נתיב קוצרו

בירושלים נולד נתיב, בנם הצעיר של אסתר וחגי, והביא איתו משב רוח רענן לביתם שכבר היה מלא באהבה עם נופר וכפיר, אחיו הגדולים. זכור היטב הרגע שבו הניחו אותו, תינוק רך וקמוט, בעריסתו שבמעלה אדומים, העיר שבה יגדל ויתעצב. כבר אז, בחודשים הראשונים לחייו, ניבט ממנו ניצוץ מיוחד, חיוך קטן שהיה מבשר את אורו הגדול שיאיר את דרכם של רבים. הבית ברחוב השקד היה מקום חם ותוסס, ריח תבלינים עדין נישא באוויר מהמטבח של אסתר, וצחוקם של הילדים מילא את החלל כשאבא חגי חזר מהעבודה. נתיב גדל כבן זיקונים, ילד שכל תנועה שלו הייתה קופצנית, מלאת שמחה מתפרצת, תמיד עם ברק בעיניים המבטיח הרפתקה קרובה.

שנות הילדות במעלה אדומים היו שזורות בריחות האבק אחרי גשם, בצעקות משחק של כדורגל במגרש השכונתי, ובקריאות "אמא, אני רעב!" שנשמעו מן החצר. נתיב, ילד חייכן וכיפי, היה נוהג לרדת עם כפיר אחיו בשבתות אחר הצהריים למטה, אל מגרש האספלט המאובק, שם נאספו כל ילדי השכונה. הם היו משחקים שעות ארוכות, בועטים בכדור תחת השמש המלטפת, בונים בחול מחנות דמיוניים שהיו ממלכות שלמות, וקולו המתגלגל של נתיב היה נשמע תמיד מעל כולם, מסחף את חבריו לצחוק אינסופי. הוא לא היה רק ילד שמשחק; הוא היה רוח חיה, נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. גם כשהיו מריבות קטנות, כפי שקורה בין ילדים, נתיב היה זה שתמיד מצא את הדרך ליישר את ההדורים, בפרצוף מצחיק או בהערה שנונה שהפכה את הכעס לשעשוע. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, וגם שם, בין ספסלי הכיתה ובהפסקות הרועשות, בלט באופטימיות שלו. המורים זכרו ילד שעיניו נוצצות סקרנות, שתמיד מוכן להשתתף, לעזור, ולשמח את חבריו. הוא היה כמו קרן שמש קטנה שהגיחה מבין העננים, והאירה כל פינה.

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של נתיב, דרך שבה ביטא את האנרגיה המתפרצת שלו ואת השאיפה למצוינות. הוא לא הסתפק בענף אחד, אלא התנסה במגוון רחב של חוגים, כאילו ביקש למצות כל חוויה אפשרית. על מגרש הכדורגל, הרגיש את המגע המחוספס של הדשא הסינטטי על ברכיו, את הזיעה המלוחה שמטפטפת על מצחו, ואת תחושת הסיפוק העצומה כשכדור עף משער לשער בבעיטה מדויקת. בכדורסל, היה מנתר גבוה כדי לקלוע לסל, שומע את חריקת הנעליים על הפרקט ואת קול התפיחה הרכה של הכדור בידיו. במים, הרגיש את הקור המרענן של הבריכה עוטף אותו, את ההתנגדות העדינה של המים כשהוא פורש את ידיו בתנועת חתירה אלגנטית, ואת השקט המרגיע שמתחת לפני המים. הג'ודו לימד אותו משמעת וכוח פנימי, את הריכוז הנדרש כדי להפיל יריב בטכניקה מדויקת, ואת הכבוד ההדדי שבין המתאמנים. באגרוף, למד לשלוט בכוחו, לנתב את האגרסיביות לכדי דיוק ומהירות, את קול החבטה של כפפת האיגרוף בשק, ואת הדופק המהיר של הלב לאחר סבב אימונים. בכל אחד מהחוגים הללו, לא רק שיפר את יכולותיו הפיזיות, אלא גם חידד את אופיו: את נחישותו, את יכולתו להתמודד עם אתגרים, ואת שמחת הניצחון הקטן בכל אימון.

ככל שגדל, כך התגלה קסמו האישי של נתיב במלוא עוצמתו. הוא היה בחור שכל מי שפגש בו נכבש מיד. חיוכו היה כנה ורחב, עיניו צחקו איתו, והוא ידע להפיץ סביבו אווירה של קלילות ואופטימיות. הוא היה במרכזו של כל מעגל חברתי, לא כי התאמץ להיות, אלא כי הנוכחות שלו הייתה טבעית ומזמינה. חבריו הטובים הרגישו איתו בנוח עד כדי כך שהוא הפך לבן בית של ממש בבתיהם. הוא היה נכנס ללא היסוס, מקבל חיבוקים מהאימהות, מפטפט עם האבות על ענייני היום, ואפילו מוצא את עצמו חלק מקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות שלהם – דבר נדיר ומרגש, שמעיד על עומק הקשרים שיצר. ההורים של חבריו אהבו אותו אהבת נפש, ראו בו כאילו הוא אחד מילדיהם. "איפה פוגשים כזה דבר?" תהה אביו, חגי, כשהוא נזכר ביכולתו של נתיב להתחבב על כולם. הוא לא היה שופט, לא ביקר, אלא קיבל כל אדם כפי שהוא, וזכה בתמורה לאהבה והערכה אין קץ.

אבל מעל לכל, אהב נתיב את משפחתו שלו. הוריו, אסתר וחגי, ואחיו נופר וכפיר, היו תמיד בראש סדר העדיפויות שלו. הוא הציב אותם במקום הראשון, דאג להם, שמח לשמח אותם, והרעיף עליהם אהבה ללא תנאי. הוא היה מגיע הביתה, קורא בקול "שלווווםםם!" ארוך ומתנגן, שהיה סימן ההיכר שלו, ואז מיד אחריו היה מגיע המשפט הקבוע: "מה יש לאכול פה?" לא מתוך חוסר נימוס, אלא מתוך תחושת ביתיות ונוחות מוחלטת. הוא נהנה מחייו, ידע להעריך את הטוב שבהם ולהודות עליו. פעמים רבות, כשהיה יושב לארוחת ערב סביב השולחן המשפחתי, או אחרי יום שהיה עמוס חוויות, היה מסתכל על הוריו בעיניים נוצצות ואומר: "איזה כיף לי שנולדתי לבית כזה, להורים כמוכם, איך אתם מפנקים אותי. טוב לי, אני נהנה מהחיים, תודה לכם." המילים האלו, שנאמרו מכל הלב, היו כמו חיבוק חם, הוכחה לאהבה הגדולה שחש, ולתחושת הביטחון והאושר ששרתה עליו בחיק משפחתו. הוא היה ילד של בית, כפי שתיארה אמו אתי, כזה שאהב את החום המשפחתי, את השיחות הארוכות, ואת השקט המרגיע של אחר הצהריים בבית.

את לימודיו התיכוניים סיים נתיב בתיכון "רב תחומי עמל תעופה וחלל" במעלה אדומים. שם, בין תוכניות מחשב מורכבות לבין לוחות אלקטרוניים, גילה את אהבתו לעולם הטכנולוגיה. הוא לא הסתפק בתעודת בגרות רגילה, אלא שאף גבוה יותר, מונע על ידי אותו דחף פנימי למצוינות שאפיין אותו בכל תחומי חייו. בסיום כיתה י"ב, במקום לפנות מיד לשירות צבאי, בחר להמשיך וללמוד שנתיים נוספות, לילות כימים, במטרה להשלים תואר הנדסאי אלקטרוניקה. השנים הללו היו אינטנסיביות, עמוסות במבחנים, פרויקטים ולימודים מעמיקים. הוא היה יושב שעות ארוכות מול תרשימים חשמליים, מנתח מעגלים, מתכנת רכיבים, מרגיש את הריח העדין של הלחמה באוויר המעבדה. ההתמדה והרצינות שבהן ניגש ללימודים היו ראויות להערכה, והוא סיים אותם בהצלחה מרובה, מצויד בידע רחב ובתעודה יוקרתית שפתחה לו דלתות רבות.

ב-18 ביולי 2022, עמד נתיב על מפתן פרק חדש בחייו, כשהתגייס לצה"ל. הוא נכנס בשערי חיל האוויר, שם שובץ למערך ההגנה האווירית, תפקיד הדורש דיוק, אחריות ויכולת טכנית גבוהה. הוא הוכשר כטכנאי שו"ב (שליטה ובקרה) ושיגור במערכת "כיפת ברזל", בגדוד 947, שפעל באזורי הדרום והמרכז. מול המסכים המרצדים, לוחץ על כפתורים, מנתח נתונים, נתיב מצא את מקומו. הוא ביצע את תפקידו במקצועיות חסרת פשרות וברצינות תהומית, תמיד חתר למצוינות, וביקש להתקדם ולהתפתח. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתפקו ב"בסדר", אלא שאף תמיד ללמוד עוד, לדעת יותר, ולבצע טוב יותר. בין היתר, שאף לשמש כראש צוות, ובהמשך, לצאת לקצונה – שאיפות שהעידו על מנהיגות טבעית ועל רצון עז לתרום מעבר למצופה.

גם בצבא, כמו בחייו האזרחיים, נתיב היה ראשון להתנדב ולעזור. הוא נתן מעצמו לאחרים ללא כל ציפייה לתמורה, הפיץ סביבו אהבת חינם אמיתית, ומצא בליבו אהבה והערכה לכל אדם שנקרה בדרכו. בין אם היה זה חייל חדש שהתקשה להסתגל, או חבר ותיק שזקוק לעזרה במשימה טכנית מורכבת – נתיב היה שם, עם חיוכו המוכר ועם נכונות אמיתית לעשות כל שביכולתו. הסטטוס שהופיע בחשבון הוואטסאפ שלו, משפט שהנחה אותו בחייו הקצרים אך המלאים, שיקף את עומק אישיותו: "להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו". זו לא הייתה רק סיסמה, אלא דרך חיים, פילוסופיה יומיומית שהתבטאה בכל מעשיו, קטנים כגדולים.

הבישול היה אחד התחביבים האהובים על נתיב, ואחת הדרכים המובהקות שבהן ביטא אהבה לסובביו. הוא לא רק אהב לאכול, אלא אהב עוד יותר לבשל, להרגיש את החומרים בידיו, להריח את הניחוחות המתפשטים במטבח, ולראות את הסיפוק על פניהם של אלה שאוכלים ממעשה ידיו. חבריו לבסיס ידעו היטב שאם נתיב במטבח, מצפה להם תמיד הפתעה קולינרית. הוא היה מתקשר הביתה לעיתים קרובות, מחייג לאימו אסתר, כדי לשאול על מתכונים, על כמויות מדויקות של תבלינים, על סודות הבישול המשפחתיים. באחד הימים, סיפרו חבריו בחיוך, הכין סיר מטבוחה ענק, אדום ומבריק, עשיר בעגבניות שבושלו שעות ארוכות עם שום ופלפלים חריפים, לכל חבריו לסוללה. ריח המטבוחה מילא את חדר האוכל, והחיילים התקבצו סביב הסיר, נהנים מכל ביס, מוקירים את המחשבה והאהבה שהושקעו במנה.

אבל המנה שנתיב עצמו הכי אהב לאכול, נולדה, כך סיפרו במשפחה, מתוך אלתור מקורי. יום אחד, כשחזר מהצבא לביקור בית, גילו הוריו ששכחו לקנות דגים, המרכיב המרכזי במנת הדגים המרוקאיים המסורתית שכה אהב. אימו, אסתר, שהייתה ידועה בכישרונה לאלתר במטבח, החליטה להכין סיר קציצות טונה בסגנון מרוקאי כתחליף. היא לקחה טונה משומרת, ערבבה עם תבלינים עשירים, עגבניות, שום וכוסברה, ויצרה קציצות עסיסיות ששחו ברוטב אדום ומבעבע. נתיב טעם, ומיד נכבש. המנה הפכה במהרה למאכל האהוב עליו, וכפי שאמרו הוריו, הוא היה מסוגל לסיים סיר שלם לבדו, כמעט בלי עזרה, מלקק את השפתיים מכל ביס. הסיפור הזה, של קציצות הטונה המאולתרות, הפך לאנקדוטה משפחתית חמה, שסימלה את יכולתו ליהנות מהדברים הפשוטים, וגם את הפינוק שקיבל בביתו, בפינה החמה והבטוחה שלו.

השקט של שמחת תורה תשפ"ד, בוקר שבת כ"ב בתשרי, 7 באוקטובר 2023, נשבר בפתאומיות ובאכזריות שאין כמותה. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. מטח רקטות וטילים חסר תקדים נורה מרצועת עזה אל עבר יישובים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת אזרחי ישראל. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

נתיב היה במשמרת באותו בוקר שבת, כשהחל מטח הרקטות העצום. הוא ישב מול מסכי הבקרה המרצדים, האוויר בחדר המבצעים נעשה סמיך ממתח, צפירות האזעקה לא פסקו לרגע. זו הייתה המתקפה הגדולה והאינטנסיבית ביותר עמה התמודדה מערכת "כיפת ברזל" עד אז. הוא וחברי הצוות שלו עבדו בקצב מסחרר, מפעילים את המערכת, מזהים שיגורים, מאשרים יירוטים. קרוב למאתיים טילים יורטו באותן שעות מורטות עצבים, כל יירוט היה ניצחון קטן בתוך כאוס גדול, הצלת חיים פוטנציאלית. אבל ככל שהשעות נקפו, החלה להתבהר תמונה מדאיגה: הטילים המיירטים במשגרים הקדמיים, אלה שהוצבו קרוב יותר לגבול הרצועה, עמדו להיגמר. בלי מיירטים, כיפת ברזל הייתה הופכת לחסרת שיניים.

ההבנה שהמשגרים עומדים להתרוקן יצרה תחושת דחיפות קריטית. היה ברור שחובה לצאת לחמש אותם מחדש, למרות הסכנה העצומה. האזור כבר היה רוחש במחבלים, והיציאה למשימה כזו הייתה בגדר התאבדות כמעט. ובכל זאת, נתיב, שמעולם לא היסס להתנדב, לא חשב פעמיים. הוא היה הראשון להתייצב. הוא התנדב לצאת לחמש את המשגרים כחלק מצוות מצומצם, צוות של שלושה גיבורים, שכלל מלבד נתיב את הקצינה האחראית, סרן סהר סעודיין, ואת נהג היחידה, סמל בנימין גבריאל יונה. השלושה ידעו היטב שהם יוצאים אל הלא נודע, אל שטח מלא באויב, אל סכנת חיים ממשית, אך החליטו לצאת למשימה הקריטית למרות הכל. הם הבינו את המשמעות של פעולתם – הצלת חיים, הגנה על מדינה שלמה.

רגע לפני שיצאו לדרכם המסוכנת, בתוך המהומה והבלבול, נתיב שלח הודעת וואטסאפ קצרה לאחותו, נופר. המילים היו פשוטות אך טעונות: "אני הולך למקום שיש בו מחבלים, לא להגיד לאמא ואבא כלום". הוא ידע כמה הוריו יחששו, כמה יתייסרו מדאגה, וביקש לחסוך מהם את הפחד. נופר, בחרדה עצומה, ביקשה ממנו בדאגה שיישאר בבסיס, שלא ייקח סיכונים מיותרים. "תשאר בבקשה, נתיב," בטח כתבה לו, ליבה פועם בחוזקה. אבל נתיב, עם אותה נחישות שקטה שאפיינה אותו, ענה לה במילים שהפכו לצוואה: "אני עושה את המשימה שלי, יש לי אנשים להציל." באותה שעה שלח הודעה גם לחברה טובה, שבה כתב בכנות מצמררת: "אני הולך לפרוס משגרים ואני לא יודע אם אחזור בחיים." הוא יצא בידיעה מלאה של הסכנה, באומץ לב ובגבורה בלתי נתפסת.

השלושה, נתיב, סהר ובנימין, נסעו ברכבם, דרוכים, עיניהם סורקות את השטח. האוויר בחוץ היה ספוג אבק פיצוצים וריח עשן. כשהתקרבו לצומת רעים, במקום שהיה אמור להיות שקט, נתקלו בחוליית מחבלים ארורה. לפתע, נפתחה עליהם אש כבדה, מטווח קצר, ללא אזהרה. הכל קרה במהירות מבעיתה. נתיב וחבריו, שלושה גיבורים שיצאו להגן על ביתם ועל עמם, נהרגו במקום, בקרב הירואי, כשהם נאבקים עד נשימתם האחרונה, מול אויב אכזר. רב-טוראי נתיב קוצרו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן עשרים ואחת בלבד במותו. גופו הטהור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שבה נולד. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אסתר וחגי, אחות, נופר, ואח, כפיר, וחלל עצום שאי אפשר למלא. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

הכאב היה עצום, בלתי נתפס. הבית במעלה אדומים, שהיה תמיד מלא בצחוקו המתגלגל של נתיב, בשלוווםםם הארוך שלו, בשאלותיו הקבועות "מה יש לאכול פה?", נדם לפתע. נופר, אחותו הגדולה, ספדה לו באזכרת השנה לנפילתו, ודבריה יצאו מליבה השבור: "שנה שלמה שאני מתגעגעת אליך, לצחוק שלך, לפרצופים שרק אנחנו היינו מבינים. מתגעגעת להחליף איתך מבטים וגלגולי עיניים בשולחן, מתגעגעת לבושם שלך שהיה משאיר שובל לכמה ימים אחרי שעזבת את הבית. מתגעגעת לשטויות שלך ואפילו להצקות שלך, מתגעגעת לוויכוחים שלנו, מתגעגעת ל'שלווווםםם' שלך כשאתה נכנס לבית, למשפט הקבוע: 'מה יש לאכול פה?'" היא דיברה על בדיחותיהם המשותפות, על שיחותיהם הארוכות, על אהבתו ועל חיבוקו החם, על שמחת החיים והאור שהפיץ. "בכיפור, איך נוכל לשחק טאקי כשמחביא הקלפים בשרוול לא כאן?" שאלה בכאב, כשהיא מדמיינת אותו שוב לצידה ברכב, שר בקול גדול ומסתכל עליה בחיוכו המוכר. "מתגעגעת אליך נתיב בכל צעד ובכל נשימה," חתמה את דבריה, וקולה נשבר.

גם חבריו של נתיב התקשו לעכל את האובדן. אופיר, אחד מחבריו הקרובים, כתב עליו: "תמיד ראית את מה שטוב קודם כול לאחרים ואז לעשות בשביל עצמך." הוא נזכר בשיחות עמוקות שהיו להם, ואיך בסופן נתיב תמיד היה אומר לו: "יאללה תחייך החיים יפים, מה אתה עצוב." אופיר תיאר איך אי אפשר היה להיות ליד נתיב בלי לצחוק או לחייך מהשטויות שעשה, איך בכל מקום שהגיע אליו הכיר את כולם וכולם הכירו אותו, ואיך לא היה אחד שלא אהב אותו. "כמה רצית להצטיין בהכול, כמה רצית להצליח ולהשיג ורק לעשות טוב," כתב אופיר, "אני מתגעגע אליך, רק רוצה לספר לך כמה." כפיר, אחיו, שיתף אף הוא את כאבו: "זה לא נתפס, אני תמיד מספר אותו בסופי שבוע, וגם השבת חיכיתי לו כדי שאספר אותו. לא נתפס שנשארנו רק עם תמונות וברכות לעילוי נשמתו. בן זיקונים, ילד שלנו. גם כילד היה קופצני, חייכן, ילד כיפי." הוא הוסיף, "אחי הקטן, השמח, העליז, השטותניק, המפיץ אור ואופטימיות! אבל כל זה נעצר. שתדע אחי, עברו חודשיים שאתה לא בין החיים, ועם זאת לא מפסיקים להגיע אלינו אין סוף סיפורים שלך, בזכות אותם הסיפורים אני מרגיש אותך איתי. עברנו המון ביחד – אתה היית אחי הקטן, תמיד שיחקנו יחד, רבנו, צחקנו, טיילנו, נהנינו, כמו שאחים עושים. אחי, תודה לך על 21 שנים של להיות אח גדול. על 21 שנים של אור, אושר ושמחה. לנצח תהיה אחי הקטן. אשתדל לעשות הכל כדי לספר את הסיפור שלך. תשמור עליי מלמעלה, תוביל אותי, תבוא לי בחלומות, אני מחכה לך! אוהב אותך לנצח. אחיך הגדול."

אסף הלל, חבר נוסף, הביט בתמונה מיום הולדתו האחרון של נתיב, היום הולדת האחרון לנצח, והרהר כמה גדולה הייתה החגיגה, כמה שמחה ושאיך נתיב נהנה. "אתה יודע חשבתי על זה כמה פעמים אם רק היינו יודעים שזה יהיה היום הולדת האחרון שלך הייתי משנה כל כך הרבה דברים אחי. התגעגעתי אליך אח, התגעגתי כ"כ, אתה לא מבין אפילו כמה. מחכה לראות אותך. תודה אחי, אוהב אותך." דוד מזרחי, גם הוא חבר קרוב, כתב: "כל פעם שמדברים עלייך אני נזכר בצחוקים שלי איתך, בכיף ובאושר שיצרת וגרמת לי להרגיש. אני מתגעגע אליך ברמות אחי. יום יבוא וניפגש נצחק ונלך מכות והפעם אני אבוא מוכן יותר 😉 אוהב אותך מלא." כל העדויות הללו, המלאות באהבה ובכאב, מציירות תמונה של אדם יוצא דופן, שהותיר חותם עמוק על כל מי שהכיר אותו.

המורשת של נתיב קוצרו ז"ל ממשיכה להדהד גם לאחר מותו. משפטו, "להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו," שהיה חקוק בסטטוס הוואטסאפ שלו, הפך לצוואה מצמררת שמהדהדת בלבבות רבים. הוא מונצח במספר אנדרטאות, עדות לזכרו ולגבורתו. שמו חקוק באנדרטה לזכר תושבי מעלה אדומים שנפלו במלחמה, סמל לגבורת העיר. הוא מונצח גם באנדרטת חללי חיל האוויר המרשימה שהוקמה בהר הטייסים, במקום שבו נושבת רוחם של אלה שהגנו על שמי המדינה. אולם אולי המקום המרגש ביותר הוא אנדרטת "כיפת השלושה", שהוקמה סמוך למקום נפילתם של נתיב, סרן סהר סעודיין וסמל בנימין גבריאל יונה, ליד קיבוץ רעים. שם, על אדמת הנגב, עומדת הכיפה כסמל להקרבה העצומה של השלושה, תזכורת כואבת ומרגשת ליום שבו נפלו בהגנה על הבית.

לקראת שנת הלימודים תשפ"ה, נערך במעלה אדומים הפנינג חזרה ללימודים, שכל הכנסותיו נתרמו לטובת טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת נתיב, שנערך בבית הכנסת "קול יעקב" בעיר. האירוע הזה, שבו התאחדה הקהילה לכבודו, הראה כיצד זכרו חי ונושם. ספר התורה, עטוף קטיפה רקמה, היה סמל להמשכיות, לחיבור בין הדורות, ולנתיב שהמשיך להאיר את דרכם. בנוסף, נפתחו לזכרו עמודי הנצחה ברשתות החברתיות – עמוד אינסטגרם תחת השם remember_nativ ועמוד נוסף באתר remember_bio – הכוללים תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות. עמודים אלו הפכו למקום מפגש וזיכרון, שבו חברים ובני משפחה יכולים להמשיך ולחלוק את סיפוריו, להעלות תמונות של חיוכו, ולשמר את אורו שהיה כה מיוחד. נתיב קוצרו ז"ל, הילד עם הלב הרחב ביותר, החיוך התמידי, האופטימיות המדבקת, והנכונות האינסופית לתת ולעזור, נפל כגיבור ישראל, אך רוחו ממשיכה לרחף מעל, להאיר את דרכנו, ולהזכיר לנו את משמעות האהבה, הנתינה והגבורה. סיפורו הוא סיפור של תקומה, של עם שאינו נשבר, ושל גיבורים כמו נתיב, שחייהם ומותם משרטטים את הנתיב לעתיד טוב יותר.