נאור סיבוני

במושב גילת, בלב נוף מדברי מתרכך, שם האדמה צהובה ומנוקדת בירוק עז אחרי גשם, נולד נאור סיבוני ביום כ"ה באייר תשס"ג, עשרים ושבעה במאי 2003. הוא היה הילד השלישי במשפחתם החמה של צילה ודקר, אח קטן לדור ורותם, ובהמשך אח גדול לאליה. מהרגע הראשון שנולד, עיניו הטובות ותלתלי הזהב שקישטו את ראשו הקנו לו מראה של ילד יפה תואר, כזה שההורים לא יכלו שלא לכנותו "יפה כדוד המלך", ביטוי עממי ששיקף את יופיו התמים והכובש, את האור המיוחד שקרן ממנו. הבית בגילת היה תמיד מלא חיים, בצחוק ילדים, בריחות של תבשילים ובשיחות משפחתיות שנסובו סביב שולחן האוכל, שם התגבשו הערכים והקשרים שהגדירו את נאור. הוא גדל בין שדות פתוחים, תחת שמיים כחולים רחבים, כשקולות הציפורים בבוקר ורשרוש העלים ברוח היו פסקול ילדותו. המושב הקטן, הקהילתי, עיצב את נשמתו, לימד אותו על קרבת אדם לאדם, על עזרה הדדית ועל חיבור עמוק לשקט ולפשטות של חיי הכפר.

כילד צעיר, נאור היה סקרן ותוסס, רץ יחף על האדמה החמה, מטפס על עצי פרי בחצר ומגלה את סודות הטבע הקטנים. הוא היה ילד שקל לאהוב, עם חיוך שובה לב שהופיע בקלות על פניו והאיר את סביבתו. כבר אז ניכרה בו רגישות מיוחדת לזולת, יכולת לראות את הילדים שנותרו בצד, אלה שקולם לא נשמע כל כך חזק. הוא לא היסס לפתוח את ביתו בפני חבריו, גם לאלה שפחות זכו לאור הזרקורים החברתי. הוא היה מזמין אותם לשחק אצלו, משתף אותם במשחקים ובסודות, ודואג שיחושו שייכים ואהובים. "בוא, תשחק איתנו," היה אומר לילד חדש או ביישן, מושיט יד ומזמין אותו פנימה למעגל החברים, ולו רק בשביל שיחווה את חום הבית והקבלה הפשוטה. זה לא היה מעשה מחושב, אלא נבע מטוב לבו הטבעי ומאופיו הצנוע והערכי, שדגל בכך שכל אדם ראוי ליחס של כבוד ואהבה. צילה ודקר, הוריו, צפו בו בגאווה, מזהים בו את הניצוץ המיוחד הזה, את היכולת לחבר בין אנשים ולגשר על פערים.

שנות בית הספר, בקריית החינוך "מרחבים", המשיכו ללטש את אישיותו של נאור. הוא היה נער שובב ותוסס, עם אנרגיה בלתי נדלית ונטייה למעשי קונדס קטנים, אך תמיד במידה, ותמיד תוך שמירה על כבודם של המורים והמבוגרים. הוא ידע מתי אפשר להתבדח ומתי יש להקשיב ולהתייחס ברצינות, ועל כן היה אהוב מאוד על צוות המורים. הם ראו בו תלמיד עם פוטנציאל עצום, לא רק אקדמי אלא גם חברתי. דפנה, המחנכת שלו מכיתה ט' ועד י"ב, מצאה בו תמיד אוזן קשבת, לב פתוח ונשמה רגישה. "אהוב ליבי," כך כינתה אותו, כי ידעה שמאחורי החיוך השובב והעיניים המבריקות מסתתר נער עם עולם פנימי עשיר, עם מצפן מוסרי ברור ועם רצון עז לעשות טוב. הוא הקפיד לדבר אל מוריו בנימוס ובכבוד, גם כשהיה נרגש או מתווכח על נקודה מסוימת, והם העריכו את יושרתו ואת דרך ארץ שלו.

בתוך הבית, נאור היה בן מסור להוריו ואח אוהב, מכבד ותומך. הקשר עם אחיו ואחיותיו היה עמוק ורחום. עם דור, אחיו הבכור, היו לו שיחות ארוכות על החיים ועל כדורגל, ויחד הם חלקו אהבה משותפת למכבי תל אביב. רותם, אחותו, מצאה בו תמיד אוזן קשבת וכתף תומכת. הוא היה שם בשבילה, להקשיב ללבטיה, לייעץ בדרכו העדינה ולחזק אותה. אליה, אחותו הצעירה, הייתה בעיניו ילדה שיש להגן עליה, לשחק איתה וללמד אותה על העולם. הוא היה מעורב בחייהם, מתעניין בלימודיהם, בחבריהם ובתחביביהם, ותמיד דאג שהאווירה בבית תהיה שמחה ומלוכדת. הקשרים המשפחתיים חרגו מעבר לגרעין המשפחתי. נאור היה קשור מאוד למשפחה המורחבת, והיה מבקר את סביו וסבתותיו בכל הזדמנות אפשרית. הוא אהב לשמוע את סיפוריהם, ללמוד מהחוכמה שלהם, ולעזור להם בעבודות הבית או הגינה. הוא גם טיפח קשר הדוק עם בני דודיו, איתם בילה שעות ארוכות במשחקים, בשיחות ובטיולים בסביבה. הבית של צילה ודקר היה מרכז העשייה עבור נאור, מקום שבו הוא ספג את הערכים, את החום ואת הביטחון שאפשרו לו לפרוח.

אחד התחומים שבהם נאור בא לידי ביטוי באופן מיוחד היה הספורט, ובפרט הכדורגל. הוא חי ונשם ספורט, עם תשוקה בוערת שהניעה אותו מגיל צעיר. כשהיה על המגרש, בין אם במגרש האספלט המאובק של המושב או על הדשא הירוק של הליגה, הוא היה כולו משחק. רגליו רצו ללא לאות, עיניו סרקו את המגרש בחיפוש אחר המסירה המושלמת, והוא התמסר למשחק בכל מאודו. הוא שיחק בקבוצת "הפועל מרחבים" ובליגת המושבים, והיה שחקן מרכזי, כזה שהשפעתו הורגשה בכל מהלך ובכל בעיטה. הוא היה מנהיג שקט על המגרש, מדרבן את חבריו, מעודד אותם ברגעים קשים, וחוגג איתם כל שער כאילו היה שער ניצחון בגמר גביע עולם. הזיעה שנטפה על פניו, קול נשימותיו הכבדות, והאדרנלין שזרם בעורקיו היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב את הריח של הדשא הטרי, את קולות העידוד מהקהל, ואת תחושת הניצחון המתוקה אחרי משחק טוב. אך מעבר להיותו שחקן, נאור היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב". הוא לא החמיץ אף משחק באצטדיון "בלומפילד" ביפו. הנסיעות הארוכות לבלומפילד, הצפיפות ביציע, הריח של הנקניקיות והבירה, ובעיקר – שאגת הקהל האדירה כשמכבי כבשה שער, כל אלה היו עבורו חוויה טוטאלית. הוא היה עומד ביציע, צועק, שר, קופץ, מניף את הצעיף הצהוב-כחול בגאווה, ומרגיש חלק ממשהו גדול יותר, חלק ממשפחה ענקית של אוהדים. הקבוצה הייתה עבורו יותר מסתם קבוצת כדורגל; היא הייתה סמל, מקור לגאווה ולשייכות.

בשעות הפנאי, בין אימוני כדורגל למשחקים, נאור אהב לבלות עם חברים. חבורת הנערים מגילת הייתה קבוצה מגובשת, והם בילו שעות ארוכות יחד, מפטפטים על עתיד, על בנות, על מוזיקה, ועל כל מה שמעסיק בני נוער. הם היו נוסעים יחד לים, יושבים על החול החם, מקשיבים לרעש הגלים ומשתפים זה את זה במחשבות הכמוסות ביותר. הם היו צוחקים בקול רם, מדברים שטויות, ופשוט נהנים מהחופש ומהרוח של הנעורים. נאור היה מרכז החבורה, לא במובן של מנהיג דומיננטי, אלא בזכות החיוך שלו, טוב לבו והיכולת שלו לקרב לבבות ולגרום לכולם להרגיש נוח. הוא אהב במיוחד ללכת להופעות של הזמר אייל גולן. המוזיקה המזרחית, המילים המרגשות, והאווירה הסוחפת באולמות ההופעה היו עבורו חוויה מעצימה. הוא היה עומד עם חבריו, שר בקול, מוחא כפיים ומרגיש את הקצב זורם בעורקיו. רגעים אלה, של שמחה טהורה וחיבור עמוק עם חברים, היו אבני יסוד בזהותו.

ככל שגדל, נאור הפך לעלם חמודות, צעיר מרשים ובעל נוכחות שקטה אך חזקה. הוא נשא עמו ערכים עמוקים שעיצבו את כל הווייתו. אהבת הארץ, העם והאדם הייתה נר לרגליו, לא כסיסמה ריקה אלא כדרך חיים ממשית. הוא יישם את הפתגם "ואהבת לרעך כמוך" בכל מעשיו, בין אם במתן בסתר – עזרה שקטה למי שהיה זקוק, מבלי לצפות לתמורה או להכרה – ובין אם בקירוב לבבות, ביכולתו לגרום לאנשים שונים להתחבר, להרגיש נוח זה עם זה. סימן ההיכר שלו היה חיוכו הכובש, חיוך רחב, אמיתי, שהאיר כל מקום אליו נכנס וגרם לאנשים לחייך בחזרה באופן כמעט אוטומטי. בזכות החיוך הזה, רגישותו הנדירה וטוב לבו הבלתי מתפשר, הוא התחבר עם כל אדם, מילדים קטנים ועד מבוגרים. הוא לא שיפוט אף אחד, תמיד חיפש את הטוב שבאדם, והיה מוכן להקשיב לכל סיפור. נאור היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה מוכן להטות אוזן קשבת בכל שעה, להציע עצה כנה, ולסייע בעת צרה, ללא קשר למחיר האישי. הוא היה מגיע לעזור לחבר שנתקע עם הרכב, מקשיב לבעיות של חבר שנפרד מחברתו, או פשוט מציע חברה וכתף תומכת.

כשהגיע זמן הגיוס, נאור ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא ביקש לשרת כלוחם בחטיבת "גולני", החטיבה החומה, המיתולוגית. זו לא הייתה עבורו עוד יחידה, אלא סמל לגבורה, לנחישות ולמסירות. כשנפגש עם קצין המיון, דבריו היו ברורים ונחרצים: "או גולני או כלום". הוא לא הסכים להתפשר, ודחה את שירותו בכמה חודשים, רק כדי להבטיח את מקומו בחטיבה בה כה חפץ. ההחלטה הזו שיקפה את נחישותו הבלתי מתפשרת ואת אהבתו העמוקה לארץ ולביטחון תושביה. ביום שלושים במרץ 2022, עמד נאור על מגרש המסדרים, לובש מדים ירוקים, עם כומתה חומה על ראשו, גאה ונרגש. הוא התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 13, פלוגה ב', פלוגת "זאבי הדממה" בחטיבת "גולני". ההכשרה הצבאית הייתה מפרכת, פיזית ונפשית. שבועות של מסעות מפרכים, שעות ארוכות של אימונים בתנאי שטח קשים, לילות ללא שינה, ותרגולים אינטנסיביים של לחימה. אך נאור עבר את כולם בנחישות ובהצלחה. הוא לא התלונן, לא ויתר, ותמיד דחף את עצמו ואת חבריו קדימה.

מפקדיו של נאור זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו. הם ראו בו לוחם מצטיין, כזה שמבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, שתמיד מוכן לעזור לחבריו, ושדואג לכולם. הוא היה החייל שמעלה את המורל, שזורק בדיחה ברגעים קשים, ומשרה אווירה טובה גם כשהעייפות והלחץ היו בשיאם. הוא היה "הדבק" של המחלקה, מחבר בין כולם, מגשר על מתחים, ומוודא שאף אחד לא נשאר מאחור. נאור אהב מאוד את מחלקתו ואת פלוגתו, וראה בהן לא פחות ממשפחה שנייה. הקשרים שנוצרו שם, בשדה האימונים ובעמדות השמירה, היו עמוקים ואמיתיים, קשרים של אחים לנשק שסומכים זה על זה באש ובמים. הוא האמין בכוחה של הקבוצה, ביכולת של כולם יחד להצליח, והיה מוכן להשקיע את כל כולו למען חבריו ולמען הצלחת המשימה. הוא המשיך בנתינה שאפיינה אותו גם במהלך שירותו הצבאי. נאור סייע לחיילים בודדים ולחברים ככל שביקשו, לא פעם חלק איתם את מנות האוכל שקיבל מהבית, או בקבוק שתייה צוננת ביום חם. הוא עשה זאת בצניעות, מבלי לספר על כך לאיש, כי עבורו, זו הייתה הדרך הטבעית להתנהג. הוא פשוט ראה צורך, ופעל למלא אותו. זה היה נאור, איש של מעשים, לא של מילים.

בסוכות 2023, בעת ששירת במוצב נחל עוז, מוצב מרוחק על גבול רצועת עזה, בתפקיד קלע, קיבל נאור אות חייל מצטיין. זו הייתה הכרה רשמית במצוינותו, במסירותו ובתרומתו הייחודית. הוא היה גאה לקבל את האות, אך נשאר צנוע כדרכו, רואה בכך לא הישג אישי אלא תוצאה של עבודת צוות ושיתוף פעולה. ההצטיינות הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את המחויבות שלו, את המקצועיות שלו ואת הרצון הבלתי מתפשר שלו להגן על המדינה. באותו סוף שבוע, שבו קיבל את ההצטיינות, הוא היה קלע, תפקיד הדורש ריכוז, קור רוח ודיוק, תכונות שאותן הפגין נאור באופן עקבי. הוא אהב את האתגר שבתפקיד, את האחריות הכרוכה בו, ואת הידיעה שהוא תורם באופן משמעותי לביטחון המקום ויושביו.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השקט של הבוקר, השקט המיוחד של חג, נשבר באחת. צפירות עולות ויורדות של אזעקות "צבע אדום" החלו לקרוע את האוויר, קולות מוכרים אך הפעם שונים, חזקים יותר, תכופים יותר, עם תחושה של איום בלתי מוסבר באוויר. נאור, שהיה במוצב נחל עוז, קפץ ממיטתו. כמו כל חייל באזור, הוא רץ למיגונית, המרחב המוגן שנועד להגן מפני רקטות. בתוך המיגונית, הוא שלף את הטלפון הנייד. הוא התכתב עם אחיו דור, בניסיון להבין את היקף המתקפה. הוא צילם את השמיים, שמיים מלאים בקווי עשן של יירוטים ורקטות מתפוצצות, וכתב לדור בהודעה: "הם השתגעו קצת. יש יותר מדי יירוטים וטילים". הייתה זו הודעה ששיקפה את התדהמה מהעוצמה הבלתי רגילה של הירי, אך עדיין ללא הבנה מלאה של גודל האסון המתקרב. הוא ניסה להישמע רגוע, להרגיע את אחיו ואת עצמו, אך בתוכו כבר החלה להתגבש ההבנה שמשהו חמור מאוד מתרחש.

לאחר מכן, נאור התכונן לעלות לעמדת הקליעה שלו, זו העמדה שבה הצטיין, זו שהייתה המקום שלו בשמירה על המוצב. הוא ידע שזה תפקידו, ושעליו להיות מוכן. כעבור רבע שעה, כשאחותו רותם התקשרה אליו, קול דאגה בקולה, נאור כבר היה בדרכו. הוא ניתק את השיחה במהירות, שלח לה הודעה קצרה ומבשרת רעות: "לא להתקשר עכשיו. הכול טוב", והעביר את הטלפון למצב טיסה. אלו היו המילים האחרונות שאחותו קיבלה ממנו, מילים שניסו להרגיע אך נשאו בחובן את הכאב של הפרידה הבלתי נמנעת. מאותו רגע, הטלפון שלו נדם, והוא לא היה זמין. הקשר עם העולם החיצון נותק, וכל כולו הופנה אל המשימה שלפניו.

נאור עלה לעמדת הקליעה על חומת המוצב, עמדה אסטרטגית שצפתה על השטח מסביב. כשהגיע לעמדה, נגלה לעיניו מחזה בלתי נתפס: מאות, אולי אלפי מחבלים, מגיחים מכל עבר, רצים לעבר המוצב. הם לא היו קבוצה קטנה של חמושים, אלא המון משתולל, חמוש היטב, שפניו רשע ועיניו תאוות רצח. נאור הגיב בקור רוח מדהים. במקום להישאר בעמדה המוגבהת, הוא הבין את חומרת המצב. הוא ירד מיד למיגונית והזהיר את חבריו בקול תקיף אך שקט: "מאות מחבלים בדרך לבסיס, אנחנו תחת מתקפה אדירה". הוא ידע שכל שנייה קובעת, וששיתוף המידע קריטי להיערכות. בבת אחת, הקרב החל. טיל RPG שנורה לעבר עמדת הקליעה בה נאור עמד רגע לפני כן, פגע בה והרס אותה כליל. זה היה אות ברור לכך שהמחבלים ממוקדים היטב ומצוידים היטב. מפקד המחלקה, מול הכאוס ההולך וגובר, הורה לנאור לחזור לאזור המיגונית מול המגורים, שם היה ריכוז של לוחמים, ולהילחם שם.

נאור לא היסס לרגע. הוא רץ אל מרכז הבסיס, אל המיגונית, שם התרכזו חבריו. הוא נלחם באומץ לב עילאי, בגבורה ובנחישות מעוררות השראה. הוא נכנס ויצא מהמיגונית, הסתער שוב ושוב על המחבלים שהקיפו את הבסיס, ירה לעברם, מגן על חבריו ועל המוצב בכל כוחו. הוא היה חלק ממעגל של לוחמים שהגנו על חייהם ועל חיי חבריהם בחירוף נפש. הוא הרג מספר מחבלים, מנסה לבלום את ההמונים שזרמו פנימה. במהלך אחד הגיחות האמיצות שלו, נאור נפצע באורח אנוש מירי מחבלים. הוא התמוטט, אך רוחו לא נשברה. חבריו, תוך כדי לחימה עזה ומטווח קצר, פינו אותו ואת פצוע נוסף לתוך המיגונית, שם ניסו למצוא מעט מחסה. שם, בתוך הצפיפות והכאוס, החובש הפלוגתי והלוחמים האחרים, שהיו בעצמם תחת אש בלתי פוסקת, טיפלו בו ובחברו במשך ארבע שעות ארוכות, אינסופיות. הם ניסו לייצב את מצבו, למרות שלא היה ציוד רפואי מתאים או אפשרות לפינוי רפואי תחת אש כה כבדה. הריח של אבק שריפה, צעקות המחבלים, קולות הירי הבלתי פוסקים, וזעקות הפצועים מילאו את האוויר.

המיגונית, המקום שהיה אמור להוות מקלט, הפך לשדה קרב בפני עצמו. המחבלים, שהקיפו את המיגונית מכל עבר, זרקו לתוכה רימונים, בנסיון לחסל את הלוחמים הפצועים והמגנים. שני רימונים ראשונים נזרקו, נפלו בתוך המיגונית, אך בנס לא התפוצצו. הלוחמים נשמו לרווחה לרגע, אך הידיעה שהאיום לא חלף ריחפה באוויר. ואז נזרק הרימון השלישי. הוא התפוצץ בתוך המיגונית, והרסיסים הקטלניים פגעו בנאור באורח אנוש. הוא נהרג במקום. סמל נאור סיבוני, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, בשמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב גילת, מוקף באדמה שכה אהב, והותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, וקהילה שלמה כואבת והמומה. לאחר נפילתו, הועלה נאור לדרגת סמל ראשון, הכרה נוספת בגבורתו ובמסירותו.

הכאב היה בלתי נסבל, קרע את הלב והותיר חלל עצום. אימו, צילה, ספדה לו במילים שדיברו מתוך עומק נשמתה הפצועה: "גבר שלי שמח, עם חיוך של מלאך, חבר אמת, בעל ערכים, עשה למען הזולת בחייו וכך גם מצא את מותו כשהגן בגופו". קולה נשבר כשאמרה: "לעד תישאר בליבי, פרח שלי, אוהבת אותך עד כאב, אימוש שלך, אתה הדרך לחיים שלי". מילים אלה, "אתה הדרך לחיים שלי", הפכו למעין מנטרה, דרך שלה ושל המשפחה כולה להמשיך לחיות, לנשום, ולמצוא משמעות בתוך החלל העצום שהותיר אחריו. היא הוסיפה, מנסה למצוא נחמה: "נאור חי בתוכנו, אורו מרחף מעלינו ומלווה צעדינו שעה שעה יום יום".

במלאת שנה לנופלו, הכאב לא פחת, רק שינה את צורתו. אחותו רותם, ביטאה את עומק השבר במילים קורעות לב: "שנה שאני חיה בעולם הריק הזה, כשהלב שלי מחוץ לגוף, וזה מרגיש שיש לו דרך אחרת לפעום. דרך כזו שמכאיבה ומזכירה לי את חסרונך בכל פעימה... שנה של רגשות וגעגועים שלא הכרתי לפני כן, ואני לא מאחלת לאף אדם בעולם להכיר. זה אפל וחשוך מרסק ומכאיב בכל איבר בגוף, בכל רגע קיים... אתה ואנחנו התגשמות כל החלומות בין אחים, אהבה טהורה בלי הרבה מילים, חיבור משורש הנשמה, ולב אחד שהתרסק למיליוני מיליונים רסיסים בחסרונך". מילותיה שיקפו את המאבק היומיומי של המשפחה להתמודד עם האובדן, עם החיים שהשתנו ללא הכר.

אבל נאור, ברוחו, סירב להיעלם. משפחתו, חדורה ברוח הנתינה שאפיינה אותו כל כך בחייו, מצאה דרך להמשיך את דרכו המיוחדת. הם הקימו עמותה בשם "הגמ"ח של נורי", ראשי תיבות של גמילות חסדים, וכינוי החיבה של נאור. העמותה מסייעת למשפחות מעוטות יכולת במושב גילת ובסביבתו, ומחלקת סלי מזון עשירים לקראת חגים. זוהי דרך מוחשית להנציח את ערכיו, להפוך את האבל למעשה של חסד, ולהבטיח שאורו של נאור ימשיך להאיר את חייהם של אחרים. כל סל מזון, כל חיוך של נזקק, נושא עמו את זכרו של נאור, את רצונו לעזור, את אהבתו לאדם.

הקהילה, המשפחה והחברים, כולם התגייסו להנצחתו של נאור בדרכים רבות ומגוונות, ששיקפו את אהבותיו ואת אישיותו. דף אינסטגרם בשם remember.naor.siboni הפך לכיכר העיר הוירטואלית, שם בני משפחה וחברים מעלים הקדשות, תמונות ופעולות לזכרו. כל תמונה, כל מילה, היא פיסה קטנה בפסיפס חייו, זיכרון שחולק עם העולם. תאגיד "כאן 11", כחלק מפרויקט הנצחה ארצי, הפיק הסכת (פודקאסט) מרגש המספר את סיפור גבורתו של נאור, והוא זמין להאזנה בספוטיפיי, כך שקולו וסיפורו יגיעו ללבבות רבים. גם מועדון "מכבי תל אביב", קבוצת נעוריו ואהבתו הגדולה, הקדיש לו דף מיוחד באתר האינטרנט שלו, עם תמונתו ומילים חמות לזכרו. המועצה האזורית מרחבים, הקהילה הרחבה שבה גדל, העלתה ליוטיוב סרטון מרגש שבו בני משפחה וחברים מספרים עליו, על חיוכו, על טוב לבו, ועל גבורתו.

לזכרו של נאור, נוצרו גם פריטים מוחשיים ששימשו כסמלים חיים. כובע וסווטשרט עם תמונתו והמילים "גיבור ישראל", ומדבקה עם הכיתוב "אתה הדרך לחיים שלי", הפכו לפריטים שרבים מבני משפחתו וחבריו לובשים בגאווה ובכאב, נושאים את זכרו איתם לכל מקום. על מיגונית במושב, ציור קיר צבעוני הונצח, המשלב את דמותו של נאור עם סמלי אהבותיו – דגל ישראל, סמל גולני וסמל מכבי תל אביב. הציור הזה, במקום שנועד להגן, משמש תזכורת חיה לאדם שהגן על המדינה בכל מחיר. חיילים רבים, גם כאלה שלא הכירו אותו באופן אישי, מקדישים מסעות ושיעורי מורשת קרב להנצחת נאור. סיפורו, חיוכו ועיניו הטובות חדרו עמוק לליבם, והם רואים בו דוגמה ומופת.

גולת הכותרת של ההנצחה, זו שנגעה עמוק בלב הקהילה והמשפחה, הייתה שיפוצו ובנייתו מחדש של מגרש הכדורגל במושב גילת. עבור נאור, המגרש הזה היה יותר מסתם מקום לשחק בו; הוא היה בית שני, מקום שבו בילה שעות אינסופיות, הן כאוהד נלהב שצפה במשחקים והן כשחקן מרכזי ב"הפועל מרחבים" ובליגת המושבים. הוא היה שחקן שהשפעתו ניכרה בכל משחק, בנוכחותו, בכישרונו וברוח הספורטיבית שלו. המגרש נצבע בצבעים של נאור: צהוב וכחול כמחווה למכבי תל אביב האהובה, וצהוב וירוק כהוקרה לחטיבת גולני שבה שירת ונפל. מגרש הכדורגל המחודש נחנך ביום הולדתו של נאור, והפך למקום מפגש וזיכרון, מקום של חיים. ביום זה, בני משפחתו וחבריו ארגנו טורניר כדורגל חגיגי, שהפך למסורת שנתית, ובו מתכנסים כולם כדי לחגוג את חייו של נאור דרך אהבתו הגדולה.

משפחת סיבוני, בכאב ובגאווה, ממשיכה ללכת "לאורך", במסע שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם. הם נושאים את נאור בלבם, רואים את אורו מרחף מעליהם ומלווה את צעדיהם שעה שעה, יום יום. הם נשבעו להנציח אותו ולהמשיך את דרכו הכה מיוחדת, דרך של נתינה, אהבה וחיבור לאדם ולארץ. "אנו גאים להיות המשפחה של גיבור ישראל נאור סיבוני הי"ד", כתבו, מילים שמבטאות את העוצמה והחוסן שצמחו מתוך השבר. "לעד תהיה 'הדרך לחיים שלי'", הם מבטיחים לו, ולעצמם. נאור סיבוני, הילד עם תלתלי הזהב והעיניים הטובות, הספורטאי הנלהב, החבר הנאמן, הלוחם האמיץ, הפך לסמל של תקומה ישראלית. הוא לא רק נפל בקרב; הוא נפל כשהגן על הבית, על ערכיו, ועל כל מה שאהב. זכרו ורוחו ממשיכים לפעום בלבבות רבים, מזכירים לכולנו את מחיר החירות, את חשיבות האחדות, ואת הכוח הבלתי נלאה של הרוח הישראלית. הוא הדרך, הוא האור, הוא הזיכרון שממנו אנחנו שואבים כוח להמשיך קדימה, לבנות ולהצמיח, תמיד עם חיוך וכאב, עם גאווה ותקווה.