נדב עמיקם

קיבוץ כפר עזה, ימיו של נדב עמיקם ז"ל, החלו בבוקר אביבי של חודש אדר, שנת 1984, כשהשמש כבר החלה לשלוח את קרניה הזהובות אל שדות הנגב המוריקים והאוויר עוד נשא את צלילי השקט של הבוקר המוקדם. הוא נולד לפולי ולנפתלי, שכולם הכירו כ"תוליק", ילד שלישי במשפחה אחרי אחיו הגדולים, דן וניר. הבית, כמו רבים בקיבוץ, היה פתוח לרווחה, פינה חמה של צחוק ושיחות מתגלגלות על כוס קפה של בוקר או תה צמחים מהגינה לעת ערב. מילדותו ספג נדב את הריחות המוכרים של כפר עזה – את ניחוח האדמה הלחה שנדבקה לסוליות הנעליים אחרי גשם, את צריבת המנגל בשבתות הקיץ, ואת הניחוח המתוק של עצי הפרי בבוסתנים הסמוכים. הוא גדל בין שבילי הקיבוץ, שהיו עבורו לא רק דרכים ממקום למקום, אלא מסלולי הרפתקאות אינסופיים. הוא זכר את תחושת העצמאות הקטנה כשקיבל רשות ללכת לבדו לבית הילדים, את קולות הציפורים בבוקר ואת צלילי הטרקטורים המרוחקים שחרשו את השדות עם עלות השחר, מודיעים על תחילתו של יום עבודה חדש. הוא היה ילד שכולו אור, חיוביות ואהבה, תמיד עם חיוך רחב שנדבק, כזה ששימח את כל מי שנקרה בדרכו וסחף אותם באופטימיות שלו, גם בימים אפורים יותר.

החינוך בכפר עזה, בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון האזורי "בית חינוך שער הנגב", לא היה רק רכישת ידע, אלא בעיקר חינוך לערכים, לקהילתיות ולחיבור עמוק לאדמה ולטבע. נדב היה תלמיד סקרן, לאו דווקא ציונים, אלא כזה שעיניו היו רואות את הפרטים הקטנים בעולם סביבו. הוא אהב לטייל בשדות, למצוא פרפרים נדירים, וכבר אז היה מסתובב עם מגדיר צמחים קטן בכיס, מנסה לזהות כל עלה וכל פרח. הוא אהב ללמוד על צמחים, להבחין בין גווני הירוק השונים, להרגיש את המרקם של כל עלה וגבעול. אהבת הטבע הזו לא הייתה עבורו תחביב חולף, אלא חלק בלתי נפרד מהווייתו. הוא האמין בכל ליבו שבטבע הכי קל ליהנות, לשמוח, לפרוק מתחים ולקבל רעיונות ליצירה חדשה. הוא היה חוזר הביתה עם כיסים מלאים באבנים יפות, בעלים יבשים בצורות משונות, או בזרעים שאסף, ומיד היה מוצא להם מקום של כבוד על המדף או הופך אותם לחלק מאיזה פרויקט יצירה מאולתר.

כשנדב היה בן חמש-עשרה, עולמו התהפך. אביו, תוליק, הלך לעולמו. זה היה רגע של שבר עמוק, צל כבד שהוטל על הבית המואר תמיד. נדב, למרות גילו הצעיר, התמודד עם האובדן בבגרות מפתיעה. הוא לא נתן לעצב להשתלט עליו לגמרי, אלא מצא דרכים לשאת אותו בתוכו. הוא ראה את אמו ואחיו מתמודדים, והיה שם עבורם, מנסה לשמור על שגרת חיים תקינה ככל האפשר. עם הזמן, לאט אבל בטוח, הוא הצליח להחזיר לעצמו את שמחת החיים המדבקת שלו, אותה אופטימיות טבעית שאפיינה אותו. היא לא נעלמה, רק עברה תקופה של הסתרה, כמו פרח שנסוג פנימה בחורף כדי לפרוח מחדש באביב. הוא מצא נחמה ביצירה, בעבודת כפיים, ובחיבור לטבע – שם תמיד מצא את השקט והשלווה שאפשרו לו להתמודד עם המורכבות שבחיים.

שלוש שנים לאחר מכן, הגיע זמן הגיוס לצה"ל. נדב התגייס, עשה את שירותו, וכמו צעירים ישראלים רבים, מיד לאחר השחרור ארז תרמיל ויצא לטייל במדינות רבות בעולם. הוא טייל במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, ובאירופה, נשם תרבויות שונות, פגש אנשים מכל קצוות תבל, למד על מנהגים אחרים וטעם טעמים חדשים. המסעות הללו עיצבו אותו, הרחיבו את אופקיו, וחיזקו את תחושת הביטחון העצמי שלו. הוא חזר לארץ עם עיניים נוצצות וסיפורים מרתקים, אך גם עם תחושה עמוקה של שייכות למקום, לרעש הישראלי, לריח של הפלאפל בדוכן המקומי. הוא עזב את הקיבוץ לתקופה קצרה, עבר להתגורר בקיבוץ הרדוף שבגליל התחתון, שם למד חינוך אנתרופוסופי. זו הייתה תקופה של התעמקות פנימה, של חיבור לפילוסופיה חינוכית שרואה את הילד במרכז, שמאמינה בלמידה דרך עשייה, דרך חיבור לטבע ולאמנויות. הוא מצא שם שפה שדיברה אל ליבו, דרך עבודה שחיברה בין הרוח לחומר, בין היצירה להתפתחות האישית. השנים בהרדוף היו משמעותיות עבורו, והטמיעו בו עקרונות חינוכיים שהפכו מאוחר יותר לחלק בלתי נפרד מדרכו כמחנך. לאחר תקופה זו, שב נדב להתגורר בכפר עזה, אל המקום שבו תמיד הרגיש בבית, אל האנשים שהיו חלק מסיפור חייו.

נדב היה אדם של עבודת כפיים, יצירתי ובעל "ידי זהב" של ממש. הוא היה אמן שיצר עבודות מדהימות בעץ ובעור, וכל יצירה שלו נשאה עליה את חותמו האישי, את האהבה וההקפדה על הפרטים הקטנים. העץ היה חומר הגלם האהוב עליו מכולם. הוא ידע לזהות את אופיו של כל גזע, להרגיש את המרקם, להבחין בניחוחות השונים שעלו מהנסורת כשהמסור חתך אותו, או כשהמפסלת גילפה בו צורה. הוא ראה בטבע ובעבודה עם העץ מרחב בטוח שמאפשר לילדים לצמוח, לפתח יצירתיות ולגלות את עצמם. הוא פרח כששילב את היצירה והעשייה שלו עם מלאכת החינוך, כשהצליח להעביר את אהבתו לחומר ולטבע לדור הבא.

בשנת 2015, החל נדב לעבוד בבית הספר היסודי "יחיאל" במושב טל שחר, יישוב קהילתי חם השוכן בסמוך לגדרה. הוא שימש שם כמורה לאומנויות העץ וגם כאב בית – תפקיד שכלל אחריות על תחום הבנייה והפיתוח של בית הספר. יוסי סופר, מנהל שותף בבית הספר, סיפר עליו בהתרגשות: "נדב בנה את בית הספר במו ידיו. הוא הקים את כל התשתיות, איפה יהיה הביוב, החשמל והפרגולות, אילו מתקנים ישרתו את הילדים, איפה לשים ספסלים ואיזו צמחייה לשתול. כשהוא הגיע לכאן לא היה פה כמעט כלום, ועכשיו יש עוד מבנים, הסביבה ירוקה ומטופחת". התיאור הזה לא היה בגדר הגזמה; נדב הגיע לשטח כמעט בתולי, ובעבודה פיזית קשה, עם כפות ידיים מחוספסות ועור שזוף מקרני השמש, הוא הפך את החזון למציאות. הוא תכנן כל פינה, חשב על כל פרט, מתוך הבנה עמוקה של צרכי הילדים ורצון ליצור עבורם סביבת למידה מעוררת השראה ובטוחה. הוא היה שם מהבוקר עד הערב, לעיתים קרובות גם בסופי שבוע, כשהוא מנסר, מקדח, צובע, שותל ומטפח, וכל טיפת זיעה שלו הייתה טבולה באהבה ובמחויבות עמוקה.

הקשר שלו עם הילדים בבית הספר היה חזק ומשמעותי במיוחד. הוא לא היה עוד מורה, אלא דמות מחנכת למופת, כזו שיודעת להקשיב, להתעניין, ולהכיר את הילדים לעומק. הוא היה יורד לגובה העיניים שלהם, שואל שאלות אמיתיות, זוכר את הפרטים הקטנים שסיפרו לו. על סמך ההיכרות האישית הזו, הוא התאים לכל ילד את העבודה בעץ, ידע בדיוק איזה אתגר יצית את הניצוץ בעיניהם ואיזה חומר יתאים למזגם. לילדים עם מזג סוער יותר ואימפולסיבי, למשל, נתן לעבוד עם עץ הזית הקשיח והעמיד, כזה שהציב בפניהם אתגר אמיתי, דרש סבלנות ועקשנות, לימד אותם את הערך של התמדה. לילדים עדינים יותר, הוא התאים עבודה עם עץ האבוקדו הרך יותר, שאיפשר להם להרגיש הצלחה מהירה יותר ולבטא את היצירתיות שלהם באופן זורם וקל. הילדים למדו להכין כלים שימושיים מעץ – קערות, כפות, משחקים, ואפילו רהיטים קטנים. הם האמינו בו, סמכו עליו ואהבו ללמוד ממנו. רבים מהם העידו שעבדו בשבילו ובגללו, ולא בהכרח בשביל התוצר הסופי שקיבלו לידיהם. הם ידעו שהוא רואה אותם, שהוא מאמין בהם, וזה היה שווה להם הרבה יותר מכל יצירה. העשייה שלו הייתה מלאה באור ובנשמה, וכך גם שיטת ההוראה שלו. הוא כיבד אותם כבני אדם, לא ויתר להם כשראה שיש בהם פוטנציאל, אתגר אותם ויצר אצלם מחויבות עמוקה לתהליך, כשם שהיה מסור ומחויב בעצמו לתהליך של כל אחד ואחד מהם. הוא היה אומר להם: "העץ הזה, הוא חי. הוא היה פעם עץ גדול, נשם, צמח. עכשיו הוא נותן לנו את המתנה שלו, ואנחנו צריכים לכבד אותו, לעבוד איתו בסבלנות, להוציא ממנו את הכי יפה שיש".

סיפור אחד זכור במיוחד ממלאכת ההוראה שלו: באחד החופשים, לאחר שנגנבו מהסדנה כלי עבודה יקרים ויצירות של תלמידים שהיו כמעט לקראת סיום, הלבבות נשברו. נדב, במקום לכעוס או להתייאש, הזמין את תלמידיו לסדנה על חשבון הזמן הפנוי שלו, בילה איתם שעות ארוכות, ודאג שיוכלו ליצור את הכלים שלהם מחדש. הוא לא רצה שהתסכול והאכזבה ישברו את רוחם היצירתית, אלא הפך את המקרה הלא נעים לשיעור חשוב בעמידות, בהתמדה ובתמיכה הדדית. הוא הראה להם שאפשר להתגבר על קשיים, שאפשר לבנות מחדש, ושהערך האמיתי הוא בתהליך וביצירה המשותפת.

מעבר לעבודתו בבית הספר, נדב היה איש משפחה מסור ומלא באהבה. הוא נישא לאהבת חייו, ג'סיקה, אישה חייכנית וחמה, ויחד בנו קן משפחתי מלא באהבה ובצחוק. הם הביאו לעולם את רוני, בתם הבכורה, ואחריה את דין הקטן. עוד לפני שהפך לאבא בעצמו, ידע נדב, כאדם וכאיש חינוך, להבין את נפשם ואת צרכיהם של ילדים. הוא נהג לתת עצות להורים שהיו סביבו, עצות מעשיות וחכמות, ויישם אותן כשהפך להורה בעצמו. הוא האמין שבשנים הראשונות לחייהם, הילדים פחות זקוקים לחברים, ומה שחשוב באמת הוא לבנות את הביטחון העצמי שלהם, אותו הם סופגים מהבית, מהוריהם ומהשקט הפנימי שהם מקבלים מהם. הוא היה אומר לג'סיקה: "הם צריכים לדעת שהם בטוחים, שהם אהובים, שזה הבית שלהם, המקום שלהם בעולם. מזה הכל מתחיל".

הוא עטף את ילדיו באהבה אינסופית, נהנה לטייל איתם בשדות הקיבוץ, לשחק איתם שעות ארוכות בחצר, ולבלות איתם כל רגע פנוי. הוא העביר להם את אהבתו העמוקה לצמחים, לחיות, לאדמה ולעץ. הוא לימד אותם להבחין בין סוגי עצים שונים, לגעת בקליפה המחוספסת של ברוש עתיק, להריח את הפרחים, ולזהות את עקבותיהם של בעלי חיים קטנים. הוא אהב את הטבע מגיל צעיר, ונהנה לחפש פרפרים ולטייל עם מגדיר צמחים. הפעילות האהובה עליו הייתה ליקוט פטריות אחרי הגשם. היה לו סל קש מיוחד, מספריים חדים וסכין קטנה, והוא נהג ללקט פטריות מיוחדות, אלה שהיו מסתתרות מתחת לעלים או בין הגזעים. הוא צירף לליקוט את ילדיו, רוני ודין, ולעיתים גם את ילדי הגנים בקיבוץ, והם היו הולכים יחד, שקטים ומרוכזים, לומדים להבחין בין פטריות אכילות לרעילות, שומעים את סיפוריו על ממלכת הפטריות המסתורית.

מחוץ לביתם הקטן בכפר עזה, יצר נדב פינת חמד של ממש. הוא שתל דשא ירוק ורך, כזה שנעים לדרוך עליו יחפים, בנה פרגולה מרשימה מעץ, שהעניקה צל נעים בימי הקיץ החמים, וטיפח יחד עם ילדיו גינת ירק מפוארת. בגינה הזו צמחו עגבניות אדומות, מלפפונים ירוקים, עשבי תיבול ריחניים, וכל בוקר היו הילדים יוצאים איתו להשקות, לטפח, ולאסוף את היבול הטרי לארוחת הבוקר. הוא לימד אותם את מחזוריות החיים, את הסבלנות הנדרשת כדי לראות צמח גדל, ואת הסיפוק העצום שביצירה מהאדמה. בנוסף לכל אלה, העביר נדב סדנאות במרחב היצירה "ביתמלאכה" שבשער הנגב, והוביל מגוון פרויקטים בקיבוץ עצמו, בהם יצירת בר העץ המרשים בספרייה הקהילתית ובניית השוקת היפהפייה בבוסתן, שאותה עיטרו התושבים כולם בפסיפס צבעוני, כסמל לקהילה תוססת ומאוחדת. הוא היה האיש שאליו פנו כשצריך היה לתקן משהו, לבנות משהו, או סתם לקבל עצה טובה.

חבריו הרבים מתארים אותו כאדם מלא אהבה, שתמיד ראה את הטוב בכל אדם ובכל מצב. הוא לא מצא סיבה ששווה לכעוס בגללה, וידע לפתור כל בעיה בחיוך רחב ובגישה של "יהיה בסדר". הייתה לו נפש עדינה ונדיבות בלתי רגילה, כזו שהגיבה בחיוב לכל בקשת עזרה שהופנתה אליו. גם אם המשימה הייתה מאתגרת או לא נוחה, הוא תמיד אמר: "בטח, בשמחה". הוא היה שם בשביל כולם, עם אוזן קשבת, עצה טובה, או יד מושטת לעזרה. בכל מקום אליו הגיע, היה אהוב על ילדים ומבוגרים כאחד, והותיר חותם עמוק בלבבותיהם. סביבו תמיד היו הנאה וצחוק, והקסם המיוחד שלו שילב בין רצינות לשובבות, בין עומק לקלילות, בין סבלנות לתושייה. הוא היה יכול לשבת שעות ולגלף בעץ בדממה מוחלטת, ומיד לאחר מכן לקפוץ לרחבת הריקודים במסיבה, להשתולל ולצחוק בקול רם, מלא בשמחת חיים טהורה. הוא היה בטוח במי שהוא, בעל עמוד שדרה חזק, אמיתי ותמיד אמר את שעל ליבו, בלי מסכות ובלי פילטרים. הייתה לו יכולת נדירה ליהנות מהדברים הפשוטים ביותר – מכוס קפה של בוקר, מקרן שמש חמה על הפנים, משיחה טובה עם חבר, או מליטוף של כלבו. בכל רגע בחייו ידע לעצור, להתבונן במה שיש ולהוקיר על כך תודה. טל שמידט, חבר קרוב, כתב עליו: "מבחינתי הדבר שתמיד אזכור ממך זה הריקוד העמיקמי שלך, החיוך שלך ותמיד על הרמקול. כל אירוע שהיית, 2 גולדסטאר וקדימה לקידמת הרחבה, ממגנט את כולם, מצחיק, מרים את האוויר. כל כך קיוויתי שלא התעוררת בשבת או שנכנסת לממד ושכחת את הטלפון אבל מהסיפורים שעולים כנראה שהיית הראשון בקרב כמו שתמיד היית הראשון ברחבת הריקודים." התיאור הזה תפס את נדב בדיוק – איש של שמחה, של אנרגיה, של חיים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי, נדב התעורר בביתו שבכפר עזה. ערב לפני כן, הוא בילה עם משפחתו בסעודת החג אצל הוריה של ג'סיקה בקיבוץ דורות. האווירה הייתה חגיגית, מלאה בשירי חג וריקודים. ג'סיקה תיעדה אותו באותו ערב, רוקד עם הילדים, מקפץ בחופשיות, כאילו אין מחר – תיעוד אחרון של שמחת חיים טהורה. לקראת לילה, המשפחה נותרה בדורות, ונדב החליט לחזור לביתם בכפר עזה כדי לטפל בטאיו, הכלבה האהובה שלהם. זו הייתה החלטה קטנה, יומיומית, של אחריות ואהבה, שלא ידע אז שתשנה את מהלך חייו לעד.

בבוקר שבת, השקט נשבר באחת. נדב התעורר לשמע האזעקות המחרישות אוזניים וקולות המלחמה שהחלו להישמע מרצועת עזה. בתחילה, חשב שמדובר בסבב רקטות נוסף, עוד "סבב" כמו רבים שחווה בעוטף עזה. הוא תכנן לצאת חזרה לדורות, אל אשתו וילדיו. הוא הספיק לשוחח עם ג'סיקה מהממ"ד בטלפון, שאל אותה מה להביא לה מהבית כשיבוא אליהם. רגעים ספורים לאחר מכן, הגיעה ההודעה הדרמטית ששינתה הכל: הודעה מכיתת הכוננות של הקיבוץ, שבה היה חבר פעיל, על חדירת מחבלים ליישוב. זו לא הייתה התרעה על ירי תלול מסלול, אלא על פלישה, על מציאות אחרת לחלוטין. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתלבט לרגע, האינסטינקט המיידי שלו היה להגן על ביתו, על משפחתו, על קהילתו. הוא יצא מיד לכיוון הנשקייה על מנת להתחמש ולהילחם.

הוא היה מהראשונים לחתור למגע, לרוץ אל הסכנה במקום ממנה, להגן על מי שלא יכלו להגן על עצמם. בדרכו המהירה אל הנשקייה, הספיק נדב להזהיר חבר ולתת לו תחמושת, מעשה של תושייה וקור רוח שבדיעבד הציל את חייו של אותו חבר. הוא הגיע אל הנשקייה, ואיתו חברים נוספים מכיתת הכוננות, קבוצה קטנה של גברים ונשים שהיו מוכנים להילחם על ביתם. אך מיד כשהגיעו, נפתחה לעברם אש כבדה מאחד המבנים הסמוכים, שם ארבה חוליית מחבלים. הרעש היה מחריש אוזניים, הבלבול גדול, אך נדב שמר על קור רוח. שניים מחברי כיתת הכוננות נפגעו מהירי הקטלני. בלי היסוס, בלי פחד, נדב רץ לפנות אותם מקו האש ולהעניק להם עזרה ראשונה, לנסות להציל את חייהם. ברגעים אלה, כשהוא מגן על חבריו, נורה גם הוא ונהרג. הקשר איתו אבד עוד לפני השעה שבע בבוקר. הוא נפל בקרב, במדשאה שמחוץ לנשקייה, כשהוא מגן על קיבוצו ותושביו, על העקרונות שבהם האמין ועל האהבה העצומה לביתו.

רב-סמל ראשון נדב עמיקם נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בן שלושים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכוכב מיכאל, כשהוא מותיר אחריו את בת זוגו האהובה ג'סיקה, את שני ילדיו הקטנים, רוני ודין, את אמו פולי ואת שני אחיו, דן וניר. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם, רס"ם (במיל'), כהוקרה על גבורתו ואומץ ליבו.

ג'סיקה, אשתו, פרסמה את סרטון הריקוד האחרון שלו, וכתבה מילים נוגעות ללב: "זה התיעוד האחרון של נדבי, ערב שישי בקיבוץ דורות, עיר האוהלים מסיבת ילדים. בין כל הילדים והאימהות שרוקדות, האבא של הילדים שלי, אהובי, מקפץ עם הילדים ורוקד כאילו אין מחר. ככה אני רוצה שתזכרו אותו. אדם שאוהב שמחות, שרוקד עד שכואבות לו הרגליים (וגם אז הוא עוד ממשיך לרקוד), האבא הכי טוב שכל אישה הייתה רוצה בשביל הילדים שלה, איש חינוך ואיש משפחה, איש של אהבה... נדב הוא הגיבור שלנו". מור, חברתו הקרובה, פרסמה ב-ynet מכתב פרידה מרגש שבו שיתפה בזיכרונות משותפים ובכאב האובדן. ניר סופר דודק, חבר נוסף, תיאר אותו כ"מגלף ואמן עץ בחסד. ויותר מכך - הוא היה מורה נערץ, נשמה ענקית ואדם אהוב מאד-מאד. נדב, אתה אחד האנשים הטובים שהיו. אדם של נתינה אינסופית והתנדבות והבנה שהעולם מגיע ללב דרך הידיים. האיש שהוביל כל משימה, התנדב לכל דבר, ועכשיו איננו."

הזיכרון של נדב נשמר חי ובועט בדרכים רבות. בבית המלאכה שהקים בבית הספר "יחיאל", הוקמה פינת נגרות לזכרו, שם ממשיכים ילדים לגלף ולצרוף, ברוחו של נדב, שמאמין בעשייה, ביצירה ובחיבור עמוק לחומר. מבשלת הבירה הירושלמית "בירה שפירא" אף השיקה מהדורה מיוחדת של בירות לזכרו, כאות הוקרה לאדם שאהב את החיים ואת הטוב שבהם. עמוד הנצחה לנדב נפתח באתר memoriz.plus, ובו מתפרסמים זיכרונות, תמונות וסיפורים מחייו, המאפשרים לכל מי שהכיר אותו, וגם למי שלא, להתחבר לדמותו המיוחדת.

נדב עמיקם היה ונשאר סמל לאיש העוטף, לקיבוצניק שורשי, לאיש משפחה חם, למחנך מעורר השראה, ולגיבור שבחר להגן על ביתו בנחישות עילאית. הוא היה אדם שכולו אור, חיוך ואהבה, וגם ברגעיו האחרונים, פעל מתוך מסירות עמוקה לחבריו ולביתו. סיפור חייו, שנקטע באכזריות, הוא סיפור על אהבת אדם ואהבת אדמה, על יצירה וחינוך, על שמחת חיים בלתי נדלית ועל גבורה אנושית שנובעת ממעשים פשוטים לכאורה של אחריות ואהבה. מורשתו ממשיכה לחיות בילדים שנגע בהם, בעץ שגלף, וברוח הקהילה שאותה אהב והגן עליה עד נשימתו האחרונה. הוא חלק מסיפור התקומה של עם ישראל, זיכרון חי של אדם שבחר בחיים, בעשייה ובאהבה, ועל כך לא נשכח אותו לעולם. הוא חקוק בליבנו, כפרח ברזל שאינו נובל, עדות לרוח איתנה שלא נכנעת, גם מול האתגרים הגדולים ביותר.