נריה שאער

ביבנה, עיר ששנים נשאה את אבק הדרכים של הפריפריה ובשנים האחרונות פרצה קדימה, נולד ביום קר של ינואר 1987, בנם השני של ענת וראובן – נריה. עוד לפני שהשם נח על לשונם, עוד לפני שהתפתחו קווי המתאר של הפנים העתידות לשאת חיוך רחב, כבר היה משהו בנוכחותו הקטנה שבישר על טוב לב. הבית ברחוב השקט, עם הגינה הקטנה שהייתה עד מהרה לזירת המשחקים הראשונה שלו ושל אחיו הגדול אוהד, ואחר כך של אחותו הצעירה הדר, היה מעוז של חום ומשפחתיות. ריח תבשילים שטיפס מהמטבח, צלילי צחוק של ילדים שהתערבבו בשיחות המבוגרים, ותחושת השייכות הבלתי מעורערת, עיצבו את עולמו הראשוני. נריה היה ילד של בית, כפי שאמו אהבה לומר, כזה ששורשיו נטועים עמוק באדמה המשפחתית, מחובר בכל נימי נפשו להוריו ולאחיו, דואג תמיד לכבדם ולשמור עליהם. הוא לא היה ילד שרץ אחרי הרפתקאות רחוקות, אלא מצא את עולמו בתוך החצר, בין העצים, או בפינה שקטה בסלון, שם היה מתבונן בדמויות סביבו, סופג את האינטונציות, לומד את נימוסי הלב.

שנות הילדות ביבנה חלפו במהירות, רוויות במשחקי כדורגל מאובקים במגרש השכונתי, בטיולים רגליים לשדות הפתוחים שעדיין הקיפו את העיר, ובשעות ארוכות של קריאה או משחק עם אוהד והדר. נריה למד בבית הספר היסודי "רבן גמליאל", מוסד שבו המסדרונות הריחו תמיד מספרי לימוד חדשים וטוש לוח מחיק, וקירות הכיתות היו מקושטים בציורי ילדים צבעוניים. כבר שם, בין שיעורי חשבון לשיעורי טבע, בלטה בו תכונה של קשב ורגישות לזולת. הוא לא היה ילד שתמיד ניצב במרכז העניינים, אבל חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, על חיוכו השקט ועל העזרה הבלתי מתפשרת שלו. לאחר שנות היסודי, המשיך ללימודים בישיבה התיכונית "אור עציון" ביישוב מרכז שפירא, מעבר שפתח בפניו עולם חדש של חברים ושל למידה מעמיקה יותר. שם, בין ספסלי בית המדרש לחדרי הפנימייה, התעצבה אישיותו עוד יותר. במקביל ללימודים האינטנסיביים, מצא את מקומו הטבעי בתנועת הנוער "בני עקיבא" בעירו, תחילה כחניך סקרן ועד מהרה כמדריך מסור. היה משהו בנוכחותו השקטה והיציבה שמשך אליו את החניכים הצעירים ואת חבריו המדריכים כאחד. הוא לא היה המדריך שצועק הכי חזק או מושך תשומת לב בלהט דרמטי, אלא זה שתמיד היה שם, עם חיוך מאיר פנים, מוכן להקשיב, לייעץ, לעזור. חבריו לתנועה, שזכרו את התקופה ההיא בערגה, סיפרו על שמחת חיים גדולה שאפיינה אותו, על נכונות להתגייס במלוא המרץ והענווה לכל משימה של עזרה לזולת. הוא היה חבר נאמן, כזה ששמר על כולם ודאג לרווחתם. הם זכרו איך, לאחר מפגשי שבת רגועים שהסתיימו בשעת לילה מאוחרת, אם היה רואה שאחת הבנות צריכה ללכת לבדה הביתה בחושך הרחובות השקטים של יבנה, הוא היה לוקח אחריות באופן טבעי, בלי שמישהו יבקש, ומלווה אותה עד לפתח ביתה, מוודא שהגיעה בבטחה. המעשים הקטנים הללו, שנעשו מתוך צניעות עמוקה ודאגה אמיתית, היוו את אבן הפינה לדמותו שרק הלכה והתעצמה עם השנים.

לאחר סיום לימודיו התיכוניים, המשיך נריה את דרכו הרוחנית והחינוכית בישיבת ההסדר בשדרות, עיר שהייתה אז, כמו היום, חזית של עמידה ואיתנות. המעבר מיבנה השקטה לעיר הספוגה במתיחות ביטחונית ובתחושת שליחות, עיצב בו רובד נוסף של מחויבות. בין ספרי הגמרא ללימודי האמונה, הוא ספג את רוח החלוציות המודרנית, את הקשר הבלתי נפרד בין לימוד לעשייה, בין רוח לחומר. שם, בישיבה, התגבשה בו ההבנה העמוקה של חשיבות השירות הצבאי, והוא התגייס לצבא כלוחם קרבי בחטיבת הצנחנים, בגדוד 890 – יחידה ששמה הולך לפניה. הטירונות הקשוחה, המסעות המפרכים תחת משאות כבדים, הקור המקפיא של הלילות בשטח והחום המתיש של ימי האימונים, לא שברו את רוחו. להיפך, הם רק חישלו אותו. מפקדיו וחבריו הלוחמים סיפרו כי היה אהוב מאוד על כולם. הוא לא היה רק לוחם מצטיין, מיומן ואמיץ, אלא גם איש שיחה ועומק, שבין אימון לאימון, בין שמירה לשמירה, ידע לשאול שאלות, להקשיב, ולספק פרספקטיבה מרגיעה ומעמיקה. הוא תמיד היה הראשון להתנדב ולעזור, רואה את הכלל לפני הפרט, ומסור בכל מאודו לחבריו הלוחמים ולמשימה. אוריה, אחד מחבריו הקרובים מהשירות, ניסח זאת היטב: "אומרים שמי שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו. נריה ניסה תמיד לברוח מאור הזרקורים. תמיד רצה לעסוק בשלו, בדרך שלו, מבלי להיות במרכז העניינים או השיח. גם הנתינה האינסופית שלו הייתה תמיד בהצנע לכת." אוריה זכר איך נריה, לא משנה מה היה סוג האימון או הפעילות, תמיד דאג להביא איתו "צ'וקולוקים" – ממתקים קטנים ומתוקים, אותם היה מחלק לחבריו ברגעים של עייפות ושבירה, מחווה קטנה ששימשה כהזרקת אנרגיה מורלית ופיזית כאחד. וזה בא לידי ביטוי גם בהתנדבות שלו לכל מה שרק צריך, בלי לשאול שאלות, בלי לחשוב פעמיים. הוא פשוט היה שם, כתף איתנה לסמוך עליה, יד מושטת לעזרה.

לאחר שחרורו מהצבא, חזר נריה לבית הוריו ביבנה. הבית, שהיה תמיד עוגן יציב בחייו, קיבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. הוא החל לעבוד בחברת "פלקס" במודיעין, עבודה שגרתית שאפשרה לו להתבסס, אך מעולם לא הסיטה את תשומת ליבו ממה שהיה באמת חשוב לו – המשפחה. הוא המשיך להיות בן מסור להוריו, לא רק במילים, אלא במעשים של יום-יום. אמו, ענת, סיפרה על תקופה שבה חשה לא בטוב והחלימה מניתוח מורכב. במשך שלושה חודשים, נריה לא מש ממיטתה. הוא היה שם, שקט, עוטף, מטפל בה במסירות אין קץ, דואג לכל צרכיה, מכין לה אוכל, מגיש לה תרופות, משוחח איתה בשעות הקשות ומפיג את בדידותה. הבית כולו נשם את נוכחותו הדואגת, את השקט שהוא הביא עמו, ואת תחושת הביטחון שהוא העניק. גם על אחיו ואחותו העתיר אהבה רבה, וביניהם לבין ילדיהם, אחייניו ואחייניותיו, נרקם קשר מיוחד במינו. נריה היה דוד נפלא ונערץ, כזה שכל ילד חלם עליו. אחייניתו אליה, שזכרה אותו בבהירות מצמררת, תיארה זאת במילים נוגעות ללב: "נריה לא היה דוד רגיל. היה לו מאוד חשוב להיות מעורב בחיים שלנו. כל שבת כשבאנו היה קונה לנו את הגלידות הכי שוות, משחק איתנו ומתעניין בנו... תמיד היה קשוב אלינו ופינק אותנו, תמיד דאג לתת ולהעניק מכל הלב, ידענו שכשהוא אחראי עלינו, הכול יהיה בצורה הכי טובה, הכי מפנקת." היא זכרה את רחש המפתחות בפתח הדלת ביום שישי בערב, את צליל צעדיו הבטוחים, את חיבוק הדוב החם שהיה מקבל אותה ואת אחיה. את יום שבת עצמו, שבו הבית היה מתמלא בקולות צחוק ומשחקים. נריה היה יורד איתם לחנות המכולת השכונתית, נותן להם לבחור בעצמם את הגלידות הצבעוניות ביותר, את הממתקים המושחתים ביותר, בלי להגביל, בלי להתווכח. אחר כך, בבית, היה מתיישב איתם על השטיח בסלון, משחק איתם משחקי קופסה, מסביר בסבלנות כללים, או סתם מתגלגל איתם מצחוק על הרצפה. הוא התעניין באמת ובתמים במה שעבר עליהם במהלך השבוע, בבית הספר, עם החברים, הקשיב בסבלנות לסיפורים הארוכים והמפורטים שלהם, כאילו אין דבר חשוב יותר בעולם מאשר דבריהם הקטנים.

במקביל למסירותו למשפחתו, המשיך נריה להשקיע בקשריו עם חבריו. הם היו מעגל נוסף של תמיכה ואהבה בחייו, והוא, מצידו, היה עמוד תווך בחייהם. לאורך כל השנים, נוכחו שוב ושוב לדעת עד כמה הוא נדיב, ישר דרך ובעל מידות טובות. הוא היה חבר שאתה יודע שתמיד יהיה שם עבורך, בכל מצב, בכל שעה. היו להם שיחות עומק ארוכות אל תוך הלילה, על החיים, על משמעות, על עתיד, על פוליטיקה, על כל דבר שבעולם. היו להם רגעים של צחוק מתגלגל, של טיולים משותפים בארץ ישראל, בהם היה מחובר לכל פינה ופינה בנופיה המגוונים. הוא אהב לטייל, לנשום את האוויר הצלול של ההרים, לצעוד בשבילים עתיקים, לחוש את האדמה תחת כפות רגליו. לחוות את היופי הפראי של המדבר ואת הירוק העז של הגליל. חבריו סיפרו על נריה שהחל להגשים את חלומותיו בזה אחר זה. הוא טס לטייל בעולם, ראה נופים רחוקים ותרבויות שונות, ספג חוויות שפתחו את עולמו עוד יותר. קנה ג'יפ, רכב שטח איתן, שאפשר לו להגיע למקומות נידחים יותר, לחוות את הארץ מזוויות חדשות. אבל מעל לכל, אהב נריה לגלוש סקי. זה לא היה רק תחביב חולף, אלא תשוקה עמוקה. הוא השקיע רבות בתחביב הזה, קנה את הציוד הטוב ביותר – מגלשיים חדישים, מגפיים נוחים, חליפת גלישה שתשמור עליו מפני הקור העז. כל שנה מחדש, היה מחכה בכיליון עיניים לעונת הסקי, מדמיין את עצמו גולש במורדות מושלגים, את רוח החורף הצוננת מלטפת את פניו, את תחושת החופש המוחלטת כשהוא מחליק במהירות במורד ההר. בסתיו 2023, כבר תכנן חופשה נוספת, כרטיס הטיסה כבר היה ברשותו, היעד נבחר, החברים כבר תיאמו את יציאתם, אך לגורל היו תוכניות אחרות. הוא לא הספיק לצאת אליה.

גם את שירות המילואים, אליו התייצב בשמחה בכל פעם כשנקרא, ראה נריה כחלק בלתי נפרד מחייו וממחויבותו. הוא שירת כ"קלע חוד" בגדוד 6655 שבחטיבה 55, "עוצבת חוד החנית" – יחידה עם שם סמלי כל כך למי שהיה תמיד בחזית, תמיד הראשון. כל קריאה למילואים נתפסה אצלו כקריאה לדגל, הזדמנות לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר. הוא לבש את המדים בתחושת גאווה ואחריות, וידע שחבריו ליחידה הם משפחה נוספת, משפחה של אחים לנשק.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר הייתה, ושקט השבת עוד ריחף באוויר, מעורב בריחות של קפה טרי וחלות מתוקות. אולם, השקט הזה נשבר באחת. צפירות עולות ויורדות קרעו את הדממה, ולאחר מכן הגיעו הדיווחים הראשונים, הבלתי נתפסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית ורצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שכיסו שמיים שלמים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה חסרת תקדים על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום כמו שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבת טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מזעזעים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו ונהרסו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחים חסרי מגן. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

כמו אלפים רבים אחרים, גם נריה הוקפץ למילואים. ללא היסוס, בלי שאלות, הוא התייצב מיד בבסיס, נחוש להגן על המדינה, על ביתו, על משפחתו. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מאז ומתמיד, הגיעה לשיאה. הימים הראשונים של המלחמה עברו במתח עצום, בהמתנה לכניסה קרקעית לרצועת עזה. גם בתקופה זו, בה לוחמים רבים היו שרויים בחוסר ודאות ובהמתנה מורטת עצבים, באו לידי ביטוי ערכיו של נריה, ובמיוחד עוצמת הקשר שלו עם חבריו הלוחמים. אחד מהם סיפר על סוף שבוע אחד, רגע לפני הכניסה לעזה, כשנריה התנדב להישאר שבת. "אי אפשר היה להזיז אותו מההחלטה שלו," אמר החבר, "אפילו שהתנדב לאותה משימה רק כמה ימים לפני כן." זו הייתה תמצית אישיותו – נתינה ללא גבולות, ללא התחשבנות, פשוט להיות שם כשצריך.

בתחילת דצמבר 2023, הגיעה הפקודה. הפלוגה של נריה נכנסה לרצועת עזה. לפני כן, בשיחת טלפון קצרה עם בני משפחתו, הודיע להם בקול שקט אך נחוש שלא יהיה זמין בימים הקרובים. בשיחה האחרונה עם אחותו הדר, כששאלה אותו, בקול רועד מרוב דאגה, אם הוא חושש, השיב לה נריה במילים שחרטו את עצמן עמוק בזיכרונה: "אני רוצה להיות חלק ממשהו גדול." הוא לא פחד, הוא לא היסס, הוא חש תחושת ייעוד. הוא ידע לאן הוא הולך, וידע מדוע. הוא היה קלע חוד, מוביל את הכוח, הראשון שרואה, הראשון שמגיב. תפקיד שדרש אומץ לב יוצא דופן, קור רוח וחדות חושים. ב-3 בדצמבר 2023, יצא הכוח לפעילות מבצעית במרכז רצועת עזה. נריה צעד בראש הכוח, עיניו סורקות כל פינה, אצבעו על ההדק, דרוך לכל תרחיש. תוך כדי הליכתם, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה. פיצוץ אדיר שקרע את האוויר, הטיל אבק ואבנים לכל עבר, וגרם להרס רב סביבם. הלבבות החסירו פעימה, אך בנס, המטען לא פגע בחיילים. העשן עוד לא התפזר לחלוטין, ורסיסי הפיצוץ עוד נפלו באוויר, אך נריה, במקצועיות ובקור רוח, המשיך לסרוק את האזור. עיניו החדות, שאומנו לזהות כל תנועה חשודה, הבחינו לפתע באור מנצנץ, השתקפות קלושה מתוך מטע עצים סמוך. משהו לא הסתדר לו. הוא דיווח מיד למפקדו על כך שזיהה דמות בתוך המטע וביקש אישור לפתוח באש. הוא הדגיש בפני המפקד את הצורך לוודא שהאדם אינו מכוחותינו, מאחר שקודם לכן עברו שם חיילים ישראלים. המתנה קצרה, מורטת עצבים, עברה עד שקיבל את האישור המיוחל. ללא שנייה מיותרת, פתח נריה באש לעבר המחבל. המחבל, שהיה חמוש ומוכן למארב קטלני, השיב אש מייד. באותם רגעים ספורים, שבהם נשמעו יריות צולבות, קרס נריה. הוא נפל בקרב, כתוצאה מהירי של המחבל, בן שלושים ושש בנופלו.

המעשה של נריה, זיהוי המחבל ופעולתו בנחישות ובמהירות תחת אש, היה מעשה גבורה עילאי שהציל חיים. בדקות שלאחר מכן, הייתה אמורה כל הפלוגה לחצות את הצומת שעליו צפה המחבל. המחבל, שהיה ערוך ומוכן, היה יכול לפגוע בעשרות לוחמים. בזכות חדות ראייתו, קור רוחו, החלטתו המהירה ואומץ ליבו הבלתי מתפשר, נריה שאער הציל את חבריו. הוא הקריב את חייו למען חבריו, למען המשימה, למען המדינה. רב-סמל ראשון נריה שאער הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה, עיר הולדתו, הבית שכל כך אהב. הותיר אחריו הורים, אח ואחות, וחלל עצום וכואב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם, אות כבוד והערכה על שירותו ומותו במילוי תפקידו.

הכאב היה עמוק, אך לצדו ניצבה גאוות ענק על אדם שהיה כולו לב, צניעות, שמחה ונתינה. אחותו הדר, שאת מילותיה האחרונות שלו נצרה בליבה, כתבה עליו: "אחי נריה היקר והאהוב, הצנוע באדם, בעל לב הזהב, עם נתינה גדולה ואהבת הארץ. נלחם בגבורה ואומץ רב, נפל בקרב בעזה... כמה כוחות נפש היו בך, כמה צניעות, דרך ארץ, אכפתיות ודאגה לזולת, לב רחב מלא באור, ככה אנחנו אותך נזכור. כשמך כן היית, נר-יה שמאיר באור גדול לעולם." היא תיארה אותו כנר, אור, שמאיר את דרכם גם כעת, כשנשמתו זורחת במרומים. אלישבע, רעייתו של אחד המפקדים ששירתו עם נריה, כתבה עליו שיר שביטא את תחושת האובדן וההערכה: "אור ראשון, תחילת היום / בלילה קודם היה חלום / ובו אתה, חיוך גדול / האם אך שבת לכאן אתמול? / קורנות עיניך באור בוהק / קולך מרגיע, ליבך צוחק / וזרועותיך חיבקו, עטפו / בעוד דמעות אותי שטפו / ובידיך שלל מתנות / לאחיינים ולאחייניות / כי כך אתה, בתשומת לב / קשוב אלינו ואוהב / וענווה היא נפשך / עזה, לארץ, מסירותך / דואג, עוטף את ההורים / חבר אמת לחברים / ועת עלית למרום / נפגשנו שוב באותו חלום / דמותך זוהרת, כה חיה / אולי תשוב, דוד נריה."

זכרו של נריה שאער ממשיך להאיר את דרכם של רבים. במרכז ההדרכה של תנועת הנוער "בני עקיבא", בה היה פעיל בילדותו ובנעוריו, יצרו פעולה חינוכית ויצירתית המוקדשת לזכרו. שני הערכים המרכזיים שבהם דגל – נתינה וכיבוד הורים – מודגשים בפעולה באמצעות משחקים ורבי שיח, ומעבירים את מורשתו לדורות הבאים. ביבנה, עיר הולדתו, הוקם בית מדרש לילדים שהלימוד בו מוקדש לזכרו. בבית הספר "ניצנים" בעיר, שבו מלמדת אחותו הדר, הוקמה פינת זיכרון המנציחה את דמותו ואת פועלו. אפילו בספר הילדים "מלחמה של גיבורים", מוקדש פרק שלם לסיפורו של נריה, כדי שילדי ישראל יכירו את הגיבור הצנוע והאמיתי שהיה. נריה שאער נפל במלחמה שהחלה ביום שחור, אך סיפור חייו, מסירותו, נתינתו וגבורתו, הם נר תמיד של תקווה, של אהבת אדם ואהבת הארץ, ומקור לגאווה ישראלית עמוקה. הוא היה חלק מאותו "משהו גדול" שביקש להיות, והוא לעד יהיה חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל.