נווה יאיר אסולין

בבאר שבע, עיר מדברית שטופת שמש, נולד נווה יאיר אסולין ביום כ"ח בשבט תשס"ג, שלושים ואחד בינואר שנת אלפיים ושלוש, ועם בואו לעולם מילא את ביתם של אושרית ושלמה באור נוסף. הוא היה ילד אמצעי, כרוך סביב אחותו הגדולה ספיר, וכבר בגיל צעיר ניכרה בו אותה תכונה מיוחדת של גשר אנושי, המקשר בין הקצוות, מתווך בעדינות בין הרצונות השונים של אחיו. אוויר הבית היה תמיד מלא בצחוקו המתגלגל, בקולות משחקי ילדות שובבים, ובשאלותיו הבלתי פוסקות ששיקפו נפש סקרנית וצמאה לידע. הוא לא היה מסתפק בתשובה קצרה, אלא חפר לעומק, מנסה להבין את השורש של כל דבר, את הסיבה שמאחורי כל מעשה, את המנגנון המפעיל את העולם סביבו. הוריו, אושרית ושלמה, צפו בו גדל, רואים בו כבר אז את ניצני האיש שיהיה – רגיש אך נחוש, בעל לב רחב ונפש פעלתנית.

את שנותיו הראשונות בילה נווה ברחובותיה המוכרים של באר שבע, בין חצרות הבתים שבהן שיחק עם חבריו, לבין ספסלי בית הספר היסודי המקומי, שם למד את אותיות האלף-בית ואת יסודות העולם. הוא לא היה תלמיד שקט או מופנם; קולו נשמע תמיד בדיונים בכיתה, דעותיו היו מגובשות ומנומקות, והוא לא חשש להביע אותן, גם אם הן חרגו מהקונצנזוס. לאחר מכן, המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "אמי"ת" בעיר, מסגרת ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול, ועיצבה בתוכו את הערכים של אהבת האדם ואהבת הארץ. בין כתלי הישיבה, הוא לא רק צבר ידע, אלא גם פיתח את יכולותיו החברתיות המפותחות, את רצונו העז לחבר בין אנשים, ולמצוא את המשותף גם כשנדמה היה שהפערים גדולים. הוא היה זה שתמיד חיפש את הילד הבודד בפינה, שפנה אל מי שנדמה היה שאינו חלק מהמעגל, והשתדל לכלול אותו, להפוך אותו לחבר, להרגיש שייך. הוא האמין בכל ליבו שאין אדם שראוי להרגיש לבד, וכי כל אחד הוא חלק בלתי נפרד ממעשה הרקמה האנושי.

כשהיה בן חמש-עשרה, עברה המשפחה ליישוב כרמית, לא רחוק מבאר שבע, שינוי שהביא עמו התחלה חדשה. נווה, שהיה כבר נער מתבגר, קיבל את המעבר באותה אופטימיות שאפיינה אותו. הוא המשיך ללמוד בישיבת "אמי"ת", ועם סיום שעות הלימודים, מצא את מקומו בשבט המקומי של תנועת הנוער "בני עקיבא". שם, בין חבריו החדשים והוותיקים, פרחה אישיותו המנהיגותית עוד יותר. הוא לא הסתפק בלהיות חניך; עד מהרה הפך למדריך, והעביר לחניכיו הצעירים את אותם ערכים של אהבת חינם, עזרה לזולת, ומסירות אין קץ. הוא היה המדריך שזכר כל שם, שראה כל ילד, שהתחבר לכל נפש. בפעולות התנועה, בימי הטיול בטבע, במפגשים השבועיים בחדר הפעילות – נווה היה עמוד התווך, זה שסחף אחריו את כולם, שדאג שהאווירה תהיה שמחה ומכילה, ושכל אחד ימצא את מקומו. הוא נטע בהם את האמונה בכוחה של קבוצה, בחשיבותה של ערבות הדדית, ובפשטות שבמעשה הטוב.

נווה היה נער חייכן, ששמחת החיים שלו הייתה מדבקת. הוא היה מלא באנרגיות טובות, שהיו פורצות ממנו כמו מעיין שופע, ומפיצות סביבו הילה של אופטימיות. הוא היה דעתן, אך לא כוחני; סקרן, אך לא פולשני. הוא רדף אחרי הצדק והאמת בכל מאודו, ולא היה מוכן לקבל עוול או אי-צדק. הוא ראה בכל אדם יצור ייחודי ובעל ערך, וביקש להוסיף טוב בעולם הזה, להפוך אותו למקום טוב יותר עבור כולם. הוא שאף לחבר בין אנשים, לא רק בין חברים קרובים, אלא גם בין אלה שחשבו אחרת ממנו, שהגיעו מרקעים שונים. הוא האמין בדיאלוג, בכוחה של הקשבה, וביכולת של בני אדם להתקרב זה לזה, גם מתוך שוני. הוא תמיד שם את האחר לפניו, רגיש לצרכיו, קשוב למצוקותיו. עזר לזולת מבלי לבקש תמורה, בחיוך ובפשטות. הוא הפיץ אהבת חינם אמיתית, כזו שאינה תלויה בדבר, ולא נתן לאף אחד בסביבתו להרגיש שונה, מוזר או לבד. זכורה במיוחד תקופה בה עזר לילד שעבר חרם בישיבה התיכונית; נווה לא היסס לרגע, לקח אותו תחת חסותו, שוחח איתו, שיתף אותו במשחקים ובשיחות, ובזכותו חזר הילד הזה למעגל החברתי, הרגיש שוב חלק. נווה לא ראה בכך מעשה יוצא דופן, אלא פשוט את הדבר הנכון לעשות, את מימוש הערכים שבהם האמין בכל ליבו.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר נווה להצטרף למכינה הקדם-צבאית הישיבתית "בית יתיר" שבדרום הר חברון. זו הייתה בחירה טבעית עבורו, שילוב של אהבתו העמוקה לארץ ישראל ולעם ישראל, יחד עם הרצון להתכונן לשירות צבאי משמעותי. בין נופי המדבר הקדומים, תחת שמיים זרועי כוכבים, הוא צעד במסעות רגליים מפרכים, למד תורה, התעמק בשאלות של זהות וייעוד, והתחשל פיזית ונפשית. המכינה הייתה עבורו כור היתוך, שבו התחדדו ערכיו, התחזקה אמונתו, וקיבל כלים להתמודדות עם האתגרים שעמדו בפניו. הוא נהנה לטייל ברחבי המדינה, מנגב עד גליל, מכיר כל שביל, כל פינת חמד, ומחובר בעבותות של אהבה לאדמה. הוא חלם להגן על הארץ הזו, על הנופים האלה, על האנשים שחיים בה, במסגרת שירות משמעותי בצה"ל. הוא ידע שזהו ייעודו, ודיבר על הגיוס עוד מגיל קטן, כשחשקה נפשו בתפקיד קרבי. הוא לא רצה לשמוע על שום דבר אחר, על שום חלופה. מתוך אהבה גדולה לארץ ולצבא, ידע שילך לקרבי, יהיה לוחם, גם במחיר כל כך כבד.

מעבר לכל אלה, הייתה בנווה נפש של אמן. הוא חלם להיות אדריכל, ללמוד אדריכלות אחרי השחרור ולבנות קריירה בתחום. הוא ראה בעיני רוחו בתים, מבנים, קווים וצורות, שיכולים להשפיע על חייהם של אנשים, להוסיף יופי ופונקציונליות לסביבה. רק בחג סוכות האחרון, כשהוא מוקף במשפחתו וחבריו, סיפר על תוכניותיו לעשות מסיבה גדולה אחרי שישתחרר, ואז יתחיל ללמוד אדריכלות. אלה היו חלומות שנגנזו, אבל באותו רגע, הם היו מלאי חיים, מלאי תקווה, משקפים את רוחו היצירתית והשואפת קדימה. הוא היה צעיר שופע הומור, לעיתים שטותניק, עם ברק בעיניים וחיוך תמידי על שפתיו, אבל ידע גם להיות בוגר ורציני כשהמצב דרש זאת. הוא היה "המבוגר האחראי" בקרב חבריו, זה שאפשר לסמוך עליו שיטפל בכל עניין, שימצא פתרון לכל בעיה, ושישמור על כולם. הוא היה לוחם במהותו, אדם חזק ומלא עוצמה, עם נפש רגישה ויצירתית של אומן, שילוב נדיר ומיוחד.

בשישה עשר באוגוסט שנת אלפיים ועשרים ושתיים, התגייס נווה לצה"ל. זה היה רגע של התרגשות עצומה, של הגשמת חלום ילדות. הוא לבש את מדי הזית בגאווה, תחושת שליחות עמוקה ממלאת את ליבו. הוא שירת כלוחם בגדוד שמשון (92) של חטיבת "כפיר", חטיבה המוכרת בפעילותה המבצעית האינטנסיבית. ימי הטירונות היו מאתגרים, פיזית ונפשית, אך נווה התמודד עימם באומץ ובנחישות. הוא היה בין הראשונים לרוץ, לדחוף, להתנדב לכל משימה. חבריו לצוות סיפרו שהיה מעורר השראה, תמיד שאף למצוינות ונהג לומר לכולם – "תהיו הכי טובים במה שאתם עושים". הוא לא רק אמר זאת, אלא גם יישם זאת בכל מעשיו, משפר את ביצועיו, לומד כל פרט, חותר להיות הלוחם הטוב ביותר שיכול להיות. הוא לא הסתפק במינימום הנדרש, אלא תמיד חיפש את הדרך להתעלות, לדחוף את עצמו ואת סביבתו קדימה.

גם בצבא, שמר נווה על אופיו הדעתן. הוא מעולם לא חשש להביע את דעתו בקול ובבירור, גם בפני מפקדיו, אם חש שהיא נכונה או תורמת. הוא עשה זאת תמיד בכבוד, מתוך רצון אמיתי לשפר ולייעל, ולא מתוך התרסה. הוא הקפיד לחבר בין כולם, לשמור על אווירה טובה בפלוגה, גם ברגעים הקשים ביותר. צחוקו וחוש ההומור שלו היוו לעיתים קרובות אתנחתא נחוצה מהמתח והעייפות. במהלך השירות, עבר הכשרה לתפקיד חובש קרבי, תפקיד שדרש אחריות עצומה, קור רוח, וידע רפואי נרחב. הוא ניגש לתפקיד זה באותה רצינות ומסירות שאפיינו אותו, מבין את המשמעות של הצלת חיים. מפקד הפלוגה שלו סיפר עליו שהיה "יחיד סגולה", אדם יוצא דופן, וכי ראה קודם את המדינה, אחר כך את חבריו, ורק אז את עצמו. מנהיגות הייתה טבעית עבורו; הוא תמיד התנדב ראשון לכל משימה, קטנה כגדולה, וסחף את כולם אחריו, תוך שהוא מקפיד לתמוך במי שמתקשה ומרים את רוחו. הוא לא השאיר אף אחד מאחור, דאג לכולם, מהחייל המנוסה ועד לחדש ביותר. היה לו לב רחום, מלא בחמלה לכל יצור חי, ורצון עז לדאוג לצרכיהם של כל סובביו. אחד החיילים ששירתו עמו סיפר שכשהגיע לפלוגה כחייל חדש, מפוחד ומבולבל, נווה היה זה שקיבל אותו בברכה, עם חיוך רחב ומילה טובה. הוא עזר לו להשתלב, הסביר לו כל מה שצריך לדעת, וגרם לו להרגיש חלק מהמשפחה החדשה במהירות.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשפ"ג, עשרים וחמישה באפריל שנת אלפיים ועשרים ושלוש, כתב נווה מילים עמוקות ומרגשות על מה זה להיות לוחם עבורו. הוא תיאר את שעות השינה המעטות, את הקשיים הפיזיים והנפשיים, את הדאגה לאימא בבית ואת הרצון להרגיע אותה, לומר לה שהכל בסדר. לצד הקשיים, הוא ציין רגעים יפים, כמו לחזור הביתה בסוף שבוע, לצאת מהאוטובוס בתחנה המרכזית ולקבל חיוכים וברכות מאנשים זרים, מבט של הערכה והכרת תודה שהיה מחמם את הלב. לבסוף, סיכם וכתב: "להיות לוחם זה לעשות מסעות בלי כוח בגוף, לחשוב על הדם שנשפך על האדמה הזאת כדי שנלך עליה ולקבל מזה כוח להמשך. להיות לוחם זה לדעת שאתה תמות בשביל החבר שלידך והוא בשבילך.... 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת', כי אם אנחנו לא נשמור על המדינה, אף אחד לא יעשה את זה". מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו, שיקפו את עומק מחויבותו, את תפיסת עולמו, ואת הנכונות הבלתי מתפשרת להקריב הכל למען חבריו ולמען המדינה. הוא הבין היטב את משמעות הקיום כאן, את ההיסטוריה השזורה באדמה, ואת המחיר הכבד ששולם כדי שנוכל לחיות בה בביטחון.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התעוררה מדינת ישראל לזוועה בלתי נתפסת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלי מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, שחר של שמחת תורה הפך לאפלה, והחלה מלחמה.

נווה היה בבסיס באותו בוקר שחור. עם פרוץ המלחמה, כשהחדשות המזעזעות החלו לזרום והבלבול היה רב, הוא לא נתן לייאוש להשתלט עליו. במקום זאת, הוא שלח סרטון עידוד לחבריו, קולו יציב ונחוש, אך עם נימה של דאגה בעיניו. בסרטון, הוא אמר: "המצב קשה אבל אין זמן להיות בדיכאון. בינתיים נשמור על קור רוח, נשפר את הציוד שלנו ונתכונן". מילותיו היו קריאה לפעולה, להכלה, להתארגנות מחדש. הוא ידע שברגעים כאלה, המנהיגות מתבטאת לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת לשמור על מורל גבוה, על אחדות ועל תחושת מטרה משותפת. הפלוגה שלו, כמו יחידות רבות אחרות, הוקפצה מיד. בתחילה, הוצב הגדוד שלו בגבול לבנון, כשהחשש מפתיחת חזית שנייה מצפון היה ממשי. נווה מילא את תפקידו שם, כמו תמיד, על הצד הטוב ביותר, ערני ומקצועי, אך בתוך ליבו בערה בו כמיהה עזה להצטרף ללחימה בזירה האינטנסיבית ביותר – רצועת עזה. הוא הרגיש ששם מקומו, שם הוא נדרש באמת.

כששוחח עם אביו, שלמה, שחשש מהיום בו ייכנס לרצועה, ביקש נווה להרגיעו, אך בדבריו נשמעה גם נחישות בלתי מתפשרת. "אבא, אל תדאג, אף אחד לא יפגע בי," אמר נווה, קולו רך אך בוטח. "אני פה כדי להגן על המדינה שלנו, העם שלנו. אם אני לא אעשה, מי יעשה?" השאלות הרטוריות הללו לא היו רק מילים; הן שיקפו את עומק תפיסת עולמו, את תחושת האחריות האישית שלקח על כתפיו. הוא לא ראה בעצמו רק חייל, אלא מגן, שומר, מישהו שייעודו הוא להבטיח את קיומם ובטחונם של בני עמו.

אחרי מספר חודשי לחימה בגזרות השונות, כשכל הזמן ליבו נמשך דרומה, הצטרף הגדוד של נווה לכוחות הלוחמים ברצועת עזה. זו הייתה תחושה של הגשמת ייעוד, של צלילה אל לב הסערה. נווה לחם באומץ ובגבורה, כשכל תנועה, כל ירי, כל צעד, מונע מרצון עז להחזיר את הביטחון למדינה, ומעל לכול – לאתר ולהציל חטופים. הוא נשא בליבו את תמונות הילדים והנשים שנחטפו, את כאב המשפחות, וזה העניק לו כוח בלתי נדלה להמשיך, גם כשהכוחות אזלו והעייפות איימה להכריע. הוא היה שם, עם חבריו, יחד עם כל העם, במאבק על הבית.

הלחימה בעזה הייתה מתישה, פיזית ונפשית. הגדוד יצא לפעילות שוטפת בגזרות אחרות, כדי להתארגן מחדש, לנוח מעט, ואז, בראשון בנובמבר 2024, נכנס לסבב לחימה שני ברצועה. נווה חזר לשם בידיעה מלאה של הסכנות, אך גם עם אותה תחושת שליחות שאינה מרפה. במהלך הפעילות הזו, רגע אנושי קטן ומרגש נחרט בזיכרונם של חבריו. חתולה נטושה, קטנה ופרועת פרווה, נצמדה לנווה. הוא, בעל הלב הרחום שאהב כל יצור חי, לא יכול היה להתעלם ממנה. הוא טיפל בה, האכיל אותה מחלקו הדל, ואימץ אותה. היא הפכה לסמל קטן של תקווה, של חיים, של חמלה, בתוך התופת וההרס. נווה, הלוחם העוצמתי, מצא זמן ואהבה לדאוג ליצור חסר ישע, והראה בכך את עומק נשמתו הרגישה.

ביום שני, האחד עשר בנובמבר 2024, יום י' בחשוון תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית בעיר בית לאהיה שבצפון הרצועה, התרחש הנורא מכל. הכוח של נווה נע בתוך הסמטאות ההרוסות, ערני לכל תנועה, לכל צל. לפתע, נורה טיל RPG לעברם, פילח את האוויר המתוח בפס קטלני של אש ועשן, ופגע בכוח פגיעה ישירה. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים. נווה יאיר אסולין נהרג במקום. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו, כשעוד חודשיים בדיוק היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים ושניים. קולו שנדם, חיוכו שנעלם, העתיד שנגנז – הכל ברגע אחד נורא.

ההודעה הגיעה למשפחה כמו רעם ביום בהיר. תאיר יפרח, בת דודתו, סיפרה על הציפייה המורטת עצבים לכל שיחת טלפון ממנו, לכל הודעה שבה יאמר שהוא בסדר. עבר הרבה זמן מאז יצר קשר בפעם האחרונה, והמשפחה החלה להבין שמשהו לא בסדר, אך לא רצתה להאמין. הכאב היה קורע לב. נווה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, עיר הולדתו, כשהוא מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, ואזרחים שבאו לחבק את המשפחה וללוות את הגיבור בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אושרית ושלמה, ואחים כואבים, ספיר ויהב, שבליבם נפער חלל עצום. לאחר נפילתו, הועלה נווה מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

נווה השאיר אחריו מכתב מרגש, לו נתן את הכותרת "היום שאחריי". מכתב זה, שנכתב מתוך תחושה עמוקה של אחריות ושל הבנה של הסכנות האורבות, הפך לצוואה רוחנית, למסר של תקווה ואהבה. וכך כתב במכתבו: "אם קראתם את זה כנראה שהגרוע מכל קרה, אבל תדעו באמת בלב שלם, אני גאה במה שעשיתי ולא מתחרט לרגע, וחושב שזו זכות גדולה להמשיך את דרך אבותינו בארץ ישראל ולהילחם עבור האדמה הזאת... אל תשקעו בעצב כי אני במקום טוב יותר...". מילותיו אלה שיקפו את עומק אמונתו, את תחושת השייכות ההיסטורית והלאומית שלו. הוא לא ראה במעשיו קורבן לשווא, אלא המשך טבעי לשרשרת דורות של מגנים על הארץ הזו, זכות עצומה שמעטים זוכים לה.

אך מעבר לכך, המכתב נשא בקשה חמה, קריאה נוקבת לאהבת חינם, לחיבור אנושי, לחיים מלאים: "יש לי בקשה מכל הקרובים שלי – משפחה, חברים וכל עם ישראל – תהיו טובים אחד לשני, תאהבו יותר, תהיו יותר חברים, תהיו יותר סבלניים, תהיו אנשים טובים יותר כלפיכם וכלפי הסביבה... תחייכו, תצחקו, תאהבו ותנצלו כל רגע בחיים, כי חיים פעם אחת וזו לא קלישאה, זו האמת האמיתית...". מילים אלו, שנכתבו מתוך ההבנה העמוקה של ערך החיים והצורך לחיות אותם במלואם, הפכו למגדלור עבור רבים. זו הייתה תמצית אישיותו של נווה – אהבת אדם, אופטימיות בלתי נגמרת, והקריאה לחיות חיים משמעותיים.

אימו, אושרית, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עוצמת האהבה והגעגוע. "לא אדבר עליך בלשון עבר, אתה ילד של ההווה. חי את היום וחי את הרגע. ילד שאוהב את הבריות, תמיד מוקף בחברים. לב של רגישות וחמלה... השמחה שלך, כיבוד ההורים שלך, הם שנתנו לנו חיים". היא תיארה אותו לא כזיכרון רחוק, אלא כנוכחות חיה, כרוח שעדיין שורה סביבם, רוח מלאה שמחה, אהבה וכבוד. חברו הטוב, שליו, כתב עליו: "הסיפורים שיש לי ולך אפשר לכתוב עליהם ספר, סיפור מצחיק, שטותי, בוגר ובעיקר חברי... תמיד דאגת שאף אחד לא יישאר מאחור ושכולם ירגישו משפחה ביחד, והרצון שלך לתת לכולם כל דבר שיעשה להם רק חיוך קטן אפילו, זה היה משהו קטן מתוך כל כך הרבה דברים שגרמו לי להיות גאה באיזה חבר יש לי לחיים... אני אוהב אותך ואוהב אותך לנצח אחי, שמור לי מקום שם למעלה כי כשיגיע זמני אני ארצה מקום לידך". מילותיו של שליו, מלאות כאב וגעגוע, שיקפו את הקשר העמוק, את האחווה הבלתי מתפשרת, ואת ההבטחה להמשיך את דרכו של נווה, גם אם הוא אינו עוד כאן.

מורשתו של נווה יאיר אסולין ז"ל החלה להדהד ברחבי העולם עוד לפני שהאבק שקע. מכתבו "היום שאחריי" תורגם לשפות רבות וצוטט במקומות רבים, בין היתר על ידי ראש העיר באר שבע, רוביק דנילוביץ', בכנס בו השתתף בארצות הברית. משפטים מתוך המכתב הודפסו על סטיקרים ועל חולצות, והפכו לסמל של תקווה, אהבה ואחדות בעת מלחמה. ספר תורה נכתב לעילוי נשמתו, סמל לנצחיות רוחו ולכוחה של המסורת. תלמידי ישיבת "אמי"ת" שבה למד, הקימו עמדת הנחת תפילין לזכרו, קוראים לעוברים ושבים לעצור לרגע, להתחבר, ולהתפלל. בתנועת הנוער "בני עקיבא", שבה היה מדריך אהוב, הוקדש חודש שלם של פעילויות לזכרו. חניכים הדביקו לרכבים פתקים עם המשפט "שיהיה לך יום טוב!" ברוח המכתב שהשאיר, מפיצים את חיוכו ואת המסר האופטימי שלו ברחובות. בנוסף, הם ביקרו חיילים פצועים בבתי חולים, חילקו להם מארזי מתנה, ערכו הפרשות חלה, הכינו חלות לנשות המגויסים שלחמו בחזית, ולמדו משניות לעילוי נשמתו. כל אלה היו מעשים קטנים וגדולים של חסד, של נתינה, של אחדות, שהמשיכו את דרכו של נווה, שהיה כל כך חשוב לו להוסיף טוב בעולם.

ביום המעשים הטובים שצוין במרץ 2025, יזמה עיריית באר שבע הקמת "קיר השראה" לזכרו, עליו הוזמנו תושבי העיר לכתוב משפטי השראה אישיים, במטרה להפיץ תקווה, חוסן ושמחה. הקיר הזה, הנושא את שמו של נווה, הפך לנקודת מפגש, למקום שבו אנשים יכולים לשאוב כוח ולהתחבר לרוח הנתינה והאופטימיות שאפיינה אותו. עמודי הנצחה נפתחו לו באינסטגרם תחת השם remember_nave_yair_asulin, וכן באתר memoriz.plus, שם ממשיכים לספר את סיפורו, לשתף זיכרונות, ולהשאיר את חיוכו ורוחו חקוקים בלבבות. נווה יאיר אסולין לא נפל לשווא. הוא הותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם צוואה רוחנית, קריאה לאהבת חינם, לאחדות, לשמחה, ולחיים מלאי משמעות. סיפור חייו, שהיה קצר אך עשיר ומשמעותי כל כך, מהווה השראה לכולנו, תזכורת נצחית לכוחה של הרוח האנושית, ולמחיר היקר ששולם למען קיומה של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.