נפתלי יונה גורדון

הבית ברמות ירושלים, בית גדול ומלא חיים, היה עטוף תמיד באור חם של שמש ירושלמית שחדרה מבעד לחלונות, גם בימים קרירים של חורף. זה היה בית שבו נשמעו קולות רבים, צחוק ילדים, שיחות עמוקות בין מבוגרים, וריחות מתוקים של מאפים שאפיינו את מטבחה של ביאטריס מרים, אימו. לשם, בקיץ של שנת 1992, הגיעה משפחת גורדון הקטנה, כשנפתלי יונה, בנם השני, היה אז רק בן שנה וחצי, פעוט מתוק עם עיניים סקרניות, שזה עתה עזב את רחובותיה המהודרות של ארצות הברית לטובת האבק וההבטחה של הארץ החדשה. יחד עם יעקב אחיו הגדול, ועם הוריו, דניאל יגאל וביאטריס מרים, התחילו את דרכם בארץ, דרך שתעצב את נפתלי למה שיהפוך להיות.

השנים הראשונות בירושלים עברו עליו בריחות של טיולי אחר הצהריים בשכונת רמות, בצלילי עברית שהפכה לשפתו הטבעית, ובמגע החם של ידי הוריו. הוא היה ילד שקט יחסית, אך עם נוכחות חזקה, כזה שסופג את העולם סביבו במבט חודר ומעמיק. בשנת 1995, כשנפתלי היה כבן חמש, החליטה המשפחה לעשות שינוי נוסף בחייה ולעבור ליישוב חשמונאים, יישוב קהילתי קטן יותר, טובל בירוק, שהציע מרחבים גדולים יותר לילדים לגדול בהם. המעבר לחשמונאים פתח בפני נפתלי עולם חדש של חופש, של שדות פתוחים, ושל קהילה מגובשת שבה כולם מכירים את כולם. הבית בחשמונאים היה גדול עוד יותר, והוא התמלא במהרה בקולותיהן של שלוש אחיות נוספות שנולדו – שרה, שירה, רבקה ודבש, שהפכו את הבית למעין כוורת רוחשת, מלאה באהבה ובפעילות בלתי פוסקת.

בתוך המולת הבית הגדול והאוהב הזה, נפתלי מצא את מקומו הייחודי. הוא לא היה הצעקן או המנהיג הבלתי מעורער, אלא דווקא זה שיצר חיבור איכותי עם כל אחד מבני המשפחה "בשקט שלו". כשהיה חוזר הביתה מבית הספר, התיק נזרק בפינה, והוא היה מוצא את עצמו במהרה בשיחה עמוקה עם אביו על אירועי היום, או עוזר לאימו לסדר את הכלים אחרי ארוחת הערב, תוך כדי שהוא מקשיב בסבלנות לסיפורים שחלפה עליהם. עם אחיותיו הקטנות, הוא היה המבוגר האחראי אך גם השובב, זה שאפשר להן לעשות שטויות קטנות, לקפוץ יחד על הספות בסלון כשאיש לא רואה, או להתגנב למטבח אחרי שהלכו לישון ולחלוק סודות מתוקים מעל קערת דגני בוקר. חיוך שובב היה עולה על פניו כשהיו מתכננים איזו תעלול קטן, והצחוק המשותף היה ממלא את הבית באור. הוא היה אח נפלא, בן ונכד מסור, שתמיד דאג וסייע לכל בני משפחתו, לא רק במילים, אלא במעשים קטנים ויומיומיים – עזרה בשיעורי בית, הקפצה לחוג, או פשוט אוזן קשבת ללב שבור.

את שנות הלימודים בילה נפתלי בישיבת בני עקיבא "נר תמיד" בחשמונאים, מסגרת ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול, ועיצבה את עולמו הערכי והחינוכי. הוא לא היה רק תלמיד מן המניין, אלא ספג את רוח המקום, את תחושת הקהילתיות והאחריות ההדדית. במקביל ללימודיו בישיבה, היה חניך פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". כל שבת אחר הצהריים, אחרי ארוחת הצהריים המשפחתית והמנוחה הקלה, היה נפתלי ממהר ללבוש את החולצה הכחולה עם העניבה הלבנה, סמל ההשתייכות, ויוצא ל"פעולה". הפעולות היו מלאות במשחקים, דיונים סוערים על ענייני השעה, טיולים רגליים בשבילי היישוב והסביבה, ומעל הכל – חברות אמת. שם, בין שירה משותפת סביב מדורה לדיונים על ציונות ויהדות, התגבשו בו ערכים של נתינה, אחריות קהילתית, ואהבת הארץ, לא כסיסמאות ריקות, אלא כדרך חיים של ממש. הוא למד להקשיב, להביע דעה, לקחת חלק פעיל בבניית חברה טובה יותר, והכל ברוח טובה ובחיוך.

שנות הנעורים של נפתלי היו גם השנים שבהן התגלו ובלטו יכולותיו הספורטיביות. הוא אהב את מקצועות הספורט השונים באותה התלהבות שבה קרא ספר טוב או ניהל שיחה עמוקה. בבריכה של היישוב, נפתלי היה מרגיש בבית; הוא היה שחיין מצוין, גופו חתך את המים בקלות, תנועותיו מדויקות וחזקות, והוא היה מוצא נחמה ושלווה בקצב האחיד של השחייה, בניתוק מהעולם שמתחת למים. לא פעם היה נשאר לשחות גם אחרי שהבריכה כבר התרוקנה, רק הוא והמים, ושקט עמוק שהיה ממלא את נשמתו. בנוסף לשחייה, הוא היה חובב ריצה נלהב, רץ למרחקים ארוכים, לעיתים קרובות בשבילי העפר שמסביב ליישוב, כשהרוח מלטפת את פניו והנוף הפתוח מרגיע את נפשו. הרגליים שלו היו יודעות את הדרך, הגוף שלו היה מגיב לכל שיפוע, והוא היה מוצא שחרור ובהירות מחשבתית בכל צעד. אהבתו לספורט לא נשארה רק בגדר תחביב אישי; הוא גם הפך למאמן, מתוך רצון לחלוק את תשוקתו וידיעותיו עם אחרים, לעזור להם לגלות את הכוח שבגופם וברוחם.

כדורסל היה אהבה מיוחדת עבורו. הוא אהב לשחק, להרגיש את כדור הסל בין כפות ידיו, את המתח של משחק צמוד, את הזיעה על המצח, את קריאות העידוד ההדדיות בין חברים לקבוצה. אבל לא פחות מכך, אהב לצפות. הוא היה אוהד נלהב של קבוצת "הפועל ירושלים" בכדורסל. כשהיה משחק, היה יושב מול הטלוויזיה, או נוסע לאולם הפיס ארנה, כולו קשוב למתרחש על המגרש, נסחף לתוך הקצב, מתרגש מכל סל, מתאכזב מכל החמצה. "נו, יאללה, הגנה! תלחצו!" היה ממלמל לעצמו, כאילו שחקניו האהובים יכולים לשמוע אותו מבעד למסך. מעבר לפעילות הספורטיבית התחרותית, נפתלי מצא דרכים נוספות לבטא את אהבתו לתנועה ואת נכונותו לעזור – הוא התנדב בחוות סוסים טיפולית. שם, בין ריח השחת הרענן לבין רעש פרסות הסוסים על האדמה, הוא מצא סיפוק עמוק. ללטף צוואר של סוס, להבריש את פרוותו, להוביל בעדינות את מי שרכבו עליו – זו הייתה דרך נוספת עבורו להעניק, לתת מעצמו, ולראות את האור בעיני המטופלים המיוחדים שבאו לחוות. המגע עם החיות, והשקט המיוחד שהיה שורה בחווה, תרמו רבות לאישיותו הרגועה והמכילה.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבת "נר תמיד", הגיע תורו של נפתלי להתגייס לצה"ל. הוא בחר ללכת לשירות קרבי, לחיל השריון. הבחירה הזו לא הפתיעה איש; היא שיקפה את נכונותו לתרום, להגן, ואת החוזק הפיזי והמנטלי שהיה טמון בו. הוא עבר את הטירונות המפרכת, את האימונים האינטנסיביים, ולבסוף הוצב כתותחן בטנק. תפקיד התותחן דרש דיוק מירבי, קור רוח, יכולת תפעול מהירה של מערכות מורכבות, וריכוז בלתי מתפשר. בתוך חלל הטנק הצפוף, מוקף במתכת קרה ובצלילי מנוע חזקים, נפתלי למד לסמוך על צוותו ועל עצמו, להרגיש את הטנק כהמשך של גופו, ולדעת שכל החלטה שלו היא קריטית. הריחות של הדיזל, של המתכת, ושל הזיעה, הפכו לחלק בלתי נפרד מחווית השירות שלו. הוא שירת במסירות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות תפקידו בהגנה על הבית.

אך חייו של נפתלי לא נסבו רק סביב מסגרות רשמיות. גם לפני הגיוס וגם לאחר השחרור, הוא מצא זמן לעבוד במסגרות לאנשים עם צרכים מיוחדים. העבודה הזו לא הייתה רק מקור פרנסה, אלא ביטוי מובהק לאישיותו המיוחדת. הוא היה מגיע למסגרות הללו עם חיוך רחב ועיניים טובות, מוכן להקשיב, לעזור, להכיל. הוא ידע למצוא את הדרך הייחודית לכל אדם, להבין את צרכיו, להעניק לו תחושה של ערך וכבוד. הוא היה מתיישב ליד מטופל, משוחח איתו בסבלנות על הדברים הקטנים של החיים, עוזר לו בפעילויות יומיומיות, ורואה את האדם שמאחורי המגבלה. העבודה הזו חידדה אצלו את היכולת לראות את הטוב בכל אדם, לגלות אמפתיה עמוקה, ולפעול מתוך רצון טהור לעזור.

לאחר שחרורו מהצבא, כשהוא מחפש את דרכו המקצועית, נפתלי בחר לשלב את שתי אהבותיו הגדולות: אהבת האדם והרצון לעזור, יחד עם אהבתו לספורט ולתנועה. הוא נרשם ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת אריאל, שם רכש תואר ראשון. שנות הלימודים באוניברסיטה היו עבורו תקופה של התפתחות אינטלקטואלית ואישית משמעותית. הוא היה סטודנט מוכשר ומסור, שקוע בחומר הלימודי, סקרן ללמוד כל פרט על גוף האדם, על המכניקה שלו, על הדרכים לרפא ולשקם. הוא לא הסתפק רק בלמידת החומר הנדרש, אלא חקר, העמיק, שאל שאלות נוקבות את המרצים, וביקש להבין את ה"למה" שמאחורי כל תרגיל וכל אבחנה. הוא בילה שעות בספריה, קורא מאמרים מדעיים, ודן עם עמיתיו ללימודים על מקרים קליניים שונים. המעבדות הפיזיות היו המגרש הביתי שלו, שם תרגל שוב ושוב את טכניקות הטיפול, את תנועות הידיים המדויקות, את היכולת לאבחן בעיות מורכבות. הוא רכש ידע רחב ומיומנויות מתקדמות בתחומו, מתוך הבנה עמוקה שהידע הוא הכוח להביא מזור לאנשים.

את דרכו המקצועית החל נפתלי במכון הפיזיותרפיה של שירותי בריאות כללית ברמת אשכול בירושלים. למעשה, הוא הגיע לשם עוד כסטודנט במסגרת התנסויות קליניות. כבר אז, בשנים שבהן היה רק מתמחה, כישרונותיו המקצועיים ואישיותו הנעימה בלטו מעל כולם. הוא לא היה עוד סטודנט תמים; הוא ניגש לכל מטופל ברצינות תהומית, בהקשבה מלאה, ובגישה אמפתית שגרמה לאנשים להרגיש מיד בנוח ובטוחים בידיו. הצוות הבכיר במכון זיהה במהרה את הפוטנציאל העצום הטמון בו, ולאחר שסיים את לימודיו, גויס נפתלי באופן מיידי להיות חלק מהצוות הקבוע. הוא נשאר שם מאז, הופך להיות עמוד תווך במכון, דמות מרכזית ואהובה.

במסגרת עבודתו במכון, נפתלי מילא תפקידים מקצועיים השמורים בדרך כלל לפיזיותרפיסטים ותיקים ומנוסים בהרבה ממנו. הוא ריכז את תחום האורתופדיה, נושא מורכב שדרש ידע רחב והבנה עמוקה של מערכת השלד והשרירים. הוא לא הסתפק בטיפול בבעיות נפוצות, אלא חקר נושאים ספציפיים ומאתגרים כמו טיפולי פיזיותרפיה בכאבי ראש, צוואר ולסת – תחומים שרבים נמנעו מהם בשל מורכבותם. הוא פיתח פרוטוקולים טיפוליים חדשניים, שילב גישות שונות, והצליח להביא מזור למטופלים רבים שסבלו מכאבים כרוניים ומתישים. מעבר לטיפול הישיר, נפתלי העביר סדנאות והרצאות מרתקות בנושאים אלו לפיזיותרפיסטים אחרים ולרופאי משפחה, וקצר שבחים רבים על בקיאותו, בהירותו ויכולתו להעביר ידע מורכב בצורה נגישה ומרתקת. הוא גם ריכז את תחום הציוד של השירות בפיזיותרפיה במחוז ירושלים, תפקיד הדורש אחריות רבה, סדר, ויכולת ניהולית, וגם בו הצטיין במיוחד.

עמיתיו לעבודה תיארו אותו כאוטוריטה מקצועית בתחומו. "הייתה לו יכולת הכלה אינסופית," סיפרה אחת הקולגות, בעיניים נוצצות, "וזה שילוב מדהים של בן אדם מאוד נעים ונחמד, מכיל, אכפתי ומשקיען לצד היותו חכם, מיומן וחד מחשבה בצורה יוצאת דופן." הם ראו בו לא רק חבר לעבודה, אלא חבר יקר לחיים, חוליה משמעותית, כמעט בלתי ניתנת להחלפה, במכון לפיזיותרפיה. "האיש בעל החיוך הענק," היו אומרים, "שלא רק רואים אותו, אלא אפילו שומעים, ולב עצום עוד יותר שמלא ברוח נתינה והתנדבות." חיוכו של נפתלי היה מדבק, הוא היה נכנס לחדר והאווירה הייתה מיד משתנה, הופכת קלילה ונעימה יותר.

בזכות הידע הרחב שלו, החשיבה החדה והמזג הנעים ונטול השיפוטיות, נפתלי הפך להיות כתובת להתייעצויות מכל סוג. לא רק שאלות מקצועיות על מטופל מורכב או על שיטת טיפול חדשה, אלא גם שאלות אישיות יותר: משפחתיות, כלכליות, ואפילו קולינריות. "נפתלי, מה דעתך על המתכון הזה לעוגת גבינה?" הייתה שואלת אותו אחת המטפלות, והוא היה משיב ברצינות ובחיוך, משתף מניסיונו. הוא תמיד הקרין שלווה מזמינה, היה אוזן קשבת לכולם, לא משנה מה הייתה הבעיה. שום דבר לא היה קשה מדי לנפתלי, הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימה, להירתם להשגת מטרה, גם אם היא נראתה בלתי אפשרית. "עוד לא נולד המטופל שיוציא אותך מכליך," אמרו לו עמיתיו בהערכה ובחיבה, ביטוי לרוגע הפנימי והסבלנות האינסופית שאפיינו אותו. אפילו בתחום הפרוזאי כמו קוד לבוש, נפתלי הותיר את חותמו. הוא הוביל מהלך במכון לאפשר לעובדים גברים ללבוש מכנסיים קצרים בקיץ, מהלך שהתקבל בהתלהבות והפך ל"מורשת של נפתלי" – עוד עדות קטנה לאישיותו פורצת הדרך, שאינה חוששת לשבור מוסכמות קטנות למען נוחות ורווחת הזולת.

נועד לו עתיד מזהיר בתחומו. מלבד הטיפול הישיר בחולים, הוא היה אמור להתחיל קורס ניהולי, ויועד להדרכה קלינית ולעתודה ניהולית. הוא היה בדרך הבטוחה להפוך למנהל בכיר ומוביל בתחום הפיזיותרפיה, עם יכולת להשפיע על רבים, להכשיר דורות של מטפלים, ולשפר את איכות הטיפול ברמה מערכתית.

אבל מעבר לכל אלה, חייו של נפתלי קיבלו משמעות עמוקה עוד יותר כשפגש את פסיה. כבר בדייט הראשון שלהם, ידעה פסיה, זוגתו לעתיד, ש"זה זה". זה היה רגע של בהירות, של הכרה פנימית עמוקה, שזהו האדם שאיתו היא רוצה לבלות את שארית חייה. נפתלי ופסיה נישאו, וביתם המשותף הוקם בשכונת קטמונים בירושלים. זה היה בית צעיר, מלא בצחוק, באהבה, ובתכניות לעתיד. לזוג נולדו שתי בנות מתוקות, ליבי וגפן, שתי פיסות אור שהאירו את עולמם. פסיה תיארה אותו כמי ש"נולד להיות אבא". הוא היה אב מסור לשתי בנותיו, כזה שמתכופף לגובהן, משחק איתן שעות ארוכות, מספר להן סיפורים לפני השינה, וממציא משחקים מצחיקים שרק הם מבינים. הוא היה בעל אוהב ומפרגן, שתמיד תמך בפסיה, עודד אותה, והיה שותף מלא בכל ההחלטות והאתגרים. הבית שלהם היה מבצר של אהבה וביטחון, מקום שבו כל אחד הרגיש נאהב ומוערך.

נפתלי היה איש משפחה מסור ואוהב בכל רמ"ח איבריו. הוא היה השראה לסובבים אותו בשל יכולתו המופלאה למצוא איזון בין עבודה ובית, ולנהל באלגנטיות את כל מערכות היחסים בחייו ללא חיכוכים. הוא לא היה אדם שמתפשר על איכות הזמן עם משפחתו, וגם לא על מסירותו לעבודתו. הוא ידע להעניק לכל אחד מתחומי חייו את תשומת הלב הנדרשת, מתוך עוצמה אישית וביטחון בדרכו. כזה שבצניעות ובעדינות ידע להגיע ללב כל אדם, גם אם זה היה מטופל זר או קולגה שלא הכיר זמן רב. הוא הצליח להכניס משחק והומור גם ברגעים המתסכלים ביותר, להפיג מתח בחיוך או בבדיחה קטנה. הוא ידע להיות קליל וכיפי, מי שקם בבקרים עם זיק של שובבות בעיניו, מוכן לקפוץ ליום חדש מלא בהפתעות. הוא פינק את בני משפחתו בכל דרך אפשרית, אם זה היה עם ארוחת בוקר מושקעת, או עם מתנה קטנה ומחשבתית שהפתיעה בדיוק ברגע הנכון. חייו היו מאוזנים, מלאים, ושימשו דוגמה ומופת לרבים.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השמש החלה לעלות מעל ירושלים, והבטיחה יום חג שמח ורגוע. אלא שבאותן שעות, רחוק משם, בדרום הארץ, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסות אש התופת, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. נפתלי, כמו כל עם ישראל, התעורר לבוקר שלא ישכח. הטלפון שלו רטט. הודעות וואטסאפ החלו לזרום, תחילה בבלבול, אחר כך באימה. תמונות קשות החלו להגיע, עדויות על זוועות, על טבח, על חטיפות. הארץ בערה.

בבוקר הנורא הזה, עת החלה המתקפה על מדינת ישראל, גויס נפתלי למילואים. הוא נקרא לחזור ליחידתו, כלוחם שריון בגדוד 53 שבעוצבת "ברק" 188. הוא לא היסס לרגע. לא הייתה שאלה. הוא התגייס ברצון, מוכן כמו תמיד לתת מעצמו למען המדינה וערכיה, למען ביתו ומשפחתו. "אני חייב ללכת," אמר לפסיה, ובעיניו נצצה נחישות עמוקה. "אין לנו ארץ אחרת. מישהו חייב להגן על הבית." הפרידה הייתה קשה, דמעות זלגו, חיבוקים חזקים הוחלפו, אך שניהם ידעו שאין ברירה. הוא נפרד מבנותיו בחיבוק ארוך במיוחד, מנסה להשאיר להן חותם של אהבה וביטחון, גם כשהעולם סביבם התערער.

הימים הראשונים היו מלאים באימון קצר ואינטנסיבי. כל לוחם ידע מה עומד לפניו. המתח היה באוויר, הריחות של הדיזל והמתכת מילאו את האף, וצלילי ירי האימונים נשמעו ללא הפסקה. נפתלי, עם הניסיון שלו, עם קור רוחו ועם יכולתו להכיל, הפך במהרה לעוגן עבור חבריו לצוות. הוא היה מדבר איתם בשקט, מפיג חששות, מסביר טקטיקות, ומעניק להם את תחושת הביטחון שהייתה כל כך חיונית בימים כאלה. לאחר אימון קצר, החל התמרון הקרקעי, והוא נכנס עם צוותו ללחימה בגזרת עזה.

בתוך רצועת עזה, במרחבים ההרוסים והמסוכנים, נפתלי לחם בגבורה ובמקצועיות יוצאת דופן. מפקדיו העידו עליו שהיה אהוב על חבריו, דמות מרכזית ומחברת בצוות. הוא ביצע כל משימה בצורה מופתית, גם תחת אש בלתי פוסקת, גם כשהסכנה ריחפה מעל ראשם בכל רגע. היו מצבים שבהם סיכן את עצמו למען חבריו, לא היסס לזנק קדימה, לפעול באומץ לב, מתוך נאמנות עמוקה לצוות ולמטרה. "הוא היה לנו כמו אח," סיפרו חבריו, ובעיניהם ניכרה הכאב וההערכה. "הוא השרה עלינו 'רוח ציונית'," הוסיפו, "תמיד הזכיר לנו למה אנחנו כאן, מה אנחנו מגינים." נפתלי, ברוגעו ובנחישותו, היה מגדלור של תקווה בתוך התופת.

באחד הימים, כשהיה כבר עמוק בלחימה ברצועת עזה, התרחש אירוע סוריאליסטי ומרגש כאחד. נפתלי היה אמור להיות הסנדק בברית המילה של אחיינו הטרי. הדבר נבצר ממנו כמובן, עקב כניסתו לרצועה באותו יום. אך נפתלי, בדרכו המיוחדת, לא ויתר. הוא השתתף בברית ב"זום" מהשטח, תוך כדי שהוא מכין את הציוד לכניסה למשימה הבאה. חבריו לטנק עמדו סביבו, שקטים ומכבדים, כשקולות הברית בקעו מהטלפון הקטן. בסוף הטקס, ביקש המוהל מנפתלי לברך את הרך הנולד בברכת הכוהנים. נפתלי, לוחם שריון עם קסדה וציוד מלא, עמד שם, מול המסך, ובירך את אחיינו התינוק בקול רועד אך יציב, כשהוא מעניק לו את הברכה העתיקה. זה היה רגע מרגש במיוחד, שהפך למשמעותי עוד יותר לאחר נפילתו, עדות לכך שגם בעיצומה של מלחמה, החיים ממשיכים, והקשרים המשפחתיים חזקים יותר מכל דבר אחר.

בערב נר ראשון של חנוכה תשפ"ד, ביום כ"ד בכסלו, 7 בדצמבר 2023, כשבבתים בישראל הדליקו את הנר הראשון של החג, והאור הקטן סימל תקווה בעיצומה של מלחמה, נפתלי לחם עם צוותו בקרב עז בשג'עיה שבצפון רצועת עזה. אזור שג'עיה, שהיה ידוע כמעוז טרור, היה זירה לקרבות קשים ובלתי מתפשרים. הטנק של נפתלי, שהיה בחזית הלחימה, ספג פגיעה ישירה. טיל אויב, שנורה במדויק, פגע בכלי העצום. מפגיעת הטיל, נפתלי נהרג במקום. בן שלושים ושתיים היה בנופלו.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחה וביקירים כרעם ביום בהיר. הנר הראשון של חנוכה, שאמור היה להביא אור ותקווה, הפך לנר זיכרון כואב. רב-סמל ראשון נפתלי יונה גורדון ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. עשרות אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, עם לבבות שבורים ועיניים דומעות, אבל גם עם תחושה עמוקה של גאווה על גבורתו. הוא הותיר אחריו אישה, פסיה, שתי בנות קטנות, ליבי וגפן, הורים אהובים, וחמישה אחים ואחיות שבורי לב.

רעייתו פסיה, בקושי רב, ספדה לו: "היית מושלם. בעל ואבא, אח, חבר ונכד מושלם. הנחמה שלי היא שחיית חיים טובים. הייתה לך ילדות שמחה, למדת תחום שאהבת, ונהנית והיית מוערך בעבודה. היינו מאושרים ביחד. היית כיפי, קליל, זורם. קם בבוקר תמיד עם חיוך וזיק של שובבות... מאז שאתה שלי החיים שלי מוארים. כל כך רציתי להזדקן איתך יחד. תמיד אהיה שלך ואתה שלי... אגדל את הבנות שלנו בשמחה. נפלת על קידוש השם בזמן שעשית את הדבר הכי חשוב. האמנו שנינו שאין ברירה. אין לנו ארץ אחרת ומישהו חייב להגן על הבית". מילותיה של פסיה, שנאמרו ממעמקי הלב השבור, שיקפו את האור הגדול שנפתלי הכניס לחייה ולחיי בנותיהם, ואת ההבנה העמוקה של המחיר ששילם למען כולם.

גם אימו, ביאטריס מרים, מצאה את הכוחות להספיד את בנה היקר: "נפתלי, זה קשה להספיד בן נפלא כל כך. היית אח נפלא, בעל יוצא מן הכלל, בן פנטסטי... תמיד רצית לעזור לאחרים. תמיד באת לסייע... תמיד דאגת לנו. היית כל כך מיוחד. תמיד היית כאן עבורי... אתגעגע אליך לנצח. אני מקווה שהמוות שלך יהפוך את ישראל למקום בטוח יותר." קולה נשבר, אך המסר שלה היה ברור: נפתלי היה אדם של נתינה, של אהבה, ושל דאגה אינסופית לסובבים אותו, וקיוותה שקורבנו לא יהיה לשווא. אחותו הוסיפה בדמעות: "הקרבת בשביל המדינה כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. נפלת גיבור כדי שנוכל לחיות בארץ ישראל שכל כך אהבת."

נפתלי יונה גורדון ז"ל אמנם נפל בקרב, אך רוחו ומורשתו ממשיכים לחיות ולשמש השראה. לזכרו, יזמו עובדי שירותי בריאות כללית במחוז ירושלים, באותו מכון פיזיותרפיה שכה אהב ובו היה עמוד תווך, ערב התרמת דם מרגש בבניין בו עבד. בערב זה, הגיעו עשרות רבות של אנשים – קולגות, מטופלים, חברים ובני משפחה – ותרמו מעל מאה מנות דם, מעשה של נתינה והצלת חיים שכה אפיין את נפתלי עצמו. באוניברסיטת אריאל, שם למד ופרח, מונצח זכרו של נפתלי כבוגר האוניברסיטה באתר "לזכרם", עדות לכישרונו ולתרומתו. הוא הונצח גם בפרויקט "קול זיכרון", פודקאסט שבו בני משפחתו מספרים עליו, ומעניקים קול לסיפור חייו המלא. נר נשמה מיוחד לעילוי נשמתו הופץ על ידי "שלהבת לייט", וכמובן, זכרו חקוק גם באתר "גל-עד" של עיריית ירושלים, עיר מגוריו ואהבתו.

נפתלי יונה גורדון היה אדם של חיוך, של נתינה, של שובבות, של מקצועיות בלתי מתפשרת, ושל אהבה אינסופית למשפחתו ולעמו. הוא חי חיים מלאים, משמעותיים, והותיר אחריו חלל עצום שקשה למלא. אך החלל הזה אינו ריק; הוא מלא באור של זכרו, בלקחים מחייו, ובגבורה הטהורה שבמעשיו. סיפורו של נפתלי הוא סיפור של תקומה ישראלית – של אדם שבחר לחיות, לאהוב, לתרום, וברגע האמת, להגן על ביתו בחירוף נפש. זכרו הוא נר תמיד, שממשיך להאיר את דרכנו, ללמד אותנו על משמעות האנושיות, הערבות ההדדית, והאהבה הבלתי מתפשרת לארץ הזו. הוא נפל כגיבור, כדי שאנו נוכל להמשיך לחיות כאן, בארץ שכל כך אהב, עם תקווה ואמונה בעתיד. יהי זכרו ברוך.