נדב כהן

במושב בית חנן, בין השדות הירוקים שנושקים לשפלת החוף, נולד נדב כהן ביום י"ט באלול תשס"ג, ה-16 בספטמבר 2003, בן בכור לאוסנת ושי. כבר מהרגע הראשון היה ברור שיש בו משהו מיוחד, איזה ניצוץ של סקרנות ותבונה שהאיר את עיניו הכחולות-ירוקות. הוא היה הנכד הראשון במשפחת כהן, אירוע שסומן בחגיגות ובהתרגשות גדולה, וגם נכד אהוב וסקרן למשפחת ביטון מצד אמו. הבית בבית חנן היה מלא בחום ואהבה, בריחות של תבשילים ביתיים ובצחוק ילדים שהדהד במסדרונות. נדב, עם חיוכו הכובש ועיניו הפקוחות, היה מרכז העולם הקטן של המשפחה. הוא היה ילד חכם באופן יוצא דופן, בעל יכולת הבחנה חדה שאינה אופיינית לגילו הצעיר. עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב היטב, היה מסוגל לקשור בין אירועים שונים, להבין את ההקשרים הסמויים, ולשאול שאלות שהותירו את הוריו וסביו פעורי פה. הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא חקר לעומק, מפרק כל נושא למרכיביו עד שהבין את מהותו. היופי החיצוני שלו, עם שיער בהיר ועיניים חודרות, שיקף את יופייה של נפשו הסקרנית והרגישה.

ילדותו של נדב התנהלה במסלול שהיה אופייני לילדי המושבים והקיבוצים באזור: את צעדיו הראשונים מחוץ לבית עשה בגן הילדים בקיבוץ פלמחים הסמוך, שם רכש את חבריו הראשונים ולמד את יסודות החיים בקהילה. משם המשיך לבית הספר היסודי "גן רווה" שבעיינות, מוסד חינוכי ששם דגש על ערכים ועל קשר לטבע ולאדמה. זכורים היו ימי שישי בצהריים, כשהיה חוזר מהלימודים, מריח את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם הראשון, ומיד משליך את ילקוטו בפינה הקבועה בחדרו ורץ לשחק בחצר עם רוני ומאיה, אחיו הצעירים שהיוו עבורו עוגן של אהבה וחיבור. הקשר עם רוני ומאיה היה עמוק ומשמעותי; נדב היה עבורם לא רק אח בכור, אלא גם מודל לחיקוי, מורה דרך וחבר נאמן. הוא לימד אותם לרכוב על אופניים, לטפס על עצים, ואת סודות הים. כשהתבגר, עבר ללמוד בתיכון המקיף של גבעת ברנר, שם בחר במגמות הריאליות וההומניות כאחד – פיזיקה ופילוסופיה. השילוב הזה לא היה מקרי; הוא שיקף את אישיותו המורכבת, שחיפשה להבין את העולם הן דרך חוקי הטבע המדויקים והן דרך שאלות קיומיות עמוקות על משמעות החיים והאדם. הוא נהנה לצלול אל תוך נוסחאות פיזיקליות מורכבות, לפתור בעיות מדעיות בנחישות, ובאותה נשימה, להתווכח עם מוריו וחבריו על סוגיות פילוסופיות סבוכות, תמיד עם חיוך קל בזווית הפה וברק בעיניים.

נדב היה מחובר למשפחתו וחבריו בכל רמ"ח איבריו, חיבור עמוק ובלתי מתפשר שבא לידי ביטוי בכל תחומי חייו. הבית היה תמיד פתוח לחבריו, שהרגישו בו חלק בלתי נפרד מהמשפחה. שולחן השבת היה תמיד עמוס באנשים, בשיחות קולניות ובצחוק מתגלגל. נדב אהב לרוץ, להתרוצץ בשדות הסמוכים למושב עד שריאותיו בערו ושריריו כאבו, לחוש את הרוח בפניו ואת האדמה תחת כפות רגליו. הריצה הייתה עבורו דרך לשחרר אנרגיה, להתנקות ממחשבות, ולהתחבר לפשטות של התנועה. אך אהבתו הגדולה ביותר הייתה לים. בגיל עשר, כילד קטן ונרגש, החל את דרכו בחוג גלישת גלים בפלמחים. הוא זכר את הפעם הראשונה שעמד על הגלשן, את תחושת חוסר היציבות הראשונית, ואז את הרגע המופלא שבו הצליח לתפוס גל ולדהור עליו, כשהמים מתיזים סביבו והשמש מלטפת את עורו. זו הייתה התמכרות מיידית. הים הפך למקום מפלטו, למקום שבו הרגיש חופשי באמת. הוא למד לקרוא את הגלים, להבין את הזרמים, ולהתמסר לכוחו העצום של הטבע. בבר המצווה שלו, במקום מסיבה גרנדיוזית, בחר נדב לטוס לסרילנקה עם אביו וחבר, למסע גלישה ארוך ומרגש. הוא זכר את החום הטרופי, את ריח המלח באוויר, את טעם המנגו הטרי, ואת שעות האינסופיות שבילה במים, כשאביו לצדו, מלמד ומעודד. זו הייתה חוויה מכוננת שחיזקה את קשרו עם אביו ועם אהבתו לים. מלבד גלישת גלים, אהב נדב גם לגלוש בשלג, לרדת במדרונות תלולים במהירות מסחררת, לחוש את הקור הצורב בפניו ואת האדרנלין זורם בעורקיו. ובשעות השקטות יותר, נדב מצא נחמה בנגינה בפסנתר. היו אלה רגעים של התכנסות פנימה, כשאצבעותיו נעו על הקלידים, מפיקות מנגינות שהרגיעו את נפשו הסוערת. הוא לא היה וירטואוז, אך ניגן מהלב, והמוזיקה הייתה עבורו דרך נוספת לבטא את עולמו הפנימי העשיר.

כבר בתיכון, במקביל ללימודיו האינטנסיביים, התנדב נדב במד"א, ארגון ההצלה הלאומי. הוא מצא סיפוק עצום בעזרה לזולת, בחילוץ נפגעים, ובמתן עזרה ראשונה. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה הוזעק לאירוע חירום, את הדופק המהיר, את הריכוז המוחלט במשימה, ואת תחושת הסיפוק העצומה כשסייע להציל חיים. זו הייתה חוויה מעצבת שחידדה בו את תחושת השליחות והאחריות. באותה תקופה, הדריך נדב גם בשומר הצעיר, תנועת נוער שדגלה בערכים של ציונות, חלוציות ושוויון. הוא אהב את הקשר עם החניכים הצעירים, את היכולת להשפיע, לחנך ולעצב דור צעיר. הוא ארגן טיולים בטבע, מורל, ופעילויות חינוכיות, תמיד עם חיוך ומלא אנרגיה.

מגיל ארבע-עשרה, עוד לפני שהגיע לגיל גיוס, החל נדב להתכונן באופן שיטתי וממוקד לשירות קרבי משמעותי. הוא גיבש סביבו קבוצת חברים בעלי מטרה דומה, ויחד התאמנו פיזית ומנטלית. הם רצו יחד בשדות הקיבוץ והמושב, ביצעו אימוני כושר קרבי מפרכים, ודיברו שעות ארוכות על השירות הצבאי, על האתגרים ועל החשיבות. הוא הצטרף לתוכנית "אקספרט", תוכנית ייעודית להכנה לצה"ל, שם קיבל כלים מקצועיים והכוונה מדויקת. חלומו היה לשרת ביחידה מובחרת, יחידה שתאפשר לו למצות את יכולותיו הפיזיות והמנטליות עד תום, ולהיות בחוד החנית של ההגנה על המדינה. הוא ראה בשירות זה לא רק חובה, אלא שליחות לאומית עמוקה, תרומה אמיתית לביטחון ישראל. הוא האמין בכל ליבו שזו הדרך שלו להשפיע, לתת מעצמו, ולעמוד לצד חבריו בשעת צורך.

באפריל 2022, הגשים נדב את חלומו והתגייס לצה"ל, לסיירת אגוז, יחידה מובחרת ויוקרתית. הוא התרגש מאוד ביום הגיוס, עמד במדי הזית החדשים, עם שיער קצר ותספורת צבאית, ונפרד ממשפחתו בחיבוק ארוך. תשעה חודשים במסלול התובעני של סיירת אגוז היו מלאים באתגרים פיזיים ונפשיים. הוא עבר שבועות שטח מפרכים, אימוני לחימה אינסופיים, מסעות כומתה ארוכים ומתישים, ושינה מעטה. היו רגעים של קושי עילאי, רגעים בהם הגוף כאב עד קצה גבול היכולת, אך נדב מעולם לא ויתר. הוא דחף את עצמו קדימה, זכר את מטרתו ואת חבריו. לאחר אותם תשעה חודשים, עבר נדב לגדוד 51 של חטיבת גולני, יחידה קרבית בעלת מורשת מפוארת. המעבר לא שינה את נחישותו או את תחושת השליחות שלו; הוא המשיך לשרת כלוחם מסור ומקצועי. בגדוד מילא תפקידים שונים: תחילה כלוחם רגיל, לאחר מכן כקשר חפ"ק, ובהמשך כמפקד חפ"ק. בתפקידים אלו, היה אחראי על תיאום הכוחות בשטח, על העברת מידע קריטי ועל הבטחת התקשורת בין המפקדים לכוחות הלוחמים. הוא לקח חלק בפעילויות מבצעיות מורכבות בגזרת חברון, שם התמודד עם אירועי טרור ועם משימות שמירה על ביטחון התושבים. הוא השתתף באימוני גדוד וחטיבה אינטנסיביים ברמת הגולן, בשטחים הרריים ובתנאי מזג אוויר קשים, ולמד את רזי הלחימה בשטח פתוח. כמו כן, ביצע תעסוקה מבצעית בגזרת עזה, שם הכיר מקרוב את המציאות המורכבת של הגבול ואת האיום המתמיד. בכל תפקיד ובכל גזרה, נדב הפגין מקצועיות, אומץ לב, ומנהיגות שקטה וטבעית. הוא היה לוחם מוערך, אהוב על חבריו ומפקדיו, ונחוש בדרכו.

באוקטובר 2023, כשלחימתו בגולני כבר הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, נדב היה כבר לוחם מנוסה ומגובש, איש מקצוע אמיתי. הוא היה בשיא כוחו הפיזי והמנטלי, עם יכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ, ועם תחושת אחריות עמוקה כלפי חבריו למחלקה ולגדוד. ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של שבת וחג נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל עבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, מסיבת הטבע "נובה" ועל כל מי שנמצא באזור. באותו בוקר שחור החלה מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה ששינתה את פניה של המדינה.

נדב היה בביתו שבמושב בית חנן באותה שבת בבוקר, מנסה להתעורר לאיטו משנת הלילה. אזעקות מחרישות אוזניים החלו לזעוק בכל עבר, ורגעים ספורים לאחר מכן, הודעות ראשונות בקבוצות הווטסאפ החלו לזרום, מציגות תמונת מצב שהייתה קשה מנשוא. נדב, עם חושיו החדים, הבין מיד את גודל האירוע שפרץ. לא היה לו ספק לרגע מה עליו לעשות. בלי לחשוב פעמיים, לבש את מדיו, אסף את ציודו האישי – האפוד, הקסדה, הנשק – לקח את רכב הוריו ויצא דרומה, אל עבר התופת. הוא לא חיכה להוראות, לא המתין להקפצה רשמית; תחושת השליחות הבוערת בו דחפה אותו קדימה. הוא הצטרף לכוח מאולתר סמוך לקיבוץ רעים, והחל להילחם. במהלך הלחימה האכזרית, נפצע נדב, אך למרות פציעתו, סירב לסגת והמשיך להילחם באומץ לב ובנחישות בלתי רגילה, מגן על חיי אזרחים וחיילים כאחד. הוא לא חשב על כאבו, רק על המשימה.

את אירועי אותו בוקר נורא תיעד נדב בעצמו, במילים חדות ונוקבות, כעדות אישית מצמררת. "זו הייתה עוד שבת, ממש שש שעות לפני הלכתי לבקר את יובל ונועה," כתב נדב. הוא תיאר את השקט שלפני הסערה, את הביקור אצל חבריו הקרובים, יובל ונועה, שגם הם שירתו תחת אוגדת עזה – הוא בכיסופים, נועה ברעים, ויובל בסופה. שלושתם, צעירים עם חיים שלמים לפניהם, לא ידעו שאת שבת החג הזו יזכרו לעד. "שש וחצי בבוקר אמא מעירה אותי אומרת שיש אזעקה," המשיך נדב. הוא זכר את הבלבול הראשוני, "לא הבנתי למה היא מעירה אותי ולמה היא הוזה שיש אזעקה." הוא קם בכל זאת, הלך לממ"ד ואמר לעצמו שבבוקר, כשירגעו העניינים, יבדוק מה שלום חבריו. אך משם, המציאות התהפכה: "עוד אזעקה ועוד אחת ופתאום סרטונים של מחבלים באמצע הארץ, ופתאום מדווחים בקבוצות שמוצב מו"פ עומד ליפול." התמונות וההודעות הציפו את המסכים, ונדב הבין שהמצב חמור מכל דמיון.

"עד היום לא יודע למה הרגשתי שאני חייב להיות שם," הודה נדב. זו הייתה אינטואיציה פנימית עמוקה, קריאה בלתי נשלטת להצטרף למערכה. "מהר מאוד מארגן הסעה עם שי ומעיין ונוסע לכיוון." הוא לא בזבז זמן, אסף שני חברים נוספים, שי ומעיין, ויצאו לדרך, דרומה, אל הלא נודע. "כל הדרך שי מכין אותנו שיש אסון אבל אי אפשר באמת לתפוס את גודל האירוע." הדרך הייתה רווית מתח וחשש, וגם הניסיונות של שי להכין אותם לגרוע מכל לא הצליחו להעביר את עוצמת הזוועה שהמתינה להם. "עוברים את צומת אורים ומשם פתאום מתחילים לראות הרוגים בצד הדרך." המראה הקשה של גופות מפוזרות בצדי הדרך הותיר אותם בהלם מוחלט, סימן מבשר רעות למה שעתיד לבוא. "בערך בכניסה לעין הבשור קיבלנו צרור יריות לרכב." פתאום, המציאות היכתה בהם במלוא עוצמתה. כדורים שרקו סביבם, פגעו ברכב, והם נאלצו להגיב במהירות. "מהר מאוד מגיע אלי מישהו ומחביר אותי למג"ד שלי." בתוך הכאוס, הצליח נדב להתחבר לכוח מאורגן יותר תחת פיקודו של מפקד הגדוד שלו. "משם מתחילים לנהל לחימה כפרט חוליה בלי ציוד ומגיעים ליער רעים." הם נלחמו בחירוף נפש, כצוות קטן, חסרי ציוד מתאים, בתוך יער רעים, שם התחוללו קרבות עזים.

"משם לאחר כמה קרבות באזור פתאום מגיע אוטובוס אנו עוצרים אותו לשאול לאן הוא מגיע הוא אומר שלמוצב כיסופים." בתוך הטירוף, הופיע אוטובוס, ונדב וחבריו עצרו אותו, מנסים להבין את המתרחש. הנהג הודיע שהוא מגיע למוצב כיסופים. "לאחר נסיעה, תנועה רגלית לא ארוכה והיתקלות בש"ג של המוצב אנחנו פוגשים את הסמג"ד שנותן תמונת מצב אופטימית סך הכול..." הם המשיכו לכיוון המוצב, חווים התקלויות נוספות בדרך, ופגשו את סגן מפקד הגדוד, שניסה לשמור על אופטימיות, למרות שהמצב בשטח היה רחוק מכך. "מתארגנים זריז על ציוד, ומשם מתחילים לטהר את המוצב." במהירות הבזק, התארגנו על ציוד מאולתר והחלו במלאכת טיהור המוצב ממחבלים. "מתחיל קרב של שעתיים וחצי, ומגיע עוד מחבל ועוד אחד וזה לא משנה בכמה פגעתי הם רק ממשיכים לבוא." הקרב היה ארוך וקשה, שעתיים וחצי של לחימה בלתי פוסקת, כשהמחבלים ממשיכים לזרום ללא הרף, במספרים בלתי נתפסים. נדב נלחם באומץ לב, ירה, תמרן, ונלחם על חייו ועל חיי חבריו. "לאחר שעתיים של קרב הגיע צוות מאגוז להציל אותנו, אני חייב להם את חיי ללא ספק..." ברגעים קריטיים, כשהתחמושת הלכה ואזלה והכוחות היו מותשים, הגיע צוות מסיירת אגוז, היחידה בה החל את דרכו הצבאית, והציל אותם. נדב ידע שחייו ניצלו בזכותם. "משם התארגנו לכבוש את כיסופים ושם פגשתי את ריף, את החיבוק איתו לא אשכח לעולם." לאחר מכן, התארגנו לכבוש את הקיבוץ כיסופים עצמו, ושם, בתוך האנדרלמוסיה וההרס, פגש את ריף, חבר קרוב. החיבוק ביניהם, חיבוק של הישרדות, של הקלה ושל כאב, נצרב בזיכרונו של נדב לעד. "כולם היו בטוחים שמתתי ואת זה הבנתי על הקול החושש של ההורים שלי בשיחה הראשונה." כשהצליח ליצור קשר עם הוריו, הבין נדב את גודל הדאגה והחרדה שאחזו בהם. קולם הרועד והחושש סיפר לו כמה חששו לחייו, כמה היו בטוחים שאיבדו אותו.

לאחר הקרבות הקשים של ה-7 באוקטובר, שבהם נדב גילה אומץ לב יוצא דופן ונחישות בלתי מתפשרת, הוא לא נח לרגע. הוא נכנס עם גדודו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, בתפקיד מפקד חפ"ק מג"ד. במשך כחמישה שבועות השתתף נדב בלחימה העזה בעומק השטח העזתי. הוא נע יחד עם המג"ד, תחת אש תופת, תמרן בין סמטאות צרות, טיהר מבנים, והתמודד עם מנהרות תת-קרקעיות. תפקידו דרש ממנו ריכוז מוחלט, קור רוח, ויכולת לתקשר באופן רציף עם הכוחות בשטח, תוך כדי שהוא עצמו חשוף לסכנה מתמדת. הוא היה שם, עם חייליו, ברגעים הקשים ביותר, תומך, מעודד, ומנהיג. הקרבות היו מתישים, פיזית ונפשית, אך נדב שמר על חוסנו, על חיוכו המפורסם ועל רוח הלחימה שלו.

לאחר סיום שלב הלחימה הראשוני בעזה, נשלח הגדוד של נדב להגן על יישובי הצפון, שהיו תחת איום מתמיד של חיזבאללה מלבנון. נדב וחבריו הוצבו בגבול הצפון, ערוכים ומוכנים לכל תרחיש. המעבר מהשטח האורבני הצפוף של עזה לנופים הפתוחים וההרריים של הצפון היה חד, אך המשימה נותרה זהה: הגנה על הבית. כשהחלה הלחימה בצפון, והתמרון הקרקעי בלבנון הפך למציאות, נדב היה בחזית. במהלך לחימה עזה זו, נפצע נדב שוב. הפציעה הייתה משמעותית, ועל פי כל פרוטוקול רפואי, היה עליו להתפנות לקבלת טיפול. אך נדב, בנחישותו העצומה ובתחושת השליחות הבוערת בו, סירב להתפנות. הוא התעקש להישאר עם חבריו, להמשיך להילחם לצידם. הוא קיבל טיפול ראשוני בשטח והמשיך לתפקד, מדגים שוב את אומץ ליבו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.

לאחר הפסקת אש בלבנון, עבר הגדוד של נדב למשימת אבטחה בחרמון הסורי. תנאי מזג האוויר בחרמון היו קשים, עם שלג עמוק וקור מקפיא עצמות, אך נדב וחבריו עמדו במשימה בגבורה. הם שמרו על הגבול, ביצעו סיורים, והיו עירניים לכל תנועה חשודה. נדב התמודד עם הקור העז, עם השלג הסוחף, ועם השקט המאיים של ההר, תמיד דרוך ומוכן.

בינואר 2025, לאחר תקופה של שקט יחסי, חזר נדב עם גדודו לעזה, הפעם לגזרת ג'באליה, אזור נוסף בצפון הרצועה שעדיין היווה מוקד פעילות טרור. הוא שב אל המציאות המוכרת של עזה – ההריסות, האבק, המתח התמידי. הוא נכנס שוב אל תוך המערבולת של הלחימה, הפעם עם ניסיון עשיר יותר, אך גם עם עייפות מצטברת. לאחר חתימת הפסקת אש נוספת בעזה, הוצב נדב בפרימטר המבצעי, קו ההגנה החיצוני סביב השטח המוגדר, משימה שנועדה להבטיח את השקט ושלווה לתושבי הדרום.

היה זה ב-6 בפברואר 2025, לילה סוער וקר במיוחד, כשהגשם היכה בחוזקה והרוח שאגה. נדב שהה באוהל מגורים, כשהוא מנסה לנוח מעט מהמתח הבלתי פוסק. לפתע, באחת, קרסה במת הרמה – זרוע מנוף כבדה – על האוהל. זרוע המנוף פגעה ישירות באוהל המגורים, ובמכה אחת, קטעה את חייו של נדב. רב-סמל נדב כהן נהרג במקום, בנפילה טרגית ובלתי צפויה, ביום ח' בשבט תשפ"ה, ה-6 בפברואר 2025. הוא היה בן עשרים ואחת במותו. נדב, שנלחם באומץ לב כה רב, ששרד את תופת ה-7 באוקטובר, את הקרבות העזים בעזה ובלבנון, נפל באופן לא צפוי ובנסיבות טרגיות, שאינן קשורות ישירות לקרב מול אויב. היתה זו מכה אדירה למשפחתו, לחבריו ולכל מי שהכירו ואהבו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב בית חנן, המקום בו גדל, צמח ואותו כל כך אהב. הותיר אחריו הורים כואבים, אוסנת ושי, ושתי אחיות, רוני ומאיה, שלעולם לא ישכחו את אחיהן הבכור האהוב. לאחר נפילתו, הועלה נדב לדרגת רב-סמל, כהכרה בתרומתו ומסירותו.

בני משפחתו של נדב, שבורים וכואבים, סיפרו על חלומותיו ושאיפותיו. נדב חלם ללמוד רפואה ולהציל חיים, בדיוק כפי שעשה כל חייו, בין אם במד"א ובין אם בשדה הקרב. לקראת סוף שירותו הצבאי, כבר החל לתכנן את לימודיו האקדמיים ואת חייו האזרחיים. הוא ראה את עצמו לומד באוניברסיטה, מפתח קריירה, ומקים משפחה. "סיפור חייו הוא סיפור של אהבה, אומץ, שליחות ונפש נדירה," כתבו בני משפחתו. "סיפורו מהדהד בלבבות רבים, משפחה, חברים, מפקדים ולוחמים שלחמו לצידו." הוא השאיר אחריו מורשת של נתינה ללא גבול, של אומץ לב, ושל אמונה עמוקה בטובת הכלל. "אין אף אחד שיעשה את זה במקומנו," אמר נדב לא פעם, ומשפט זה הפך למעין מנטרה עבור בני משפחתו וחבריו, המגלמת את רוח ההקרבה והשליחות שלו. טקסי השבעה והשלושים לזכרו לוו באלפים – משפחות שכולות נוספות, חברים מכל תחומי חייו, קצינים בכירים וחיילים פשוטים, אזרחים מכל קצוות הארץ ואוהבים רבים. כולם חשו כאילו איבדו בן, אח, חבר קרוב. נדב השאיר חלל עצום, אך גם השראה עמוקה.

הם זכרו את נדבי שהיה מלא שמחה, עם חיוך ענק שמעולם לא ירד מפניו, חכם, מצחיק, ושר בקולי קולות את השיר "גולני שלי", שיר שהפך עבורו לסמל של גאווה ויחידה. ואם הייתם מדברים איתו עכשיו, כך סיפרו הוריו, היה מסיים את השיחה ב"אוהב אותך אבאלה", ביטוי של אהבה וחיבור עמוק למשפחתו, שביטא את ליבו הרחב ואת נשמתו החמה.

הוריו של נדב סיפרו כי את הטקסט הבא כתב נדב כפוסט פרידה עם השחרור מהשירות הסדיר, ושלב בו טקסט שכתב בתמרון בעזה, מזיתון, ב-17 בנובמבר 2023. זהו טקסט נוקב, חושפני ומרגש, המבטא את עולמו הפנימי ואת תפיסת עולמו: "היום הגיע לו היום ה-19 לתמרון. בשבת רגילה הייתי קם שותה קפה מתבאס או שמח על הסופ״ש שהיה. שבת בשבילי זה יום רגוע, יום שבת אתה נח פיזית אבל חשוב יותר נפשית. יום למשפחה וחברים, יום לטיולים ומסיבות בפועל, יום להיות נער בן 20 ולהנות מהטוב שיש לעולם להציע מבלי לחשוב על מחר." נדב תיאר את השגרה הנורמלית, את התמימות של שבת רגילה, את ההנאות הקטנות והגדולות של גיל עשרים, את היכולת לחיות את הרגע מבלי לדאוג לעתיד.

"מדי פעם עולה לי מחשבה על בני גילי בכל העולם. הם עכשיו בקולג' חוגגים, שותים, מעלים סרטוני טיקטוק מפגרים. ואני פה בעיר עזה עם קסדה על הראש ונשק נושא את עול ביטחון המדינה לבד עם עוד חבורה קטנה מאוד של אנשים שבחרו בטובת הכלל לפני טובתם האישית." הוא השווה את מציאות חייו למציאות חייהם של בני גילו במקומות אחרים בעולם, שחיים חיים נורמליים, עמוסים בבילויים ובהנאות. הוא לא התכחש לתחושת הקנאה, אך מיד העמיד אותה בפרופורציה נוכח הבחירה העמוקה והאחריות העצומה שנטל על עצמו ועל חבריו. הוא ידע שהם חלק מקבוצה קטנה שבחרה לשאת בנטל, לדאוג לביטחון המדינה, להציב את טובת הכלל מעל לטובתם האישית.

"וגם עולה לי המחשבה שהם לעולם לא ידעו מה זה חבר שנהרג מולך. מה זה להילחם על החיים שלך. מה זה שהבעיות שלך הן כמה אויב תפגוש היום ולא איך השיער שלך הסתדר הבוקר." נדב היטיב לבטא את הפער העצום בין עולמו לעולמם. הם לעולם לא יחוו את הכאב הבלתי נתפס של אובדן חבר, את האימה של לחימה על החיים, את החרדה הקיומית שמחליפה את הדאגות היומיומיות השטחיות. "האם אני מקנא בהם? כן. האם הייתי מתחלף איתם? בחיים לא." זו הייתה ההצהרה החזקה ביותר שלו. הוא הודה בקנאה הטבעית לאורח חיים פשוט ובטוח יותר, אך ידע בנפשו העמוקה שלעולם לא היה מחליף את חוויותיו, קשות ככל שיהיו, בחייהם.

והוא נימק: "כי הם לעולם לא יחבקו את אמא וירגישו הכי ברי מזל בעולם, יאכלו אוכל חם ולא יצטרכו יותר מזה, יכירו משפחה חדשה בחייהם, אחים לנשק. או בקיצור הם לעולם לא יזכו לדעת מה זה אושר." נדב הבין שבאובדן טמונה גם זכייה. רק מי שחווה את הקצה, את החושך, יכול להעריך באמת את האור. רק מי שראה את המוות מקרוב, יכול לחבק את אמו ולהרגיש בר מזל על עצם קיומו. רק מי שחווה את הרעב והקור, יכול להעריך ארוחה חמה. ורק מי שהתמודד עם סכנה קיומית, יכול ליצור קשרים עמוקים כל כך של אחווה ונאמנות, קשרים שהופכים את חבריו למשפחה חדשה, "אחים לנשק". הוא טען שאושר אמיתי אינו נמצא בעושר או בהצלחה חיצונית, אלא בפרופורציות. "מגיל קטן אומרים לנו שככל שנצליח יותר בחיים ונהיה עשירים יותר, מוצלחים יותר, ככה האושר שלנו יגדל. בגילי הצעיר אני יודע שזה לא נכון. אושר קשור לפרופורציות. רק אדם שלקחו לו את הכול, אוכל חם, מקום לישון, את האנשים שהוא אוהב, את הוודאות, ידע להעריך אבל באמת את האוכל של אמא, את המיטה בחדר, את הזמן עם האישה שהוא אוהב. או רגע של שקט שבו צרות היום נעלמות לרגע." נדב הבין את מה שרבים לומדים רק בסוף חייהם – שהאושר האמיתי טמון בפשטות, בהכרת תודה על מה שיש, ובקשרים האנושיים העמוקים.

הוא סיים את דבריו בתודה והתחייבות: "אז תודה לגדוד 51 שהיה לי כבית, לאנשים היקרים שחלקם כבר לא איתנו שלימדו אותי שאפשר למצוא עוד משפחה בחיים, ומפה ישר למילואים." נדב הודה לגדודו, שהפך למשפחתו השנייה, ולחבריו, שחלקם כבר לא היו בין החיים, על השיעורים החשובים שלמדו יחד. הוא סיים בהצהרה ברורה על נכונותו להמשיך ולשרת, להגן על מדינתו, גם לאחר תום שירותו הסדיר.

סיפורו של נדב כהן הוא סיפור של דור שלם, דור שגדל אל תוך מציאות מורכבת וקשה, ובחר לעמוד בחזית, להגן על הבית. הוא מגלם בתוכו את רוח התקומה הישראלית – את האומץ, את הנחישות, את האהבה העמוקה לארץ ולעם. נדב, הילד הסקרן מבית חנן, הלוחם הנועז בגולני, איש המשפחה והחבר הנאמן, הותיר אחריו מורשת של גבורה אנושית, כזו שאינה זקוקה למילים גבוהות או למליצות, אלא נובעת מעצם מעשיו, מבחירותיו, ומאהבתו הבלתי מתפשרת. הוא לעולם ייזכר כגיבור שחי את חייו במלואם, נתן מעצמו עד הרגע האחרון, והשאיר אחריו אור גדול שמאיר את דרכנו.