נזר איטקין

בצפון אוקראינה, ביום סתווי של שנת 2002, כשהאוויר כבר נשם את קרירותו הראשונה והעלים החלו להזהיב בשולי היערות, נולד נזר איטקין. היה זה ביום כ"ח בתשרי תשס"ג, הרביעי באוקטובר, ועם בואו לעולם מילא את ביתם של טטיאנה ודוד באור חדש. אחיו הבכור, סטאס, קיבל אותו בזרועות פתוחות, וכבר אז, בחדר התינוקות המואר בצהוב חיוור, נרקם קשר שילווה אותם שנים רבות. הבית היה חם, רוסי באופיו, רווי בניחוחות של תה חזק, מרק בורשט מהביל וצלילי שיחות ברוסית שזרמו בחופשיות בין קירותיו. הוריו, דוד וטטיאנה, היו אנשים עובדים וישרים, חדורי אמונה בחשיבותם של חינוך, עמל כפיים וערכי משפחה. הם טיפחו את נזר ואת סטאס באהבה רבה, כשהם מקנים להם את יסודות העולם כפי שהכירוהו: עולם יציב, שבו כל אדם אחראי לגורלו ולגורל משפחתו. הם חלמו על עתיד טוב יותר לילדיהם, עתיד שיבטיח להם ביטחון ושגשוג, ותוך כדי כך, התגבשה בהם ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

המסע לארץ ישראל היה כרוך בפרידה כואבת מהמוכר והידוע, מחברים, מקרובי משפחה, מנופי הילדות ומהשפה המוכרת. עבור נזר הצעיר, שהיה אז רק פעוט, הייתה זו חוויה של שינוי מתמיד. ריחות חדשים, קולות זרים, פנים לא מוכרות. אך הוריו עטפו אותו בחום ובביטחון, כשהם אוחזים בידיו הקטנות ומבטיחים לו עולם חדש, טוב יותר. כשהגיעו לקריית אתא, עיר ששילבה בתוכה את המודרני עם הישן, את הירוק עם האורבני, נזר מצא את עצמו במהרה בסביבה שונה בתכלית. שפת הרחוב הייתה עברית, הילדים שיחקו משחקים אחרים, השמש הייתה חזקה יותר והאוויר נשא ריחות של ים תיכון, של פלפל ובצל מטוגנים, של פרי הדר ושל אבק דרכים. הוא למד עברית במהירות מסחררת, מילים חדשות התגלגלו על לשונו בקלות מפתיעה, והוא השתלב במהרה בגן הילדים המקומי, סופג את התרבות הישראלית כמו ספוג. הוא אהב את הצחוקים הרועמים בחצר, את הריצות הבלתי פוסקות אחרי כדור, את טעם הפיתה עם השוקולד בבוקר ואת סיפורי הגבורה על חלוצים וחיילים ששמע מהגננת. בית המשפחה בקריית אתא הפך במהרה למעוז ישראלי, כשהוא משמר את ניחוחות המטבח הרוסי וצלילי השפה המוכרת, אך מתמלא בהדרגה גם בקולות של עברית ערה, בחדשות מהארץ ובתחושת השייכות העמוקה למקום החדש. דוד וטטיאנה עבדו קשה כדי לבסס את חייהם, כשהם מהווים דוגמה חיה לבניהם של נחישות, עמל ודבקות במטרה. הם התעקשו שילדיהם יקבלו את החינוך הטוב ביותר, ירכשו מקצוע וישתלבו באופן מלא בחברה הישראלית, תוך שמירה על הערכים שהביאו עמם מבית אבא.

שנות בית הספר היסודי היו עבור נזר תקופה של גילויים. הוא לא היה התלמיד שיושב בשורה הראשונה ומרים את ידו בכל שאלה, אלא ילד סקרן, שקט יחסית, בעל יכולת התבוננות חדה. הוא הקשיב היטב, הפנים את הנאמר, ורק אז, כשהיה בטוח בעצמו, היה מביע את דעתו. הוא אהב את שיעורי הספורט, את ההפסקות הארוכות בחצר שבהן התרוצץ עם חבריו, את התחרויות המאולתרות בריצה ובקפיצה. הוא בנה לעצמו חוג חברים נאמן, ילדים משכונות שונות בקריית אתא, שחלקו איתו את אהבתם למשחקי כדור, לרכיבה על אופניים ברחובות השקטים של העיר, ולטיולים רגליים בשדות שמסביב, תמיד מחפשים הרפתקה קטנה. הוא גילה עניין רב בטבע, לא רק בגינון או בחקלאות במובן המעשי, אלא בתצפית על ציפורים, בזיהוי צמחים, בהבנת מחזורי החיים סביבו. הוא היה יכול לשבת שעות על גבי שעות, להתבונן בנמלים עובדות, בפרפרים מרחפים, בתנועת העננים, וכבר אז ניכרה בו אותה סקרנות שקטה ואותה יכולת להתמסר לדבר מה במלוא תשומת הלב. בבית, הוא היה עוזר בשמחה, אם זה בסידור הבית, בקניות בסופר או בעזרה לאביו בתיקונים קטנים. הוא למד במהרה את ערך האחריות, לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי משפחתו, וכלפי הקהילה הקטנה שבה גדל. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל מעשיו דיברו בעד עצמם – הוא היה שם בשביל מי שהיה זקוק לו, מוכן להושיט יד, לתמוך, לעזור.

ככל שהתבגר, התעצבה אישיותו של נזר סביב ציר של יציבות פנימית, שקט נפשי וחוש אחריות חזק. שנות התיכון בקריית אתא היו עבורו תקופה של התמקדות. הוא לא נמשך לטרנדים חולפים או לדרמות נעורים מיותרות. הוא העדיף חברות עמוקה על פני חוגים חברתיים גדולים ושטחיים, שיחות כנות על פני רכילות, ופעילות גופנית על פני בטלה. הוא התגלה כספורטאי טבעי, עם כושר גופני גבוה וסיבולת מרשימה, תכונות שבזמנו נראו כהעדפה אישית, אך בדיעבד התגלו כהכנה מדויקת למסלול חייו. הוא בילה שעות במכון הכושר המקומי, רץ לאורך חוף הים של הקריות, וטיפס על הסלעים שבאזור הכרמל. הוא אהב את תחושת השרירים הדואבים אחרי אימון קשה, את דופק הלב המהיר, את האוויר הצח שמילא את ריאותיו. אלה היו רגעים של התמודדות עצמית, של פריצת גבולות אישיים, שהקנו לו ביטחון ביכולותיו וחיזקו את אמונתו בכוחה של התמדה. הוריו עקבו אחריו בגאווה, מבינים כי בנם הולך ומתעצב לכדי אדם בוגר, בעל עמוד שדרה איתן. הם ראו בו את השילוב הייחודי של שקט פנימי ועוצמה חיצונית, של נחישות ורגישות, של אהבה למשפחה וחיבור עמוק לארץ. בשיחות סביב שולחן השבת, שהפכו עם השנים למסורת קבועה, הוא היה מקשיב בעניין לדיונים על המצב במדינה, על האתגרים הביטחוניים, על חשיבות השירות הצבאי. הוא לא דיבר הרבה, אך מבטו העמוק והממוקד העיד על הקשבה פעילה ועל גיבוש דעות מוצקות. הוא הבין שחייו בישראל אינם מובנים מאליהם, ושיש מחיר לביטחון ולחירות. ההבנה הזו, יחד עם הערכים שהוטמעו בו מבית הוריו, הובילה אותו לבחירה ברורה ומוצקה: שירות קרבי משמעותי. הוא שאף להגיע ליחידה מובחרת, כזו שתדרוש ממנו את המיטב, שתבחן את גבולותיו ותאפשר לו לתרום באופן המשמעותי ביותר להגנת המדינה שאימצה אותו ואת משפחתו. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות, דרך להביע את הכרת התודה והשייכות העמוקה שלו למקום שהפך לביתו.

ההחלטה ללכת ליחידה קרבית מובחרת לא הפתיעה איש. נזר, עם כושר גופני מרשים ונחישות שקטה, היה מועמד טבעי. הוא התכונן לגיבושים ולמיונים בקפדנות, פיזית ומנטלית, דוחף את עצמו לקצה בכל אימון וריצה. כשהגיע צו הגיוס, ביום י"א באב תשפ"ב, 11 באוגוסט 2022, עמד נזר על מפתן הבקו"ם, לבוש חולצה לבנה וג'ינס, תיק על גבו, ולצידו הוריו ואחיו, עיניהם נוצצות מגאווה וחשש. הרגע שבו לבש את מדי הזית בפעם הראשונה היה רגע מכונן. מדי הצבא, שעד אז היו סמל מרוחק, הפכו לבשר מבשרו, לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא התגייס לחטיבת הקומנדו, יחידת אגוז – יחידה ששמה הלך לפניה, יחידה שנודעה בדרישותיה הבלתי מתפשרות, באימוניה הקשוחים ובלוחמיה המקצועיים. המסלול באגוז היה אינטנסיבי ומאתגר. ימים כלילות של אימונים פיזיים מפרכים – ריצות ארוכות עם משקלים כבדים, מסעות ניווט מתישים בשטח הררי, אימוני קרב מגע אינטנסיביים, ירי מדויק בכל תנאי שטח. הוא למד לחיות בתנאי שדה קשים, לישון תחת כיפת השמיים בגשם ובקור, לאכול מנות קרב כשהוא מותש, ולדחוף את גופו ונפשו מעבר לכל גבול מוכר. היו רגעים של שבירה, של עייפות בלתי נסבלת, של ספקות קטנים שחמקו פנימה, אך הוא תמיד מצא בתוכו את הכוח להמשיך. המחשבה על ביתו, על הוריו, על אחיו, ועל המדינה עליה נשבע להגן, דחפה אותו קדימה.

הוא מצא נחמה ותמיכה בחבריו ליחידה. באגוז, נוצרים קשרים עמוקים, בלתי ניתנים להתרה, קשרים של אחים לנשק שנלחמים יחד, סובלים יחד, וצוחקים יחד. הם הפכו למשפחה שנייה עבורו. בתוך הלחץ הבלתי פוסק של האימונים, הם מצאו רגעים של הומור, של שיחות נפש ארוכות בלילות שמירה, של עזרה הדדית בפתרון תקלות בנשק או בהכנת ציוד. נזר, עם שקט נפשי ורצינות עמוקה, הפך במהרה לדמות שסומכים עליה, לחבר שאפשר לספר לו הכל ולדעת שיקשיב באמת. הוא היה זה שתמיד דאג שאף אחד לא יישאר מאחור, שכולם יתאמנו כראוי, שכולם יאכלו וישתו. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו – את הקור רוח תחת אש, את יכולת ההסתגלות המהירה, את המנהיגות השקטה שהקרין. הוא התקדם בסולם הדרגות, והגיע לדרגת סמל ראשון, דרגה המעידה על ניסיון, מקצועיות ואחריות. הוא היה גאה במדיו, בסיכת היחידה, בתחושת השייכות למשהו גדול ממנו. כשהיה מגיע הביתה לחופשות קצרות, הוא היה מביא איתו ניחוחות של שטח, של עשן ושל בוץ, סימנים לחיים אחרים לגמרי. הוא היה מתיישב לשולחן, סופג את חום הבית, את שיחות הוריו, את צחוקו של אחיו. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו, אך עיניו סיפרו את הסיפור – את הקושי, את הגאווה, את הנחישות. הוריו היו רואים את השינוי שחל בו, את הגבר הצעיר והחזק שהפך להיות, ומלאו גאווה על הדרך שבחר בה.

השירות הצבאי של נזר נמשך לתוך תקופה סוערת במיוחד במדינת ישראל. הוא שירת בחטיבת הקומנדו, יחידת אגוז, בעת שאתגרי הביטחון של המדינה הלכו והתעצמו. לאחר אירועי השבעה באוקטובר 2023, כשהשמיים מעל דרום הארץ בער ודם נשפך ברחובות, וכשמדינת ישראל נכנסה למלחמת התקומה, השתנו פני המציאות לחלוטין. משימות היחידה הפכו דחופות יותר, הסיכונים גבוהים יותר, והאווירה כולה הייתה טעונה ודרוכה. נזר וחבריו ליחידה עברו מאימונים אינטנסיביים ללחימה מבצעית בפועל, כשהם נעים בין גזרות לחימה שונות, תמיד מוכנים לכל תרחיש. הוא ראה את חבריו נופלים, שמע את סיפורי הגבורה והזוועה, וחש את כובד האחריות על כתפיו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי, גופו ונפשו נכונים לכל משימה, למרות העייפות הבלתי נסבלת והגעגועים הביתה. הווטסאפ הפך לעורק החיים המקשר אותו למשפחתו. הודעות קצרות, תמונות חטופות, אימוג'ים מחויכים, רק כדי להרגיע את הוריו ולספר להם שהוא בסדר. "אני בסדר, אל תדאגו," כתב להם פעם אחר פעם, גם כשהיה עמוק בשטח, מקיף אותו רעש יריות ופיצוצים. הוא ידע כמה הם דואגים, כמה כל צפירה וכל ידיעה בחדשות קורעת את ליבם. הוא ניסה לחסוך מהם כל חשש מיותר, להעביר להם תחושה של ביטחון, של שליטה, גם כשבשטח הכול היה כאוס.

ככל שנקפו החודשים, התבהרה התמונה של האתגרים הביטחוניים בגבול הצפון. יחידת אגוז, כיחידה מובחרת המתמחה בלחימה בשטח מורכב, קיבלה משימות רבות באזור, כשהיא פועלת בלבנון, מעבר לגבול, במטרה להגן על יישובי הצפון ולסכל איומים. נזר וחבריו הכירו את השטח היטב, את התוואי ההררי, את הצמחייה העבותה, את הכפרים המעורבים. הם ידעו שכל צעד יכול להיות האחרון, שכל שיח יכול להסתיר מארב. המתח היה תמידי, החושים היו מחודדים עד כאב. ביום כ"ט באלול תשפ"ד, השני באוקטובר 2024, יצא נזר עם יחידתו למשימה מבצעית בדרום לבנון. הייתה זו משימה שגרתית יחסית, אך בשטח עוין, אין שגרתי באמת. הם נעו בשקט, בזהירות, כל לוחם יודע את מקומו, את תפקידו, את חשיבות התיאום המושלם. האוויר היה סמיך מלחות, ריח של אדמה רטובה וצמחי בר מילא את הנחיריים. השקט היה עמוק ומאיים, שקט שלפני סערה. לפתע, נשמע קול ירי בודד, ואחריו מטח שלם. האדמה רעדה, והאוויר התמלא באבק ובריח שריפה. היחידה נקלעה לקרב פתאומי, קצר ואינטנסיבי, מול חוליית אויב. נזר, כפי שהיה תמיד, פעל בקור רוח מוחלט. הוא השיב אש, חיפה על חבריו, נע ממחסה למחסה, כשהוא מבצע את תפקידו ללא היסוס. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שכל ירייה יכולה להציל חיים. בתוך המולת הקרב, בעודו מגן על חבריו ועל מולדתו, פגע בו קליע קטלני. הוא נפל במקום, בן עשרים ואחת בלבד.

הידיעה על נפילתו של נזר הכתה בקריית אתא כמו רעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל בשעת לילה מאוחרת, קצין העיר בדלת, הפנים הרציניות, המילים הקשות שחותכות את הלב. משפחת איטקין, שזה עתה החלה לנשום לרווחה על כך שנזר שרד חודשים ארוכים של לחימה, מצאה את עצמה מתמודדת עם האובדן הגדול מכולם. האוויר בביתם, שתמיד היה מלא חום וחיים, התמלא לפתע באלם ובכאב בלתי נתפס. סטאס, אחיו, הרגיש כאילו נקרע ממנו חלק מנשמתו. הוריו, טטיאנה ודוד, איבדו את בנם האהוב, את עתידם, את חלומותיהם. קהילת קריית אתא כולה התייחדה עם אבל המשפחה. נזר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין המקומי, תחת שמיים אפורים ובליווי מאות אנשים – בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים ואזרחים שהכירו אותו ואת סיפורו. הוא נקבר כשהוא עטוף בדגל ישראל, הסמל שאותו אהב ושעליו הגן בחייו ובמותו. מעל קברו הטרי, נשמעו הספדים כואבים, שסיפרו על נזר הילד השקט, הנער הנחוש, הלוחם האמיץ. הוא הועלה לדרגת רב-סמל לאחר נפילתו, הכרה נוספת במסירותו ובגבורתו.

נזר איטקין ז"ל השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של גבורה שקטה, של מסירות אין קץ ושל אהבת אמת לארץ ולעם. סיפורו הוא סיפורם של רבים מבני דורו – צעירים שהגיעו מכל קצוות תבל, או נולדו כאן, ובחרו להקדיש את חייהם להגנת המדינה, מתוך הבנה עמוקה של ערך החיים והחופש. הוא לא חיפש תהילה, לא ביקש שבחים. הוא פשוט עשה את מה שהאמין בו, את מה שהיה נכון בעיניו. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, חבר נאמן, לוחם עיקש, ובן אדם עם לב רחב. זכרו ימשיך לחיות בלבבות הוריו, אחיו, חבריו ובליבם של כל אלה שזכו להכיר אותו. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל, וסיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של האומה כולה – סיפור של אומץ לב, של הקרבה, ושל נחישות בלתי מתפשרת להמשיך לבנות, לחיות ולצמוח כאן, בארץ הזו, תמיד. נזר איטקין, הילד מאוקראינה שגדל להיות לוחם ישראלי, נצרב לנצח בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, כאחד מבניה האהובים והגיבורים ביותר. יהי זכרו ברוך.