נאיל פוארסה

בכפר מגאר, בלב הגליל התחתון, שם הגבעות המוריקות מתנשקות עם שמי התכלת וריח עצי הזית נישא באוויר, נולד נאיל פוארסה ביום בהיר של אביב, עשרים ותשעה באפריל אלף תשע מאות ושמונים ואחת. הוא היה בנם הבכור של אלהאם ורפיק, והשמש שנשפכה אל חצר הבית באותו יום, כאילו סימנה את האור הגדול שהביא איתו לחייהם. אחריו הגיעו אחיו, ואיל, נארימאן ובהא, ויחד בנו ארבעתם קן משפחתי תוסס, מלא צחוק, דיבורים ומאבקים קטנים של אחים, שהיוו את אבני היסוד לאדם שהפך להיות. הבית של משפחת פוארסה לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרחב חי ונושם שבו הערכים עוצבו לא דרך מילים גבוהות, אלא דרך מעשים יומיומיים: ארוחות משותפות סביב שולחן עמוס, שבהן כל אחד תרם את חלקו לשיחה ולעיתים קרובות גם להכנת האוכל; ישיבות ערב בחצר, תחת עצי התאנה, כשהכוכבים נדלקים בזה אחר זה מעל, וסיפורי סבא וסבתא נמהלים בצלילי צרצרים ובקולות הילדים שרצים ומשחקים. נאיל, כבן הבכור, נשא על כתפיו הצעירות אחריות טבעית, שהתבטאה בדאגה לאחיו הקטנים, בעזרה לאמו במטלות הבית וביציאה עם אביו לעבודות קלות בשדות הסמוכים, שם למד את טעמה של האדמה, את קצב העונות ואת הסיפוק שבעבודת כפיים ישרה. הוא זכר את תחושת המגע של ידיו בחימר הלח אחרי גשם, את ריח עשבי הבר שנשרפו בשמש בקיץ, ואת קולות הטרקטורים המרוחקים שהיוו את פסקול ילדותו.

שנות ילדותו במגאר היו רצופות בריחות חזקים של תבלינים המבעבעים בסירים במטבח, בטעמים עשירים של שמן זית טרי ולבנה ביתית, ובצלילים של שיחות ערות בשפה הערבית, שהיוו את שטיח הקיר של חייו. נאיל היה ילד סקרן, שעיניו השחורות והפקוחות תמיד חיפשו להבין את העולם סביבו. הוא אהב לטייל בשבילי הכפר הצרים, להקשיב לסיפורי הזקנים בכיכר המרכזית, ולחקור את המטעים שמסביב, ללמוד לזהות כל עץ, כל שיח וכל פרח. שם, בין עצי הזית העתיקים, הוא פיתח את אהבתו העמוקה לארץ – לא אהבה מופשטת שכתובה בספרים, אלא אהבה מוחשית, שורשית, שמריחה כמו אדמה רטובה ומרגישה כמו אבני גיר חמות תחת כפות רגליים יחפות. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר, שם בלט בשקט שלו, בבגרותו היחסית ובנכונותו לעזור לחבריו. המורים זכרו אותו כילד רציני אך עם זאת בעל חיוך כובש, שתמיד הקשיב בקשב רב וניסה להבין לעומק כל נושא. כבר אז, ניכרה בו תכונה של מנהיגות שקטה, כזו שאינה צועקת אלא מובילה בדוגמה אישית, בהתמדה ובאחריות. הוא היה הילד שאפשר לסמוך עליו, שיושיט יד כשצריך, ושייקח על עצמו משימות ללא תלונות. בבית, ההורים הקפידו להנחיל לילדיהם את חשיבות הקהילה, ההשכלה והנאמנות – ערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהזהות הדרוזית ומהחיבור העמוק למדינת ישראל. הם סיפרו לו סיפורים על אומץ לב, על עמידה על עקרונות, ועל חשיבות ההגנה על הבית והמשפחה, סיפורים שחקקו בו דרכי מחשבה ותפיסת עולם שילוו אותו כל חייו.

כשבגר נאיל והגיע לשנות נעוריו, הוא כבר היה בחור צעיר ומעוצב, בעל כתפיים רחבות וחיוך רחב לבבי, ששידר ביטחון ורוגע. הוא המשיך להיות קשור עמוק לאדמה, ובילה שעות רבות בעזרה לאביו בטיפוח עצי הזית והפירות, לומד את רזי הגיזום, ההשקיה והקטיף. לא פעם, כשעבד בשמש הקופחת, הוא הרגיש את הזיעה ניגרת על פניו, את השרירים תפוסים מעבודה מאומצת, אך תמיד מצא סיפוק עצום בלראות את פירות עמלו – ענפים עמוסים, שורות ישרות של ירקות, ואדמה מטופחת. זו לא הייתה רק עבודה, אלא שיחה עמוקה עם האדמה, הבנה של מחזוריות החיים והטבע. בתקופת התיכון, הוא לא היה רק תלמיד מצטיין אלא גם חבר נאמן, שהיה מוכן להקשיב, לייעץ ולתמוך. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו, על חוש ההומור השקט שלו ועל היכולת שלו להישאר רגוע גם במצבי לחץ. הוא אהב לבלות את שעות הפנאי שלו בטיולים רגליים באזור, לגלות פינות חבויות, להביט על הנוף המשתרע ממרומי הר מירון, ולחוש את הרוח הגלילית מלטפת את פניו. ההתבגרות שלו הייתה מעוגנת במציאות הכפרית, בחיבור לאנשים ולמקום, והיא הכינה אותו היטב לאתגרי החיים. ההחלטה להתגייס לצה"ל לא הייתה שאלה של "אם", אלא של "מתי". במשפחת פוארסה, כמו במשפחות דרוזיות רבות, השירות הצבאי נחשב לחובה ולזכות, דרך לבטא את הנאמנות למדינה ואת השותפות בגורלה. נאיל, עם תחושת האחריות המפותחת שלו ורצונו לתרום, ראה בכך המשך טבעי לדרך חייו. הוא זכר את השיחות עם אביו ודודו על שירותם הצבאי, על האתגרים ועל החברות שנרקמה בשטח, וחש בתוכו התרגשות מעורבת בציפייה.

יום הגיוס הגיע, והאוטובוס הצה"לי שנסע דרך מגאר, אסף אותו יחד עם בני גילו, כשהוא לובש את מדי הזית החדשים, שעדיין הריחו מבד טרי ומלאכותי. הפרידה מהבית הייתה קשה – חיבוק ארוך מאמו הדואגת, לחיצת יד חזקה מאביו הגאה, ומבטים מעורבים בהערצה ובעצב מאחיו הקטנים. הדרך לבקו"ם הייתה מלאה בשקט מתוח, כשכל אחד מהצעירים חש את משקל האחריות החדשה. נאיל, עם תחושת השייכות העמוקה שלו לארץ ולקהילה, מצא את מקומו בחיל הלוגיסטיקה, גוף חיוני שבלעדיו שום יחידה לוחמת לא יכולה לתפקד. הוא לא היה בחזית הלחימה הקלאסית, אך מהר מאוד הבין שחשיבות תפקידו אינה פחותה. בטירונות, למד את משמעת הצבא, את כוחה של קבוצה ואת חשיבות הדיוק והאחריות. הוא התבלט ביושרו, במסירותו וביכולתו להוביל את חבריו, לא בכוח הזרוע אלא בכוח הדוגמה האישית וההבנה העמוקה של המשימה. הוא זכר את הלילות הארוכים בשטח, את תחושת הקור שחדרה לעצמות, ואת חום השוקו שהיה שותה עם חבריו מסביב למדורה, כששיחות עמוקות על הבית, על החלומות ועל הפחדים נשזרו בתוך האפלה. עם הזמן, התקדם נאיל בסולם הדרגות, הוכשר למגוון תפקידים פיקודיים בחיל הלוגיסטיקה, וצבר ניסיון רב. הוא למד לתכנן מבצעים לוגיסטיים מורכבים, לנהל צוותים גדולים של חיילים, ולהתמודד עם אתגרים בלתי צפויים תחת לחץ זמן. הוא היה קצין שהחיילים אהבו והעריכו – כזה שדאג לפרטים הקטנים, שראה את האדם שמאחורי המדים, ושלא חשש ללכלך את ידיו בעבודה פיזית כשנדרש. הוא ידע שלוגיסטיקה היא עורק החיים של הצבא, ושהדיוק והמסירות שלו משמעותיים לא פחות מכדור שנורה בשדה הקרב.

אחרי שנות שירותו הסדיר, ועם שחרורו, החל נאיל לבנות את חייו הבוגרים, אך תמיד נשאר מחובר עמוק למערכת המילואים. הוא ראה בכך לא רק חובה אלא זכות, הזדמנות להמשיך לתרום ולשמור על הבית. במקביל, הוא הקים את עולמו הפרטי. הוא פגש את ראיה, אישה יפה וחכמה, שעיניה נצצו באור שקט וטוב לב, והיא כבשה את ליבו. הקשר ביניהם נרקם לאט, מתוך כבוד הדדי, הבנה עמוקה וחיבה כנה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות על החיים, על תקוות וחלומות, על המשפחה ועל עתידם המשותף. נאיל מצא בראיה שותפה אמיתית לחיים, כזו שהבינה את עולמו, את אהבתו לארץ ואת מחויבותו, ושהייתה מוכנה לצעוד איתו יד ביד בכל דרך. לפני כשנתיים, הם נישאו בטקס מרגש במגאר, חתונה שמחה וצבעונית, מלאה במוזיקה, ריקודים ואוכל גלילי משובח. כל בני המשפחה והחברים התכנסו לחגוג את אהבתם, וקולות השמחה הדהדו בין הגבעות. נאיל וראיה בנו את ביתם ביישוב, בית חם ומלא אהבה, שבו כל פינה עוצבה בקפידה וכל חפץ סיפר סיפור. הם אהבו לארח, ודלת ביתם תמיד הייתה פתוחה בפני בני משפחה וחברים, לארוחות שישי, לקפה של אחר הצהריים או סתם לשיחה על כוס תה. נאיל מצא אושר גדול בחיי המשפחה, בשקט שבבית אחרי יום עבודה, ובשיחות הערב עם ראיה. הוא המשיך להיות עוגן בקהילה, איש שאפשר לסמוך עליו, שיושיט עזרה, שיתרום מזמנו וממרצו לכל צורך. הוא היה מעורב באירועים חברתיים, סייע בוועדות ובפעילויות התנדבותיות, ותמיד הקרין נוכחות מרגיעה ומחזקת. חבריו כינו אותו "מלח הארץ" – ביטוי שמבטא את מהותו: אדם שורשי, ישר, אמיתי, שמחובר עמוק לאדמתו, לעמו ולערכיו. הוא היה איש ארץ ישראל היפה, כזה שרואה את הטוב שבאנשים, שמאמין בדו קיום ושיודע להעריך את היופי שבפשטות החיים.

האושר הגדול ביותר בחייהם של נאיל וראיה הגיע עם לידתו של בנם היחיד, ליאם. התינוק הקטן, עם עיניו הגדולות והסקרניות, מילא את ביתם באור חדש ובצלילים מתוקים של צחוק ובכי. נאיל, שהיה תמיד רגוע ושקול, הפך לאבא אוהב ורגיש, שלא חשש להתכופף ולשחק על הרצפה, להחליף חיתולים או לשיר שירי ערש צרודים. הוא אהב את תחושת המשקל הרך של ליאם בזרועותיו, את ריח התינוק העדין, ואת המבט התמים שבו ליאם הביט בו, כאילו רואה את העולם כולו דרך עיניו של אביו. חמישה חודשים בלבד זכה ליאם להיות מלווה בנוכחותו החמה והמגוננת של אביו, אך בחודשים אלו נאיל חווה אבהות עמוקה ומוחלטת, ששינתה את סדרי העדיפויות בחייו. כל תכניותיו לעתיד, כל חלומותיו, נשזרו מעתה סביב הילד הקטן הזה. הוא דיבר עם ראיה על גידולו, על חינוכו, על הערכים שירצו להנחיל לו, ועל העולם שירצו לבנות עבורו. הוא ראה בליאם את ההמשך שלו, את התקווה, את העתיד.

ואז, בבוקר שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023, נשברה השגרה. שאון האזעקות, הדיווחים המזעזעים מהדרום, התמונות הבלתי נתפסות – הכל התערבב לכדי כאוס אחד גדול ששטף את המדינה. נאיל, כמו ישראלים רבים, מצא את עצמו מול חדשות שקשה היה לעכל. הלב נחמץ, והתחושה של איום קיומי ריחפה באוויר. מיד לאחר פרוץ המלחמה, ביום שבת הארור, הוא גויס למילואים. שיחת הטלפון המוכרת, הודעת הווטסאפ הקצרה, והידיעה הברורה – הבית קורא. לא היה צל של ספק. "היה לו רצון עז מאז 7 באוקטובר," סיפר אחיו ואיל. "הוא התנדב ראשון." נאיל לא חיכה להזמנה, אלא חש צורך עמוק לקחת חלק, להיות שם, להגן. הפרידה מראיה וליאם הייתה קשה מנשוא. המבט בעיניה של ראיה, המלא בדאגה ואהבה, והידיעה שהוא משאיר מאחור תינוק בן חמישה חודשים, שרק החל לגלות את העולם, הותירו חותם כבד. הוא חיבק את שניהם חזק, ניסה לשדר רוגע ובטחון, אך בתוכו ידע שהמצב שונה מכל שירות מילואים קודם. זו מלחמה על הבית, על הקיום. הוא עלה על מדים, חזר ליחידתו – פלוגת המפקדה של גדוד 'חרב' (299) בעוצבת 'ברעם' (300) בחיל הלוגיסטיקה, ויצא צפונה.

הגזרה הצפונית הפכה במהרה לזירה מתוחה ומסוכנת. איומים מגוונים, טילי נ"ט, רקטות וכטב"מים הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת הלחימה. נאיל, כמפקד פלוגת מפקדה, היה אחראי על ליבת התפקוד של הגדוד – על התקשורת, על המנהלה, על הלוגיסטיקה, על הדאגה לכל צורכי הלוחמים בשטח. תפקידו היה קריטי, גם אם לא תמיד נראה זוהר. הוא דאג להעביר ציוד, מזון, תחמושת, דלק, וכל מה שנדרש כדי שהלוחמים יוכלו להמשיך במשימתם. הוא עבד לילות כימים, תחת איום מתמיד, כשהוא מוביל את חייליו במקצועיות, במסירות ובדוגמה אישית. הוא היה שם בשבילם, לא רק כמפקד, אלא גם כחבר, כמקור תמיכה, כמי שידע להרגיע את הרוחות ולשמור על מורל גבוה. השיחות עם אמו היו קצרות, תמיד מלוות בדאגה מצדה. "אמא שלי תמיד דאגה לו וחששה שיקרה לו את הגרוע מכל," סיפר אחיו ואיל. הלב של האם ידע. היא חשה את הסכנה המרחפת מעל בנה, אך נאיל תמיד ניסה להרגיע אותה, לספר לה שהכל בסדר, שהוא שומר על עצמו.

הלחימה בצפון הייתה מורכבת ודרשה ערנות שיא. לפני כחצי שנה, במהלך אחד האירועים המבצעיים, נפגע נאיל מטיל נ"ט. הרגע היה פתאומי ואלים – פיצוץ עז, רסיסים עפים לכל עבר, כאב חד ששטף את גופו. היתקלות מהירה, סכנה מוחשית. חבריו ליחידה מיהרו לסייע לו, כשהם פועלים בקור רוח תחת אש. הוא פונה לבית החולים, שם עבר טיפול רפואי ושיקום. תקופת ההחלמה הייתה קשה פיזית ונפשית. הכאבים, הטיפולים, המחשבות על הבית ועל ליאם הקטן, ובעיקר – התסכול מכך שאינו יכול להיות עם חייליו בגזרה. אך נאיל, עם האופי העיקש והנחוש שלו, לא נתן לפציעה לשבור את רוחו. הוא דחף את עצמו, עבד קשה בפיזיותרפיה, וחתר לחזור לשירות כמה שיותר מהר. "הוא החלים וחזר במהירות למילואים," העיד אחיו. הוא לא יכול היה להישאר בבית כשיחידתו זקוקה לו. תחושת השליחות, המחויבות לחבריו ולמדינה, הייתה חזקה יותר מכל כאב או פחד. הוא ידע שלוגיסטיקה טובה היא ההבדל בין הצלחה לכישלון, ושהוא חייב להיות שם כדי להבטיח את זה.

בשובו לגזרה, נאיל חזר לשגרת הלחימה, שהייתה רחוקה מלהיות שגרתית. הימים והלילות התערבבו זה בזה, מלאים במשימות, בלחץ, בערנות מתמדת. הוא המשיך לפקד על פלוגת המפקדה שלו באותה מסירות ואחריות, תוך שהוא מקפיד על כל פרט, מוודא שכל לוחם מקבל את מה שהוא צריך, ושכל משימה מתבצעת על הצד הטוב ביותר. הוא היה עוגן של יציבות בסערה, דמות שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. קולו המרגיע, חיוכו המעודד, ויכולתו לפתור בעיות מורכבות, היו נכס של ממש ליחידה. הוא שלח הודעות קצרות לראיה, תמונות של ליאם שהיא שלחה לו היו נשמתו. הוא חלם על הרגע שיחזור הביתה, יחבק את שניהם חזק, וישוב לחיי השקט והשגרה שכל כך אהב. הוא דמיין את עצמו יושב בחצר ביתו במגאר, צופה בליאם משחק, מריח את ריח עצי הזית, וחש את הרוגע של הגליל עוטף אותו.

בט"ז באלול התשפ"ד, יום חמישי, תשעה עשר בספטמבר 2024, יום שייזכר לעד כשחור בחיי משפחת פוארסה וקהילת מגאר, הגיעה הבשורה המרה מכל. נאיל, רב סרן במילואים, בן ארבעים ושלוש, נפל בלחימה בצפון. זה קרה כתוצאה מפגיעת כטב"ם נפץ. הפיצוץ היה פתאומי, קטלני, ולא הותיר סיכוי. הרגע האחרון היה רגע של מלחמה, של הגנה על הבית, על הארץ, על העם. הוא היה בעמדת פיקוד, ככל הנראה מנהל פעילות לוגיסטית חיונית, כשרוח הרפאים הבלתי נראית של המלחמה ריחפה מעליו. הטון המתוח של הגזרה הפך למציאות קשה מנשוא. ההודעה הרשמית, המילים הקרות "נמסרה למשפחתו", היוו רעידת אדמה שזעזעה את עולמם. קצין העיר, עם פניו החרושים והעצובים, הגיע אל דלת הבית במגאר. ראיה, אמו אלהאם, אביו רפיק, אחיו ואיל, נארימאן ובהא – חייהם התהפכו ברגע. "אמא שלי לא מעכלת עכשיו, גם אנחנו," אמר ואיל בקול חנוק. איך אפשר לעכל אובדן כזה? איך אפשר להבין שקולו כבר לא יישמע, שחיוכו לא יאיר עוד את הבית, שידיו לא ילטפו עוד את ליאם?

נאיל פוארסה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במגאר. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים, תושבי הכפר ובני העדה הדרוזית, ורבים מכל קצוות הארץ. השקט הכבד שאפף את ההלוויה הופר רק על ידי קולות הבכי והיריות של משמר הכבוד. דמעות רבות נשפכו על קברו הטרי, דמעות של כאב, של צער עמוק, אך גם של גאווה. גאווה באדם שהיה, בדרך חייו, במחויבותו, ובגבורתו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, ראיה, ילד קטן, ליאם, שרק החל ללמוד את העולם, הורים כואבים ושלושה אחים שבורי לב. אך הוא הותיר גם מורשת עשירה – מורשת של אהבת אדם, אהבת הארץ, מסירות אין קץ ותחושת שליחות עמוקה. נאיל היה "מלח הארץ", איש ארץ ישראל היפה, לוחם אמיץ ואיש לתפארת מדינת ישראל והעדה הדרוזית. הוא חי חיים מלאים, שזורים באהבה, בעבודה קשה, באחריות ובמחויבות. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, לחבריו ולקהילתו, ונוכחותו הייתה מגדלור של טוב לב ויושרה.

החלל שהותיר אחריו נאיל הוא עצום, פעור וכואב. ליאם יגדל וישמע סיפורים על אביו, על אומץ ליבו, על חיוכו הכובש ועל אהבתו הגדולה. ראיה תספר לו על אהבתם, על החלומות המשותפים ועל הבית החם שבנו יחד. אלהאם ורפיק, ואיל, נארימאן ובהא, ימשיכו לשאת את זכרו בכל יום, בשיחותיהם, במבט בעיניו של ליאם, בפינות ביתם. סיפורו של נאיל פוארסה אינו רק סיפור אישי, אלא חלק בלתי נפרד מסיפורה של מדינה שלמה, הנתונה במאבק על קיומה. הוא מסמל את רוח התקומה הישראלית – את הנכונות להגן על הבית בכל מחיר, את האומץ לעמוד מול סכנות, ואת המחויבות הבלתי מתפשרת לערכים של חברה, קהילה וארץ. זכרו של נאיל ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החירות, ואת האחריות המוטלת על כתפינו להמשיך ולבנות את החיים כאן, בארץ הזו, ברוח של גבורה אנושית, אהבה ותקווה. נוכחותו תחסר תמיד, אך רוחו תמשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ובסיפור הגדול של העם הזה, שנאבק על זכותו לחיות בשלום ובביטחון בארצו. יהי זכרו ברוך.