נדב יששכר פרחי

הבוקר ההוא בצרפת, ביום הראשון של חודש סיוון בשנת תשנ"ג, עטף את הבית של אפרת ואריק יצחק באור רך. קולו של תינוק חדש מילא את החלל, צליל שהתערבב עם שקט של שליחות רחוקה מהבית, ובישר את בואו של נדב יששכר, בנם השני. הוא הגיע לעולם ב-21 במאי 1993, זעיר ורך, אח קטן לשגיא, ולימים אח גדול למעין ולמתן, פסיפס אנושי שהחל להתרקם הרחק מאדמת מולדתו, אך נועד לשוב אליה ולצמוח מתוכה. השנים הראשונות עברו עליו בפריז, עיר האורות, שם הוריו טיפחו אותו באהבה ובגעגועים הולכים וגוברים אל הנוף הישראלי המוכר. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות קלטו את הניואנסים של שפה זרה, אך ליבו כבר נטה אל המקום שאליו ישובו בקרוב.

כשנדב היה בן שנה וחצי, בשנת 1995, נחתה המשפחה בחזרה בישראל. הטיסה הארוכה הסתיימה בירושלים, עיר של אבן זהובה וריחות עתיקים, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות. כאן, בין סמטאותיה המפותלות של עיר הבירה, לבין נופיה ההרריים, התחילה דרכו האמיתית. הוא גדל והתחנך במוסדותיה של ירושלים, ספג את אווירתה המיוחדת, את קדושתה ואת חילוניותה, את הרעש והשקט המתערבבים זה בזה. את שנות בית הספר היסודי עשה ב"חורב", מוסד ממלכתי דתי, שם למד לקרוא ולכתוב, לפתור תרגילים ולשחק כדורגל בהפסקות. בין קירות בית הספר, עם חברים שהפכו למשפחה שנייה, התגבשה אישיותו כילד טוב לב, שמחייך לכל אחד, שמוכן תמיד לעזור. צלילי התפילה בבוקר, שיעורי התנ"ך לצד שיעורי המתמטיקה, כולם עיצבו את עולמו, הטמיעו בו ערכים של קהילתיות ומסורת, אך תמיד בדרכו שלו, עם נגיעה קלילה ומוזיקלית.

המוזיקה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנשמתו, ליוותה אותו כבר מילדותו. הוא לא רק אהב לשמוע, אלא גם לנגן, להפיק צלילים שהיו ביטוי עמוק לעולמו הפנימי. אצבעותיו רצו על כלי נגינה, בין אם אלו היו קלידים או גיטרה, ומהן בקעו מנגינות שריגשו את הסובבים אותו. הוא היה נער נעים הליכות, כזה שאי אפשר שלא לאהוב. חיוכו הרחב היה מדבק, ועיניו שיקפו נשמה טובה, כזו שרואה את הטוב באנשים ובמצבים. בישיבה התיכונית "קול מבשר", ששכנה ביישוב מבשרת ציון שבמבואות ירושלים, המשיך לפתח את אישיותו. המעבר מהעיר הסואנת לשקט היחסי של היישוב, בין נופים ירוקים, הוסיף נדבך נוסף לעיצוב דרכו. שם, בין שיעורי גמרא עמוקים לבין דיונים סוערים בחדר האוכל, הוא המשיך לנגן, לשיר, ולהיות אותו נדב שמח ואהוב שכולם הכירו. הוא היה אבן שואבת לחברים, תמיד היה סביבו מעגל של אנשים שחיפשו את חברתו, את עצתו, או סתם את חיוכו המרגיע.

באותן שנים, כשהיה נער מתבגר, פגש נדב את קלי. היא גרה בשכונת מגוריו בירושלים, שכונת הר חומה, או "חומת שמואל" כפי שנקראה בפי רבים. המפגש הראשוני, אולי ברחוב, אולי במסיבת חברים, היה ניצוץ שהפך במהרה ללהבה. הם היו צעירים, מלאי חלומות, ומהר מאוד הפכו לזוג אוהב. הקשר ביניהם היה עמוק וטבעי, מבוסס על הבנה הדדית, על צחוק משותף ועל אהבה שצמחה מתוך חברות אמת. הם בילו שעות ארוכות בשיחות נפש, בטיולים רגליים ברחובות ירושלים, ביצירת זיכרונות משותפים שיהוו את אבן היסוד לביתם העתידי. קלי הייתה עבורו לא רק אהובת ליבו, אלא גם חברתו הטובה ביותר, זו שבה יכול היה לבטוח ולחלוק הכל.

עם סיום לימודיו התיכוניים, כשרוב חבריו התכוננו לגיוס, בחר נדב בדרך שונה. הוא למד במשך שנה וחצי במכינת "אלישע", מכינה קדם-צבאית ששכנה בלב השומרון. זו הייתה תקופה של התעצמות רוחנית ופיזית, של לימוד תורה לצד מסעות רגליים ארוכים, של הכנה אינטנסיבית לשירות צבאי משמעותי. חבריו למכינה זוכרים אותו כמי שהתבלט באהבתו העצומה לאדם ולארץ. הוא לא דיבר על אהבה באופן מופשט, אלא חי אותה בכל רגע נתון. זה בא לידי ביטוי ביחסו החם לכל אדם שפגש, ביכולת שלו להכיל דעות שונות, ובהתלהבות שבה השתתף בפעילויות למען הקהילה והסביבה. חיוכו הרחב וליבו החם היו לסימן ההיכר שלו, והוא יצר קשרים עמוקים עם חבריו למכינה, קשרים שנשמרו גם שנים ארוכות לאחר מכן. הם ראו בו דמות של מנהיג טבעי, כזה שמוביל בדוגמה אישית, ברוגע ובשלווה פנימית.

בשנת 2013, כשהוא בשל ומוכן, התגייס נדב לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם, והצטרף לחיל השריון, ליחידה יוקרתית – חטיבה 7, שם הוכשר כתותחן טנק. המעבר מחיי המכינה השקטים אל שאון הטנקים, ריח הסולר והזיעה, היה חד, אך נדב השתלב במהרה. הוא למד לתפעל את המערכות המורכבות, להבין את הדינמיקה של צוות טנק, ולפעול בתיאום מושלם עם שאר חברי הצוות. השירות הצבאי היה עבורו לא רק חובה, אלא ביטוי עמוק לאותה אהבה לארץ ולאדם שספג במכינה. הוא ראה בו דרך להחזיר חוב, כפי שביטא זאת במילים חזקות ומרגשות ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בתחילת שירותו הצבאי. המילים הללו, שנכתבו בדם ליבו, חשפו את עומק תפיסתו: "תמיד הלכתי לישון בשקט כי ידעתי ששומרים עליי. תמיד הלכתי ברחוב ברוגע כי ידעתי ששומרים עליי. תמיד הלכתי לבית ספר בשמחה כי ידעתי ששומרים עליי. תמיד הלכתי לעבודה בכיף כי ידעתי ששומרים עליי. תמיד שרתי וניגנתי מכל הלב כי ידעתי ששומרים עליי. תמיד חייכתי כי ידעתי ששומרים עליי. כל זה בזכות 23,085 אנשים גדולים וטהורים שנתנו את חייהם כדי שאוכל לעשות זאת!" והוא המשיך, מביע את התחייבותו האישית: "והיום? היום זה תורי להחזיר את החוב ולעמוד על המשמר יום ולילה כדי שכל אותם תינוקות, ילדים, נערים, מבוגרים, הורים, סבים וסבתות יוכלו לעשות את כל מה שעשיתי: אם זה לישון, אם זה ללכת ברחוב, אם זה ללכת לבית ספר, אם זה ללכת לעבודה, אם זה לשיר ולנגן, אם זה לחייך. וכל זה יהיה בלי טיפת פחד בלב. היום אני מרים את הראש בגאווה ואומר, 'אני לוחם בצבא ההגנה לישראל!!' בשביל כל אלה שנלחמו ונהרגו, וכל אלה שעדיין נלחמים למען המדינה!" מילים אלו לא היו רק סיסמאות; הן היו המצפן הפנימי שלו, שהוביל אותו בכל צעד ושעל.

עם סיום מסלול ההכשרה כאיש צוות טנק, חש נדב צורך עמוק יותר לתרום, להשפיע באופן ישיר על חייהם של אנשים. הוא בחר לעבור קורס חובשים קרביים, ובסיומו השלים גם קורס חובשים גדודיים. המעבר מתותחן טנק לחובש קרבי היה טבעי עבורו; הוא שילב את הרצון ללחום עם הדחף לטפל, להציל חיים, להיות שם עבור מי שנפגע. כחובש גדודי, או בקיצור חוג"ד, הוא שימש כסמל מחלקת התאג"ד (תחנת איסוף גדודית) בגדוד 75 "רומח" של חטיבה 7. בתפקיד זה, תחת פיקודו של קצין הרפואה הגדודי, ניהל את הטיפול הרפואי באירועי חירום. זו הייתה עבודה תובענית, שדרשה קור רוח, ידע מקצועי נרחב ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ. נדב אהב מאוד את התפקיד. הוא מצא בו משמעות עמוקה, והצטיין בו באופן יוצא דופן. מפקדיו העריכו אותו על מקצועיותו הבלתי מתפשרת, על מסירותו האינסופית לחיילים, על הדייקנות שבה ביצע כל משימה ועל כישורי הארגון והניהול שאפיינו אותו. הוא ידע ליצור סדר בתוך הכאוס, ולתת תחושה של ביטחון ושליטה גם במצבים המורכבים ביותר.

השירות הצבאי של נדב היה רצוף באירועים מבצעיים. בקיץ 2014, כשהוא כבר חובש גדודי מנוסה, לחם במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. הוא חווה מקרוב את זוועות המלחמה, את הקושי והסכנה, אך גם את האחווה העמוקה בין הלוחמים. באחד האירועים, הוא ניצל בנס מפגיעה, חוויה שחרטה בו צלקת עמוקה, אך גם חיזקה את תחושת השליחות שלו. הוא ראה את חשיבות תפקידו כחובש, כמי שמסוגל להעניק עזרה ראשונה קריטית תחת אש, ולעיתים קרובות להבדיל בין חיים למוות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2016, נטל חלק במבצע "שכנות טובה" בגבול סוריה ברמת הגולן. במסגרת מבצע זה, קיבלו כוחות צה"ל פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה והעבירו אותם לטיפול רפואי בישראל. נדב, עם ליבו הרחב ואהבתו לאדם, ראה בכך עשייה הומניטרית עליונה. הוא טיפל בפצועים, רבים מהם אזרחים, ללא הבדל דת, גזע או לאום, והעניק להם את הטיפול הטוב ביותר, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ורחמים. בכל תפקידיו, בכל משימה, הוא הצטיין. הוא זכה לתעודת "מצטיין מח"ט" – אות הערכה על שירותו המעולה, על מנהיגותו ועל היותו דוגמה ומופת.

אבל מעבר למקצועיות ולמצוינות המבצעית, נדב זכור בגדוד גם בזכות יחסי האנוש המעולים שלו. הוא היה אדם שידע להפוך כל סביבה למקום נעים יותר, כזה שמפיח רוח חיים ושמחה. הוא הפך את התאג"ד, שלעיתים יכול להיות מקום קשוח ומתוח, למחלקה שנעים לשרת בה. עומר, שהחליף את נדב בתפקידו כחוג"ד עם שחרורו משירות סדיר, תיאר זאת בצורה מדויקת: "הגעתי לגדוד טרי-טרי מקורס חובשים. הגיע אליי בחור חייכן עם כוס קפה שחור חד-פעמית וסיגריה ביד: 'אני פרחי החוג"ד, בוא תכיר את כולם', הוא אמר. נדב היה בן-אדם אכפתי שתמיד דאג לכולם, שידע לתת תוך שנייה אחת תחושה שאתה שייך. לתפקיד של חוג"ד יש צדדים מבצעיים ברורים, אבל הגדולה של נדב הייתה ביצירת מחלקת תאג"ד משפחתית ושמחה, שגם מתפקדת טוב יותר בכל סיטואציה. אני מקווה שהצלחתי ללמוד ממנו מספיק כדי להעביר כמה שיותר מזה הלאה". תיאור זה מצייר תמונה חיה של נדב – נגיש, חברותי, ובעל יכולת יוצאת דופן לחבר בין אנשים וליצור אווירה חיובית גם בתנאים הקשים ביותר.

בשנת 2016 השתחרר נדב משירות סדיר, אך תחושת המחויבות שלו למדינה לא פגה לרגע. הוא המשיך להתייצב לשירות מילואים כל אימת שנדרש לכך, בהתנדבות מלאה ומתוך תחושה עמוקה של שליחות. הוא שירת כחובש גדודי בחטיבת יפתח, ונקרא לימי מילואים רבים מדי שנה. בכל פעם שהטלפון צלצל, הוא ארז את תיקו ללא היסוס, נפרד לשלום ממשפחתו ויצא להגן על הבית.

לאחר שחרורו מהצבא, נדב וקלי, אהבת נעוריו, נישאו זה לזו. החתונה הייתה אירוע שמח ומרגש, חגיגה של אהבה שצמחה ונבנתה במשך שנים. הם החלו את דרכם המשותפת כזוג נשוי, גרו בכמה מקומות, עד שהקימו את ביתם בהרצליה. הבית בהרצליה היה עבורם עוגן, מקום של שלווה, אהבה וביטחון. במרוצת השנים נולדו להם שני ילדים, יונתן ועדן – אורות קטנים שהאירו את חייהם והשלימו את הפסיפס המשפחתי. נדב היה איש משפחה למופת, בן זוג מסור ואכפתי, שדאג תמיד לקלי ולילדים, הקשיב, תמך והיה נוכח. הוא היה אבא נהדר, כזה שידע לשלב משחק ושובבות עם חינוך לערכים, עם גבולות ברורים ואהבה אין סופית. הוא אהב לבלות זמן עם יונתן ועדן, לקחת אותם לגינה, לשחק איתם, לספר להם סיפורים, וללמד אותם את הדברים החשובים בחיים.

במקביל לחיי המשפחה, נדב בנה גם קריירה מקצועית. הוא עבד כמאבטח, תפקיד שדרש אחריות, ערנות וקור רוח, תכונות שאפיינו אותו עוד משירותו הצבאי. עם הזמן, בזכות מסירותו, יסודיותו ויכולותיו הארגוניות, התמנה למפקח על מערך האבטחה של רשות האוכלוסין באזור המרכז. בתפקידו זה, הוא היה אחראי על תפעול מערך אבטחה מורכב, על ניהול צוותים ועל הבטחת ביטחונם של אזרחים ועובדים. הוא התייחס לכל משימה ברצינות תהומית, ביצע כל מטלה באחריות ובמסירות, מתוך חתירה מתמדת לשלמות. הוא היה אדם מסודר ומאורגן, כזה שידע לתכנן מראש, להקפיד על פרטים קטנים ולוודא שכל דבר נעשה על הצד הטוב ביותר.

נדב היה אדם מיוחד במינו, שילוב מרתק של רצינות וקלילות. היה בו רוגע פנימי, כזה שהוקרן כלפי חוץ והשרה ביטחון על הסובבים אותו. הוא ניחן בשמחת חיים מדבקת ובאופטימיות בלתי מתפשרת, גם מול קשיים ואתגרים. הוא ראה את הטוב בכל אדם, חיפש תמיד את המאחד ולא את המפריד, וחתר לשלום ולאחדות בכל אינטראקציה. חיוכו הנעים והמרגיע היה סמל לאישיותו, העיד על אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, חבר נאמן, קשוב לצרכים של הזולת, ותמיד מוכן לעזור מכל הלב. בין אם זה חבר שצריך עצה, קרוב משפחה שזקוק לתמיכה, או עמית לעבודה שמתמודד עם קושי – נדב היה שם, עם אוזן קשבת, מילה טובה ויד מושטת.

המוטו של נדב לחיים היה "האקונה מטטה" – משפט שעבורו לא היה רק ביטוי קליט, אלא פילוסופיה שלמה. הוא ביקש לחיות ולנצל כל רגע בחיים כאילו אין מחר, ללא דאגות מיותרות, מתוך אמונה שהכל יסתדר בסופו של דבר. הוא האמין בחשיבות של לחיות בהווה, לחוות את הרגע במלואו, ולמצוא את השמחה גם בדברים הקטנים והפשוטים. לצד עבודתו וחיי משפחתו העשירים, היו לו עיסוקים רבים ותחומי עניין מגוונים. הוא אהב לקרוא ספרים, לשוטט בין עולמות של דמיון וידע, ולהעשיר את עולמו הפנימי. הוא אהב לשמוע מוזיקה מכל סוג – קלאסית לצד רוק, ג'אז לצד פופ – והייתה לו אוזן רגישה לכל צליל ומנגינה. הוא נהנה לצלם נופים, לתפוס בעדשת המצלמה את היופי של הטבע, את האור המשתנה, את הרגעים החולפים. הוא היה חובב סרטים מושבע, במיוחד סרטי מארוול על גיבורי העל שלהם, שסימלו עבורו אולי את המאבק הטוב ברע, ואת האמונה בכוחם של יחידים לשנות את העולם. הוא גם נהנה מצפייה באנימה יפנית, עולם עשיר של סיפורים ודמויות שריתקו אותו.

אהבתו לחדשנות טכנולוגית הייתה בולטת במיוחד. הוא נמשך למכשירי אלקטרוניקה חדשניים, לכל גאדג'ט חדש שיצא לשוק, והיה תמיד הראשון ללמוד עליו ולהבין את תכונותיו. הכישרון והידע שלו בתחום לא נעלמו מעיני חברת "סמסונג" בישראל, והוא נבחר לשמש שגריר שלה. במסגרת תפקיד זה, זכה להתנסות במכשירי טלפון חדשים עוד לפני שהגיעו לשוק, כתב עליהם סקירות מפורטות, ושיתף בידע שצבר עם קהל רחב. הוא היה מעין "גורו" טכנולוגי לחבריו ומשפחתו, תמיד מוכן לייעץ, לעזור ולפתור כל בעיה טכנית. הוא מצא עניין רב בחידושים, ראה בהם דרך לשפר את איכות החיים ולפתוח אופקים חדשים.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של השבת התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים וגברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה.

עם האזעקה הראשונה, כשהטילים החלו לשרוק מעל הרצליה, נדב הבין את חומרת המצב. לא היה לו צורך לחכות לצו 8 רשמי, לתזכורת או לקריאה. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. בלי היסוס, בלי מחשבה שנייה, הוא לבש מדים, אסף את הציוד האישי שלו – אפוד, קסדה, ערכת חובש – ונסע במהירות לבסיס. הוא נהג בכבישים הריקים למחצה של בוקר שבת, כשברקע נשמעים הדי פיצוצים וחדשות מעורפלות על חדירת מחבלים. ליבו פעם בחוזקה, אך הוא שמר על קור רוח, כפי שעשה תמיד. מאז אותו בוקר ארור של ה-7 באוקטובר 2023, נדב שירת במילואים בגדוד 7810 של חטיבת יפתח (11) כחובש גדודי. הוא שב לתפקיד שכה אהב, תפקיד שהרגיש לו טבעי כמו נשימה.

תחילה, שירת נדב חודש שלם בגזרת הצפון, על גבול לבנון, שם האיום היה מוחשי ומתמיד. הוא עסק בטיפול בפצועים, בתדרוך לוחמים, ובהכנת הכוחות לאפשרות של הסלמה. לאחר מכן, עבר עם הגדוד ליהודה ושומרון, שם פעלו כשבועיים במשימות אבטחה וסיכול טרור, במרחבים מורכבים ורגישים. בכל מקום אליו הגיע, הוא הביא עמו את רוחו המרגיעה, את חיוכו המדבק ואת מקצועיותו הבלתי מתפשרת. הלוחמים סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שנדב תמיד שם, מוכן לכל תרחיש. בהמשך, נכנס הגדוד לרצועת עזה, אל לב הלחימה. נדב לחם מתוך אמונה עמוקה שזאת מלחמת קיום, שאין ברירה אחרת, ושעתיד מדינת ישראל והחזרת החטופים לביתם עומדים לנגד עיניו בכל רגע ורגע. הוא לא דמיין לרגע שיהיה במקום אחר, עושה משהו אחר. זו הייתה משימתו, ובה מצא את ייעודו.

נדב לחם ברצועת עזה במשך שלושה שבועות אינטנסיביים, רוויי קרבות ואירועים. כל יום היה אתגר חדש, כל פינה טמנה בחובה סכנה. הוא עסק בטיפול בפצועים, בחילוץ, במתן עזרה ראשונה תחת אש, והיה חלק בלתי נפרד מהכוח הלוחם. הוא דאג לכולם, לא רק לפצועים פיזית, אלא גם למורל של החיילים, תמיד עם מילה טובה, עם בדיחה קטנה, עם כוס קפה שהכין בסבלנות. בשבת, ה-23 בדצמבר 2023, יצא לפעילות מבצעית במרכז רצועת עזה. ארבעה לוחמים ברכב "האמר" – נדב, אליהו מאיר אוחנה שנהג, ועוד שני לוחמים – נסעו בדרכי עזה, דרוכים ומוכנים לכל מפגש. הם היו במצב רוח מרומם, למרות הסכנה והעייפות. סיפר הלוחם הרביעי שנסע ברכב ויצא ללא פגע, כי למרות הדריכות, הייתה ביניהם אווירה טובה, של חברים שסומכים זה על זה.

ואז, בפתאומיות מחרידה, הופעל מרחוק מטען צד. הפיצוץ היה עז, קורע את השקט ואת הרכב. המטען פגע בצד השמאלי של ה"האמר", ונדב, שישב בצד הזה, נהרג במקום. יחד איתו, נהרג גם חברו רב-סמל ראשון אליהו מאיר אוחנה, שנהג ברכב, ולוחם נוסף נפצע קשה. הלוחם הרביעי, שישב בצד השני, יצא ללא פגע, אך עם צלקות נפשיות עמוקות מאירוע הטרגדיה. אמו של נדב, אפרת, סיפרה מאוחר יותר על הרגעים הקשים שלאחר הבשורה המרה, על המראה שלו: "אחרי שנדב נהרג, הפנים שלו היו מאירות ושלוות, כאילו הוא ישן ועוד כמה דקות הוא יקום וימשיך את החיים". תיאור זה תפס את מהותו של נדב – שלווה פנימית, גם ברגעים הקיצוניים ביותר. רב-סמל ראשון נדב יששכר פרחי נפל בקרב ביום י"א בטבת תשפ"ד, 23 בדצמבר 2023. הוא היה בן שלושים בנופלו, בשיא חייו, בשיא עשייתו, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שכה אהב ובה גדל, עיר האבן הזהובה שקיבלה אותו בחזרה לחיקה האחרון. הוא הותיר אחריו אישה אהובה – קלי, שני ילדים קטנים – יונתן ועדן, הורים כואבים – אפרת ואריק יצחק, ושני אחים ואחות – שגיא, מעין ומתן.

הידיעה על נפילתו של נדב היכתה בהלם את כל מי שהכירו ואהבו אותו. קלי, רעייתו, ספדה לו במילים קורעות לב, מבטאות את עומק האובדן: "איך מכילים אובדן של אדם שהיה הכול בשבילי? האהבה הראשונה שלי, החבר הכי טוב שלי, האוזן הקשבת שלי, האבא הכי מדהים לילדים שלנו, מי שידע את התשובות להכול. אדם שמילא לי את כל החיים, את כל האהבה. הוא כל מה שהייתי צריכה. חמש-עשרה שנה שנדב היה הכול בשבילי. לאורך השנים גדלנו יחד, צמחנו יחד, תכננו תוכניות לעתיד, ומי בכלל חשב אז שיש כל כך הרבה רוע בעולם. ידעתי שהוא המשענת שלי והמגן שלי, שאני יכולה לסמוך עליו בכל דבר, שהוא ייתן לי את העצות הכי טובות ויהיה כאן בשבילי להכול..." וקלי המשיכה, נזכרת בשיחתם האחרונה: "בשיחה האחרונה שלי עם נדב שאלתי אותו, 'איך אתה? איך מצב הרוח?' והוא ענה, 'הכול בסדר'. זה בסדר שאין מקלחת ושירותים, שלא ישנים טוב ואין אוכל טעים. כי מבחינתו, המשימה הייתה נעלה יותר מכל התנאים האלה, ומשפטים כמו 'הכול בסדר', 'יהיה בסדר' היו חלק מהשגרה שלו. הוא באמת האמין שכל הצרות והבעיות הן הבל הבלים, והכול בסדר ויהיה בסדר. מאז 23.12 אני דואגת להגיד את צמדי המילים האלה הרבה, כי אני בוחרת להאמין שיהיה בסדר, ואני בוחרת להמשיך את דרך החיים של נדב". מילותיה של קלי, הטעונות באהבה וכאב, חשפו את תפיסת עולמו האופטימית והאיתנה של נדב, את היכולת שלו לראות את הטוב גם בתוך הקושי.

גם אחותו, מעין, ספדה לו, מדגישה את חיוכו הבלתי נשכח: "אחי הלך להילחם בגאווה ובלב שלם כדי להגן על מדינת ישראל. נדב מעולם לא הוריד את החיוך מפניו, יעידו כל מכריו. בבקשה תזכרו את החיוך שלו ותחייכו בשבילו גם בימים קשים. תודה, אחי, אוהבת אותך." ניר, גיסו, הוסיף וחיזק את תחושת המחויבות העמוקה של נדב: "נדב יצא למילואים במסירות נפש עצומה למען ארץ ישראל ועם ישראל, בידיעה שהוא משאיר מאחור אישה ושני ילדים. הוא עשה את זה, והוא היה עושה את זה שוב. יש לנו משימות שנדב לא סיים, ולא נפסיק לעשות אותן עד שננצח". תפארת, חברה קרובה, כתבה: "הלב נקרע. לא מאמינה שאינך כאן עוד. נחייך ונשמח ונאהב את החיים כמו שאהבת אתה. נדב, גיבור ישראל שלנו, תישאר בליבנו לנצח". מורים ותלמידים מישיבת "קול מבשר", שם התחנך נדב, פרסמו הספד משלהם: "נדב הי"ד, בוגר מחזור ל"ט, תמיד חייך בסבר פנים יפות והיה אהוב על כולם. זכרו לא יישכח מאיתנו לעד." כל אחד ואחת, בדרכו, צייר קווים נוספים לדיוקנו של נדב, גיבור אנושי, אהוב ואופטימי.

מורשתו של נדב, רוחו הייחודית וזכרו המאיר, מונצחים כיום בדרכים רבות, פסיפס של יוזמות המבטאות את הרבגוניות של אישיותו. עיריית הרצליה, העיר שבה בנה את ביתו וגידל את ילדיו, הנציחה את זכרו בגינת שעשועים שנחנכה בספטמבר 2024, ברחוב בן-יהודה, סמוך למקום מגוריו. זו לא הייתה סתם גינה, אלא מקום שמספר סיפור. קלי, רעייתו, תיארה זאת במילים מרגשות: "גינת שעשועים היא זיכרון מתוק בשבילנו. נדב עלה עם הילדים על כל מתקן, טיפס ונכנס למגלשה. היה לו חשוב ללמד את הילדים להיות עצמאים ולא לפחד, וזה תמיד עבד לו. המקום הזה מראה פן נוסף באישיותו של נדב. לצד זה שהיה רציני בכל מה שעשה, הייתה בו גם רוח שטות ושובבות". בגינה הזו, הילדים ימשיכו לשחק, לצחוק, לטפס ולרדת במגלשות, ורוחו השובבה והאוהבת של נדב תמשיך לרחף מעליהם.

למיזם זה מצטרפים מיזמי הנצחה רבים בשכונת הר חומה (חומת שמואל) בירושלים, השכונה שבה גדל נדב ובה פגש את קלי. ספסלי תצפית הוקמו בשכונה, מהם ניתן להשקיף על נופי ירושלים עוצרי הנשימה, מקומות שבהם נדב וקלי בטח ישבו וחלמו על עתידם. בפארק הר חומה הוקמה כיתת חוץ להנצחתו, מקום לימוד באוויר הפתוח, שבו ילדים יוכלו ללמוד ולהתפתח, ברוח סקרנותו ואהבתו לידע. מרוץ המדרגות השנתי, אירוע ספורט קהילתי שמתקיים באוקטובר 2024, ומבצע התרמת דם, שיתקיים בדצמבר 2024, הוקדשו לזכר הנופלים בני השכונה, ובהם נדב. "מינהל קהילתי חומת שמואל" הפיק סרטון מרגש להנצחתו, שניתן לצפייה ביוטיוב, סרטון שמביא את סיפורו למאות ואלפים, ומאפשר להם להכיר את האדם שהיה.

במסגרת פרויקט "ארגזי השמחה של נדב", מחולקים ארגזים מלאים בכלי נגינה לגני ילדים. בפרויקט זה, ילדים קטנים, שחלקם אולי לא הכירו את נדב, מנציחים אותו באמצעות מוזיקה, התשוקה הגדולה של חייו. צלילי הגיטרות הקטנות, התופים והקסילופונים, ממלאים את הגנים בשמחה, וממשיכים את דרכו של נדב, שראה במוזיקה כוח מאחד ומרפא. פרויקט נוסף, "תפילות הילדים", רכיבה טיפולית ליתומי צה"ל ב"חווה של לאהנר", חוות סוסים במושב בני ציון בשרון, מוקדש אף הוא לזכרו של נדב. בחוות הסוסים, ילדים שאיבדו את יקיריהם מוצאים נחמה וריפוי באמצעות הקשר עם הסוסים, פעילות שמשקפת את אהבתו של נדב לחיים, לטבע ולנתינה.

בינואר 2024 התקיימה לזכר נדב ריצה חברתית בהר איתן, ליד ירושלים. אביו של נדב, חובב ריצה נלהב, ממשיך להשתתף במרוצים רבים כשהוא לבוש בחולצה שעליה מודפסת תמונת בנו, עם הכיתוב "לנצח בליבנו", ודגל ישראל מוצמד לגבו. בכל צעד וצעד, הוא נושא את זכרו של נדב, מנציח את גבורתו ואת אהבתו לארץ. משפחתו של נדב אף הנפיקה ערכת יינות לזכרו באמצעות האתר "יין וחברים". על תווית הבקבוקים מופיעים קורות חייו של נדב, וברקוד המפנה לדף שלו באתר "קהילה זוכרת", וכך, בכל לגימה, נזכרים האנשים בסיפורו של נדב. מדבקות שדמותו של נדב מודפסת עליהן, לצד המשפט שאפיין אותו, "החיים יפים יותר כשלוקחים הכול בחיוך", הודבקו באתרים רבים ברחבי הארץ, מזכירות לכולם את אופיו האופטימי ואת דרך חייו. נדב מונצח גם בשלט זיכרון בגבעת התחמושת בירושלים, אתר מורשת קרב שבו נפלו גיבורים רבים למען ירושלים והמדינה. חבריו למכינה הקדם-צבאית "אלישע", שבה למד, שוקדים על הקמת פינת לימוד והנצחה במכינה, שתיקרא על שמו, "נווה נדב". פינה זו תהווה מקום שבו דורות של חניכים יוכלו ללמוד על נדב, על ערכיו, ועל הדרך שבה בחר לחיות ולפעול.

נדב יששכר פרחי היה אדם שהאיר את העולם בחיוכו, באופטימיות שלו ובמסירותו הבלתי מתפשרת למשפחתו, לחבריו ולמדינתו. הוא היה אבא, בן זוג, בן, אח, חבר ולוחם – בכל תפקיד מילא את תוכנו באהבה ובשמחת חיים. הוא האמין בטוב שבאדם, ובכוחה של האחדות. נפילתו בקרב במרכז רצועת עזה, כשהוא מגן על הבית ועל עתיד המדינה, היא עדות לגבורתו ולאמונתו העמוקה. סיפורו של נדב הוא סיפור של חיים מלאים, של נתינה, של אהבה ושל שליחות, סיפור שיישאר חרוט בליבנו לעד. הוא הותיר אחריו חלל שלא יתמלא, אך גם מורשת עשירה של אור ותקווה, הבחירה לחיות כל רגע כאילו אין מחר, ולראות את החיים יפים יותר כשמקבלים את הכל בחיוך. דרכו, דרך של גבורה אנושית ואהבת אדם, היא זו שתמשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש ואת עוצמתה של הרוח הישראלית.