נהוראי סעיד

בבית הצנוע, שנבנה לבנה אחר לבנה בשכונת מישור הגפן שבאופקים, במקום בו אבק המדבר פגש את ריחות הפרדסים העולים מן המטעים הסמוכים, נולד נהוראי סעיד בבוקר חם של כ"א בתמוז תשס"ב, הראשון ביולי 2002. הוא היה בן הזקונים, תינוק חיוור וקטן שהצטרף למשפחה שכבר הייתה עשירה בצחוקים ובריצות פרועות של ארבעה אחים ואחיות גדולים ממנו – מיטל, בת אל, גל-אור וטוהר. הבית, שהיה תמיד מלא חיים ותנועה, קיבל אותו בזרועות פתוחות, ונהוראי הקטן מילא במהרה את החלל האחרון שנותר בו, ממלא את פינותיו בשלווה ובהתחלה של חיוכים עתידיים. הוריו, חגית וזוהר, ראו בו מתנה, סוף מתוק לסדרה של צאצאים שהביאו לעולם, והוא גדל תחת עין פקוחה ואוהבת של אחים בוגרים שהפכו גם לחברים ולשומרי ראש. הילדות באופקים הייתה שזורה בחוטים עדינים של קהילתיות חמה, של צהריים ארוכים תחת שמש נדיבה, ושל משחקי כדורגל מאובקים במגרש השכונתי, שם נהוראי, גם כשהיה קטן, כבר הראה סימני נחישות ורצון לנצח.

ככל שגדל, התגלו עוד ועוד רבדים באישיותו המתפתחת. הוא למד בבית הספר היסודי "מורשת ישורון", שם כבר בלט כילד שקל לאהוב. חיוכו הרחב, שהפך עם השנים לסימן ההיכר שלו, היה תמיד על פניו, קורן גם מול אתגרים קטנים או משימות לימודיות שלא תמיד מצאו חן בעיניו. הוא היה תלמיד סקרן, אבל יותר מכל, היה חבר. בילדותו המוקדמת, כשעוד לא ידע את נפלאות המכונאות או את קסם השטח, הוא למד את אמנות הגישור והחיבור בין אנשים. בהפסקות, כשילדים אחרים רבו על משחק או על תור בנדנדה, נהוראי היה זה שקפץ פנימה, עם איזו בדיחה קטנה או מילת פיוס, מצליח לפורר מתחים ולהחזיר את הצחוק אל החצר. מאוחר יותר, בישיבת "אפיקי ארץ" ובתיכון "מרום", המשיך לבסס את מעמדו כנער אנרגטי ומלא שמחת חיים, חברותי ואהוד על כולם. הוא לא היה מסוג הנערים שמתבודדים בפינה, אלא תמיד במרכז העניינים, מפיץ סביבו הילה של קלילות ושמחה. אימו חגית הייתה מספרת עליו איך תמיד אהב להצחיק ולשמח את הסביבה שלו, איך נהג לקחת דברים בקלות, הופך גם סיטואציות פחות נעימות למקור לצחוק או לתובנה משעשעת. "הוא פשוט ידע איך למצוא את הבהיר בכל דבר," הייתה אומרת, "כמו שהשמש מוצאת את הדרך מבעד לעננים."

האופי הזה, השופע חוש הומור ושובבות, לא בא על חשבון עומק או אחריות. נהוראי, למרות היותו שטותניק וחייכן, היה גם חבר מסור, כזה שנחלץ לעזרת חבריו גם בשעות הקטנות של הלילה, ללא היסוס או תמורה. אם מישהו נתקע עם פנצ'ר באמצע שום מקום, או פשוט היה צריך אוזן קשבת אחרי יום קשה, הטלפון הראשון היה לרוב אל נהוראי. הוא היה הראשון להתייצב, הראשון לעזור, עם חיוך ומילה טובה, כאילו זה הדבר הטבעי והמתבקש ביותר בעולם. בבית, כיבד את הוריו כמעט ביראת קודש, ראה במצוות כיבוד אב ואם מצווה עליונה, ונהג לשתף את אימו כמעט בכל קורותיו. הם היו יושבים יחד במטבח, אחרי יום לימודים או טיול, והוא היה פורש בפניה את מחשבותיו, את החששות הקטנים ואת התקוות הגדולות, והיא הייתה מקשיבה, מציעה עצה כשצריך, ובעיקר מעניקה לו את התחושה שיש לו תמיד עורף בטוח ותומך. הקשר הזה, השזור בדיאלוגים כנים ובהבנה הדדית, עיצב חלק משמעותי מאישיותו. הוא למד מהם את ערך הנתינה והעזרה לזולת, ערכים שלא נשארו בגדר מילים יפות, אלא הפכו לדרך חיים ממשית.

מודעותו החברתית הגבוהה לא הייתה רק מליצה. היא באה לידי ביטוי בפעילותו הענפה בתנועת הנוער "בני עקיבא," שם מצא בית נוסף וקרקע פורייה ליישום עקרונותיו. הוא לא היה רק חניך, אלא במהרה הפך למדריך של"ח צעיר, חלק מתוכנית של משרד החינוך, שם הדריך בני נוער צעירים ממנו, הוביל אותם בטיולים בטבע, לימד אותם על הארץ ועל חשיבות הקהילה. הוא בלט בטוב ליבו ובנדיבותו, נכון בכל עת להושיט עזרה לסובביו ולסייע בכל דבר ועניין. בין הפעילויות הקבועות שלו היה גם ארגון והשתתפות בגמ"חים, גמילות חסדים, והכנת מארזים למשפחות מעוטות יכולת. הוא היה זה שאסף את התרומות, ארז בקפידה את המוצרים, ולעיתים קרובות גם זה שיצא לחלק אותם, עם חיוך ומילה טובה, מביא אור קטן אל בתים שבהם האור היה עמום יותר. בין אם זה היה מטעם "בני עקיבא" או באופן עצמאי, נהוראי ראה בעזרה לזולת מטרה עליונה, חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא חיפש תהילה או הכרה, אלא פשוט עשה את מה שחשב לנכון, מתוך אמונה פנימית עמוקה בטוב הלב האנושי וביכולת של כל אחד לתרום.

אך לצד כל הפעילויות החברתיות והלימודיות, הייתה לנהוראי אהבה גדולה, אהבה ששום דבר לא יכול היה לכבות: לטבע ולטיולים. הוא היה מסוג האנשים שהרגליים שלהם לא יכולות לשבת בשקט, תמיד מחפשות את השביל הבא, את הפסגה הבאה. "אהבת הארץ הייתה נר לרגליו," סיפרו אוהביו, וזה לא היה ביטוי ריק מתוכן. הוא זכה להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה בטיולים רבים, עם בני משפחתו וחבריו, וכל טיול היה עבורו חוויה מחודשת, התגלות של יופי ופליאה. הוא אהב לחוש את האדמה דרך הרגליים, יחף על סלעים חמים או בתוך בוץ קריר של נחל, לטייל במקטעים משביל ישראל, ולגלות פינות חבויות שרק מעטים מכירים. הוא נקשר במיוחד לנופי הצפון הירוקים ועתירי מקורות המים, שם היה מוצא שלווה בצל עצי אלון עתיקים או לצד זרימת מים צלולים בנחלים. כל הזדמנות שנקרתה בדרכו לטיול של כמה ימים בצפון, על שפת הכנרת או בנחלי הגליל והגולן, נוצלה עד תום. הוא היה חוזר הביתה עם סיפורים על מפגשים עם חיות בר, על נופים עוצרי נשימה, ועל תחושת החופש וההתחברות לאדמה. גם כשנסעו לדרום, לנחלים היבשים יותר, הוא מצא את הקסם באבן, בחול, בצבעי המדבר, ואף פעם לא חזר מאוכזב. עבורו, לטייל היה לחיות.

במקביל לאהבתו העזה לטבע, קסם לנהוראי במיוחד תחום המכונאות. הוא היה יכול לבלות שעות ארוכות במוסך קטן, מוקף בריחות של שמן ודלק, לומד וחוקר על ההיבטים המכניים של כלי הרכב השונים. הוא אהב את הדיוק, את ההיגיון שמאחורי כל חלק, את היכולת לפרק ולהרכיב, להבין איך המכונה נושמת ופועלת. כשהוציא רישיון נהיגה, הרגיש כי נפתח בפניו עולם ומלואו של הזדמנויות והרפתקאות. פתאום, לא רק שהיה יכול לטייל באופן עצמאי, אלא גם להבין את הכלי שלוקח אותו לשם, לתקן אותו בעצמו אם היה צריך. הוא היה מסוג האנשים שהיו עוצרים בצד הדרך כדי לעזור לנהג שנתקע, מציע את ידיו המיומנות ואת הידע שצבר. הוא היה חרוץ ובעל מוסר עבודה גבוה, ותכונות אלו באו לידי ביטוי גם לפני גיוסו לצה"ל, כשעבד ונהנה מעצמאותו הכלכלית. הוא לא רצה להיות תלוי באיש, אלא להרוויח את כספו ביושר, להרגיש את הסיפוק שבעבודה קשה. הוא חסך לטיולים הבאים, לבילויים עם חברים, ולכל מה שהיה יכול להרשות לעצמו בזכות עמלו.

ובתוך כל העשייה, הלימודים, הטיולים והחברות, נכנסה לחייו של נהוראי אהבה גדולה נוספת, אהבה ששינתה את מסלול חייו. בנעוריו, הכיר את אלה. הקשר ביניהם החל בהיסוס, במבטים חטופים ובשיחות ארוכות לתוך הלילה, ומהר מאוד התפתח לזוגיות אוהבת ועמוקה. הם היו יושבים שעות על ספסל בשכונה, או מטיילים בשבילי אופקים, משתפים זה את זו בחלומותיהם, בתוכניותיהם לעתיד, ורואים האחד בשנייה את התגשמות כל מה שאי פעם קיוו לו. אלה הייתה עבורו עוגן, שותפה לדרך, מי שהבינה את נשמתו הסוערת ואת ליבו הרחב. הם רקמו יחד חלומות על בית משותף, על משפחה, על חיים מלאים באהבה ובצחוק, והאופק נראה ורוד ומבטיח.

ביום 7 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שבו נהוראי החליט להפוך את אהבתו לארץ למעשה. הוא התגייס לצה"ל, והתנדב לשירות כלוחם בגדוד "שמשון" של חטיבת "כפיר", שבהמשך הפך לגדוד 92. הוא ראה בשירותו הצבאי שליחות, תרומה למדינה, לא רק עוד שלב בחיים אלא מימוש של כל הערכים שספג בבית, ב"בני עקיבא" ובטיולים בארץ. הוא הגיע לצבא עם מוטיבציה אין-סופית, עם עיניים בורקות ועם רעב ללמוד ולתרום. האימונים היו קשים, פיזית ונפשית, אבל נהוראי, עם חיוכו הנצחי ועם נחישותו הבלתי מתפשרת, עבר את כולם בהצלחה. הוא למד לתפעל מקלע ומטול, הפך למומחה בכלי הנשק שבידיו, וביצע כל משימה שהוטלה עליו במסירות ובמקצועיות. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא תמיד חיפש את הדרך הטובה ביותר לבצע את המוטל עליו, ואף מעבר לכך.

אבל נהוראי לא היה רק לוחם מצטיין, הוא היה גם חבר למופת ביחידתו. אימו סיפרה בגאווה כי "השירות בתפקיד ערכי בחבל הארץ הצפוני האהוב עליו גרם לו לאושר ולסיפוק רב." המיקום בצפון, על רקע הנופים שכה אהב, רק העצים את תחושת השייכות והשליחות שלו. הוא שימש כמעין "אב בית" עבור חבריו לפלוגה. בזכות כישוריו הטכניים והמכניים, הוא תמיד הצליח לפתור בעיות שנראו בלתי פתירות. אם רכב צבאי היה נתקע, אם ציוד היה מתקלקל או משהו היה דורש תיקון – כולם ידעו למי לפנות. הוא היה מתייצב, עם מברג או מפתח ברגים ביד, מתעסק עם המנוע או עם החלק התקול, ובמו ידיו תיקן דברים שונים, מחזיר אותם לחיים. חבריו העידו עליו כי הוא היה "האיש של הבעיות," תמיד עם פתרון, תמיד עם חיוך. הוא היה מוריד את הלחץ באוהל עם בדיחה טובה, מציע עזרה לחבר שמתקשה, ודואג שכולם ירגישו בנוח ובטוחים. הוא יצר סביבו אווירה של משפחה, של אחווה, של אמון הדדי, והיה עמוד תווך חברתי וטכני כאחד.

וכך חלפו החודשים, נהוראי מתבגר, מתחזק, לוחם משופשף, וממשיך לחלום על העתיד עם אלה. הוא היה בחופשת חג, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר חג אחר באופקים, שקט ושליו, עם ריח קפה שהתערבב עם ניחוחות העוגות של שבת ועם קולות התפילה העולים מבית הכנסת הסמוך. אך השקט הזה התנפץ באחת, בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר שריקות אזעקה חדות ובלתי פוסקות קרעו את הדממה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה את השמיים, ואלפי מחבלים חדרו את גבולות המדינה – דרך היבשה, הים והאוויר. הם פשטו בברוטליות על יישובי עוטף עזה, על שדרות, על נתיבות ועל עיר הולדתו של נהוראי, אופקים. הם טבחו בתושבים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. בבוקר הזה, נפתחה מלחמה.

נהוראי, שהיה בחופשת חג עם בני משפחתו באופקים, קם לבוקר שבו האזעקות לא פסקו לרגע. קולות הנפץ הרעידו את הקירות, והשמים נצבעו בעשן ובאש. הוא ואחיו עלו לגג ביתם, מנסים להבין את גודל האירוע, וראו את השמים בוערים, מחזה אפוקליפטי שלא ישכח לעולם. מלמעלה, מבעד לעשן וללהבות הרחוקות, הבחין נהוראי באביו, זוהר, שניצב בפתח בית הכנסת, מנופף לו לשלום. הייתה זו תמונה אחרונה, רגע חטוף של חיבור ואהבה, שייחרט לעד בלב האב. התחושה הייתה שמדובר באירוע חריג בהיקפו, משהו שונה מכל סבב לחימה קודם. נהוראי המשיך לעקוב בדריכות אחר החדשות והדיווחים שהגיעו מהשטח, מבין שכל רגע שעובר הוא גורלי. הוא לא היה מסוג האנשים שישבו בחיבוק ידיים כשהסכנה אורבת. ליבו פעם בחוזקה, דוחף אותו לפעול.

כשהגיעה הידיעה על חדירת מחבלים לשכונת מישור הגפן בעיר, השכונה שבה גדל, שבה התרוצץ כילד ושבה חלם על עתידו, לא היסס נהוראי לרגע. הוא לא חיכה להוראות, לא שאל שאלות. האינסטינקט שלו, האינסטינקט של לוחם, של מגן, של אדם שרואה את עצמו כחלק מהקהילה, התעורר. הוא יצא במהירות לכיוון השכונה, מונע על ידי מטרה אחת בלבד: להגן על תושביה. הוא היה לבוש בבגדים אזרחיים, קפץ לרכבה של אימו, ואחז בחוזקה בנשקו האישי בלבד. לא היה לו זמן להתארגן, לא הייתה לו יחידה מאורגנת. הוא היה חייל בודד, אבל עם נשמה של גדוד שלם. הוא הגיע למקום, אל תוך התופת שהתחוללה ברחובות השלווים של שכונתו. הקרב היה כאוטי, פנים אל פנים. הוא נלחם בעוז ובגבורה, מול מחבלים חמושים היטב, מול ירי בלתי פוסק. צעקות של פחד וזעקות של כאב מילאו את האוויר. נהוראי, כמו חומת מגן אנושית, עמד איתן, יורה, מתקדם, מציל חיים. הוא היה שם עבור השכנים, עבור הילדים, עבור כל מי שנקלע למצב בלתי נתפס. הוא הצליח לחלץ אנשים מבתים בוערים, להדוף מחבלים מלהתקרב למקומות הומי אדם, ועם כל פעולה כזו, הוא נתן תקווה קטנה בתוך ים של ייאוש. הוא נלחם כאריה, לא חושש, לא מהסס, מוסר את נפשו למען האחרים.

סמל נהוראי סעיד נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן עשרים ואחת בלבד. הוא נפל כשהגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים, עיר הולדתו, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, ארבעה אחים ואחיות כואבים, ואת אלה, אהובת ליבו, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת. לאחר נפילתו, הועלה נהוראי לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ואומץ ליבו יוצאי הדופן.

אימו ספדה לו במילים קורעות לב, מילים שניסו לתאר את מורכבות אישיותו: "נהוראי היווה שילוב של צחוק ורצינות, מקצוע ומנוחה, צייתנות וויכוחים. הוא פעל מתוך אמונה שלמה ובמאה אחוז כוונה." היא תיארה איך מאחורי הבדיחות והצחוקים, עמד אדם ערכי וחייל משימתי עם נשמה גדולה, אדם שלא חשש לעמוד על שלו, אך תמיד עשה זאת מתוך כבוד ואהבה. "למרות הקושי בלהיות לוחם," המשיכה, "תמיד היה עם חיוך ופעל מתוך רצון להיות למען המדינה אותה כה אהב." חברו הטוב כתב עליו, במילים פשוטות וכנות, את מה שכולם הרגישו: "נהוראי, הילד הכי גבר שיש, אין דבר שאני זוכר יותר מאשר החיוך שלך. חיוך שאי אפשר לשכוח כי הוא תמיד היה שם, על הפנים שלך. זה הדבר הראשון שרואים כשמסתכלים עליך." הוא תהה איך החיוך הזה מעולם לא ירד מפניו של נהוראי, וסיכם: "אני מבין שזה מי שהיית, אדם כל כך שמח וטוב לב, אחד שייתן הכול למען חבריו, משפחתו והסובבים אותו. והנה הוכחת במעשיך שבאמת זה מי שהיית. מלך העולם."

נהוראי סעיד מונצח בדף הנופלים באתר האינטרנט של חטיבת "כפיר", וכן באתרי האינטרנט של עיריית אופקים ותנועת הנוער "בני עקיבא", שבה היה פעיל כל כך. אבל אולי ההנצחה המרגשת והאנושית ביותר היא זו שהקימה אהובת ליבו, אלה. היא יזמה פרויקט מיוחד לזכרו, שבו היא אופה את העוגות שאהב נהוראי לאכול, ומחלקת אותן לחיילים המשרתים בדרום הארץ. בכל עוגה, בכל חיוך של חייל שמקבל אותה, נהוראי ממשיך לחיות. הוא נוכח בריח המתוק של הקינמון, בטעם השוקולד, בתחושת החום והאהבה שמתלווה לכל משלוח. הוא מונצח לא רק במילים או באתרי אינטרנט, אלא במעשה של נתינה, בחיבור בין אנשים, ובטעם מתוק של תקווה, בדיוק כמו שהיה – אדם של אהבה, של חיוכים, של עשייה, ושל הקרבה עליונה. מורשתו היא קריאה לחיים, לטוב לב, לאומץ, ולהבנה שגם ברגעים הקשים ביותר, האנושיות והרצון להגן על הבית והמשפחה הם הכוח המניע החזק ביותר. דרך סיפורו, סיפור של גבורה שצמחה מתוך חיי יומיום רגילים ומלאי אהבה, אנחנו זוכרים את מלחמת התקומה, ואת כל אלה שהקריבו את היקר מכל כדי שנמשיך לחיות כאן, עם חיוך, עם תקווה, ועם אמונה בעתיד.