נדב כהן

ביום שלישי, הג' בתמוז תשס"ג, כשקרני שמש יולי עדינות צבעו את הבתים הבהירים של חיפה, נולד נדב כהן, בנם הבכור של מיכל ודורון. בביתם שבכרמל, על רקע נוף הים התיכון שנשקף מחלונותיהם, החל סיפור חיים קצר אך עשיר, רווי חום משפחתי, צחוק ילדותי, חברות אמת ותחושת שליחות עמוקה. הבית, על ריח תבשיליה של מיכל שהתערבב בריח עצי האורן שסביב, היה תמיד פתוח, מלא חיים, ושימש כמעין עוגן לנדב, ליונתן אחיו הצעיר ולרוני אחותו הקטנה, שבאו אחריו ועיצבו יחד פסיפס משפחתי עשיר ומגובש. נדב, עם עיניו הסקרניות וחיוכו הפתוח, היה הילד שהוביל, שהרגיע, שתמיד חיפש את הדרך לפתור כל מחלוקת קטנה בין האחים, לרוב באמצעות בדיחה או רעיון למשחק חדש שיאחד את כולם.

הילדות של נדב בחיפה הייתה רצופה בצלילים ובריחות שהטביעו בו חותם עמוק: רעש גלי הים שהגיעו למרחקים בימים סוערים, ציוץ הציפורים בין עצי הברוש והאורן בגינה, קולות הילדים המשחקים ברחובות השקטים של השכונה. הוא אהב לטייל עם אביו דורון בשבילי הכרמל הסמוכים, ללמוד לזהות כל פרח בר קטן, כל עקבה של חיה, להרגיש את האדמה המפוררת תחת נעליו ואת הרוח המלוחה מהים על פניו. מיכל, אמו, נהגה לקרוא לו "נדי שלי", וחיבקה אותו חיבוקים ארוכים שהיו מלאים בביטחון ובאהבה ללא תנאי. היא לימדה אותו את חשיבות הנתינה וההקשבה, דרך סיפורים לפני השינה ושיחות כנות סביב שולחן השבת, שולחן שתמיד היה ערוך בקפידה ומלא במטעמים, אך יותר מכך – מלא בשיחות עמוקות על מהות החיים, על אחריות ועל הדרך הנכונה להתנהל בעולם. הזיכרונות הראשונים שלו היו טבועים בניחוח הקינמון של עוגת השבת של אמא, בבטחונו של יד אבא האוחזת בידו בטיולים, ובצחוק המתגלגל של יונתן ורוני כשהיו משחקים "מחבואים" בין שיחי ההרדוף בגינה. הוא היה האח הבכור שמגונן, אך גם זה שמוביל את הרפתקאות הילדות הפרועות ביותר, החל מטיפוס על עצים ועד בניית מבצרים סודיים בין הסלעים.

ככל שגדל, התחזקה בנדב תכונת המנהיגות הטבעית שלו, לצד רגישות עמוקה לסובבים אותו. בבית הספר, הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חבר אמת שתמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ או פשוט לחלוק חיוך. הוא אהב ללמוד, במיוחד היסטוריה וגיאוגרפיה, כשהיה מרותק לסיפורי עבר ולתרבויות רחוקות, אך את עיקר האנרגיה שלו השקיע בפעילות חברתית ובספורט. מגרש הכדורגל השכונתי הפך להיות ביתו השני, שם בילה שעות ארוכות, רץ ללא לאות, מתמסר בכשרון ומחזק את הקשרים עם חבריו. הזיעה שזלגה על פניו, קריאות העידוד ההדדיות ותחושת הניצחון המשותפת או ההפסד המר – כל אלה עיצבו בו את ההבנה העמוקה של חשיבות עבודת הצוות, הדבקות במטרה והמחויבות ההדדית. הוא ידע לזהות מיד מי זקוק לעידוד, מי מרגיש מחוץ למשחק, ודאג תמיד לכלול את כולם, כשהוא מקרין אופטימיות ואנרגיה מדבקת. הערבים בבית היו לרוב מוקדשים לשיעורי בית, אך גם לשיחות משפחתיות סביב ארוחת הערב, שבהן כל אחד מבני הבית שיתף בחוויות היום שלו. נדב היה מספר על משחק הכדורגל, על השיעור המעניין, ועל תוכניות עתידיות עם חברים, תמיד עם ניצוץ בעיניים והתלהבות כנה. הוא היה נחוש בדעתו להשיג את מטרותיו, בין אם זה ציון גבוה במבחן או ניצחון במשחק, אך תמיד ביושר ובהגינות.

שנות התיכון הביאו איתן אתגרים חדשים ואת תחילת גיבוש הזהות הבוגרת של נדב. הוא התעניין יותר ויותר באקטואליה ובפוליטיקה, והיה מנהל דיונים ערים עם הוריו ואחיו על עתיד המדינה, על חברה ועל צדק. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות, אלא היה חוקר, שואל ומנסה להבין את מורכבות העולם. חדר השינה שלו, עם הפוסטרים של קבוצת הכדורגל האהובה עליו וספרי ההיסטוריה המפוזרים על שולחנו, היה מעין מקדש פרטי שבו היה מתכנס עם מחשבותיו וחלומותיו. החברות הפכה למשמעותית יותר ויותר, והוא בילה שעות ארוכות עם חבריו הטובים ביותר, משוחח על החיים, על אהבות ראשונות ועל הציפיות מהשירות הצבאי המתקרב. הם היו יושבים יחד על ספסל ליד הים, מביטים בשקיעות המרהיבות של חיפה, ומשתפים זה את זה בפחדים ובתקוות. נדב, שכינויו בפי חבריו היה "נדי" או "נדבי", היה תמיד המרכז של החבורה, זה שמאחד ומגבש, שדואג שאיש לא יישאר לבד. הוא היה ידוע בחוש ההומור המיוחד שלו, ביכולת להפוך כל סיטואציה מתוחה לרגע של צחוק משחרר, והיה לו כישרון נדיר לראות את הטוב בכל אדם, גם באלה שהיו מאתגרים יותר. הוא אהב את הארץ בכל נימיו, לא באהבה מליצית או מנוסחת, אלא באהבה עמוקה שמתבטאת במעשים: בשמירה על הטבע, בהתנדבות קלה בקהילה, ובהקפדה על עמידה בערכים של עזרה הדדית וסולידריות. ההתלבטות לגבי השירות הצבאי הייתה טבעית, אך עד מהרה התברר לו שרצונו לתרום למדינה הוא חזק מכל. הוא שאף לשרת שירות קרבי משמעותי, כזה שיאפשר לו להגן על הבית ועל האנשים שכל כך אהב.

ביום חמישי, התשיעי באוגוסט 2022, כשהשמש קופחת על לשכת הגיוס, הגיע הרגע שבו נדב עלה על מדים. זו הייתה פרידה מרגשת מהבית, ממיכל ודורון, מיונתן ורוני, שבאו ללוות אותו, כשבליבם מתערבבים גאווה, חשש ותקווה. החיבוקים היו ארוכים, הדמעות חמות, וההבטחות לחזור הביתה בקרוב נלחשו באוזן. נדב, אז בן תשע עשרה, עלה לאוטובוס הצבאי כשבתיקו תמונה משפחתית קטנה וטעם עוגיות הבית שאמו דחפה לידיו ברגע האחרון. הוא נסע אל הלא נודע, אל העולם הצבאי, אך בנפשו בערה תחושת מטרה ברורה: להפוך ללוחם, להיות חלק ממשהו גדול יותר. הוא בחר לשרת בחיל השריון, משיכה עזה אל הכוח, אל הדיוק ואל רוח הצוות הייחודית של צוות טנק. הוא ראה בטנק לא רק מכונת מלחמה משוכללת, אלא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ארבעה אנשים בתוך כלי אחד, תלויים זה בזה באופן מוחלט, עובדים יחד כגוף אחד, כל אחד עם תפקידו הייחודי, למען מטרה משותפת. המסע לבסיס הטירונות היה שקט, מלווה במבטים נרגשים וחששניים מצד החיילים החדשים, אך נדב הרגיש שייכות מיידית, תחושה של התחלה חדשה, של פרק משמעותי בחייו.

הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית. הימים הארוכים בשמש הקופחת, הריצות המפרכות עם הציוד הכבד, השעות הרבות של שמירה והמשמעת הקפדנית – כל אלה היו שינוי דרמטי מחייו האזרחיים. אך נדב לא נשבר. הוא מצא כוח בחבריו לפלוגה, בבדיחות הדעת המשותפות שהיו נשמעות ברגעים הקשים ביותר, ובתחושה שכולם נמצאים באותה סירה. הוא היה זה שדאג לעודד את מי שקצת נחלש, להציע עזרה לחבר שמתקשה, ותמיד היה מוכן להקשיב ללבטים ולחששות של אחרים. הוא למד במהירות את יורות היסוד של הלוחמה, התאמן בנחישות והפגין יכולת למידה גבוהה. לאחר מכן, הגיע האימון המתקדם, בו התמחה בתפקידו כלוחם שריון. הוא למד להכיר את טנק המרכבה על בוריו, כל כפתור, כל מנוף, כל מערכת. הריח העז של הסולר, רעש המנוע העוצמתי שמרעיד את האדמה, תחושת המיגון והכוח שבתוכו – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא הקדיש את כל מרצו ללמוד את רוראות הטנק, לתרגל ירי מדויק ולשלוט בכל מורכבות טכנית. הוא היה חלק בלתי נפרד מצוות הטנק, עם המפקד, הטען והנהג, ויחד הם הפכו למשפחה קטנה בתוך הקופסה הממוגנת. הם חלקו סיפורים, פחדים, צחוקים ואת חלומותיהם על הבית ועל העתיד. הקשרים שנרקמו בתוך הטנק היו עמוקים ובלתי ניתנים לערעור, קשרים של אמון מוחלט ותלות הדדית.

נדב שירת בגדוד 77, עוצבת 'סער מגולן' (חטיבה 7), חטיבת שריון בעלת היסטוריה מפוארת של לחימה וגבורה. הוא חש גאווה עצומה להיות חלק מהמורשת הזו, להמשיך את דרכם של לוחמים רבים שקדמו לו. חיי היום-יום בבסיס היו שילוב של שגרה צבאית מחייבת, אימונים אינטנסיביים ותקופות ארוכות של פעילות מבצעית. הוא למד להתמודד עם אתגרי השטח, עם תנאי מחייה פשוטים ועם עייפות מתמשכת. אך גם ברגעים הקשים ביותר, הוא שמר על אופטימיות ועל חיוך. הוא היה ידוע בכינוי "נדי נדבי" בפי חבריו, כינוי ששיקף את אישיותו החמה, הנעימה והמצחיקה. בכל פעם שיצא לחופשה, הבית בחיפה קיבל אותו בזרועות פתוחות. הוא היה חוזר הביתה עם סיפורים על הצבא, על החברים, על האתגרים, אך תמיד דאג להרגיע את הוריו ולספר רק את הצדדים הקלים יותר. הוא אהב את השקט של הבית, את הריחות המוכרים, את שיחות הנפש עם מיכל ודורון ואת הצחוקים עם יונתן ורוני. הוא היה מתיישב בסלון, סופג את האווירה המשפחתית, מניח לכתפיו את משקל הציוד והאחריות הצבאיים, ופשוט נהנה להיות בבית. הוא היה יוצא עם חבריו מהתיכון, מספר להם על חוויותיו ומאזין לסיפוריהם, כשפניו מאירות משמחה על המפגש. השיחות היו ארוכות, מלאות געגועים, אך גם מלאות תוכניות לעתיד, ליום שאחרי השחרור, לחיים האזרחיים שחיכו לו. נדב, שהיה כבר סמל, התבגר מאוד במהלך שירותו הצבאי, אך שמר על תמימות מסוימת, על טוב לב טהור ועל אמונה בלתי מעורערת באדם.

ואז, בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, הכל התהפך. נדב, כמו כל חייל וכל אזרח בישראל, התעורר למציאות בלתי נתפסת. החדשות על המתקפה הרצחנית, על הטבח ביישובי העוטף, על החטיפות – הדהמו אותו. תחושה עמוקה של זעם, כאב ודחיפות מילאה אותו. הוא היה בחופשה באותה עת, וכמו אלפי מילואימניקים וחיילים אחרים, קיבל מיד את הקריאה להתייצב. לא היה צורך לומר לו פעמיים. הוא נפרד מהוריו ואחיו בחיפזון, כשדאגה עמוקה ניכרת על פניהם, אך גם הבנה מוחלטת של חובתו. הדרך דרומה הייתה עמוסה בכלי רכב צבאיים ואזרחיים, כולם עם אותה מטרה – להגיע לחזית, להגן על הבית. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, מלווה בשקט רועם של חרדה לאומית. כשהגיע לבסיס, נדב מצא את עצמו בתוך כאוס מרוסן, כשהיחידה שלו מתארגנת במהירות לכניסה קרקעית לרצועת עזה. הוא ידע שזו מלחמה שונה מכל מה שהכיר, מלחמה על עצם קיומה של המדינה. הוא שלח הודעות וואטסאפ קצרות להוריו: "אני בסדר, אל תדאגו. אוהב אתכם". אלה היו מילים מועטות, אך טעונות בכל אהבתו ובכל רצונו להרגיע. הוא ידע שדאגתם אליו עצומה, והוא ניסה, גם מרחוק, להיות להם לעוגן. בתוך הטנק, עם הצוות שלו, הוא הרגיש שוב את תחושת המשפחה, את הביטחון שנובע מההיכרות העמוקה ומהאמון המוחלט בין לוחמים. הם עברו על התוכניות, בדקו את הציוד, העמיסו תחמושת, כשכל אחד יודע את תפקידו ומחויב לשלומו של השני.

הכניסה לרצועת עזה הייתה חוויה חושית עזה. עשן סמיך מילא את האוויר, ריח שרוף של אבק, בטון ואבק שריפה צרב באף. קולות ירי ותאוות נפץ הרעידו את האדמה, וצוות הטנק של נדב מצא את עצמו במהרה בלב ליבה של לחימה עירונית מורכבת ואינטנסיבית. הם פעלו בדרום רצועת עזה, באזורים צפופים, בין בניינים הרוסים, שם הסכנה ארבה בכל פינה – ממטעני חבלה, דרך ירי רקטות נ"ט ועד התקלויות פנים אל פנים עם מחבלים. נדב, כלוחם שריון מנוסה, הפגין קור רוח, מקצועיות ואומץ לב יוצאי דופן. הוא היה ערני לכל תנועה, לכל צל, ופעל במהירות ובדיוק. הוא ידע שכל החלטה, כל תגובה, יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות, לא רק עבורו אלא עבור חבריו לצוות ויתר הכוחות בשטח. למרות העייפות המצטברת, הלחץ הבלתי פוסק והמראות הקשים, הוא שמר על רוח לחימה גבוהה, על נחישות בלתי מתפשרת ועל אופטימיות זהירה. הוא היה זה שתמיד מצא את המילה הטובה, את הבדיחה הקטנה ששוברת את המתח, את החיוך שמעודד את כולם להמשיך הלאה. הוא דאג לחבריו, לוודא שכולם אוכלים, שותים ונחים ככל הניתן, כשהוא שם את צרכיהם לפני צרכיו שלו.

הקרבות בדרום הרצועה היו קשים ומורכבים. טנק המרכבה של נדב היה בחוד החנית, פורץ דרך לכוחות חי"ר, מנטרל איומים ומספק חיפוי אש. ביום ראשון, כ"א באדר ב' תשפ"ד, ב-31 במרץ 2024, יצא צוות הטנק של נדב למשימה מבצעית נוספת באזור לחימה אינטנסיבי. הבוקר היה אפרורי, רווי באבק ורעש מתמיד של לחימה ברקע. הם קיבלו פקודה להתקדם לעבר יעד מסוים, לטהר שטח ולסייע בחילוץ כוח שנלכד. נדב היה חד וממוקד, עיניו סורקות את השטח בתוך צריח הטנק, מזהה כל תנועה חשודה, כל פתח ממנו יכולה לצוץ סכנה. הם התקדמו באיטיות, בזהירות מרבית, דרך רחובות צרים ובין הריסות בניינים. לפתע, נפתחה עליהם אש כבדה ממארב מתוחכם. רקטות נ"ט נורו לעבר הטנק מטווח קצר. נדב וצוותו הגיבו מיד, באומץ לב ובמקצועיות ללא פשרות, השיבו אש מדויקת וניסו לנטרל את האיום. בתוך תופת הירי, כשהוא מבין את גודל הסכנה ואת הצורך להגן על חבריו ועל הכוח שתחת חיפויים, נדב פעל בגבורה עילאית. הוא לא היסס לרגע, אלא עשה כל שביכולתו כדי להבטיח את שלומם של חבריו. בתוך הקרב העז, נפגע נדב. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו ועל המשימה, בן עשרים בלבד בנופלו. גופו נאסף במהירות על ידי חבריו, והוא הועבר לאחור. נפילתו הייתה מכה קשה לצוות, לפלוגה ולמשפחה כולה, אך מעשיו באותם רגעים אחרונים היו עדות לגבורתו, למסירותו ולמחויבותו העמוקה.

הודעת הנפילה הגיעה לבית בחיפה כרעם ביום בהיר. עולמם של מיכל ודורון, יונתן ורוני, התהפך ברגע אחד. הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער – עצום. נדב, נדי נדבי שלהם, האור שהאיר את חייהם, איננו עוד. הבית, שתמיד היה מלא בצחוק ובחום, שקע באבל עמוק. אלפים ליוו את נדב בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בחיפה, ביום שקט וקודר שבו השמיים בכו יחד עם בני המשפחה, החברים והמפקדים. בין המצבות הצבאיות, תחת עצי האורן המוכרים של הכרמל, נטמן נדב, לוחם גיבור שנתן את חייו למען הגנת המולדת. דברי ההספד תיארו את אישיותו המיוחדת, את חיוכו הכובש, את טוב ליבו ואת אומץ ליבו הבלתי רגיל. לאחר נפילתו, הועלה נדב לדרגת סמל ראשון, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו. הדרגה החדשה, אות של כבוד והערכה, הייתה נחמה קטנה בתוך ים של יגון.

נדב כהן השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבת אדם, אהבת הארץ, אומץ לב ומסירות אין קץ. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, חבר אמת לחבריו, ולוחם ללא חת למדינתו. הזיכרון שלו לא ידעך, אלא ימשיך לבעור כלפיד של גבורה ואנושיות. בכל פעם שקרני שמש יפלו על הרי הכרמל, בכל פעם שגלי הים יתנפצו אל חופי חיפה, ובכל פעם שצחוק ילדים ימלא את הרחובות, יזכרו את נדב, את נדי נדבי, שחייו נקטעו באיבם אך רוחו ממשיכה לחיות. סיפור חייו, על ילדותו בחיפה, על אהבתו למשפחתו, על חברותו, על שירותו הצבאי המסור ועל גבורתו בקרב, הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי הגדול יותר – סיפור של עם שנלחם על קיומו, שמשלם מחיר כבד, אך שבכל נפילה מוצא את הכוח לקום מחדש. נדב הוא חלק בלתי נפרד מהתקומה הישראלית, מניצוץ הגאווה שבלב האומה, ומחובתנו להמשיך ולחיות, לבנות ולצמוח, כשדמותו החייכנית ומלאת החיים מלווה אותנו תמיד. הזיכרון שלו הוא הבטחה – לחיים, לעתיד, ולכך שלעולם לא נשכח את אלה שמסרו את היקר מכל למעננו.