נתן חי ליאר

בפריז, עיר האורות שנדמה כי אינה יודעת שקט של ממש, ביום שקט אחד של תחילת סתיו, בז' בתשרי תשס"ד, השני באוקטובר 2003, נולד נתן חי ליאר. הוא היה בנם הבכור של לטיסיה ברט שרה ונסים פסקל, מתנה שגילה את העולם בעיניו הגדולות והסקרניות, מוקף בחום של בית ושל משפחה שהלכה והתרחבה עם השנים, עם הולדת אחיו שמואל ואחותו הצעירה אנאל. הבית ברובע סן מנדה, פנינה ירוקה ושלווה בפאתי פריז, היה מלא בצחוק ילדים ובשפה הצרפתית שהיתה שגורה בפיהם, שפה שנתן למד לאהוב ולדבר בה בנינוחות, גם כשהחליף אותה מאוחר יותר בעברית שהפכה לשפתו השנייה, ואולי אף הראשונה בנפשו. הוא היה ילד יפה תואר, עם חיוך שובה לב שנדמה היה כי הוא מודבק לפניו, חיוך שהפך לסימן ההיכר שלו, מלווה אותו לכל מקום ומפיץ סביבו אופטימיות מדבקת.

שנותיו הראשונות חלפו עליו בלימודים בבית ספר חילוני, בין ספסלי עץ כבדים וריח עפרונות חדשים, שם גילה את העולם דרך ספרי לימוד צבעוניים ומשחקי חצר רועשים. הוא למד לקרוא ולכתוב, לספור ולצייר, כמו כל ילד פריזאי אחר. אלא שעם הגיעו לגיל שש, החלו סדקים קטנים להופיע בחומת השקט והביטחון של חייו הצעירים. גילויי אנטישמיות, עדינים בהתחלה ואז הולכים ומתעצמים, החלו להעיב על המציאות הפריזאית. אלה לא היו אירועים בודדים, אלא תחושה הולכת וגוברת באוויר, שינוי טונלי בחברה שהפך את ההורים, לטיסיה ונסים, לדואגים יותר, לערניים יותר. הם הבינו שעליהם להגן על ילדיהם, לשמור על זהותם היהודית בסביבה שהפכה עוינת יותר ויותר, ולכן החליטו על צעד משמעותי: העברתו לבית ספר יהודי בעיר. המעבר לא היה קל, אך נתן, עם חיוכו הקבוע וגמישותו הפנימית, הסתגל במהרה. הוא מצא שם קהילה תומכת, חברים חדשים, וסביבה שבה הזהות היהודית לא היתה נטל אלא מקור לגאווה ולחיבור. בשבתות, המשיכו הוא ומשפחתו לפקוד את בית הכנסת המקומי. נתן זכר את קול התפילה המתנגן, את ריח ספרי התורה הישנים, את המנגינות המיוחדות של התפילות, ואת המבטים החמים שקיבל מהקשישים בקהילה כילד צעיר. אלה היו רגעים של שייכות, של עוגן בתוך עולם משתנה וסוער.

האירוע שחרט את עצמו עמוק בזיכרון המשפחתי, שהיה נקודת מפנה דרמטית בחייהם, התרחש בינואר 2015. הפיגוע בסניף המרכול "היפר כשר" בפריז, בו נרצחו ארבעה בני ערובה, היה בבחינת רעידת אדמה אישית ומשפחתית. נתן היה אז בן אחת עשרה, צעיר מכדי להבין את מלוא המורכבות הפוליטית, אך מספיק גדול כדי לחוש את הפחד המוחשי, את הכאב המהדהד ואת תחושת חוסר הביטחון שפשטה בכל פינה. הוא ראה את הדאגה בעיני הוריו, שמע את הדיונים בחדשות, חש את המתח באוויר. הפיגוע הזה, שפגע ישירות בקהילה היהודית והטיל צל כבד על חייהם, היה הקש ששבר את גב הגמל. לטיסיה ונסים הבינו שאינם יכולים עוד להמשיך בחייהם בצרפת באותה תחושת ביטחון. ההחלטה על עלייה לישראל, שהייתה אולי בבחינת חלום רחוק, הפכה למציאות דחופה ומוחשית. הם ישבו יחד, כל המשפחה, והסבירו לילדים את המשמעות של המעבר, את הפרידה מהמוכר והידוע, ואת ההתחלה החדשה בארץ רחוקה, ארץ ישראל, שעל קיומה למדו בבית הספר ובבית הכנסת. נתן, למרות החשש הטבעי מפני הלא נודע, קיבל את הבשורה בהבנה ובנחישות. הוא ידע שזהו צעד הכרחי, צעד של תקווה.

בשנת 2016, כשהוא נער מתבגר בן שלוש עשרה, עלה נתן ארצה עם משפחתו. הם השאירו מאחור את פריז התוססת, את הרחובות המוכרים, את הסבתא והסבא שנותרו בצרפת, ואת חלק גדול ממשפחתם המורחבת. את ביתם החדש קבעו בשכונת קריית השרון בנתניה, עיר חוף שמשית, שונה כל כך מהנוף הפריזאי האפור והאלגנטי. הריח של הים התיכון, הבתים הנמוכים יותר, והעברית המתגלגלת בכל פינה – כל אלה היו שינוי דרמטי. נתן החל ללמוד בישיבת "בני עקיבא יד אברהם", מסגרת חינוכית תומכת שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. הוא נקלט בארץ בקלות מפתיעה, כאילו המקום הזה חיכה לו. השפה העברית, שהייתה זרה לו בתחילה, הפכה במהרה לשגורה בפיו. הוא השקיע בלימודיו, נעזר במורים ובחברים, והתמסר ללימודים בנחישות של עולה חדש שרוצה להצליח. בית הספר העניק לו את העזרה שנזקק לה, ותקופה זו הייתה עבורו תקופת פריחה של ממש, בה מצא את מקומו, גיבש את זהותו הישראלית-יהודית, וצמח מילד מופנם לנער בוגר ובטוח בעצמו. הוא אהב את תחושת השייכות החדשה, את האווירה הים-תיכונית, את השמש התמידית שנדמה היה כי היא מחבקת אותו.

זמן קצר לאחר עלייתו, כשהוא עדיין מנסה למצוא את דרכו בעולם החדש, פגש נתן מדריכה צעירה מתנועת "בני עקיבא". היא סיפרה לו על הפעילות, על הטיולים, על המפגשים החברתיים, ועל הערכים של אהבת הארץ והאדם. נתן הוקסם מהרעיון של קהילה, של שייכות, של פעילות משמעותית. הוא החליט להצטרף לשבט "הנני" בסניף "נתניה ותיקים" של התנועה, והיה זה צעד שעיצב את אישיותו באופן עמוק. הוא מצא שם קבוצת שווים, בני נוער שהיו שותפים לערכיו, שוחרי עשייה, והחל לפרוח. הוא לא רק היה חניך פעיל, אלא תוך זמן קצר הפך למדריך בעצמו, אחראי על קבוצת ילדים צעירים. במשך כשנתיים הדריך במסירות, כשהוא משקיע את כל כולו בחניכיו, מנסה להעניק להם את אותה תחושת שייכות וביטחון שהוא עצמו קיבל. הוא היה מדריך קשוב, סבלני, עם חיוך תמידי על שפתיו, שידע להקשיב לכל ילד, להבין את צרכיו ולעודד אותו. בהמשך, אף שימש כרכז בתוכנית "עמישב", תוכנית חשובה שנועדה לסייע לשילוב עולים חדשים בארץ ובתנועה. הוא ידע מהו קושי של עולה חדש, את התחושה של להיות זר בארץ חדשה, ולכן היה קשוב במיוחד לצרכיהם של החניכים העולים, תמך בהם, ליווה אותם, והפך עבורם לגשר בין העבר לעתיד. הוא זכר היטב את הפחד הקטן שהיה לו כילד שעזב את צרפת, ורצה להקל על הילדים האלה את המעבר, להראות להם את הטוב שבישראל.

מעבר לפעילותו התנועתית, נתן היה צעיר רב כישרונות. כבר מילדותו היטיב לצייר. הוא היה יכול לשבת שעות עם עפרונות צבעוניים או מכחולים, לשרטט קווים וצורות, להפוך דפים ריקים לעולמות שלמים. הוא אהב לתאר את המראות שסביבו, את הים של נתניה, את השוק הססגוני, את פניהם של חבריו. אלא שכישרונו הגדול ביותר התגלה בגיל חמש-עשרה, כשלפתע נשאב אל עולם המוזיקה. הוא לא למד בבית ספר למוזיקה או אצל מורה פרטי, אלא בכוחות עצמו, בעזרת סרטונים באינטרנט. הוא היה יושב שעות מול המחשב, צופה באצבעותיהם של פסנתרנים, גיטריסטים ומתופפים, ואז מנסה לחקות את התנועות, ללמוד את התווים, להבין את הקצב. הוא קנה לעצמו גיטרה, התאמן על פסנתר ישן בבית הספר, ואפילו מצא דרכים ללמוד לתופף. הבית היה מתמלא בצלילים, בהתחלה מהוססים ומקרטעים, ובהמשך זורמים ומלודיים. הוא הצליח לנגן בפסנתר, בגיטרה ובתופים ברמה מרשימה, כשהוא מביע את עולמו הפנימי דרך הצלילים. כחלק מהתפתחותו בתחום, השתתף בפרויקט המוזיקה "מקורוק" בעירו, שם ניגן עם נערים נוספים, חווה את תחושת הבמה, את ההתרגשות של יצירה משותפת. המוזיקה הייתה עבורו דרך לבטא רגשות, להתחבר לאנשים, ולמצוא נחמה.

גם בבית הכנסת, שם המשיך לפקוד בשבתות ובחגים, כישרונו ונוכחותו בלטו. הוא לא רק ישב והקשיב, אלא לקח חלק פעיל. הוא עלה כחזן, וקרא בתורה בקול צלול ובהיר, בלי היסוס. המבטא הצרפתי שבפיו, שהיה עדיין ניכר, לא הגביל אותו במעשה זה. הוא התכונן היטב לקריאות, תרגל את המילים, את הנגינה, את הטעמים, מתוך יראת כבוד לספר התורה ולמסורת. הוא עמד מול הקהל, עולה חדש צעיר, וקולו מילא את החלל, מביא תחושה של קדושה וחיבור. הוא לא היה מתבייש, אלא גאה בזהותו, ביכולתו, ובמסורת שקיבל.

נתן היה צעיר שקט ומופנם, אך בעל עומק פנימי רב. הוא היה רציני, שאפתן, מוכשר וחכם, ולא חשש ליטול על עצמו אתגרים. "רובה ביד אחת, ספר תורה ביד השנייה" – זהו ביטוי שנוצר על מנת לתאר את האידיאליזם והערכיות שאפיינו אותו. הוא לא ראה סתירה בין עולם הרוח לעולם המעשה, בין לימוד תורה לשירות צבאי, אלא חיבור הרמוני. הוא האמין בעשייה למען הכלל, בהגנה על העם והארץ, לצד שמירה על ערכים רוחניים. תמיד, גם בזמנים קשים, שידר שמחה ורוגע. חיוכו היה אמיתי, ומילותיו היו מרגיעות. הוא דאג להעביר את תחושותיו הטובות הלאה לסובביו, האמין בכל ליבו בביטוי "הכול לטובה", וראה בו לא רק סיסמה אלא דרך חיים. גם מול מכשולים, ידע למצוא את נקודת האור, את התקווה, ולהתרומם מעל הקושי. הוא היה חברותי ואהוב על הבריות, ראה את הטוב בכל אדם, גם באלה שהיה קשה יותר למצוא בו את הטוב. הוא חש לעזרת כל מי שנזקק, התנדב לכל משימה, בין אם בבית, בתנועה או בבית הכנסת. מצוות כיבוד אב ואם הייתה נר לרגליו. הוא הקפיד על פרטים קטנים אך משמעותיים, כמו לקום על רגליו בכל פעם שהוריו נכנסו לחדר, כמנהג כבוד עתיק יומין. הוא דאג לקיים מפגשים משפחתיים, לארגן פעילויות משותפות, לשמור על הלכידות המשפחתית. הוא היה מסור לאחיו ולאחותו הצעירים, שמואל ואנאל, ושימש עבורם דוגמה ומופת, אח גדול שניתן לסמוך עליו, ללמוד ממנו, ולשאוב ממנו השראה.

בתום לימודיו בתיכון, נתן לא ויתר על חלומו לשלב בין עולם התורה לשירות צבאי משמעותי. הוא המשיך למכינה קדם צבאית לעולים מצרפת, "גור אריה", שהיא חלק מישיבת ההסדר "נווה דקלים" באשדוד. הייתה זו שנה עמוקה של למידה, של התעמקות בתורה, של דיונים פילוסופיים על משמעות החיים ועל תפקידו כיהודי וישראלי. הוא התקרב מאוד לדת בשנה זו, התחזק באמונתו, מצא בה עוגן ומשמעות עמוקה עוד יותר. הוא לא היה אדם דתי במובן הצר של המילה, אלא אדם מאמין, בעל חיבור עמוק למסורת ולערכים. במקביל ללימודים, מתוך רצון עז לשרת ביחידה קרבית משמעותית, הוא הצטרף לקבוצת ההכנה לצה"ל "אשדוד נשרים" של עמותת "אחריי!". שם, בין אימוני כושר מפרכים, מסעות ארוכים ושיחות על מנהיגות, הוא גיבש את נחישותו לשרת כלוחם, להגן על הארץ שבה מצא את ביתו. הוא שאף לתרום את חלקו באופן משמעותי, להיות בחוד החנית של המגנים.

ואכן, ביום 16.8.2022, כשהוא בן שמונה עשרה וחצי, התגייס נתן לצה"ל. הוא שובץ בגדוד "דוכיפת" (94) של חטיבת "כפיר", בחיל הרגלים – יחידה קרבית, כפי ששאף. זו לא הייתה עוד יחידה, אלא יחידה שפועלת רבות ביהודה ושומרון, יחידה שנדרשת ממנה נחישות ואומץ לב. ההכשרה הייתה קשה ומפרכת, פיזית ונפשית. שעות ארוכות של מסעות, אימוני נשק, ניווטים, ימים ולילות בשטח, תחת שמש קופחת וקור מקפיא. אך נתן, עם נחישותו הבלתי מתפשרת וחיוכו התמידי, בלט לטובה. הוא הצטיין בכל משימה, הפגין מנהיגות שקטה, יכולת התמדה יוצאת דופן ורוח חברותית שסחפה את כולם. בסיום הטירונות, כהוקרה על מסירותו ומצוינותו, העניק לו מפקדו את הכומתה האישית שלו – מחווה נדירה ומרגשת, כנהוג בין מפקד לחייל מוערך במיוחד. נתן אחז בכומתה הירוקה, סמל לגאווה ולשייכות, והרגיש שהגיע למקומו. למרות האתגר והקושי שבשירות, הוא שמח בחלקו ומעולם לא התלונן. הוא ראה בכל קושי הזדמנות לצמוח, ללמוד, ולהתחשל. "הכול לטובה", אמר לעצמו ולחבריו, גם כשהיה עייף עד כלות.

לאחר שסיים את מסלול ההכשרה, נשלח נתן לקורס מפקדי כיתה (מ"כים) בבית הספר למ"כים ולמקצועות חיל הרגלים (ביסלמ"ח). זו הייתה קפיצת מדרגה נוספת בדרכו הצבאית, הזדמנות להפוך למנהיג, להוביל חיילים, לקחת אחריות גדולה יותר. הוא ידע שזוהי משימה כבדה, אך קיבל אותה בחרדת קודש ובהתלהבות. הקורס עתיד היה להסתיים בסוף אוקטובר 2023, והוא היה כבר לקראת סיומו, עמוס בידע ובניסיון, מוכן לקחת על עצמו את תפקיד המ"כ.

בחודש ספטמבר, באחת מחופשות סוף השבוע האחרונות לפני סיום הקורס, תועד נתן ברגע בלתי נשכח, רגע שביטא את כל מה שהיה בו. לבוש מדי צה"ל, הוא התיישב מול פסנתר ציבורי שהוצב בכיכר העצמאות בנתניה, וניגן את המנון "התקווה". צלילי הפסנתר מילאו את הכיכר, מעוררים סקרנות ועוצרים את העוברים והשבים. נתן, הצעיר השקט והמופנם, הפך לרגע למוקד תשומת הלב, כשהוא מביע דרך נגינתו את אהבתו לארץ, את תקוותו, את החיבור העמוק שלו לזהות הישראלית. הנגינה היתה מלאת רגש, וכל תו שיצא תחת אצבעותיו סיפר סיפור של מסע, של עלייה, של שירות, ושל אמונה. היה זה רגע קסום, שבו המוזיקה והפטריוטיות התמזגו לכדי חוויה אחת מרגשת.

בתחילת אוקטובר 2023, בדיוק ביום הולדתו העשרים, חגג נתן את המאורע המשמעותי עם משפחתו. עשרים שנה חלפו מאז נולד בפריז, עשרים שנה של מסע, של צמיחה, של הגשמת חלומות. השולחן היה ערוך בחגיגיות, ריח עוגה באוויר, והבית היה מלא בצחוק ובשמחה. במעמד זה, אמר אביו ניסים, במבט מלא גאווה ואהבה: "תודה, נתן, שהחינוך שלך היה קל כל כך, ובזכותך החינוך של האחים שלך היה קל." לטיסיה, אימו, ביטאה את הרגשתה העמוקה שנתן מתעלה עליהם בכמה דרגות של צדיקות וחוכמה, כשהיא רואה בו אדם שלם, ישר דרך, בעל מידות תרומיות. נתן חייך את חיוכו המוכר, מובך מעט מהמחמאות, אך גם מלא סיפוק על הדרך שעבר, על האדם שהפך להיות. הוא לא ידע שזו תהיה חגיגת יום ההולדת האחרונה שלו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה ששינתה את פני המדינה. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה אכזרית וחסרת תקדים. הם פרצו ליישובי עוטף עזה, לשדרות, לאופקים ולנתיבות, טבחו במשתתפי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים על אזרחים בגופם. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

באותו סוף שבוע, נתן שהה בבסיס ביסלמ"ח, השוכן בדרום הארץ, במסגרת קורס המ"כים. יום שישי בערב, לפני כניסת השבת, שוחח בטלפון עם אימו. "אל תדאגי, הכול טוב," אמר לה בקולו המרגיע, קול ששידר ביטחון ואופטימיות, כמו תמיד. זו הייתה שיחתם האחרונה. בשעות הבוקר המוקדמות של שבת, כשצפירות האזעקה החלו לקרוע את השקט והדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים החלו לזרום, העירו המפקדים את חניכי הקורס. הבשורה הייתה קשה וברורה: פרצה מלחמה. לא היה זמן להתלבטויות, לא היה זמן לחשוב פעמיים. כל היחידה, על כל לוחמיה ומפקדיה, יצאה ללחימה ביישובי עוטף רצועת עזה, בגזרת החטיבה הדרומית באוגדת עזה.

האוטובוסים יצאו במהירות אל האזורים הבוערים. חיילי הפלוגה של נתן הגיעו לקיבוץ כיסופים, שם כבר התחוללו קרבות עזים. הם חברו לכוחות אחרים, כוחות שהיו מותשים ועייפים, ונכנסו מיד ללחימה הירואית, פנים אל פנים מול המחבלים. נתן, עם נשקו בידו, פעל בקור רוח ובנחישות. הוא לחם כתף אל כתף עם חבריו, כשהוא מגן על הקיבוץ ועל תושביו. לאחר שעות של לחימה בכיסופים, קיבלו פקודה להמשיך לעבר קיבוץ כרם שלום, הגובל בחלק הדרומי של רצועת עזה, שם דווח על חדירות נוספות ועל צורך דחוף בתגבורת. בדרך לשם, באוטובוס שהיה מלא בחיילים מותשים אך נחושים, כשקולות הירי והפיצוצים נשמעו ברקע, נתן התפלל בהתכוונות גדולה. הוא עמד, או ישב, בין חבריו, עיניו עצומות, שפתיו ממלמלות את מילות התפילה. הוא התפלל לשלום חבריו, לשלום תושבי הדרום, לשלום עם ישראל כולו. היתה זו תפילה עמוקה, אולי תפילתו האחרונה.

הפלוגה הגיעה לקיבוץ כרם שלום בסביבות השעה שתיים בצוהריים. משימתה הייתה סריקת השטח לאיתור מחבלים שלא אותרו עד אותו הזמן, לטהר את הקיבוץ מאיומים. הקרב בכרם שלום היה קשה ומורכב. מחבלים עדיין הסתובבו בין הבתים, יורים מכל פינה. באותה העת, החל שוב מטח רקטות כבד להלום באזור, מטח שזרע הרס ופחד. הלוחמים, כמה מהם כבר פצועים מתחילת היום, מצאו מחסה במיגוניות בטון, מנסים להתגונן מהטילים ומהרסיסים. נתן, גם תחת אש, השרה עליהם רוגע ככל יכולתו. "הכול לטובה", אולי אמר, או רק שידר זאת במבטו. הוא דאג שכולם ייכנסו למרחב מוגן, ידע שחיילים פצועים זקוקים להגנה. אבל הוא לא יכול היה להישאר מאחור. הוא ידע שיש אזרחים שצריכים הגנה, שיש עוד מחבלים שצריך לנטרל.

באומץ לב בלתי רגיל, הוא יצא אל מחוץ למיגונית, עם שני לוחמים נוספים, להילחם ולשמור על תושבי המקום. הוא לחם בגבורה עילאית, "כמו אריה", כדברי חבריו, שראו אותו בפעולה. הוא ירה, חיפה, התקדם, כשכל תנועה שלו נועדה להגן על חפים מפשע. במעשיו הציל אזרחים רבים, כשהוא מתמרן בין הבתים, מנטרל איומים ומסייע ללוחמים האחרים שכבר היו תחת אש. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על האנשים שהוטלה עליו האחריות להגן עליהם. בתוך כך, במהלך הקרב העז, נפגע נתן בראשו מרסיסי ירי של טיל אר. פי. ג'י. הפגיעה הייתה אנושה.

רב-טוראי נתן חי ליאר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.2023. הוא היה בן עשרים בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים לפניו, עם חלומות, עם עתיד שנגדע באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, העיר שבה מצא את ביתו ואת מקומו, זו שבה ניגן את "התקווה" בפסנתר הציבורי רק חודש קודם לכן. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, לטיסיה ונסים, אח ואחות – שמואל ואנאל – שאיבדו את אחיהם הגדול, את מודל החיקוי שלהם, את העוגן. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הוקרה מאוחרת על גבורתו ומסירותו.

החלל שנתן חי ליאר הותיר אחריו היה עצום, אך רוחו לא נעלמה. בהוקרה לדרכו, לערכים שדגל בהם ולחיוך שהפיץ, החליטה אימו, לטיסיה, להפוך את סיפורו למקור של השראה וכוח. היא החלה להרצות על נתן בבתי כנסת, בבתי ספר ובאירועי הפרשת חלה, מספרת את סיפור חייו, את אמונתו, את אומץ ליבו, ואת המסר של "הכול לטובה" שהוא כל כך האמין בו. דרך מילותיה, המשיך נתן לחיות, להשפיע, ולחזק אחרים. קרוביו בצרפת, שלא יכלו להגיע להלוויה או לנחם את המשפחה באופן פיזי, הקדישו ספר תהילים לעילוי נשמתו, תפילה מרחוק, חיבור נצחי.

ישיבת "נווה דקלים" שבה למד נתן במכינה הקדם צבאית, ערכה ערב לזכרם של בוגריה שנפלו במלחמה, ונתן היה אחד מהם. תלמידיה הקדישו לזכרם ביצוע מחודש ומרגש לפיוט "ונתנה תוקף", כשהם מביאים את קולו של נתן ואת רוחו אל תוך המילים העתיקות. בית החינוך "אמית בר אילן" בנתניה, עיר מגוריו, קיים מרוץ לזכר הנופלים תושבי העיר, ואחת הכיתות קיבלה על עצמה לרוץ במיוחד לזכרו של נתן, כשכל צעד וצעד שלהם מוקדש לזכרו. חניכיו בתנועת "בני עקיבא", הילדים והנערים שנתן הדריך וליווה, הוציאו מדבקות עם תמונתו ועם המסר שדגל בו כל כך: "תן חיוך, הכול לטובה", תזכורת יומיומית לחיוך שלו, לאופטימיות שלו, לרוח החיים שבו.

גם מעבר לים, בצרפת, קהילת יהודים, בסיוע אגודת "ידידי מד"א בצרפת", תרמה למגן דוד אדום ניידת אקמו (מכונת לב-ריאה) חדשה, לזכרו של נתן. הניידת, שנועדה להציל את חייהם של הלוקים בדום לב, נושאת את שמו, ממשיכה את מורשת הנתינה וההצלה שלו, ומביאה אור ותקווה למשפחות אחרות. זכרו הונצח גם במרחב הווירטואלי, עם דפי אינטרנט שהועלו לזכרו באתר בית הנשיא, באתר משרד העלייה והקליטה, באתר עמותת "הלוחמים כפיר", באתר תנועת הנוער "בני עקיבא" ובאתר עמותת "אחריי!". כל אלה הפכו לעדות חיה ונושמת לחייו, לערכיו ולגבורתו. עיריית נתניה, העיר שנתן כל כך אהב ושבה ניגן את "התקווה", הקימה מיצג הנצחה לזכרו בכיכר העצמאות, ממש לצד הפסנתר שבו ניגן, סמל אילם אך רב עוצמה לאיש הצעיר שקולו ונגינתו ממשיכים להדהד בלבבות רבים. נתן חי ליאר, הילד מפריז שהפך לגיבור ישראלי, נשאר בליבנו – חיוכו, אמונתו, אומץ ליבו, רוחב ליבו, ובעיקר, התקווה שהשאיר אחריו. הוא נפל כגיבור, אך זכרו מנחם, מחזק, ומהווה מגדלור של תקומה וגאווה ישראלית.