נהוראי לייזר

השמש של אילת, זאת שיודעת להיות קשה, צורבת, כזאת שמבריקה את פני הים האדום ומלהיטה את הרי אדום עד שהם נראים כמו גחלים לוחשות, הייתה מגרש המשחקים שלו. נהוראי לייזר נולד וגדל אל תוך האור החזק הזה, אל תוך העיר הדרומית שהיא עולם ומלואו, אי של ישראליות בקצה המדבר. הוא לא היה ילד של צל. מהרגעים הראשונים, נדמה היה שהוא סופג את החום והאור הזה ומקרין אותם בחזרה, בחיוך שקט, במבט חם, בנוכחות שהייתה תמיד גדולה מסך שנותיו. ביתם של רותם דוד-לייזר וילדיה, נהוראי ומאי, היה בית של ערכים, מילים שאולי נשמעות גדולות אבל הצטמצמו למעשים קטנים ויומיומיים של נתינה וכבוד הדדי. רותם, אמו, ראתה בו מן ההתחלה את מה שעתידים היו לראות כולם: "ילד מוצלח, ילד עם ערכים". לא הצלחה שנמדדת בציונים או בגביעים, אף על פי שהיה תלמיד מצטיין, אלא הצלחה של רוח, של לב. הוא היה מהילדים האלה שמנהיגותם אינה רועמת. בבית הספר, המנהלת זיהתה בו מנהיג שקט וצנוע, כזה שלא דורש את הבמה אבל כולם נמשכים אליו באופן טבעי, סומכים על שיקול דעתו, על היושרה השקטה שלו. הוא לא היה צריך להרים את הקול כדי שיקשיבו לו; מספיק היה שיטה את ראשו, יקשיב באמת, ויאמר את הדבר הנכון בזמן הנכון.

האופי הזה התגלה במלוא עוצמתו בתנועת הנוער. שם, בין החולצות הכחולות או הירוקות, בין ריחות המדורה והאבק של הטיולים, נהוראי מצא עוד זירה לבטא את מי שהוא. אחותו מאי, שהכירה אותו טוב מכולם, ידעה לסכם את זה בפשטות: "הוא היה הראשון שהתנדב לכל דבר". המשפט הזה, כמו אבן שהושלכה למים, יצר סביבו מעגלים של משמעות לאורך כל חייו הקצרים. להתנדב לסחוב את הציוד הכבד ביותר, להתנדב להישאר אחרון ולנקות, להתנדב לקחת אחריות על החניכים הצעירים והרועשים ביותר. זו לא הייתה התנדבות של מי שמחפש הכרה, אלא פעולה אינסטינקטיבית כמעט, תנועה טבעית של נשמה שרואה צורך ומיד נעה למלא אותו. הוא היה הבחור הזה שתמיד אפשר לסמוך עליו, החבר שיהיה שם בחמש בבוקר אם צריך, בלי לשאול שאלות. הייתה בו שמחת חיים כובשת, כזאת שלא באה לידי ביטוי בצעקות או בהתפרצויות, אלא בזרימה מתמדת של אופטימיות וחום אנושי. הוא היה הלב הפועם של כל קבוצה שהיה חבר בה, והאנשים סביבו הרגישו את זה, נמשכו אל האנרגיה השקטה והבטוחה שהקרין. וכשהתאהב, זה היה טוטאלי, כמו כל דבר שעשה. תבל מיטלמן, ארוסתו, מצאה בו את מה שכולם ראו, רק במנה מרוכזת, אישית, כזאת שמיועדת רק לה. היא ידעה שהיא אוהבת את "הבן אדם הכי טוב" שהכירה, את "הבן אדם עם הלב הכי גדול". הם היו שני צעירים על סף החיים, מתכננים עתיד משותף בעיר השמש שלהם, חולמים על בית ומשפחה, על חיים שלמים של אהבה שרק התחילה לפרוח.

המעבר מהאזרחות למדים היה עבור נהוראי המשך ישיר של דרכו. הוא לא חיפש קיצורי דרך, לא ביקש הנחות. הבחירה שלו להתגייס לחיל ההנדסה הקרבית, לגדוד 601 של עוצבת "עקבות הברזל", חטיבה 401, הייתה בחירה באחד המקומות המורכבים והמאתגרים ביותר בצה"ל. זה לא רק המקום של הלוחמים שבחזית, אלא של אלה שסוללים להם את הדרך, שמפרקים את המכשולים, שמגינים על כולם מפני המטענים והמלכודות. זו עבודה שדורשת לא רק אומץ לב, אלא גם קור רוח, חשיבה טכנית, אחריות אישית עצומה ובעיקר – עבודת צוות מוחלטת. ושם, בין ריחות הגריז, אדי הדלק של הכלים הכבדים והאבק הבלתי נגמר של אימוני השטח, נהוראי מצא את מקומו. הוא הפך לחלק מצוות, לאחווה של לוחמים שהקשר ביניהם נרקם בזיעה, במאמץ ובסכנה משותפת. הוא למד להפעיל כלים הנדסיים מורכבים, לזהות איומים, לעבוד תחת לחץ קיצוני. החברים לצוות הפכו למשפחה שנייה, והוא, עם הלב הענק והנטייה הטבעית שלו לקחת אחריות, הפך לאחד מעמודי התווך של הצוות. הוא לא היה המפקד הרשמי, אבל הוא היה הכתובת. זה שאפשר לדבר איתו כשהנפש עייפה, זה שיוודא שלכולם יש מים לפני שהוא שותה בעצמו, זה שהחיוך השקט שלו יכול היה להפיג את המתח ברגעים הקשים ביותר.

ואז הגיעה המלחמה, והשקט היחסי של גבול הצפון התפוצץ. גדוד 601, כמו כל יחידות החזית, נשאב מיד אל תוך הלחימה האינטנסיבית. המשימות היו מסוכנות, העבודה סיזיפית ובלתי פוסקת. לפנות צירים, לנטרל מטענים, לבנות מגננים, וכל הזמן הזה – תחת איום מתמיד של טילי נ"ט וכטב"מים מתאבדים שהפכו לאחד האיומים המרכזיים במערכה. בשלב מסוים במהלך הלחימה, גופו של נהוראי אותת לו לעצור. הוא נפצע בברך, פציעה שהייתה יכולה להעניק לו, בצדק גמור, פטור מכניסה חוזרת אל שטח האש הלבנוני. עבור רבים, זו הייתה יכולה להיות אנחת רווחה, סיבה לגיטימית להישאר מאחור, בעורף הבטוח יחסית. אבל נהוראי לא היה כמו רבים. עבורו, הפציעה הייתה מכשול, לא פתרון. המחשבה שחבריו, אחיו לנשק, ימשיכו במשימות המסוכנות בלעדיו, הייתה בלתי נסבלת. אחותו מאי תיארה את ההתלבטות שלא הייתה באמת התלבטות: "הוא העדיף להיכנס ללבנון למרות שהוא היה פצוע". זו לא הייתה החלטה של גיבור קולנועי, אלא החלטה של חבר. של אח. הוא לא יכול היה להשאיר את חבריו לבד.

היה גם הפחד, אנושי וברור כל כך. הפחד מהכטב"מים, אותם זמזומים מבשרי רעות בשמיים, שהפכו לחותם המוות של המלחמה הזו. נהוראי לא הסתיר את הפחד הזה. הוא ידע, כמו כולם, שהאיום הזה הוא כמעט בלתי נראה, כמעט אקראי, תלוי במזל ובגורל. ובכל זאת, הוא התגבר עליו. הוא כבש את הפחד שלו לא מתוך הדחקה, אלא מתוך בחירה בערך שהיה גדול יותר – ערך הרעות. השיחות עם הבית באותם ימים היו טעונות. רותם אמו הרגישה את מה שרק לב של אם יכול להרגיש, אינטואיציה קדומה, חדה כסכין. היא ידעה. הוא ידע. שנים אחר כך, בלב שבור, היא תזעק את השאלה שלא נתנה לה מנוח: "ידעתי שיקרה לך משהו. גם אתה ידעת. למה נכנסת?". התשובה, כנראה, הייתה טמונה באותו משפט של אחותו. הוא נכנס כי חבריו היו שם. הוא נכנס כי זה מי שהוא היה. הוא לא היה יכול אחרת. וכך, עם ברך פצועה ולב שיודע פחד אך בוחר באחריות, הוא חזר אל הצוות שלו, אל הכלי ההנדסי הכבד, ונכנס איתם פעם נוספת אל תוך אדמת לבנון.

ביום י"ח בסיוון תשפ"ו, ה-24 במאי 2026, צוות הלוחמים של נהוראי היה עסוק במשימה הנדסית באזור הכפר דבל שבדרום לבנון, מרחק של כחמישה קילומטרים מגבול ישראל. השטח שם הוא פסיפס של כפרים שיעיים, ואדיות עמוקים ומטעי זיתים, שדה קרב מורכב וקטלני. הם היו בתוך הכלי ההנדסי הממוגן שלהם, מבצעים את העבודה המדויקת והמסוכנת שהוכשרו לה. השמיים, ככל הנראה, היו שקטים. ואז, משום מקום, הגיע הזמזום. כטב"ם נפץ של חזבאללה, ששוגר במדויק לעברם, התפוצץ על הכלי. הפיצוץ היה אדיר. המתכת העבה, שנועדה להגן, הפכה באחת למלכודת. בתוך שבריר שנייה, עולמו של נהוראי נדם. לוחם נוסף שהיה איתו נפצע באורח קשה. החדשות על נפילתו של הלוחם ה-948 של צה"ל במלחמה, ה-11 מאז הפסקת האש השברירית, החלו לזרום בערוצים המאובטחים, עד שהגיעו אל העיר הדרומית ביותר, אל ביתה של רותם. הדפיקה בדלת שכל אם לחייל מתפללת שלעולם לא תשמע, הגיעה גם אליה. השמש של אילת, שראתה אותו גדל, שקעה באותו היום על עיר שלמה שאיבדה את אחד מטובי בניה.

האדמה בבית העלמין הצבאי באילת קיבלה אליה את נהוראי, שהועלה לדרגת סמל לאחר מותו. קהל עצום של תושבים, חברים, בני משפחה וחיילים ליווה אותו בדרכו האחרונה, עוטף את משפחתו בחיבוק דומם. מעל הקבר הפתוח, זעקתה של אמו קרעה את השמיים: "נהוראי שלי, חיים של אימא... זה נגד חוקי הטבע, איפה זה נשמע שילד בן 19 ואימא צריכה לקבור". כל מילה הייתה פצע פתוח, ביטוי לאבסורד הבלתי נתפס של המוות, לאובדן שהוא שבר גיאולוגי בנפש. אבל מתוך הכאב האינסופי, בקול שנשבר וקם, היא נשבעה לו, ולעצמה: "כולם ישמעו עליך. אף אחד לא ישכח את הבן שלי". ראש עיריית אילת, אלי לנקרי, ספד ל"גיבור ישראל שהיה מטובי בניה של אילת", מילים שהדהדו את התחושה הקולקטיבית של העיר כולה. נהוראי לייזר לא היה עוד חלל. הוא היה הפנים של הטוב, של הערכים, של הישראליות היפה שבשבילה הוא נלחם. סיפורו הוא לא רק סיפור על גבורה בקרב, אלא על גבורה של אופי. גבורתו של הנער הצנוע שהיה תמיד הראשון להתנדב, גבורתו של החבר שלא הפקיר את אחיו לנשק גם כשהיה פצוע, גבורתו של האדם הצעיר שהתגבר על פחדיו למען ערך גדול יותר. המורשת שהשאיר אינה חקוקה רק על מצבת האבן, אלא בליבם של כל אלה שהכירו אותו, ושל כל אלה ששומעים את סיפורו. סיפור על ילד מהשמש, ילד עם לב ענק, שנפל בהגנה על הבית, והותיר אחריו שובל של אור שממשיך להאיר גם בחשכה הגדולה ביותר. זוהי התקומה.