נריה בלטה

השמש של שבי שומרון, אותה שמש יוקדת של הרי השומרון, כבר טיפסה גבוה בשמיים ביום שישי, ו' בתשרי תשס"ג, כשנריה בלטה הגיח לאוויר העולם, ילד שני להוריו, בזטו בת שבע ומהרי רחמים. הוא נולד אל תוך סיפור ששורשיו עמוקים באדמה ובמסע, סיפור שמתחיל אלפי קילומטרים מכאן, במדבריות סודן, בנתיבי מבצע משה. הוריו, כמו רבים מבני עמם, נשאו בליבם את הפצע של אב, סבא, שלא זכה להגיע אל הארץ המובטחת, שנרצח בדרכו אל החלום הציוני. הם עצמם, לאחר מסע רב תלאות, הגיעו לבסוף אל המנוחה והנחלה ביישוב שבי שומרון, שהפך לביתם ולכר גידולם של שבעה ילדים – דביר, נריה, אלישיב, עמיחי, יסכה, עטרת והודיה. הבית הזה, שנבנה על יסודות של חלום שהתגשם, היה רווי באמונה עמוקה, בכיבוד אב ואם, באהבת הארץ הזו שנרכשה בדם ויזע, ובדאגה אמיתית לכל אדם באשר הוא. מן הרגע הראשון, עיניו של נריה הקטון שיקפו את הטוב שספג מן הסביבה – עיניים גדולות, כנות וסקרניות, שלמדו לספוג את העולם באהבה ובשקט. הוא היה ילד עם חיוך כובש, חיוך שהיה נדיר בעוצמתו וביכולתו להאיר חדר שלם, ולרוב לווה בצחוק מתגלגל ומידבק, כזה שהיה מעיד על נפש קלה ואופטימית. הוא גדל להיות ילד עניו, עדין, שקט במהותו, אבל נוכחותו הורגשה בכל מקום אליו הגיע, לא בגלל רעש או צעקות, אלא בזכות הילה של טוב לב שקרנה ממנו לכל עבר.

הילדות של נריה בשבי שומרון הייתה שזורה בחוטים דקים של קהילתיות, של שדות מוריקים ושל אבני דרך היסטוריות שסביבו. הוא היה ילד שלא פחד להתלכלך, שאהב לשוטט בין השבילים הצפופים של היישוב, לרדוף אחרי פרפרים בשדות הקרובים, ולקלוט את קצב החיים האיטי והקבוע של הטבע. כבר בגיל צעיר, כשידיו הקטנות התחילו להכיר את מגע האדמה בחצר הביתית, כשהוא עזר לאביו לשתול עציצים או לעשב ערוגות ירקות קטנות, התגלה בו ניצוץ מיוחד של חיבור עמוק לאדמה, לכל מה שצומח ופורח מתוכה. הוא היה ילד חרוץ, שקם בבקרים עם השמש, וגם אם לא תמיד אהב את מטלות הבית, הוא עשה אותן בשקט, ביעילות ובלי תלונות. הוריו, שהיו דמויות מרכזיות בחייו, הנחילו לו לא רק את ערכי היהדות והציונות כסיסמאות, אלא כדרך חיים שלמה – כיבוד הזולת, הקפדה על מצוות, אהבה לארץ ישראל בכל רמ"ח איבריו, ובעיקר, נתינה אין קץ. נריה למד מהם שאם יש צורך, אתה נמצא שם, בכל מקום, לכל אדם. אחיו הגדול, דביר, שראה בו כבר אז מודל לחיקוי, סיפר איך נריה, למרות גילו הצעיר, הפגין בגרות ואחריות יוצאות דופן. הוא היה ישר דרך, צנוע בהליכותיו, ותמיד העדיף את טובת האחר על פני שלו. הוא לא חיפש שבחים או הכרה, אלא עשה את מה שנכון בעיניו מתוך אמונה פנימית עמוקה. בבית שבו גדל, קשר האחים היה חם וקרוב, והוא עמד תמיד לצידם, כתף תומכת, אוזן קשבת, חיוך מעודד. בין אם היה זה ויכוח קטן על צעצועים או עזרה בשיעורי בית, נריה תמיד מצא את הדרך להרגיע, לייעץ ולתמוך, כמעין עמוד תווך שקט במשפחה הסואנת.

ככל שהתבגר, התחזק בו אותו חיבור ראשוני לאדמה, שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא הסתפק רק בגינת הבית, אלא חיפש דרכים להעמיק את הקשר הזה. כשבחר ללמוד בישיבה החקלאית "רגבים בעמק" בקיבוץ טירת צבי, לא הייתה זו הפתעה לאיש. שם, בין כותלי בית המדרש ובין שבילי השדות הפתוחים, נריה מצא את מקומו. הוא השכים קום מדי בוקר, לא רק כדי להתפלל תפילת שחרית עם חבריו, אלא כדי לצאת איתם אל השדות, כשהאוויר עדיין צונן ורענן, והטל לוטף את העלים. ידיו, שעד אז ידעו ללטף ספרים ולפתוח את דלתות בית המדרש, למדו עכשיו את השפה של האדמה הלחה. הוא הרגיש את החיבור הפיזי והעמוק – את מגע הבוץ המרענן כשהוא נוגע בשתילים רכים, את ריח האדמה הנטחנת תחת גלגלי הטרקטור, את תחושת הסיפוק הטהור של יום עבודה פיזי תחת השמש הקופחת. הוא למד לחרוש, לנטוע, לזמור, לקטוף, ולהבין את המחזוריות המופלאה של הטבע. עבורו, עבודת האדמה לא הייתה רק מלאכה, אלא דרך לחיבור עמוק יותר לארץ, לערכים של התיישבות, של בנייה ושל יצירה. הוא היה נער ישר דרך, חרוץ בצורה בלתי רגילה, וצנוע במעשיו. גם כשיצא לחופשות מהישיבה, לא בילה את זמנו במנוחה ופינוק, אלא חילק אותו בקפידה בין משפחתו וחבריו לבין התנדבות בחוות חקלאיות שונות ברחבי הארץ. הוא הרגיש שזוהי שליחותו, לטפח את הארץ הזו, להשקות אותה ביזע כפי שאבותיו השקו אותה בדם. הוא התנדב בארגון "השומר החדש", שראה בו אידאליסט צעיר עם לב רחב ונתינה אינסופית. חבריו מכרמי בת שלמה, שבהם עבד, תיארו אותו כ"ילד מלא שמחת חיים, שאהבת הארץ והאדמה חיו בו והחיוך לא מש מפיו". הוא היה דוגמה חיה לאדם שמוצא את אושרו בעשייה, בעבודה קשה ובחיבור עמוק לערכים.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה, החליט נריה להמשיך את דרך הנתינה והחינוך, והתנדב לשנת שירות (ש"ש) בכפר הנוער החקלאי "מקווה ישראל". המעבר מהיותו תלמיד ועובד אדמה מן השורה, לתפקיד של מדריך ומחנך, התאים לו כמו כפפה ליד. הוא היה שם, במקווה ישראל, לא רק מדריך, אלא מנטור, אח גדול, אוזן קשבת לכל חניך וחניכה. הוא ייעץ, תמך, והנחיל לצעירים שבאו תחת חסותו את אותם ערכים שספג בבית הוריו ובשדות – ערכים של עבודה קשה, של חיבור בלתי מתפשר לאדמה, ושל אהבת הארץ בכל רמ"ח איבריה. הוא לא עשה זאת בהטפות או בהרצאות ארוכות, אלא בדוגמה אישית, בחיוכו המאיר, בנכונותו לעזור בכל עת, ובאופן שבו התייחס לכל אדם בכבוד ובסבלנות. עמיתיו למקווה ישראל תיארו אותו כ"ילד מדהים, חייכן ומלא נתינה", אדם אידאליסט, אהוב על הבריות ורגיש לזולת. הוא ראה בכל חניך פוטנציאל, ובכל שאלה הזדמנות ללמד ולחנך. הוא ידע בדיוק מתי לומר מילה טובה, מתי לתת דחיפה קטנה, ומתי פשוט להקשיב בלב פתוח. הפינה השקטה שבה נהג לשבת עם חניכיו, אולי מתחת לעץ תות עתיק, או על ספסל פשוט הצופה אל השדות המוריקים של הכפר, הפכה למקום מפגש של שיחות עמוקות, של שיתוף לבטים, ושל בניית אישיות. הוא היה שם עבורם, עוגן של יציבות ושל טוב, ורבים מהם נשאו את תורתו ודמותו בליבם זמן רב לאחר שעזבו את הכפר.

ביום חמישי, ט"ז בכסלו תשפ"ב, 15 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שבו נריה עלה מדרגה נוספת במסע הנתינה שלו – הוא התגייס לצה"ל. לא הייתה זו התלבטות עבורו. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך – לסיירת גבעתי, יחידת העילית של חטיבת גבעתי, יחידה המצריכה כושר פיזי ונפשי יוצא דופן, נחישות בלתי מתפשרת, ויכולת עמידה במצבי לחץ קיצוניים. הוא התייצב בבקו"ם עם החיוך הרחב והעיניים הטובות שהיו כרטיס הביקור שלו, והיה נחוש להפוך ללוחם שמוכן להגן על הארץ שכה אהב. מסלול ההכשרה בסיירת גבעתי היה מפרך, מאתגר בכל רמה אפשרית – פיזית, מנטלית, רגשית. ימים ארוכים של אימונים מפרכים, מסעות ארוכים תחת משאות כבדים, שבועות בשטח בתנאי מזג אוויר קשים, תוך למידה אינטנסיבית של תורת הלחימה. נריה, עם כל הצניעות והענווה שאפיינו אותו, בלט במקצועיותו, במסירותו הבלתי מתפשרת לכל משימה, ובכושר מנהיגותו הטבעי. הוא היה מהראשונים לסיים כל מסע, מהראשונים להציע עזרה לחבר שנאבק, מהראשונים להרים את המורל כשנדמה שהכוחות אוזלים. הוא לא עשה זאת כדי להתבלט, אלא מתוך תחושה פנימית עמוקה של אחריות ושל רצון למצות כל רגע וכל יכולת. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו, את השילוב הנדיר של לוחם מצטיין עם לב רחב ואהבת אדם. הוא סיים את מסלול ההכשרה בהצטיינות יתרה, והיה ברור לכולם כי דרכו לפיקוד סלולה.

לאחר סיום המסלול, יצא נריה לקורס מפקדים, שם חידד את כישורי המנהיגות שלו והפך למפקד מן השורה. הוא חזר לסיירת גבעתי כמפקד כיתה (מ"כ) בהכשרות, שם יישם את כל מה שלמד וספג. תפקידו היה להכשיר את דור הלוחמים הבא של היחידה, להעביר להם את הידע, את הערכים ואת רוח הלחימה. חבריו ופקודיו העידו עליו שהיה מפקד אהוב, אחראי, ומלא באהבת אדם. הוא לא היה מפקד שצועק ודורש, אלא מפקד שמוביל בדוגמה אישית, שתמיד נמצא בחוד, שתומך ומעצים את חייליו. הוא ידע להסתכל לכל חייל בעיניים, להבין את הלבטים שלו, ולעזור לו להתגבר על הקשיים. הוא הקשיב בסבלנות, ייעץ בחוכמה, ותמיד, אבל תמיד, היה עם חיוך מאיר על פניו, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא נהג לומר לפקודיו משפט ששיקף את תפיסת עולמו: "תמיד תזכרו שהדרך היא החיים ואנחנו כל הזמן בהתקדמות". זה לא היה רק משפט יפה, אלא פילוסופיה שלמה שעל פיה חי – לראות בכל אתגר הזדמנות לצמיחה, בכל קושי שיעור, ובכל רגע נתון חלק ממסע חיים מתמשך של התפתחות. הוא האמין בהתקדמות מתמדת, לא רק בכושר גופני או בכישורי לחימה, אלא גם ברוח, בנפש, בבניין האישיות. הוא היה חבר טוב ונאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אנשים נמשכו אליו, אל ליבו הרחב, אל יכולתו להכיל, אל הענווה שקרנה ממנו. הוא היה שם תמיד עבור חבריו, בין אם היה זה כדי לשתף בלבטים אישיים, לקבל עצה, או פשוט לצחוק יחד. בשלב מתקדם יותר בתפקידו, הוא שימש גם כסמל לוחמים בפלגה ג' של הסיירת, תפקיד הדורש אחריות פיקודית גדולה עוד יותר, ושם המשיך להצטיין ולהוות דוגמה ומופת.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כרגיל בשבי שומרון, שקט ושלו, עם ציוץ ציפורים ואוויר הרים צלול. אך הרחק משם, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השלווה במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שיגר לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מסיבות טבע תמימות, אל בסיסי צה"ל. הם החלו במתקפה רצחנית, טבחו, אנסו, שרפו, חטפו. תוך שעות ספורות, נרצחו מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות נפלו בקרב. המדינה כולה היתה בהלם, והמלחמה פרצה במלוא עוזה. נריה, שהיה באותה שבת בחופשה, הוקפץ באופן מיידי עם יחידתו, סיירת גבעתי. לא היה לו רגע לחשוב, רק לפעול. הוא מיהר להצטרף לכוח, וכבר בדרכם דרומה, הלב שלו בער בלהבה של דאגה ושל נחישות להגן. הם הגיעו במהרה לשדרות ולנחל עוז, שם נתקלו במחבלים פנים אל פנים. נריה נלחם באומץ לב ובגבורה עילאית, מתוך הבנה ברורה של גודל השעה ושל האיום הברור על חיי אזרחים. הוא חילץ תושבים מבתיהם הבוערים, תחת אש תופת, תוך סיכון עצמי עצום. הוא לא היסס לרגע, אלא פעל באינסטינקט של לוחם ומפקד, אדם שמוכן להקריב הכל למען הזולת ולמען הגנת המולדת. הוא ראה את הזוועות בעיניים, את האכזריות הבלתי נתפסת, וזה רק חיזק בו את תחושת השליחות העמוקה.

בהמשך המלחמה, עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נריה נכנס יחד עם יחידתו אל תוככי הרצועה. הוא שימש כסמל מחלקה, תפקיד פיקודי בכיר יותר, שדרש ממנו אחריות גדולה עוד יותר על חייליו ועל הצלחת המשימות. התנאים בעזה היו קשים מנשוא – לחימה בשטח בנוי וממולכד, מנהרות תת-קרקעיות, אויב חמקמק ואכזרי. נריה, כהרגלו, ביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, מתוך אותה תחושת שליחות עמוקה שאפיינה אותו כל חייו. חבריו העידו כי הוא היה עמוד תווך, מפקד שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא דאג לחייליו כאב לבניו, הקפיד על בטיחותם, על רווחתם הנפשית והפיזית, ותמיד היה שם כדי להקשיב, לעודד, ולתת דוגמה אישית. הוא היה חדור אמונה בצדקת הדרך, ולא נתן לשום קושי או פחד להרפות את ידיו. הוא ידע שכל צעד שלהם הוא צעד חשוב בהגנה על הבית, על המשפחה, על כל מה שהיה יקר לו. הקרבות היו עזים, והימים התערבבו זה בזה, אך נריה שמר על צלילות דעת, על מקצועיות ועל אנושיות, גם בתוך התופת. הוא היה הסמל של המחלקה, לא רק בתואר, אלא במהותו – סמל לרוח לחימה, לחברות אמת, ולנתינה ללא גבולות.

ביום ט"ו באדר א' תשפ"ד, 24 בפברואר 2024, העיר ח'אן יונס שבדרום רצועת עזה הפכה לזירת קרבות עקובה מדם. נריה וצוותו היו בעיצומה של פעילות מבצעית באחד מאזורי הלחימה הקשים ביותר. הכוח נתקל במארב של מחבלים, ופתאום נפתחה עליהם אש כבדה מכל עבר. הרגעים היו קריטיים, כל שנייה הייתה גורלית. נריה, באומץ לב ובתושייה בלתי רגילה, הסתער קדימה, חתר למגע עם האויב, מתוך מטרה ברורה – לנטרל את האיום ולהגן על חייליו. הוא ידע שבהסתערותו הוא מושך אליו את האש, מסיט אותה מחבריו, ומעניק להם בכך הזדמנות לפעול, להתארגן ולחלץ את עצמם. הוא רץ קדימה, חרף הסכנה הברורה, אש תופת מכל הכיוונים, ובתוכו רק דחף אחד – להציל את אנשיו. הוא נפגע מאש המחבלים, נורה ונהרג במקום. במותו, בנפילתו ההרואית, הציל נריה בתושייתו את צוות הלוחמים שעליו פיקד. שלושה לוחמים נוספים נפצעו בתקרית באורח קשה, אך חייהם ניצלו בזכות פעולתו הנועזת והבלתי מתפשרת של נריה. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו, סמל-ראשון נריה בלטה ז"ל, גיבור ישראל, שהשאיר אחריו הורים כואבים, שלושה אחים ושלוש אחיות, וחלל עצום שלא יתמלא לעולם.

הידיעה על נפילתו של נריה היממה את שבי שומרון, את מקווה ישראל, את סיירת גבעתי, ואת כל מי שזכה להכיר את הילד בעל העיניים הטובות והחיוך הכובש. האור הגדול שקרן ממנו כבה בטרם עת, והשאיר אחריו חושך וכאב בלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, קרוב לים, קרוב למרכז הארץ, מקום של נתינה וקבלה, בדיוק כמוהו. אימו, בת שבע, ספדה לו כשקולה רועד, אך עיניה בוערות בגאווה ובאהבה אינסופית: "נריה היפה שלי, איך נפרדים מבן אהוב ויקר כמוך? לא נתפס שמהיום אדבר עליך בלשון עבר. אתה ילד עניו, עדין, שקט. נתינה זה חלק ממך ואולי בגלל זה נקברת בנתניה. התנדבת בכל מיני מקומות, היית בכל מקום שהיה צריך אותך. נפלת על הגנת הארץ, המדינה הקטנה שלנו, אתה גיבור אמיתי. כל הזמן הרגעת אותי: 'אמא, הכול בסדר.' האמת, קצת האמנתי לך, חשבתי שבאמת יהיה בסדר, אבל הרע מכול קרה, נפלת בקרב. אנחנו המומים וכואבים את לכתך... אוהבת אותך ולא מאמינה שעליי להיפרד ממך סופית, אהבה שלי. אמא." דבריה של האם שיקפו את הכאב הבלתי נתפס של הורים שאיבדו את בנם, אך גם את הגאווה העצומה על דרכו ועל הקרבתו.

אביו, רחמים, ספד לו כשליבו נשבר, אך עם מבט של אמונה בעיניו, קושר את סיפורו של נריה לסיפור משפחתו ולדורות שקדמו לו: "נריה הצדיק, בננו השני... סבא שלך לא זכה לעלות לארץ הקודש ונרצח בדרכנו לארץ המובטחת, אני מאמין שהוא היה שמח לדעת שיש לו נכדים שנלחמים על הארץ שכל כך רצה להגיע אליה ולא זכה. נריה השתתף בתכנית חקלאות חלוצית רגבים, וזכה לחרוש, לזמור, לנטוע ולעשות בידיים כל עבודה עברית שאפשר לעשות. היה מתנדב לעזור ליהודים בכל מקום ברחבי הארץ. נריה נשמה קדושה. היה חשוב לך ללחום ושלא נדאג... היית אמיץ, לוחם צדק, אידאליסט, אהבת הארץ שלך היתה מעל הכל." בדבריו חיבר האב את הקרבתו של נריה למסע ארוך של דורות, של משפחה שחלמה על הארץ הזו ונלחמה עליה, והראה איך נריה היה חוליה נוספת וחשובה בשרשרת הזו. אחיו הגדול, דביר, שגם הוא לוחם גבעתי ונלחם באותה עת בעזה, שלח הספד מרגש, מלא אהבה והערצה: "איך מספידים אח קטן? האמת, אני לא כל כך יודע אבל אתחיל לספר עליך. איזה מיוחד היית, היית כובש כל מקום שהיית מגיע אליו, והכי יפה שאף פעם לא ניסית. איך היית עושה הכול בשקט, בענווה מתמדת כי זה מי שהיית. לא הבנתי איך ילד כל כך צעיר יכול לחשוב בצורה כל כך בוגרת ואחראית. נריה אחי, גדלנו באותו בית עם אותם ערכים ואותם עקרונות. אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל הערצתי אותך, אחי." דבריו של דביר חשפו את הקשר העמוק בין האחים, את ההערצה השקטה שרחש האח הגדול לאחיו הצעיר, ואת ההכרה בייחודיותו של נריה.

גם מפקדיו וחבריו מסיירת גבעתי, מעמותת הבוגרים, ממקווה ישראל, ומכרמי בת שלמה, התקשו לעכל את הבשורה המרה. הם תיארו לוחם ומפקד למופת, אדם צנוע, בוגר, נחוש, בעל יכולות בין-אישיות גבוהות, שתמיד היווה אוזן קשבת ולא הוריד את החיוך מפניו. "תודה לך גיבור ישראל!" נכתב מטעם עמותת בוגרי סיירת גבעתי, סיכום קצר ועוצמתי לאיש ולדרכו. נריה, עם חיוכו המאיר וליבו הרחב, כבש את לב כל מי שפגש. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת עשירה של נתינה, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של צניעות ושל גבורה. משפחתו וחבריו התגייסו מיד להנציח את דמותו ופועלו. הם פתחו דף אינסטגרם בשם remember_neria_belete, שבו הם מעלים תמונות, זיכרונות ופעולות להנצחתו, כדי שסיפור חייו לא יישכח. הופקה מדבקה עם דיוקנו ועם המשפט האייקוני שנהג לומר לפקודיו: "תמיד תזכרו שהדרך היא החיים ואנחנו כל הזמן בהתקדמות", משפט שהפך לצוואה רוחנית ולמקור השראה. ביישוב שבי שומרון, ביתו, נחנך מצפה על שמו, נקודת תצפית אל הנופים שכה אהב, אל האדמה שעליה הגן, מקום שבו יוכלו לעמוד ולהתבונן, לזכור ולחלום. משפחתו גם פועלת להקמת מרכז תורני לצעירים לזכרו, מקום שימשיך את דרכו בחיבור לערכים ולמסורת. בכפר הנוער "מקווה ישראל", שבו שימש כמדריך אהוב, הוקמה "הפינה של נרי", פינה שקטה שבה יוכלו חניכים ומדריכים לשבת, לחשוב, ולהרגיש את רוחו הטובה. נריה מונצח גם במצודת יואב, ביתה של חטיבת גבעתי בלכיש, שם שמו חרוט באבן, חלק בלתי נפרד מסיפורה של החטיבה ושל מדינת ישראל.

נריה בלטה ז"ל, הילד משבי שומרון, שנולד למשפחה שחלמה על הארץ הזו, צמח להיות לוחם ומפקד, איש אדמה ואיש חינוך, סמל לנתינה ולגבורה. חייו הקצרים היו מסע של עשייה בלתי פוסקת, של חיבור עמוק לשורשים, ושל אהבה אינסופית למשפחתו, לחבריו, לעמו ולארצו. הוא נפל כגיבור, כשבחר להגן על חייליו, על ביתו, על המדינה הקטנה שלנו, והותיר אחריו חותם עמוק ובלתי ניתן למחיקה. סיפורו של נריה הוא לא רק סיפור של אובדן, אלא גם סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, שמוצאת את כוחה באנשים כמוהו. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו, ומזכיר לנו את המחיר היקר של חירותנו, ואת גודל האחריות המוטלת על כתפינו להמשיך את דרכו, את דרך הנתינה והאהבה, ולהבטיח שהחלום שהביא את הוריו אל הארץ הזו, והגן עליו במותו, ימשיך להתקיים ולשגשג.