נדב אלחנן נולר

האוויר בשכונת גינות שומרון, אי שם בלב הרי השומרון, נשם ריח של אדמה רטובה אחרי גשם ופריחה עדינה של עצי הדר, כשנדב אלחנן נולר הגיח לעולם ביום ו' באדר תשנ"ד, הוא שבעה עשר בפברואר 1994. הבית של מיכל ואילי, שבו כבר המתינו ארבעה אחים ואחיות – איתי הבכור, גילית, יובל ואורטל הקטנה – היה ספוג תמיד בצחוק ילדים, בשיחות ערב סביב שולחן גדול ובהמולה עדינה של משפחה רחבה שתמיד ידעה למצוא זה את זה. נדב, כבר מראשית דרכו, היה נקודת אור נוספת בתוך הקלחת הזו, תינוק חמוד עם עיניים סקרניות שכבר אז הבטיחו מבט חודר וטוב לב. מיכל, אמו, נהגה ללטף את שערותיו הרכות ולחשוב כמה קסם יש בו, קסם שילווה אותו כל חייו ויהפוך אותו למגנט של אנשים ושל רגעים שמחים.

נדב גדל ושאף לקרבו את נופי השומרון הפראיים, את הגבעות המתגלגלות ואת הואדיות העמוקים שהיו למגרש המשחקים הטבעי שלו. לא היה יום שלא מצא את עצמו מטייל, רץ, מטפס על סלעים או מגלגל אבנים במורד שבילים מאובקים, כשהוא סופג את ריחות המרווה והתימין, את ציוץ הציפורים ואת השקט העמוק שממלא את הריאה הירוקה הזו. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, סופג ידע כמו ספוג, ילד חכם וסקרן שתמיד הציף שאלות וחיפש דרכים להבין איך דברים עובדים, ואולי אפילו איך אפשר לשפר אותם. מאוחר יותר, בישיבה התיכונית "בני חיל" בקדומים, כבר ניכרה בו אותה נחישות שקטה, אותה יכולת להתעמק בחומר ולמצוא בו פנים חדשות. הוא לא היה מסתפק בתשובה הראשונה, תמיד חיטט, תמיד תהה, והיה לו ברק בעיניים בכל פעם שעלה במוחו רעיון חדש, בין אם היה זה פתרון לבעיה מתמטית מורכבת או דרך יצירתית לארגן אירוע חברתי.

אחרי שעות הלימודים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, היה נדב מוצא את מקומו בשבט "הגבורה" של תנועת הנוער "בני עקיבא". שם, בין חבריו, הוא פרח. הוא התחיל כחניך נלהב, פעיל בכל משימה ומשחק, ועד מהרה הפך למדריך שסחף אחריו את הצעירים בכישרון טבעי. הוא אהב את תחושת השייכות, את השירה בציבור סביב המדורה הבוערת, את הדיונים הערכיים שהיו נמשכים אל תוך הלילה, ואת המבטים המעריצים של החניכים הצעירים שראו בו דמות לחיקוי. כבר אז, ניכרה בו אותה נתינה ללא גבול, אותו רצון עז לעזור ולתמוך. אם חבר נקלע לצרה, נדב היה הראשון להושיט יד; אם מישהו נזקק לעזרה בשיעורי הבית, הוא היה שם בסבלנות אין קץ. זה היה טבעי לו כמו נשימה, מעשה שלא דרש מחשבה אלא פשוט קרה מעצמו.

הרצון הזה לתרום ולעזור לא נשאר רק בגבולות הבית והתנועה. נדב מילדותו היה מתנדב בכל מסגרת אפשרית. כשהיה רק נער, הצטרף לשירותי הכבאות וההצלה, לובש את מדי הכבאי ביראת כבוד וממהר לכל קריאה, חש את האדרנלין זורם בעורקיו כשהוא מנסה להציל חיים או רכוש. אחר כך, כשהתבגר מעט, מצא את עצמו במד"א, לומד את רזי העזרה הראשונה, חש את משקל האחריות של טיפול בפצועים או חולים, ואת הסיפוק העמוק בכל פעם שהצליח להקל על סבל. אבל אולי יותר מכל, נדב מצא משמעות עמוקה בעמותות שונות, כמו "קו לחיים" ו"חברים לרפואה", שבהן ליווה ילדים עם צרכים מיוחדים. הוא היה מגיע אליהם עם חיוך רחב, משחק איתם, מקריא להם סיפורים, מקשיב בסבלנות לכל מילה, ויוצר קשרים עמוקים ומיוחדים. הילדים היו נתלים עליו, מחכים לבואו, ונדב, מצדו, היה רואה בהם עולם ומלואו, נותן להם את מלוא תשומת הלב והחום. הוא היה אהוב ומוערך בכל מקום, כי נדב פשוט ידע איך לגרום לכל אדם להרגיש שהוא רואה אותו, שהוא חשוב, שהוא אהוב.

חבריו, כשנזכרו בו, סיפרו על אדם נחוש וחדור מטרה, כזה שמעולם לא ויתר. הם ידעו לספר על מקרה אחד שחקוק בזיכרונם במיוחד: נדב, אז תלמיד כיתה י"ב, רכש טרקטורון והיה יוצא איתו לטיולים בשטח, כובש את השבילים המאובקים של השומרון. באחד הימים, במהלך טיול עם חברים, הטרקטורון נתקע עמוק בשטח והחל לעלות באש. הבהלה אחזה בחברים – ריח של בנזין שרוף, עשן סמיך, להבות כתומות שמאיימות לכלות את הכלי. כולם נסו על נפשם, רצים אחורה כדי להתרחק מהסכנה המתקרבת. כולם, מלבד נדב. הוא נשאר שם, עומד לבדו מול הלהבות המתגברות, מבטו נחוש. הוא מצא בקבוק מים ריק, רץ אל הנחל הסמוך, מילא אותו במים קרים ורץ חזרה אל הטרקטורון הבוער. שוב ושוב חזר על הפעולה, כשהוא נאבק באש עם המעט שהיה לו, עד שהצליח לכבות את הלהבות. חבריו, שהיו עדים למחזה, נותרו פעורי פה. "הוא לא הכיר את המילה 'לא'," אמרו אחר כך, "הכול היה אפשרי ובר עשייה מבחינתו." זו הייתה המהות של נדב – העקשנות, הנחישות, האמונה הבלתי מעורערת ביכולת שלו לשנות מציאות, גם כשנראה שהכול אבוד.

עם סיום לימודיו בתיכון, נדב לא מיהר להתגייס לצבא. הוא בחר לעצור לרגע, להתבונן פנימה, להתחזק ולהתכונן לאתגר הבא. הוא הצטרף למכינה הישיבתית הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי, השוכן גם הוא בהרי בנימין. שם, בין שיעורי תורה עמוקים לבין אימוני כושר מפרכים, בין דיונים פילוסופיים על משמעות החיים והשירות לבין מסעות ניווט ארוכים בשטח, הוא גיבש את אישיותו עוד יותר. הוא התחבר לחבריו למכינה בקשר עמוק, קשר של אחים לנשק עוד בטרם אחזו בנשק של ממש. הם למדו יחד, צחקו יחד, התמודדו עם קשיים יחד, ונטעו בו את הערכים של אחריות, מנהיגות, ודבקות במטרה – ערכים שישמשו אותו נאמנה בכל צומת בחייו, ובמיוחד בשירותו הצבאי.

ואכן, אחרי שנת המכינה המאתגרת, הגיע הרגע המיוחל. נדב התגייס לצה"ל, חדור מוטיבציה ורצון עז לתרום. הוא בחר לשרת כלוחם בגדוד "שמשון" (גדוד 92) של חטיבת "כפיר", חטיבה שנחשבה ללחומה ואינטנסיבית. כבר בטירונות, הוא בלט מעל כולם. הוא היה חייל מצטיין, לא רק בביצועים פיזיים אלא גם ברוח הלחימה, במשמעת ובאחריות. הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, האחרון להתלונן על תנאים, ותמיד עם חיוך על פניו, גם כשהיה מותש. עם תום ההכשרה, היה זה אך טבעי שיצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). הוא עבר את הקורס בהצטיינות, ספג כל מילה וכל תרגיל, והיה מוכן לקבל על עצמו את האחריות הכבדה של פיקוד על חיילים. הוא שימש כמפקד כיתה, ובהמשך כסמל מחלקה, תפקיד שמילא במסירות ובהצטיינות. נדב היה מפקד מוערך ואהוב, שתמיד שידר חוסן ועוצמה. הוא דאג לחייליו כאילו היו בניו, הקפיד על רווחתם, הקשיב לבעיותיהם, ונתן להם תחושה שיש להם על מי להישען, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא ידע מתי לדרוש ומתי להרפות, מתי להיות תקיף ומתי להכיל, ותמיד הצליח להוציא מהם את המיטב.

בצבא, כמו בכל תחנה בחייו, נדב היה איש של חיבורים. הייתה לו יכולת נדירה להתחבר לכל אדם, ללא קשר לדרגה, מוצא או תפקיד. הוא ידע למצוא את המשותף, את נקודת החיבור, ולגרום לכל מי שבקרבתו להרגיש רצוי, אהוב וחשוב. בכל מעגל חברתי או מקצועי אליו השתייך, הוא היה ה"דבק" שאיחד את כולם. הוא ידע לחבר בין אנשים שונים לחלוטין זה מזה, לגשר על פערים, ולייצר הרמוניה. חבר שלו לצבא סיפר עליו בהערצה: "נדב היה סמל אגדי בגדוד 'שמשון'. הוא הכיר כמעט את כל הגדוד, הסתובב בגדוד כמו מפורסם וכולם היו אומרים לו שלום. ומיד הוא פותח איתם נושאי שיחה ויודע כבר הכול עליהם – מה מקום מגוריהם ומי המשפחה הקרובה והרחוקה שלהם." זה לא היה סתם ידע, זו הייתה התעניינות כנה ואמיתית, רצון להכיר את האדם שמאחורי המדים, להבין את עולמו, ולתת לו הרגשה שהוא חלק ממשפחה גדולה.

לאחר השחרור מהצבא, כפי שנהוג אצל צעירים ישראלים רבים, יצא נדב לטיול הגדול. הוא תר את דרום אמריקה, נופים עוצרי נשימה, תרבויות חדשות וחוויות בלתי נשכחות. הוא המשיך משם לארצות הברית, שם גם מצא עבודה כמדריך במחנה של בני עקיבא – Camp Moshava. זו הייתה סגירת מעגל עבורו, לחזור אל תנועת הנוער שעיצבה אותו, הפעם כדמות בוגרת ואחראית, מעביר הלאה את הערכים והשמחה לדור הבא של הצעירים היהודים. הוא הפיח חיים במחנה, עם האנרגיות הטובות שלו, ההומור והיכולת הבלתי נלאית שלו לחבר בין אנשים. הילדים אהבו אותו, המדריכים העריכו אותו, ונדב, מצדו, נהנה מכל רגע, אוסף חוויות וזיכרונות שישמשו אותו בהמשך דרכו.

כשחזר לארץ, מלא בחוויות ובתובנות חדשות, החליט נדב להמשיך ללמוד. הוא נרשם לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון, שוב חוזר אל האזור שכה אהב. הוא היה סטודנט רציני, סקרן, והתעמק בתכנים, מבין את הכוח של המילה הכתובה והמדוברת. עם סיום לימודיו, החל לעבוד כמנהל אופרציות ואנליסט בחברת "תקשוב", תפקיד שדרש ממנו חשיבה אנליטית, ירידה לפרטים ויכולת ניהולית גבוהה – תכונות שאותן פיתח עוד מילדותו. הוא הצטיין בתפקידו, היה חרוץ, מסור, ותמיד חיפש דרכים לייעל ולשפר תהליכים, כפי שנהג לעשות בכל תחום בחייו.

אבל מעל לכל, נדב חיפש אהבה, שותפה לדרך. וכשפגש את הדר, ידע מהר מאוד שאיתה הוא רוצה לבנות את חייו. הדר הייתה בשבילו הכול – יופי, חוכמה, טוב לב, ובעיקר, השלמה מושלמת. הוא העריץ אותה, את נחישותה, את חיוכה, את הדרך שבה ראתה את העולם. הוא עשה הכול כדי שתהיה מאושרת, כל פרט קטן, כל מחווה, כל מילה טובה. הם השלימו זה את זו בכל המובנים, כמו שני חלקי פאזל שנמצאו זה לזה. הקשר ביניהם היה עמוק, איתן, ומלא אהבה, כבוד והערכה הדדית. אחרי שנישאו, הם בחרו להתגורר בירושלים, עיר הבירה התוססת, ובנו שם את ביתם, שהפך במהרה למרכז של חום, שמחה ואירוח.

האושר שלהם הגיע לשיאו עם הולדתו של בנם יאר. נדב הפך לאבא מסור, מהסוג שלא מפסיק להתגאות בבנו הקטן. הוא הרעיף עליו חום ואהבה ללא גבול, כל רגע איתו היה עולם ומלואו. הוא היה משחק איתו שעות ארוכות, מקריא לו סיפורים בקול עמוק ומרגיע, בונה איתו מגדלים מקוביות ומתמוגג מכל חיוך, מכל מילה ראשונה, מכל צעד קטן. יאר היה מרכז עולמו, והיה אפשר לראות את האושר על פניו של נדב בכל פעם שהיה אוחז בידו הקטנה או מלטף את שערותיו הרכות. הוא היה מתכנן טיולים משפחתיים, חושב על כל הפרטים, רק כדי לראות את האור בעיניו של יאר.

אחד הדברים האהובים ביותר על נדב היה לבשל ולארח. המטבח היה הממלכה שלו, שם היה מתנסה במתכונים חדשים, מרקחים תבלינים, ויוצר ארוחות גורמה שהיו ממלאות את הבית בניחוחות משכרים. הבית שלו ושל הדר היה תמיד פתוח, דלת מסתובבת של חברים, בני משפחה ושכנים. בכל הזדמנות, יזם וארגן מפגשים חברתיים ומשפחתיים. הוא היה יורד לפרטים הקטנים ביותר – איזה יין יוגש, איזו מוזיקה תתנגן ברקע, מי יישב ליד מי – ומבטיח שהכול יתנהל כמו שצריך, שהאווירה תהיה מושלמת ושהאורחים ירגישו הכי בנוח שאפשר. הוא אהב את ההמולה, את הצחוקים, את השיחות שמתפתחות סביב שולחן מלא כל טוב, את תחושת הקהילתיות והביחד.

הנתינה והנדיבות היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה נדב. האנשים החשובים לו – משפחתו המורחבת וחבריו – היו תמיד בראש סדר העדיפויות. הוא לא היה אדם של "אני", אלא של "אנחנו". בכל אירוע, חג, שבת או יום הולדת, הקפיד להתקשר לברך את קרוביו. הוא לא הסתפק בהודעת ווטסאפ קצרה או בשיחת טלפון חפוזה. נדב התעקש לשוחח, לשמוע מה שלומם, להתעניין באמת בחייהם, לתת עצה אם נדרשה, או סתם להקשיב בסבלנות. קולו החם והאוהב היה מגיע אליהם, מעביר מסר ברור של אכפתיות וחיבור. הוא היה עמוד התווך של משפחתו וחבריו, הכתף שהיו נשענים עליה, האוזן הקשבת, והלב הרחב שתמיד ידע להכיל.

היו בו הומור, כריזמה וקסם אישי שסחף אחריו כל מי שנקרה בדרכו. שפע של שמחה ואנרגיות טובות הקרינו ממנו, ממלאות כל חלל שבו נמצא. הוא תמיד ידע לרומם את מצב הרוח של סובביו, גם ברגעים קשים. בדיחה טובה, מילה מעודדת, או סתם חיוך רחב ועיניים נוצצות – ומיד האווירה הייתה משתנה. הוא גילה כלפי כולם רגישות יוצאת דופן, ידע לזהות מצוקה גם כשלא נאמרה במילים, ותמיד היה שם כדי לתמוך, לחבק, או פשוט להיות נוכח. נדב היה אדם של אור, שגרם לעולם להיות מקום טוב יותר רק מעצם נוכחותו.

המוטו שהנחה את נדב היה: "יום יבוא והחיים יחלפו לכם מול העיניים. תוודאו שהם יהיו שווים צפייה". הוא חי את חייו בדיוק לפי המוטו הזה – כשהוא מנצל כל רגע ורגע. הוא לא בזבז זמן על דברים חסרי משמעות, תמיד חיפש את החוויה הבאה, את הטיול המרחיק לכת, את הבילוי המשפחתי המשותף, את ההנאות הקטנות והגדולות של החיים בחיק המשפחה ועם חברים אהובים. הוא היה איש עשייה שלא נח לרגע, תמיד דחף קדימה, אהב להעלות רעיונות ולחלום על יוזמות חדשות, ונהג לומר: "בחיים מצטערים על הדברים שלא עושים". עבורו, כל יום היה הזדמנות ליצור, לחוות, לאהוב ולתרום.

יחד עם הדר, חלם נדב להרחיב את המשפחה, להביא עוד ילדים לעולם, להמשיך את שושלת האהבה והנתינה שלהם. הם היו בעיצומה של בניית בית חדש וגדול ביישוב נופים שבשומרון, מקום שבו יוכלו להגשים את חלומותיהם, מקום שבו יאר וילדיהם העתידיים יוכלו לגדול באהבה ובשלווה, מוקפים בנופים שנדב כה אהב. הם דמיינו את הגינה, את חדרי הילדים, את המטבח הגדול שבו יארחו אינספור חברים ובני משפחה. העתיד נראה ורוד ומלא הבטחה, והם עבדו קשה כדי להגשים את חזונם המשותף.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. העולם של נדב, ושל מדינת ישראל כולה, התהפך ברגע. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל עמם. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשפרצה המתקפה, נדב היה עם הדר ויאר בביקור משפחתי בארצות הברית. הם התעוררו לבוקר של שקט מזויף, רחוקים אלפי קילומטרים מהאימה שהתחוללה בארץ. אבל עד מהרה החלו להגיע הידיעות, הודעות הווטסאפ הקצרות והמבהילות, שיחות הטלפון המודאגות. נדב, עם חושיו המחודדים והבנתו העמוקה למצב, הבין ברגע מה קורה. לא היה לו ספק – מקומו אינו כאן, בארצות הברית הבטוחה, אלא שם, בחזית, עם אחיו לנשק. הוא עשה הכול על מנת לחזור לארץ ולהתגייס למילואים. זה דרש מאמץ לוגיסטי עצום, טיסות מורכבות, ופרידה קורעת לב מהדר ויאר, שהיו עדיין קטנים מכדי להבין את גודל השעה. אבל נדב ידע שאין לו ברירה, זוהי קריאה לדגל, קריאה שמעולם לא סירב לה.

הוא שירת כסמל מחלקה בגדוד 121 של חטיבה 8, חטיבת "הזקן" המיתולוגית, ונלחם בגבורה במשך חודשים ארוכים. הוא היה חלק מהחוד, מהכוח המגן, מהאגרוף החזק שהשיב מלחמה. תחילה הוצב בגבול הצפון, אליו התפשטה הלחימה מיומה הראשון, שם עמד איתן מול איומי החיזבאללה, מגן על יישובי הצפון ועל תושביו. בהמשך שירת במרחב הסמוך לגדר הרצועה, במשימות אינסופיות של הרחבת החיץ הביטחוני, מוודא ששום איום לא יחזור ויפגע ביישובי העוטף. מאוחר יותר, כשהלחימה העמיקה, לחם בשטח רצועת עזה עצמה, פנים מול פנים מול האויב.

בכל פעם שנקרא למילואים, התייצב ללא היסוס, מבין לעומק את חשיבות המשימה ומאמין בצדקת הדרך. לא הייתה בו טיפת ספק. הוא התגאה לשרת במילואים, ללבוש את המדים ולעמוד לצד חבריו. הוא היה מנהיג טבעי, כזה שהרים את המורל של חייליו גם ברגעים הקשים ביותר, עם חיוך, עם בדיחה, עם מילה טובה. הוא חזר ואמר שוב ושוב, קולו נחוש ועיניו בוערות: "זוהי תקופה חשובה למדינה שבה אנחנו מחזירים את הכבוד לעם שלנו". הוא האמין בכל ליבו בצדקת הדרך, ביכולת של עם ישראל להתרומם מהאפר, להילחם על קיומו ועל עתידו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהרוח הזו, מהתקווה, מהנחישות.

ביום שני, 1.7.2024, התשפ"ד, נדב וחבריו פעלו במסדרון נצרים, ציר רוחב שכוחות צה"ל עיבו במהלך המלחמה כדי להפריד בין צפון רצועת עזה למרכזה. זו הייתה פעילות מבצעית מורכבת ורגישה, בלב שטח עוין. נדב, כסמל מחלקה, הוביל את צוותו להתקפה, מתקדם בזהירות, עיניו סורקות את השטח, אוזניו קשובות לכל רחש. לפתע, פיצוץ עז הרעיד את האדמה. מטען חבלה, שהוטמן בידי מחבלים, התפוצץ בעוצמה קטלנית. נדב, ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, זינק קדימה, מגן בגופו על חבריו לצוות. הוא ספג את מלוא ההדף, את עוצמת הפיצוץ. באותו רגע, בתוך האש והעשן, נפל נדב, יחד עם חברו לפלוגה, אייל אבינאון ז"ל. בן שלושים היה בנופלו. הוא הציל את חיי חבריו, במעשה גבורה עילאי, מעשה ששיקף את כל מי שהיה – מנהיג, מגן, חבר, איש של נתינה אין סופית.

רב-סמל ראשון נדב אלחנן נולר הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בקרני שומרון, אל מול הנופים שכה אהב בילדותו, בגבעות שבהן טייל, על האדמה שעליה גדל. הוא הותיר אחריו את אשתו האהובה, הדר, את בנו הפעוט יאר, את אביו אילי, ואת ארבעת אחיו ואחיותיו – איתי, גילית, יובל ואורטל – כולם שבורי לב, אבל גם מלאי גאווה על הגיבור שהיה. הדר, אהובתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שנגעו בנשמות כולם: "נדבי שלי, אהוב שלי, גיבור שלי. שנינו יודעים שתמיד אתה זה שמדבר באירועים כי זה התפקיד שלך. כזה אתה, בכל מקום שבו אתה נמצא מרגישים את הנוכחות שלך. צחקנו שאין מישהו בעולם שאין לך על מה לדבר איתו... אני לא מפסיקה לשמוע כמה היית קשור לכל כך הרבה אנשים, אינספור חברים. אתה היית הפייבוריט של כולם, אבל בעיקר שלי. תמיד היית מלא שמחה, עם החיוך הענק שלך ועם בדיחה שמתאימה לכל מצב. אתה היית שלם עם האמת שלך – לא עניין אותך מה אנשים אחרים חושבים... בכל פעם שיצאת למילואים היה לך חשוב שנהיה שמחים ומרוצים, תמיד השארת את המקרר מלא באוכל ודאגת לנו בכל דבר... נדבי צריך עוד אנשים כמוך פה בעולם! הלוואי ונהיה ראויים לך". מילותיה המחישו את האובדן העצום, את החלל הבלתי ניתן למילוי שהותיר אחריו.

נדב נותר חקוק בזיכרון של רבים, וזכרו מונצח בדרכים רבות, כראוי לאדם שחי חיים מלאי משמעות. הוא מונצח באתר ההנצחה של תנועת הנוער "בני עקיבא", שם החל את דרכו כמנהיג ומדריך. בחוות "אל נוה" שבצפון השומרון, חווה שנדב אהב במיוחד והיה מעורב בהקמתה ובפעילותה, נערך טקס מרגש של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. במקום הוקמה גם מרפסת לזכרו, ממנה נשקף נוף עוצר נשימה, בדיוק כפי שאהב. בחברת "תקשוב", בה עבד במסירות, הוחלט להעניק מדי שנה שלוש מלגות ללימודים גבוהים על שמו של נדב לסטודנטים העובדים בחברה, כדי להמשיך את דרכו של מצוינות ונתינה. בחברה גם הוקם חדר ישיבות לזכרו, בשם "חדר נדב", מקום שבו ימשיכו ליצור, לחלום ולתכנן, בדיוק כמו שאהב. ביישוב נופים, בו חלם לבנות את ביתו עם הדר ויאר, הוקם "פארק נדב", ריאה ירוקה שבה יוכלו ילדים לשחק ולהשתובב, והורים יוכלו להתבונן בנוף, ולהיזכר באדם שהיה כולו לב. המוזיקאי אבישי הוציא לזכרו את השיר "אהובנו", שיר מרגש ונוגע ללב, המלווה בקליפ עם תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות של נדב, שניתן לצפות בו ביוטיוב. עמוד לזכרו של נדב נפתח גם באינסטגרם תחת השם remember_nadav, ומשפחתו הקימה אתר לזכרו, בשם remember-nadav, ובו תמונות, סרטונים, סיפורים וזיכרונות מכל תחנות חייו. כל אלה משמשים עדות חיה ונושמת לאדם המיוחד שהיה, ללב הזהב שלו, לרוח ההתנדבות, לחוש הנתינה האינסופי ובעיקר לאווירה החיובית והממגנטת שייצר בכל מקום אותו פקד. נדב אלחנן נולר היה גיבור אמיתי, ציוני ומלא בערכים ובנשמה, שבמעשיו ובהקרבתו הותיר חותם בל יימחה על חיינו. הוא נפל כשהגן על ביתו, על עמו ועל עתידו, ובגופו הציל את חבריו, במעשה גבורה שיישאר חקוק לנצח. אוהבים, נוצרים בליבנו ומתגעגעים אליך כל הזמן.