעם ביום בהיר. משפחתו, חבריו, מפקדיו ופקודיו – כולם חשו תחושת אובדן עצומה. ההלוויה, שנערכה תחת שמי חורף קודרים, הייתה עדות לדמותו המיוחדת. מאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות זלגו על לחייהם, אבל גם תחושה עמוקה של גאווה על הגיבור שנפל בהגנה על הבית. אחיו, דביר, ספד לו בקול רועד, בקול שביטא את כאב הפרידה מאח וחבר נפש: "מה אומרים על אח? מה אומרים על חבר קרוב? מה אומרים על אח שהוא חבר קרוב? נריה, גיבור ישראל, איך אני מסכם עשרים וארבע שנים שהיית בחיי? אני כותב את זה ולא מאמין שאני צריך להיפרד מאח שלי. אתמול בערב, כשהבשורה הגיעה, התחלתי לחשוב על כל הדברים שעשינו יחד, עד כמה היית חלק עיקרי בחיים שלי ושל כולנו. אתה תחסר לנו מאוד. השלמנו אחד את השני, ועכשיו אני חצוי." מילותיו של דביר ביטאו את הקשר העמוק, הבלתי ניתן לניתוק, בין אחים שגדלו יחד, שיחקו יחד, חלמו יחד, וכעת אחד מהם איננו.

גם חבריו הקרובים, שחלקו איתו כל כך הרבה חוויות, לא יכלו להאמין. נלי (נתנאל), חבר יקר, ספד לו בשם כולם: "יקר שלנו, העולם לא יכול להתקיים בלעדיך. לכן נדאג שבכל יום נקיים אותך, נקיים את חיינו על פי מה שהורשת, נצעד בשביל שאותו סללת, נלמד ונלמד את הענווה שלך, את היכולת לאהוב באמת, להיות הדמות הכי נטולת אגו, אך בעלת עומקים מדהימים." נלי ציטט את הרב קוק, "הידיים רפות, הברכיים כושלות, הלב נמוג והעיניים תועות לתור פה ושם, אולי יש איזה נקודת אור, איזה ניצוץ תנחומים, שיהיה ראוי להאיר ולחמם," והמשיך: "נריה, נר שלנו אתה, האור בהתגלמותו, מחמם ומעניק. אתה הוא ניצוץ התנחומים. הלכת מהחוץ אך נשארת בפנים. אוהב אותך, אחי היקר, אהבה שאינה תלויה בדבר. אני מבטיח שננצח, שנקיים אותך לנצח, לעולמי עולמים." מילותיו של נלי ביטאו את ההבטחה לזכור, להמשיך, לשאת את מורשתו של נריה קדימה.

רב קיבוץ משואות יצחק, הרב מאיר נהוראי, ספד לו אף הוא, וחיבר בין שמו של נריה לבין מהותו: "נריה, שמך הוא נר ה'. אתה נאה לשמך, ושמך נאה לך. היית נר שמאיר לסביבה, נר ה'. היית זך וישר כאותו שמן זית צלול ונקי שהנר דולק מכוחו, טהור ויפה עיניים. התקופה שלנו חשוכה, אבל ישנם נרות שמאירים באור טוב. אתה היית אחד מהם. הייתה לך נשמה שהאירה, וכפי שכותב הרב קוק, 'כשנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים'. אתה היית חלק מצבא גדול שהאיר את עם ישראל, שביקש שהאור יגבר על החושך, והטוב יגבר על הרע... נריה, היית הבדרן, השובב, הרוח החיה של המשפחה. הנר כבה, הנשמה איתנו. אני מצדיע לך. תודה על המסירות, על הנתינה, על ההשקעה, על הנחישות, על הביטחון." גם הרב אלעד ברכיה ממכינת "בני דוד" בעלי, המכינה שבה צמח נריה, לא נותר אדיש: "איך אפשר לספר לציבור, לקהל, ולחשוף משהו שהוא בכלל נסתר ולא אמור להיות גלוי – הקשר המיוחד שלנו שמבוסס על אהבה פנימית עמוקה? איך אפשר בכלל להתחיל הספד על לכתך? נריה, היית כולך מלא שמחה, מלא חיוניות, כל הווייתך הייתה אהבה גדולה. עומדים פה חברים מהכיתה של נריה ויכולים להעיד, אין אחד שלא אהב אותו. אהוב על הבריות. לא היית רק נר, היית אבוקה. אבוקה שכולם באים להתחמם באורה." מילותיהם של הרבנים הדגישו את האור הפנימי שקרן מנריה, את שמחת החיים ואת יכולת הנתינה האינסופית שלו.

בין שלל ההספדים, בלטה הודעה שפורסמה ברשתות החברתיות ביום ההלוויה, מאת אם לחייל ששירת תחת פיקודו של נריה. לימור, אמא של חייל, כתבה בכאב ובכבוד: "המ"מ של הבן שלנו נפל. קצין ומפקד שהוא התגלמות הביטוי מלח הארץ. קשוב, רגיש, מסור, ערכי, מקצועי, אמיץ. כזה שכל אם עבריה, כמוני, ידעה כשהיא הפקידה אצלו את בנה. אבל מה יהא היום על האם של המפקד הראוי הזה? מה יהא עליה? יהי זכרך ברוך נריה, מ"מ ומפיר 52. חסדך הגדולים ייזכרו במשפחה שלנו לעולם ועד." מילותיה של לימור שיקפו את האמון העמוק שנתנו הורים רבים בנריה כמפקד, ואת הכאב האוניברסלי של אם על אובדן. גם צה"ל, דרך סגן-אלוף צפריר, ספד לנריה והדגיש את תרומתו ואת מנהיגותו: "היית מפקד מיוחד, שואף למצוינות, תמיד ראשון בכל משימה. דגלת בללמוד וללמד, לדחוף קדימה, וחיפשת תמיד את הדרך לשפר ולהשתפר... בשם חבריך ומפקדיך, תודה על היותך מפקד ראוי, אוהב אדם, אהוב ולבבי, מוערך מאוד, איש רעים. פעלת באופן עצמאי, היה לך מצפן פנימי וידעת לסחוף אחרים. היית מיוחד באכפתיות שלך כלפי פקודיך. השקעת בהם, הובלת אותם בדרך הייחודית שלך. ידעת תמיד לשים לב לחייהם האישיים, והיית להם אב, מפקד וחבר אמת. לא פעלת מתוך חובה, אלא מתוך אהבה אמיתית ללוחמים, לגדוד ולמקצוע. מנער שובב גדלת להיות מפקד מקצועי וסוחף, עם חיוך, עם כריזמה מידבקת. הצחקת תמיד את כולם, והיית מוקף באנשים שאוהבים אותך. כשלכולם היה קשה, אתה הלכת צעד אחד קדימה וביצעת את המשימה עם חיוך. חבריך מספרים עליך שאחרי כל שיחה איתך היו יוצאים מחוזקים עם העצה, החוכמה, האינטליגנציה, עם ההבחנה הדקה מה עובר על האחר, עם תחושת הכלה וסיוע תמיד כשצריך. היית אדם, לוחם, קצין, מפקד כה יקר. הערכים שעל פיהם פעלת, ודרכך המיוחדת, ימשיכו ללוות אותנו גם בהמשך הדרך. השארת לנו מורשת מפוארת, שעתה כרוכה במורשתנו... נריה היקר, תודה על פועלך, על האיש שהיית. מצדיע לך בדרכך האחרונה כקצין ולוחם בחיל השריון וצבא ההגנה לישראל. לעד תישאר חלק מאיתנו. נוח על משכבך בשלום." מילים אלו חתמו את ההספד הרשמי, אך לא את הזיכרון. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, כתב: "יהי זכרו של גיבור ישראל, סרן נריה זיסק ברוך ונצור בלב האומה לעד."

זיכרו של נריה מונצח כיום בדרכים רבות, שהופכות את האובדן האישי לחלק מהזיכרון הלאומי. בחורשת "תמר", לא הרחק מקיבוץ משואות יצחק שבו גדל, הוקמה פינת ישיבה בטבע לזכרו, על רקע מגן דוד גדול. שם, בין העצים והשקט, יכולים בני המשפחה והחברים לשבת, לזכור, להתגעגע ולחלוק סיפורים. מועצת שפיר, שהקיבוץ הוא חלק מיישוביה, קראה לבית הספר לכדורסל לכיתות א'-ד' על שמו – "אליצור נריה שפיר", דרך להנציח את אהבתו הגדולה למשחק ואת רוח הספורטיביות שבו. הוריו של נריה, במעשה של אמונה והמשכיות, החליטו על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, סמל של חיים ושל תורה שמתחדשת ומוסיפה אור בעולם. קווי חלוקת מזון, יוזמה מרגשת של עמותת "לחיות ת'חלום" ומל"ש (מנות לשבת) מטעם היישוב מרכז שפירא, הושקו לזכר נריה ולזכר רב-סרן שי שמריז הכהן, כהמשך לדרכם של נתינה וחסד. חבריו של נריה, שזכרו את רוח השובבות והשמחה שבו, יזמו חלוקת משלוחי מנות בחג הפורים ברחבי תל אביב, לזכרם של נריה ושל סגן נתנאל מנחם איתן, ממשיכים בכך את שמחת החיים שהפיץ סביבו. לזכרו של נריה הונפק גם יין בסדרת יינות מיוחדת לזכר גיבורי ישראל, שעל התווית שלו נכתב המשפט האלמותי שאמר לחברו בזמן המלחמה בעזה: "וואלה אני נשאר עד הסוף, אין ברירה אחרת." משפט פשוט, אך טעון במשמעות עמוקה של נחישות, מסירות ואהבת מולדת. במסגרת המיזם "קול זיכרון", דביר, אחיו הבכור, הקליט פודקאסט שבו הוא מספר על נריה ועל הערכים שהובילו אותו בדרכו, מאפשר לקולו של נריה להמשיך ולהדהד. חברו של נריה, נלי (נתנאל) סולומון, כתב לזכרו את השיר המרגש "דמעות של ילדים", שניתן להאזין לו ביוטיוב, ואלה חלק ממילותיו הנוגעות ללב: "השדות כבר ריקים / מדמעות של לוחמים / ואוסף זיכרונות / ממשחק ילדים. // ואולי ניפגש מחר או היום / שנדע מתי נגמר כל הצער הזה. // הבתים כבר ריקים / מקולות של המונים / ונשארתי לבד / לחשוב שאולי // שכבר לא ניפגש מחר או היום / שנדע מתי נגמר כל הצער הזה // אחי היקר, אזכור אותך תמיד / נריה היקר, נזכור אותך תמיד / נר שמאיר מתוך אפלה." לזכרו של נריה הוקמו גם עמוד אינסטגרם, remember_neriya_zisk, הכולל תמונות וזיכרונות, ודף הפייסבוק "מספרים וזוכרים את נריה זיסק הי"ד", וכן אתר אינטרנט על ידי עמותת "קהילה זוכרת". כל אלה יחד טווים רשת של זיכרון, ששומרת על דמותו של נריה חיה ונושמת, לא רק כגיבור שנפל, אלא כבן, אח, חבר, מפקד ואדם, שחי חיים מלאים ומשמעותיים, והותיר אחריו אור גדול שנמשיך לשאת עמנו, לעד.