נריה בן דוד

נריה בן דוד נולד ביום קיץ חם, באחד באב תשס"א, עשרים ואחד ביולי 2001, אל תוך עולם של שמש ים תיכונית והמולה עדינה של עיר נמל, חיפה. הוא היה ילד שביסס את עצמו מהר מאוד כמרכז של אור ושמחה בבית הוריו, מיכל וברוך, וכאח צעיר לארבעה – עקיבא, מוריה והלל שהקדימו אותו, ושלושה נוספים – רננה, אודיה, אביחי ויחזקאל – שעתידים היו לבוא אחריו. הבית בחיפה לא היה רק מבנה מלבנים וטיח; הוא היה קן חם, תוסס, שדלתותיו תמיד פתוחות, רווי בצחוק, תפילה, ודיונים ערים על ענייני העולם, העם והארץ. נריה גדל שם, סופג מכל פינה את האהבה העמוקה לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל, ערכים שהיוו את עמוד השדרה של חיי המשפחה כולה. אימו, מיכל, נהגה לומר על חיוכו השובה לב ועיניו הנוצצות ש"הוא היה ילד עם שמחת חיים מיוחדת והביא איתו אור גדול. כהורים, תמיד הרגשנו שזכינו בו." הוא היה ילד טבע במלוא מובן המילה, כזה שמרגיש את הדשא בין אצבעות רגליו היחפות, את משב הרוח על פניו, ואת קריאת הציפורים כסימפוניה אישית.

את שנותיו הראשונות בבית הספר, את לימודי התורה והיסודות, עשה נריה בתלמוד תורה ברכסים, יישוב קהילתי קטן שלא הרחק מחיפה, שבו האוויר היה צלול יותר והירוק עמוק יותר. משם המשיך לחטיבת הביניים "נחלת ישראל" במגדל העמק, עיר צפונית נוספת ששילבה בתוכה את פסיפס החיים הישראלי. כבר בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שחבריו הקדישו את זמנם למשחקי כדורגל או קונסולות, נריה מצא את דרכו לנתינה. הוא לא היה צריך שילמדו אותו חסד, הוא פשוט נשם אותו. בגיל שש בלבד, כשידיו הקטנות בקושי הגיעו לקצה העגלה, הוא כבר התרוצץ במסדרונות עמותת "מבשר שלום" שאותה הפעיל אביו, ברוך. הוא סייע בחלוקת סלי מזון לנזקקים, ועיניו הגדולות קלטו את ההכרת תודה, את המבטים העייפים של אלה שקיבלו את העזרה, ואת הסיפוק העמוק שבהושטת יד. קרובת משפחתו, ציפי, זכרה אותו כילד מקסים, ש"כל שנייה לידו הייתה מרוממת." היא סיפרה על התרוצצותו השובבה בביתם, על דודה חנה שחששה שמא ישבור משהו, ועל תגובתו החצופה והחמודה: "דודה חנה, מה את דואגת? דוד שלמה יודע לתקן הכול. הוא ילמד אותי לתקן מה שאשבור." כבר אז, בתוך המשפט התמים הזה, אפשר היה לזהות את הניצוץ של עמל כפיים, את הרצון ללמוד, לתקן, לבנות – תכונות שיאפיינו אותו כל חייו.

הקשר העמוק של נריה לאדמה ולטבע לא היה תאונה. הוא נולד איתו, כאילו נשם את ריח האדמה עוד לפני שלמד ללכת. אהבתו לטבע הארץ-ישראלי, לסלעים, לצמחים, לכל פיסת עשב, הייתה בלתי מתפשרת. סקרנותו כלפי בעלי חיים מכל הסוגים והמינים, מהזעיר ביותר ועד הגדול והמאיים, ניכרה עוד בצעירותו. הוריו נזכרו פעם, בחיוך מהול בעצב, בטיול משפחתי שבו נריה פשוט נעלם. הלבבות החלו לדפוק בחוזקה, קריאות "נריה! נריה!" נשמעו בין העצים, אך הוא לא ענה. אחרי כמה דקות של דאגה הולכת וגוברת, הוא הופיע מבין השיחים, מחייך את חיוכו המפורסם, ובידיו – נחש. לא צעצוע, לא ציור, אלא נחש אמיתי, חי, שהוא תפס בידיו הקטנות בביטחון גמור. "כזה אדם הוא היה," אמרו הוריו, בנימה של פליאה והבנה עמוקה של רוחו הפראית והטובה.

בעקבות אחיו הגדול הלל, החליט נריה להמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "רגבים" שברמת הגולן. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את נשמתו הדו-קוטבית – זו ששאפה ללימוד תורה מעמיק וזו שרצתה לגעת באדמה, לעמול בה, לחיות ממנה. בישיבת "רגבים" הוא מצא את המסגרת המושלמת עבורו: שילוב ייחודי של לימודי תורה וחקלאות, שיגרה שבה הגוף והנפש עבדו בהרמוניה. אביו תיאר זאת היטב: "המסגרת מאוד התאימה לו. הם היו קמים מוקדם, מתפללים ועובדים עד הצהריים, ולאחר מכן למדו עד הערב. זה בנה בו חריצות גדולה, דבקות במטרה, אחריות, ותחושה גדולה של משמעות." נריה מצא את עצמו קם עם שחר, כשערפל בוקר קל עדיין מלטף את פסגות הגולן, אוויר צלול וקר ממלא את ריאותיו, ומיד ניגש לתפילה. לאחר מכן, במקום לשבת בכיתה, הוא היה יוצא לשדות, לידיים עובדות, לבוץ שנדבק למגפיו, לריח האדמה הרטובה אחרי טל הלילה. הוא למד לזרוע, לקצור, לטפל בגידולים, להבין את מחזוריות הטבע. העבודה הפיזית לצד לימוד הגמרא וההלכה עיצבה בו אישיות חזקה, מעשית, ובעלת עומק רוחני. מנהל הישיבה, שהכיר אותו מקרוב, תיאר אותו במילים חמות, "נריה היה בחור עם כוחות גדולים של עשייה ונתינה. הישיבה שלנו שמה דגש מרכזי על עמל, מאמץ ואחריות, ובכל אלה נריה היה ראשון וחזק." חבריו לישיבה זכרו בחור גדול, חייכן, שחוש ההומור המשובח שלו היה מדבק, ולב ענק, שלא התפשר על קשר בלתי אמצעי לאדמה ולסביבה. לא פלא אפוא שהוא קיבל תעודת "נאמן ניקיון" – הוקרה על התנדבותו כשומר סביבה נקייה וכשגריר לנושאי מודעות סביבתית וקיימות. הם כתבו עליו: "היית נקודת אור בחיים שלנו. אף פעם לא התלוננת ותמיד היה לך חיוך על הפנים. התפעלנו מכמה אכפת לך מהאנשים ומהסביבה, עד כמה אפשר לסמוך עליך ואיך תמיד הצעת עזרה." נריה לא רק עבד בשדות; הוא דאג לניקיון השבילים, לאיסוף פסולת שהושלכה ברשלנות, והיה נוזף בעדינות בחברים ששכחו את חשיבות השמירה על הסביבה. הוא האמין שאהבת הארץ מתבטאת לא רק במילים, אלא במעשים קטנים ויומיומיים של שמירה וטיפוח.

השנים בישיבה חיזקו את הקשר של נריה לאדמת ארץ ישראל בכל מאודו. הוא חש צורך עמוק להמשיך ולתרום, לעמוד לרשות הכלל, לא רק בעבודת האדמה אלא גם בהגנה על חייהם של אנשים. לכן, הוא עבר הכשרה שבסיומה קיבל תעודת "חילוץ קל", שהסמיכה אותו לקחת חלק במצבי חירום סביבתיים ואורבניים, לצד צוותי חילוץ והצלה מקצועיים, ולהעניק סיוע ראשוני. הוא ראה בכך הרחבה טבעית של תפיסת עולמו: לדאוג, להציל, להגן.

ואז, יום אחד, התוודע לחוות תורען – חווה חקלאית גדולה הסמוכה לקיבוץ בית רימון שבגליל התחתון. הוא ביקר בה, הרגיש את האווירה, את ריח הצמחים והחיות, את קצב העבודה השקט, וחש כאילו מצא את ביתו השני. הוא לא היסס והחליט להתנדב בה. נריה התמסר לעבודה בחווה בכל ליבו ונפשו. הוא למד כל אחד מתחומי הפעילות, עסק בחקלאות מבוקר עד ערב, טיפל בפרות, בעזים ובכבשים, האכיל אותן, ניקה את הדירים, רכש ידע על מחלות וריפוי, והפך במהרה ליד ימינו של מוטי המנהל. מוטי ראה בו לא רק עובד מסור, אלא שותף אמיתי, איש עם אינטואיציה וידיים טובות. ככל שחלף הזמן, קיבל נריה עוד ועוד תחומי אחריות ותפעול – ניהול מלאי, תכנון זריעה, תיקונים שונים – ואת הכול עשה בשקט ובצניעות, בדבקות ובמסירות, מתוך אמונה עמוקה בדרך ואהבה אמיתית למקום. הוא לא חיפש תהילה או שבחים; הסיפוק שלו נבע מעצם העשייה, מהמגע הישיר עם האדמה, מהדאגה לחיות, מהתרומה האמיתית למקום שאהב.

במהלך התנדבותו בתורען, נוצר קשר מיוחד ובלתי צפוי בין נריה לכלב מיוחד במינו. הכלב, שסיים את שירותו בימ"מ – היחידה ללוחמה בטרור של משטרת ישראל ומשמר הגבול – הגיע לחיות בחווה עם כלבים נוספים שסיימו את שירותם המבצעי. נריה, שהיה איש של חיות, נקשר אליו בקשר עוצמתי. הוא ראה בו לא רק חיה, אלא יצור עם סיפור, עם עבר, עם צורך באהבה וביטחון. נוכח החיבור העמוק לכלב ולמקום, נשאר נריה בחווה גם לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים. הוא קיבל על עצמו אחריות לפרויקט "כבל רץ" – בניית מערכת כבלים סביב שטח החווה שתאפשר לכלבים להמשיך לרוץ ולפרוק אנרגיה, תוך כדי שמירה על המקום מפני חיות טרף או גורמים זרים. הוא בילה שעות ארוכות בתכנון ובבנייה, מתלכלך בבוץ, מזיע תחת השמש, אך מאושר. אימו, מיכל, הייתה מתפלאת כשהיה חוזר הביתה בחופשות קצרות, בגדיו מלאים בבוץ עד כדי שלא ניתן היה לזהות את צבעם המקורי. "נריה, מה זה הלכלוך הזה?" הייתה שואלת בדאגה, והוא, בחיוכו המוכר, היה משיב לה תשובה שהפכה למטבע לשון בביתם, לסיפור שמגלם את נשמתו: "אימא, זה לא לכלוך, זו אדמת ארץ ישראל." המשפט הזה חקק את מהותו – את האהבה הבלתי מתפשרת לאדמה, את החיבור העמוק לשורשים, ואת ההבנה שאין "לכלוך" בעבודה טהורה למען הארץ.

כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, נריה נלחם להגיע לשירות קרבי משמעותי. הוא לא רצה להתחמק, לא רצה דרך קלה; הוא שאף גבוה מאוד, רצה לשרת ביחידה מובחרת, לתרום את חלקו באופן המרבי ביותר להגנת המדינה והעם. בני המשפחה סיפרו על יום גיבוש קשה במיוחד שעבר: "הוא הלך ליום גיבוש וזחל עם הידיים שהשתפשפו עם פצעים ודם. הוא כל כך דבק במטרה שלא היה אכפת לו להיפצע, אבל לא התקבל." הכאב הפיזי לא עצר אותו, אך התסכול מאי-הקבלה היה קשה. אך נריה לא היה אדם שמוותר. ביום הגיוס של חטיבת "גולני", הוא הגיע לבקו"ם, בסיס הקליטה והמיון בתל השומר, בלי הזמנה, בלי צו גיוס לאותו יום, ובנחישות שאפיינה אותו, פשוט אמר: "גייסו אותי." עד כדי כך היה חדור מטרה, עד כדי כך בערה בו התשוקה לשרת. הוא לא התקבל לגולני באותו יום, אך נחישותו לא ידעה גבול.

בסופו של דבר, נריה התגייס לצה"ל ב-31 במארס 2022. הוא הוצב בחיל ההנדסה הקרבית, חיל שנדמה היה שתפור למידותיו – חיל שמשלב עבודת כפיים, הבנה טכנית, אהבת אדמה, ונחישות קרבית. הוא החל את הכשרת הלוחם בבהל"ץ – בית הספר להנדסה צבאית בדרום הארץ, שם למד את יסודות הלחימה, ההנדסה, הפירוק וההרכבה. עם סיום השלב הבסיסי, כשהוא עומד מול המפקדים והמשפחות הגאות, קיבל את הכומתה הכסופה של החיל, סמל לשייכות ולמחויבות. הוא המשיך להכשרה המתקדמת, וכל העת בלט בנוכחותו. הוא היה אהוב על חבריו לפלוגה, שראו בו עוגן של חוסן ודאגה. ברגעים קשים, כשעייפות ותסכול החלו להשתלט, נריה היה זה שדאג להרים את המורל, לספר בדיחה, להציע מילה טובה, או פשוט לחייך את חיוכו הרחב והמדבק. לכל אורך הדרך, הפגין מוטיבציה גבוהה וכישורים מעולים, הן פיזיים והן מנטליים. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הטמון בו, את מנהיגותו הטבעית ואת יכולתו להוביל, ולכן שלחו אותו לקורס מ"כים – קורס מפקדי כיתות.

בסיום הקורס, כשדרגות הסמל הוטלו על כתפיו, שובץ נריה כמפקד כיתה בגדוד 603 – גדוד "להב" בחטיבה 7, גדוד שנודע במקצועיותו וברוח הלחימה שלו. יקיר, מפקד הפלוגה שלו, זכר אותו כדמות יוצאת דופן: "נריה האמין בלדבר מעט ולעשות הרבה, נתן דוגמה אישית והביא איתו את הידע החקלאי ואת האהבה לאדמת הארץ. הוא היה איש כפיים." יקיר סיפר על מקרה שבו רצו להוריד שיח גדול שגרם ללכלוך רב בבסיס. נריה, עם החיבור העמוק שלו לטבע, ניגש אל מפקד הפלוגה ואמר לו שהוא לוקח אחריות לשיקום השיח, וביקש שלא יכרתו אותו. הוא לא רק ביקש; הוא פעל. ימים ארוכים הקדיש נריה לטיפול בשיח, גיזם אותו בעדינות, דישן אותו, השקה אותו במים שחסך ממנת המים האישית שלו, ובסופו של דבר, "הוא שיקם את השיח שהפך לעץ יפהפה." הסיפור הקטן הזה, על שיח בבסיס צבאי, סיפר את כל מה שהיה צריך לדעת על נריה: האחריות, הדבקות במטרה, האהבה לחיים ולצומח, והיכולת לראות את הפוטנציאל גם במקום שנראה חסר תקווה.

כמפקד, נריה סירב לעגל פינות. הוא דרש מפקודיו רצינות, מקצועיות, והקפיד כי המשימות יבוצעו עד תום ובשלמות, בדיוק כפי שהוא עצמו נהג. אך הוא לא היה מפקד מתנשא או נוקשה. חייליו סיפרו שתמיד דיבר בגובה העיניים, בפשטות, מעולם לא התנשא מעליהם. הוא ידע לשלב דרישה עם אנושיות, וכך עורר בהם הרבה כבוד והערכה כלפיו. אחד מחבריו, אסף, תיאר זאת במילים חמות: "נריה היה איש עם ענווה גדולה מאוד. הוא הקרין נעימות גדולה, ולמרות שהיה 'תותח' רציני, מעולם לא נכנס למשחקי אגו. לידו הרגשתי בעצמי 'תותח', כי הוא נתן לי את ההרגשה הזאת." נריה ידע להעצים את האנשים סביבו, לגרום להם להאמין בעצמם, להרגיש חזקים ומוכשרים. הוא ראה את הטוב בכל אדם, והיה מוציא אותו אל הפועל.

בחופשותיו הקצרות מהצבא, במקום לנוח ולאגור כוחות, ניצל נריה כל רגע. הוא לא היה מסוג האנשים שישנים עד מאוחר או מבלים בבטלה. הוא היה ממהר לחווה בתורען, לבקר את הכלב שגידל, לבדוק מה התחדש במקום, ולעיתים אף להקדיש זמן להמשך ההתנדבות במפעלי החסד שטיפחו הוריו. "איך אתה לא נח?" הייתה אימו שואלת, והוא היה מחייך, "המנוחה שלי היא בעשייה, אימא. אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשיש כל כך הרבה מה לעשות." הוא היה נוסע לחיפה, עולה על מדי א' מגוהצים, מנשק את אימו, מחבק את אביו, ומיד שואל: "יש משהו שאני יכול לעזור בו? צריך להעביר סלים? לתקן משהו?" הוא היה אדם של עשייה בלתי פוסקת.

בתקופת חגי תשרי תשפ"ד, ימים ספורים לפני המתקפה הנוראה, החזיקו נריה ויחידתו קו בדרום הר חברון, באזור שקט יחסית אך טעון, ואבטחו את הצירים. גלעד, מפקד הגדוד, זכר שיחה עמוקה שהתקיימה באותם ימים: "ניסיתי לשכנע את נריה לצאת לקצונה. הסברתי לו למה אני חושב שהוא מתאים, את הפוטנציאל העצום שבו, את היכולת להנהיג ולפקד על כוחות גדולים יותר. ביקשתי שיחשוב על זה." כמה ימים לאחר מכן, הגיע נריה אל גלעד, אל הפילבוקס, עמדת השמירה הקטנה והמבודדת, והסביר לו על החלטה מבצעית שרצה לקבל כדי לקבל שליטה טובה יותר בשטח, החלטה שעשויה למנוע פיגועים עתידיים. הוא לא דיבר על קצונה, אלא על המשימה הנוכחית, על האנשים שתחת פיקודו, ועל ביטחון אזרחי ישראל. גלעד, שהתרשם מיוזמתו ומתבונתו, אמר לו: "אתה המפקד בעמדה, ומה שאתה מחליט זה מה שיקרה." ואכן, נריה ניהל את העמדה למופת, באחריות ובמקצועיות שאין שנייה לה. הוא ראה את התמונה הגדולה, את הסכנות האפשריות, ופעל בנחישות ובקבלת החלטות מהירה כדי להגן.

ואז הגיעה השבת השחורה. כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. השמש עוד לא הספיקה לטפס במלוא עוצמתה מעל קו האופק, ורבים עוד היו שרויים בשינה עמוקה, או בדרכם לבתי הכנסת לחגוג את סיום מחזור קריאת התורה. אבל השקט נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר ובמכשולים. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים שקטים, על ערים כמו שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, אונס ועינויים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל אזרחיהם. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה.

כשפרצה המתקפה, נריה ויחידתו שהו בעתניאל שבדרום הר חברון, הרחק יחסית ממוקד האירועים הראשוני. אולם, די מהר הבינו כולם את גודל האירוע, ואת האפשרות שהטרור יתפשט. הם החלו מייד להיערך לפיגועים בגזרתם, בודקים ציוד, מתכוננים לכל תרחיש. בשעה 10:30 בבוקר, כשהתמונה החלה להתבהר במעט, התקבלה ההחלטה לפצל את הכוח, ולשלוח חלק מהלוחמים דרומה, אל תוך התופת שהתחוללה בעוטף עזה. נריה היה חלק מכוח החוד, שנע באמצעות ג'יפים אל הלא נודע. המג"ד, גלעד, ראה את נריה מתארגן, את קור רוחו ואת נחישותו. "כשראיתי שנריה הולך איתי, מייד הגדרתי אותו בתור הסגן שלי. הוא היה הנחת בתוך חוסר הוודאות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו," סיפר. בתוך הכאוס שהשתולל, בתוך הדיווחים המקוטעים והמבהילים, נריה היה העוגן, האדם שאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות.

הכוח נע במהירות דרומה, והגיע לצומת סעד. שם, מול עיניהם, נפרשה התמונה המלאה של הזוועה. עשן שחור עלה מבתים בוערים, קולות ירי נשמעו מכל עבר, והבנה ברורה של גודל האסון חלחלה ללבבות. הם התכוננו לבאות, הדקו את הנשקים, בדקו תחמושת, מוכנים לכל היתקלות. באזור קיבוץ יד מרדכי, זיהו מארב של מחבלים. בלי היסוס, נריה וחבריו ניהלו לחימה עיקשת. נריה, שמעולם לא התאמן בלחימת חי"ר אינטנסיבית כזו, תפקד כאילו נולד לזה. הוא ירה בדיוק קר, חיסל שני מחבלים ושבה שלושה נוספים. "נריה תפקד מדהים. נתן פקודות מדויקות – לא מובן מאליו בהיתקלות ראשונה," סיפר המג"ד, "במיוחד ללוחמי הנדסה, שפחות מתורגלים בלחימת חי"ר. הוא ידע בדיוק מה לעשות והוביל את השבויים לחקירה אצל כוחות 'גולני'." נריה, איש האדמה והעשייה, הפך באותו רגע למכונת לחימה מדויקת, קרת רוח, ויעילה. הוא לא התבלבל, לא היסס, פעל במהירות ובנחישות להגן על חבריו ועל אזרחי ישראל.

הכוח המשיך בדרכו, ובשלב מסוים הגיע למושב נתיב העשרה, יישוב שנמצא ממש על גבול הרצועה, וספג פגיעה קשה במיוחד. הם נכנסו מהשער האחורי, כשהם נעים בזהירות בין הבתים השרופים וההרוסים, וחילצו עשרות משפחות שהיו לכודות בבתיהן, מבוהלות וחסרות אונים. בזכות פעולתם המהירה והמסוכנת, הגיעו המשפחות הללו למקום מבטחים, ניצלו ממוות ודאי. באזור קיבוץ עלומים, אירעה היתקלות נוספת עם מחבלים. שוב, נריה וחבריו נלחמו בעוז, מנטרלים את האיום וממשיכים בדרכם.

עם רדת החשכה, כשהשמיים נצבעו בגוונים של אדום וסגול שהבליטו את העשן השחור שעלה מהיישובים הבוערים, הגיעו לבארי. הקיבוץ, שהיה פעם פנינת חמד ירוקה ושקטה, הפך לזירת קרב עקובה מדם, שבה מחבלים הסתובבו בחופשיות, טובחים ובוזזים. הם עברו לציוד לילה – אמצעי ראיית לילה, פנסים טקטיים – והתכוננו למשימה הקשה ביותר שלהם: לחלץ את תושבי שכונת הצעירים שהתחבאו בבתיהם בפאתי הקיבוץ, לכודים בין אש המחבלים לאיום המוות המרחף. הם נכנסו רגלית, בזהירות רבה, מבית לבית, כשהם מתחלקים לחוליות קטנות. בכל פעם, חוליה אחרת נכנסה לבית, סורקת אותו ביסודיות, מטהרת אותו ממחבלים, ומחלצת את עשרות בני הנוער שהתחבאו בממ"דים ובחדרים. באחת הדירות, כשנריה סרק את החלל באור הפנס הטקטי שלו, זיהה תנועה חשודה מתחת לשולחן בסלון. בלי לחשוב פעמיים, ירה וחיסל מחבל שהסתתר שם, מוכן להרוג את מי שייכנס. מעשיו המהירים והמדויקים הצילו חיים.

בתוך התופת והכאוס, בתוך קרבות הירי הבלתי פוסקים, נריה מצא רגע קצר, בשעה 12:56 בצהריים, לשלוח הודעת ווטסאפ למשפחתו. "אני אוהב אתכם," כתב. שלוש מילים קצרות, שהכילו עולם ומלואו של אהבה, דאגה, והבנה עמוקה של הסיכון שהוא לוקח. זו הייתה המהות של נריה – גם ברגעים הקשים ביותר, כשהמוות ארב מכל פינה, הוא חשב על אהוביו, על משפחתו.

בדרכם לבארי, עוד לפני שנכנסו לעומק הקיבוץ, הייתה היתקלות נוספת. נריה, עם חושיו המחודדים, זיהה מחבלים שהתחבאו בצד הדרך. הוא צעק אזהרה לחבריו, ירה במהירות ובמדויק, והצליח להרוג אותם, ובכך מנע פגיעה נוספת בכוח. היחידה הגיעה לקיבוץ בארי עצמו, שבו היו מחבלים רבים, בערך בשעה 18:30, כשהחל להחשיך. בשעה 19:10, שוב, מצא נריה רגע לשלוח הודעה קצרה למשפחתו: "אני בסדר." שתי מילים, שהפיגו לזמן קצר את החרדה האיומה שאחזה בהם. משימתם הייתה ברורה: לחלץ את שכונת הצעירים. הם עברו מבית לבית, מסרקים כל חדר, מחלצים עשרות אנשים שהיו לכודים שעות ארוכות, מבוהלים ומפוחדים.

בשעה 21:07, כשהקרבות בבארי נמשכו במלוא עוזם, מצליח נריה לשלוח הודעה נוספת למשפחתו, "אני בסדר." זו הייתה ההודעה האחרונה ממנו. הלוחמים המשיכו לנוע באיטיות בקיבוץ, תחת אש בלתי פוסקת, ולחלץ אזרחים נוספים. כל העידו שכל העת נריה לחם בראש הכוח, תפקד למופת, הוביל, הנהיג, ונטע ביטחון בלוחמים שלו. הוא היה ראשון לכל דבר, לא חוסך מעצמו כל מאמץ או סכנה. הוא היה זה שפרץ דלתות, שסרק חדרים, שנתקל במחבלים פנים אל פנים. הוא היה מפקד במלוא מובן המילה, דואג לחייליו ולאזרחים יותר מכל דבר אחר.

בערך בשעה 22:30, כשהחושך כבר ירד במלוא עוזו, והקיבוץ היה שרוי בתוהו ובוהו של אש, עשן, וירי, נתקלו נריה וחבריו במחבלים באזור גן הילדים, גן אמנון. בחילופי האש העזים שהתפתחו, כשנריה מוביל את הכוח קדימה, מגן על חבריו, כדור אחד פגע בו. סמל נריה בן דוד, בן עשרים ושתיים בלבד, נפל בקרב, בשעה שהגן על עם ישראל, בלב אדמת ארץ ישראל שכל כך אהב. הוא נהרג ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, בשמחת תורה, ביום שבו עם ישראל חגג את סיום קריאת התורה ותחילתה מחדש, הוא סיים את פרק חייו הגדול והמשמעותי.

הבשורה המרה הגיעה למשפחתו בחיפה, והטילה צל כבד על הבית שבו גדל נריה, הבית שבו האיר באורו המיוחד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שבה אהבת הארץ והמסורת משתלבות זו בזו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ארבעה אחים ושלוש אחיות, שספגו את האובדן הגדול מכולם. לאחר נפילתו, הועלה נריה מדרגת סמל לדרגת סמל-ראשון, כאות הוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

אביו, ברוך, ספד לו בכאב שאין לו מילים, אך גם באמונה עמוקה: "בני אהובי, זכיתי להביא אותך לעולם לעשרים ושתיים שנה. הגעת לעולם ביום שבת קודש ראש חודש אב, ועזבת את העולם בסערה במוצאי שבת שמחת תורה. נהרגת תוך כדי שנלחמת למען עם ישראל, להציל יהודים, ונפלת על אדמת ארץ ישראל שכל כך אהבת. אולי בכך יש משום נחמה." המילים הללו, שנאמרו מעל קברו הטרי, שיקפו את המהות של נריה – איש שחי למען עמו וארצו, ומת למענם.

ציפי, בת דודתו, כתבה עליו מכתב מצמרר שחיבר את הילד השובב עם הגיבור שנפל: "נריה אהובנו. כשהיית קטן ושובב, והתרוצצת אצלנו בבית, דודה חנה הייתה מזהירה שאתה עלול לשבור משהו. ואתה, בעמידת תוכחה עם ידיים על המותניים ענית: 'דודה חנה, מה את דואגת? דוד שלמה יודע לתקן הכול. הוא ילמד אותי לתקן מה שאשבור.' כשגדלת, הפכת מוכשר בעצמך בתיקון, בבנייה, בחקלאות ובכל עבודת כפיים, מתוך אהבת הארץ. את השבר שנשאר בנו מאז לכתך, אף אחד לא יכול לתקן. גאים בך על מעשיך. על המשפחות שהצלת. על המחבלים שהרגת ומנעת מהם לפגוע. על הרוח ועל הפעולות שלך. מבטיחים להשתדל להמשיך אותך, ומתגעגעים בלי סוף." מילותיה של ציפי ביטאו את ההלם ואת הגאווה, את הריק שנפער ואת ההבטחה להמשיך את דרכו.

עדי ומוטי פרץ, מחוות תורען, המקום שבו נריה מצא את ביתו השני, כתבו: "נריה אהוב ליבנו, נרך יאיר לעד ואורך ילווה את אוהביך. נפלת גיבור על קידוש השם וזכית להגיע למעלות קדושים השמורים לטובים שבטובים. אדמת החווה ספוגה בטובך ובנשמתך. תרומתך הענקית שעטופה תמיד בחיוך כובש, צניעות, אהבת המולדת והאדמה תמשיך להאיר את זיכרונך. היית ותישאר נשמה טהורה וגבוהה. אוהבים, זוכרים, מתגעגעים עד אין קץ." אדמת החווה, אותה אדמה שנריה כל כך אהב, ספגה את דמותו, את עשייתו, את נשמתו.

ואסף, חברו לנשק, זה שראה את נריה בשדה הקרב ובהפסקות קצרות, כתב: "נריה, אחי, היית חבר יקר ומפקד הכי טוב ומתחשב שיכול להיות. אני אוהב אותך ומעריך מאוד את מי שהיית ואת מה שהשארת – את הנתינה, אהבת האדם, הכבוד, האכפתיות. לא אשכח אותך לעולם, תמיד תהיה בליבי." המילים הללו, שנכתבו בידי מי שלחם לצידו, מציגות את נריה לא רק כגיבור מלחמה, אלא כאיש עמוק, אנושי, שהשפיע על כל מי שפגש.

נריה, אותו עלם חמודות שהאיר את העולם בטובו, ורגבי האדמה שעבד נספגו באהבתו העצומה, מונצח כעת לאור מורשתו ועשייתו המשמעותית. הוא לא רק נפל בקרב; הוא חי חיים מלאים של נתינה, עשייה, ואהבה. מורשתו ממשיכה לחיות בדרכים רבות. בחול המועד פסח תשפ"ד, התקיים לזכרו אירוע צעדה בטבע – טיול בחורשת טללים, בחסות עמותת "הפועל חיפה הר הכרמל", ומשתתפי הצעדה לבשו חולצות עם הכיתוב "נריה אדמה ושמיים". המסלול המעגלי כלל חמש נקודות עצירה, שכל אחת מהן התמקדה באחת מתחנות חייו, מספרות את סיפורו למטיילים. בישיבת "רגבים", המקום שבו שילב תורה ועבודה, הוקמה פינת זיכרון לזכרו, שבה תלמידים חדשים יכולים ללמוד על רוחו. דפים לזכרו נפתחו באתר "גל-עד" לזכרם של חיל ההנדסה הקרבית, ובפלטפורמת "REMEMBER", שם מובאים דברים לזכרו, תמונות וסרטונים, המאפשרים לכל עם ישראל ללמוד עליו ולהכיר את סיפורו. ולעילוי נשמתו, נכתב ספר תורה, והקדשה מופיעה על ארון הקודש בבית הכנסת של הקהילה המשהדית בבני ברק, סמל לנצחיות רוחו וחיבורו לשורשי העם. נריה בן דוד ז"ל, שהיה אדמה ושמיים, חיבור חי בין עמל אדמה לעומק רוחני, בין שמחת חיים לבין הקרבה עליונה. הוא נפל כגיבור, אך סיפורו נשאר – סיפור של תקומה, של אהבה לארץ, ושל גבורה אנושית שנובעת מתוך המציאות ומהלב. הוא חי ופעל למען חיינו, וזכרו ימשיך להאיר את דרכנו.