נוה אלעזר לקס

השמש של בוקר קיצי שטפה את חלונות הבית בפתח תקווה, ממלאת את החדר באור רך ובן חום. ביום כ"ב בסיוון תשס"ב, השני ביוני 2002, נולד שם נוה אלעזר לקס, והביא איתו משב רוח רענן של חיים אל ביתם של עפרה ונועם. הוא היה תינוק חייכן, שקט וסקרן, שעיניו הגדולות כבר אז הבטיחו עולם שלם של תגליות. עד מהרה עברה המשפחה ללוד, עיר שעם השנים הפכה להיות חלק בלתי נפרד מזהותו, מקום שבו שורשיו ננעצו עמוק, והיא תמיד תישאר עבורו בית, תמיד תהיה בלב ליבו.

בבית הזה, שפעמו בו חיים תוססים, גדל נוה לצד חמישה אחים ואחיות – עמיחי, ראשית, יהודה, מעיין והדס. הוא היה הבכור, או אולי, כפי שסיפרו בני הבית בחיוך, "הכוכב", זה שתמיד היה במרכז העניינים, המנוע שמניע את כולם קדימה. כבר כילד קטן, היה בו משהו מיוחד, תערובת של שובבות אינסופית, סקרנות בלתי נדלית ואנרגיה מתפרצת. הוא היה זה שתמיד הגה את הרעיונות למשחקים הכי פרועים בחצר, זה שארגן את מסעות ה"גילוי" בחורשה הסמוכה, ותמיד דאג שכל האחים יהיו חלק, אף אחד לא נשאר מאחור. קול צחוקו המתגלגל היה פסקול קבוע בבית, מתערבב עם רעש הכלים במטבח כשאמו עפרה הכינה את ארוחות הערב, ועם שיחותיו השקטות יותר של אביו נועם, שהקשיב לו תמיד בסבלנות. הוא למד מהם את ערך המשפחה, את החשיבות של להחזיק אחד את השני חזק, ולדעת שהבית הוא תמיד עוגן, גם כשהים סוער.

ככל שגדל, התפתחה בו אותה רוח מנהיגות טבעית שאפיינה אותו כל כך. לא הייתה זו מנהיגות כוחנית, אלא כזו שנובעת מתוך טוב לב, מתוך היכולת לראות את כולם, להבין את צרכיהם, ולרצות לעזור. הוא היה זה שהכין את שיעורי הבית עם אחותו הקטנה כשהתקשתה, זה שארגן ימי כיף לאחים הקטנים יותר כשההורים היו עסוקים, ותמיד ידע להפיג את המתח בבדיחה או במילה טובה. החיוך שלו היה קסם מהלך, רחב וכובש, כזה שהיה מסוגל להמיס כל כעס ולהפיח רוח חיים גם ברגעים הכי אפורים. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אך הוא תמיד מצא אותו, כי האור פשוט הקרין ממנו החוצה. הוא אהב לנגן, ומנגינות של שירים ישראלים ישנים מילאו לעיתים קרובות את חלל הבית, כשהוא יושב על הכורסה, אצבעותיו מרפרפות על מיתרי הגיטרה, וקולו הערב מתמזג עם הצלילים. השירים האלה, שהכילו בתוכם את נשמת הארץ, דיברו אליו עמוק, וחיברו אותו לסיפור של עם ישראל, לסיפור של הבית הזה, שהיה כל כך יקר לו.

שנות הנעורים של נוה היו רוויות בעשייה ובחיפוש בלתי פוסק אחר צדק. הוא לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים כשראה עוול או כשחש שמישהו זקוק לעזרה. הוא היה אידיאליסט בנשמתו, כזה שמאמין ביכולת של כל אחד ואחת לחולל שינוי, ומוכן להשקיע את כל כולו כדי שזה יקרה. הוא היה מעורב בפרויקטים קהילתיים שונים בלוד, עיר שבה עוני ופערים חברתיים היו קיימים לצד קהילות חזקות. הוא לא פחד ללכלך את הידיים, ולא חשש מעבודה קשה. הוא ארגן ולקח חלק בשיפוץ שכונות לנזקקים, מה שהתבטא לא רק בצביעת קירות או תיקון גגות, אלא גם בשיחות עם התושבים, בהקשבה לסיפוריהם, ובהענקת תחושה של כבוד ושייכות. ידיו, שידעו לנגן בגיטרה בעדינות, ידעו גם להניף פטיש, לערבב מלט, ולבנות פרגולות שיתנו צל והגנה למשפחות שזקוקות לכך. אלה לא היו רק פרגולות מעץ, אלא סמל קטן של תקווה, של אכפתיות, של מישהו שראה אותם. הוא היה מגיע לבתים בשעות הבוקר המוקדמות, עם כוס קפה ביד וחיוך על הפנים, ומברך את הדיירים ב"בוקר טוב" מלא בכוונה, כאילו הוא אחד משלהם. הריחות של עץ טרי וצבע התערבבו באוויר, יחד עם תחושת הסיפוק שעלתה בו בכל פעם שראה פרויקט כזה קורם עור וגידים, משנה חיים של אנשים.

מעבר לעשייה הפיזית, נוה היה גם איש רוח ומחשבה. הוא דאג לחברים מהשכבה, עזר להם בלימודיהם לקראת הבגרויות, השקיע בהם שעות ארוכות של הסברים, תרגולים ותמיכה. הוא לא ויתר לאף אחד, אבל תמיד עשה זאת באהבה ובסבלנות, מתוך אמונה ביכולת של כל אחד להצליח. בתקופת הקורונה, כשהעולם כולו נכנס לסחרור של אי וודאות ובידוד, הוא מצא דרך נוספת לתרום. הוא היה ראש חמ"ל נפגעים במכינה הקדם צבאית בה למד, תפקיד שדרש ממנו אחריות רבה, ארגון, ובעיקר – אמפתיה. הוא היה הכתובת לחבר'ה שהיו בבידוד, אלה שנדבקו, אלה שחששו, ותפקידו היה לסייע להם בכל הנדרש, לדאוג לצרכיהם הפיזיים והנפשיים כאחד. הוא ארגן משלוחי אוכל, דאג לשיחות טלפון, ובעיקר, העניק תחושה של עורף תומך, של מישהו שאכפת לו. הוא עשה הכל עם חיוך, עם קלילות שוברת קרח, גם כשהמצב היה מתוח וכבד.

אבל נוה לא היה רק עשייה ורצינות. הוא ידע גם "לעשות הרבה מאוד שטויות", כפי שסיפרו בני משפחתו וחבריו. הוא היה הליצן של החבורה, זה שתמיד ימצא את הדרך להצחיק, להקל את האווירה, ולגרום לכולם לחייך גם ברגעים קשים. הוא היה קורע מצחוק, עם חוש הומור חד ושנון, ותמיד ידע איך לאלתר סיטואציות משעשעות שיישמרו בזיכרון. מיכה ארז, חברו הטוב, סיפר עליו כ"איזה עלם חמודות", "המסור, המצחיק, השטותניק". הם עשו יחד מסעות ארוכים בשביל ישראל, אלף קילומטרים של צעדים, של שיחות, של נופים עוצרי נשימה ושל רגעים בלתי נשכחים. נוה היה הנווט המצוין של החבורה, זה שהכיר את הארץ כמו את כף היד, לא רק את השבילים המסומנים, אלא גם את הסיפורים שמאחורי כל עץ, כל סלע, כל עין מים. הוא אהב את הארץ אהבה עמוקה ופשוטה, לא אהבה מליצית או מורכבת, אלא אהבה שנובעת מתוך המגע הבלתי אמצעי עם האדמה, עם הנוף, עם האנשים. בטיולים האלה, עם תרמיל על הגב ונעליים מאובקות, הוא חש את החיבור העמוק ביותר לשורשיו, לעם שלו, למדינה שעליה חלם ושאותה רצה לבנות ולשמור. שקיעות כתומות מעל הרי אדום, רוח קרירה נושבת בפסגות הגליל, ריח של צמחי תבלין בשביל – כל אלה היו חלק מהחוויה שלו, וכל אלה נצרבו עמוק בזיכרונו ועיצבו את נפשו.

אל חייו של נוה נכנסה גם שני, בת זוגו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מעולמו. הוא היה עבורה בן זוג רומנטי, אך גם כזה שיודע לעשות הרבה שטויות, שמעניק לה חיוך בכל רגע, וממלא את חייה בשמחה ובאהבה גדולה. הקשר ביניהם היה קשר של עומק ושל קלילות גם יחד, שילוב של שיחות נפש ארוכות ושל צחוק מתגלגל על דברים קטנים. הוא ידע להפתיע אותה במחווה רומנטית, לכתוב לה פתק קטן, להביא לה פרח שקטף בדרך, או פשוט לחבק אותה חזק ולומר לה כמה הוא אוהב. היא הייתה עדה לשובבותו, לכוחו, לצניעותו, וגם לרגישות העצומה שהסתתרה מאחורי החזות החזקה.

לאחר המכינה, הגיע הרגע שבו נוה הגשים את אחד מחלומותיו הגדולים: הוא התגייס לצה"ל ב-8 באוגוסט 2021. בתחילה, שירת בחיל המודיעין, שם למד את רזי עולם המידע והטכנולוגיה, פיתח יכולות חשיבה אנליטיות וחדות. אך ליבו משך אותו למקום אחר, למקום שבו יוכל לתרום באופן פיזי ומשמעותי יותר להגנת המדינה. הוא חלם על יחידה מובחרת, כזו שתאתגר אותו עד קצה גבול היכולת, יחידה שתדרוש ממנו את כל כולו. הוא שאף לסיירת מטכ"ל, היחידה המיוחדת ביותר בצה"ל, והחל את מסלול המיון המפרך. המסלול דרש ממנו כוחות נפשיים ופיזיים אדירים. ימים ולילות של אימונים תחת לחץ, מסעות ארוכים עם ציוד כבד, מבחני כושר גופני ואינטלקטואלי שאין כדוגמתם. הוא נדחף שוב ושוב אל הקצה, ובכל פעם מצא בתוכו את הכוחות להמשיך, לדחוף עוד קצת, לא לוותר. הוא היה מהיר וחזק, אבל מעל הכל – הייתה לו נחישות בלתי מתפשרת ואומץ לב שקט. סא"ל ד', סגן מפקד סיירת מטכ"ל, יספר לימים על ההתפתחות המדהימה שלו, על הביקורת העצמית שאפיינה אותו, ועל הדרך האינטליגנטית והמקורית שבה פתר כל מהמורה וכל קושי. נוה לא רק עבר את המיונים, הוא הצטיין בהם, והפך ללוחם בסיירת מטכ"ל – הלוחם הראשון מלוד שהגיע ליחידה המהוללת הזו. זה היה הישג עצום, אך הוא נשא אותו בצניעות אופיינית. לא התרברב, לא התהדר, פשוט עשה את מה שחשב שנכון וחשוב. הוא ידע שמדובר באחריות כבדה, והיה נכון לשאת אותה על כתפיו. הוא היה לוחם וחובש ביחידה, שילוב שמעיד על יכולותיו המבצעיות והאנושיות כאחד – לדעת להילחם בעוז, וגם לדעת להעניק עזרה ראשונה ולהציל חיים.

בתוך המסגרת הצבאית התובענית, נוה המשיך להיות נוה – המצחיק, המנהיג, הרגיש, זה שדואג לחבריו. הוא יצר קשרים עמוקים עם הלוחמים סביבו, שהפכו למשפחה שנייה. הטירונות הקשוחה, האימונים המפרכים, היציאות המעטות הביתה – כל אלה חיזקו את הקשרים האנושיים ביחידה. הוא היה זה שמרים את המורל אחרי יום קשה, זה שמספר בדיחה כשכולם עייפים ומיואשים, זה שיודע להקשיב לחבר שקשה לו. הוא היה גיבור מעצם היותו אדם, אדם עם עמוד שדרה ערכי ומוסרי איתן, שהאמין בצדק ובטוב, ופעל על פיהם בכל רגע ורגע. הקשר עם משפחתו נשאר חזק ואיתן. הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לחזור הביתה, ללוד, לחבק את הוריו, לצחוק עם אחיו ואחיותיו, ולבלות עם שני. הוא היה מחובר בעבותות אהבה למשפחה, כפי שאביו נועם ספד לו, והקשר הזה העניק לו כוח ותמיכה גם בימים הקשים של השירות.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. השמש זרחה גם אז, מעל שמי לוד, מעל שמי ישראל, אבל את האור הזה עתיד היה לכסות צל כבד מנשוא. נוה, כמו רבים מחבריו ליחידה ולצבא, היה בחופשת שבת. הבוקר התחיל כמו כל בוקר שבת רגיל, עם השקט המיוחד הזה ששורר באוויר. אולי ישן עד מאוחר, אולי שתה כוס קפה עם שני, אולי תכנן לבלות את היום עם המשפחה. אבל השקט הזה נשבר באחת. סביב השעה שש וחצי בבוקר, החלו להגיע דיווחים ראשונים על חדירת מחבלים, על ירי רקטות בלתי פוסק, על אירועים חריגים בעוטף עזה. הודעות וואטסאפ החלו לזרום במהירות, מבלבלות, לא ברורות. הקבוצות הצבאיות התחילו לגעוש. תוך דקות ספורות, הפך השקט לבהלה, הבלבול למשבר לאומי. הטלפון של נוה צלצל. הקפצה. יחידה. דרוש.

הוא לא היסס לרגע. בלי לשאול שאלות מיותרות, בלי לחשוב פעמיים. איש של עשייה, של ערכים, של מעשים. הוא ארגן את הציוד שלו במהירות, בתנועות מדויקות של לוחם מיומן. הבית, שהיה עד לפני רגע מקום של מנוחה ושלווה, הפך למרכז הכנה למלחמה. מבטים חטופים עם שני, עם בני המשפחה שהתעוררו לקול הבהלה, מבטים שהיו מלאים בדאגה, באהבה, וגם בהבנה שאין ברירה. כששאלו אותו לאן הוא הולך, מתוך חשש ורצון לדעת, ענה בפשטות ובנחישות שאפיינה אותו: "איפה שצריך אותי, שם אני אהיה". לא הייתה זו אמירה מליצית, אלא עובדה פשוטה של הוויה. הוא ידע את ייעודו, ידע את מקומו, וידע שחייבים לצאת להגנת הבית, להגנת העם.

הוא יצא לדרך, אל הלא נודע. הדרך דרומה, אל עוטף עזה, הייתה גיהנום. כבישים חסומים, רכבים שרופים, גופות פזורות לאורך הדרך, מחבלים אורבים בכל פינה. נוה וכוחו נתקלו בהם שוב ושוב. אלה היו קרבות קשים, פנים אל פנים, בלתי פוסקים. האוויר התמלא בריח שרוף, בצעקות, ביריות. נוה, כלוחם וחובש מיומן, נלחם באומץ לב עילאי, מחסל עשרות מחבלים בדרכו, תוך שהוא מגן על חבריו ועל חייהם של אזרחים תמימים. הוא נע במהירות, בכוח, בנחישות, תכונות שאפיינו אותו תמיד והגיעו לשיאן ברגעי האמת האלה. כל צעד שלו היה מכוון למטרה אחת – להגיע אל האזרחים הנצורים, להציל אותם, להשיב את הסדר.

לאחר קרבות תופת בדרך, הצליחו נוה והכוח שלו להיכנס לקיבוץ בארי, אחד מהיישובים שהותקפו באכזריות הגדולה ביותר. המראה שנגלה לעיניהם היה מחריד: בתי הקיבוץ עולים באש, גופות מפוזרות, זעקות לעזרה. הכאוס היה מוחלט. נוה, שהיה חלק מכוח חילוץ והגנה, נכנס עם חבריו פנימה. בתוך התופת הזו, ניתנה לו האפשרות להישאר לשמור על צירי הכניסה, תפקיד חשוב וקריטי בפני עצמו, שנותן מעטפת ביטחון לכוחות הנכנסים. אך נוה, בנשמתו הלוחמת והמנהיגה, לא היה מסוגל להישאר מאחור. הוא רצה להמשיך להילחם, להגיע אל לב העשייה, אל האנשים הנצורים בבתיהם. הוא התנדב להיכנס ראשון לבתים, לטהר אותם ממחבלים, לפתוח את הדרך לחילוץ. הייתה זו החלטה אמיצה, שנובעת מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך רצון עז להציל חיים, גם במחיר סיכון עצמי. הוא היה "השפיץ של הקבוצה", כפי שכינה אותו חברו מיכה, ותמיד רצה להיות בחוד החנית, במקום שבו נוכחותו נדרשת ביותר.

באחד הבתים בבארי, בית שהיה עד לפני שעות ספורות בית של משפחה, מקום של חום וחיים, נוה פעל בתוככי התופת. הוא חיפה על חבריו, מקדם אותם בזהירות, מטהר את החללים. הוא היה מרוכז במשימה, עיניו סורקות כל פינה, אצבעו על ההדק, אוזניו קשובות לכל רחש. מתוך שיח שקט, שהיה עד לפני רגע חלק מהגינה הפסטורלית של הקיבוץ, ירה מחבל שלושה כדורים. הכדורים פגעו בנוה. הוא נפל במקום. בן עשרים ואחת בנופלו.

מותו של נוה היה מהיר, אך משמעותו הייתה עצומה. ברגעיו האחרונים, במותו, הוא הציל את חיי הלוחמים שהיו איתו. הוא שימש כמגן, כחומה אנושית, שאפשרה לחבריו להמשיך לפעול, להמשיך להילחם, להמשיך להציל. האומץ והנחישות שאפיינו אותו כל חייו, הגיעו לשיאן ברגעים המכריעים ההם. סא"ל ד', סגן מפקד סיירת מטכ"ל, ספד לו: "הסתערת באומץ הירואי על המחבלים הארורים ובגבורתך הצלת חיים של תושבים בבארי". מילותיו של מפקדו מהדהדות את האמת המרה והמפוארת גם יחד: נוה לא נפל לשווא. הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי משימתו, תוך כדי הצלת חיים.

הידיעה על נפילתו של נוה הגיעה ללוד והכתה במשפחתו כרעם ביום בהיר. הבית, שעד לפני שעות ספורות היה רועש מצחוקו ונוכחותו, נדם לפתע. השקט שנפל עליו היה כבד מנשוא, שקט שטרם הכירו. הכוכב של הבית, המצחיק, המשמח, המנהיג – נעלם. אבל לא נמוג. הכאב היה חד, צורב, בלתי נתפס. ההורים, עפרה ונועם, חמשת אחיו ואחיותיו – עמיחי, ראשית, יהודה, מעיין והדס, ובן זוגו, שני, נותרו עם חלל עמוק בלב. חלל ששום מילה לא תוכל למלא, שום נחמה לא תוכל להפיג. אבל יחד עם הכאב, עלתה גם גאווה עצומה. גאווה על הילד, על האח, על בן הזוג, שהיה כל כך הרבה דברים עבור כל כך הרבה אנשים. גאווה על גבורתו, על מסירותו, על אהבת הארץ והעם שפעמה בו.

נוה אלעזר לקס הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בלוד, העיר שאותה כה אהב ושבה גדל. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי לוד, ואזרחים מכל קצוות הארץ שבאו לחלוק כבוד. קולות ההספדים התערבבו באוויר עם בכיות שקטות ועם נשיבת הרוח. אביו, נועם, ספד לו במילים קורעות לב, שציירו את דמותו המורכבת והמיוחדת: "היית שובב ואמיץ, שואף קדימה, חזק ויצירתי. היית מחובר ללוד. שמחת ואהבת לשרת את המדינה שלנו. היה לך חיוך יפה ומיוחד. ומעל כולם רגישות ומנהיגות. תכונות שהיו אצלך יחד, דרות בכפיפה אחת בצורה מיוחדת. היית מחובר בעבותות אהבה למשפחה". מיכה ארז, חברו, כתב עליו: "השפיץ של הקבוצה. אהוב החברים. המסור. המצחיק. השטותניק. כמה אהבתי אותך!". סא"ל ד', סגן מפקד סיירת מטכ"ל, סיכם את תרומתו ואת מורשתו: "תודה על הזכות לפקד עליך ולהילחם לצדך למען עם ישראל". לאחר נפילתו, הועלה נוה מדרגת סמ"ר לדרגת סגן, כהכרה והוקרה על גבורתו ומעשיו.

מורשתו של נוה אלעזר לקס אינה רק סיפור של גבורה צבאית ברגע אחד של אמת, אלא סיפור חיים שלם של נתינה, של אהבה, של צדק ושל רוח אנושית שאין לה גבול. הוא השאיר אחריו לא רק חלל עצום, אלא גם שביל של אור, של השראה. חיוכו המיוחד, צחוקו המתגלגל, ידיו שידעו גם לנגן וגם לבנות, ליבו שפעם למען הזולת – כל אלה יישארו חקוקים עמוק בזיכרונם של כל מי שהכירו אותו. הוא היה מנהיג אמיתי, לא בגלל תואר או דרגה, אלא בגלל האישיות שלו, בגלל היכולת שלו להוביל באהבה, ברגישות ובדוגמה אישית. הסיפור שלו הוא חלק מסיפורה של מלחמת התקומה, מלחמת "חרבות ברזל", שבה עם ישראל עמד שוב מול איום קיומי, ושבה מיטב בניה ובנותיה קמו להגן על הבית. נוה היה אחד מהם, גיבור שצמח מתוך המציאות הישראלית, מתוך הערכים שספג בביתו בלוד, מתוך אהבתו העצומה לארץ ולעם. זכרו ופועלו מהווים נר תמיד, זיכרון חי ונושם, שמלמד אותנו על משמעותה האמיתית של גבורה – גבורה שנובעת מתוך אנושיות, מתוך בחירה חופשית להגן על מה שיקר לנו מכל, גם במחיר היקר ביותר. שמו, נוה אלעזר לקס, ייזכר לעד, כסמל לאומץ, לנתינה, ולאהבה בלתי מתפשרת לארץ ישראל ולעם ישראל. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה, קולו ממשיך להישמע, חיוכו ממשיך להאיר.