נחמן רפאל בן עמי

בצפת, עיר הקודש העתיקה, שם האבן נושמת סיפורים של דורות, ביום י"ג בסיוון תשס"ד, הגיח לעולם תינוק שנקרא נחמן רפאל. הוא היה בנם הבכור של אורית ואסף, והצטרף למשפחה שהלכה וגדלה סביבו עם השנים, כשבהמשך הגיעו אשר, יעקב, אדל ושרה. השם נחמן נבחר לא רק כמחווה לצדיק רבי נחמן מברסלב, אלא גם כדי לכבד את סבו האהוב, רפאל זגורי, וכך נשזרו בו שתי מסורות, שתי שושלות, שתי אהבות. כבר מראשית דרכו, הבית שבו גדל נחמן היה רווי באהבה ובערכים, לא רק תורה ואמונה כרעיונות מופשטים, אלא כדרך חיים שמתבטאת בכל מעשה ובכל מילה, לצד אהבת עמו וארצו, אהבה עמוקה ושורשית שנטעה בו כבר בילדותו המוקדמת. הוא ספג את הניגונים של ליל שבת, את ריח החמין המתבשל לאיטו, את קולות התפילה הבוקעים מבית הכנסת הסמוך, ובעיקר את חום המשפחה העוטפת, שבה כל ילד ידע את מקומו ואת ערכו.

כשהיה רק בן שנה וחצי, ארוז בחיתוליו ובשמיכה רכה, עקר נחמן עם משפחתו למסע יוצא דופן, לשליחות בקראקס שבוונצואלה הרחוקה. שנתיים תמימות עברו עליהם שם, שנתיים שבהן הילד הקטן ספג עולם חדש של צלילים, צבעים וטעמים. בביתם הצנוע שבקראקס, בין קולות העיר השוקקת וניחוחות התבלינים האקזוטיים, נחמן למד לדבר ספרדית, לא רק לדבר אלא ממש לרכוש את המבטא המקומי, עם הריש המתגלגלת האופיינית, שהפכה לחלק ממנו, תזכורת מתוקה לתקופה קסומה שעיצבה את נשמתו הפתוחה והסקרנית. הוא שיחק עם ילדים מקומיים בפארקים ירוקים, טעם פירות שטרם ראה, ופתח את עיניו הרחבות לעולם רחב יותר, מעבר לגבולות המוכרים של צפת. כשחזרו ארצה, כשהיה כבר ילד קטן בן שלוש וחצי, הוא שב אל סמטאותיה של צפת, אך נשא עמו את זכר הריש המתגלגלת ואת היכולת המופלאה להתחבר לאנשים מכל קצוות תבל. הוא המשיך לגדול ולהתחנך בעיר העתיקה עד שנת 2012, שם למד בבית הספר היסודי ובילה את שעות אחר הצהריים במשחקים עם חבריו בין בתי האבן, כשהוא מתמלא ברוח המיוחדת של המקום.

אך המסע של משפחת בן עמי לא תם. בשנת 2012 עברו כולם לערד, עיר מדברית שקטה יותר, ושם נחמן הצעיר המשיך את לימודיו בבית הספר "טללים", עד שסיים את כיתה ח'. תקופת הלימודים בערד הייתה פרק נוסף בעיצוב אישיותו, שבה למד להכיר נופים חדשים, להסתגל לחברה שונה, ובכל זאת לשמור על הליבה הפנימית שלו, על אותה רוח טובה ונדיבה שליוותה אותו מילדות. כשהגיע זמנו לעלות לתיכון, קיבל נחמן החלטה משמעותית שהתוותה את דרכו לשנים הבאות: הוא עבר ללמוד בישיבה התיכונית "בלבב שלם" בירוחם. שם, בין שיעורי גמרא למתמטיקה, בין חברותא ליציאה לשטח, התבשלה והתגבשה בו החלטה נוספת, עמוקה יותר, כזו שדרשה ממנו מאמץ עילאי: הוא יתגייס לשירות קרבי משמעותי. ההחלטה הזו לא הייתה מובנת מאליה, שכן נחמן התמודד עם קשיי נשימה, אסתמה שליוותה אותו כצל, אך הוא סירב לתת לה להכתיב את גורלו. במקום זאת, היא הפכה למנוע, לאתגר שיש לכבוש. "רק גולני!" הכריז, והמילים האלה הפכו למוטו, למטרה ברורה שהציב לעצמו.

הדרך לגולני הייתה רצופת מכשולים, והיא דרשה מנחמן מחויבות בלתי מתפשרת. בתחילת האימונים המפרכים שהציב לעצמו, הוא לא הצליח לבצע אפילו עליית כוח אחת במתח. הזרועות כאבו, הריאות בערו, והמחשבה על הקושי הייתה מוחשית וכמעט מכריעה. אך נחמן לא התייאש. הוא ידע שזו הדרך היחידה להגשים את חלומו, והוא השקיע את כל כולו, יום אחר יום, אימון אחר אימון. הוא קם עם שחר, כשהאוויר עדיין צונן, ורץ, מתנשף, דוחק את גבולות גופו. הוא התאמן במתח, בהתחלה בעזרת קפיצות קטנות, אחר כך בעזרת שרירים רועדים, עד שלבסוף, בכוח רצון פלדה, הצליח להגיע לעשר עליות מתח מרשימות, ובהמשך אף עם משקל על גופו. ריצות ארוכות, שאף הן היו אתגר עצום עבורו בשל האסתמה, הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא הצליח להגיע לזמנים הנדרשים, כשהוא מותש אך מנצח, כשכל נשימה עמוקה היא עדות לנחישותו. הוריו, שראו מקרוב את המאמץ העצום, העידו כי האסתמה מעולם לא גרמה לו לוותר. היא הייתה שם, תמיד, אך נחמן למד לחיות איתה, לאלף אותה, ולעיתים אף להתעלות מעליה בכוח רצונו הבלתי נלאה. הוא הוכיח לעצמו ולכל סביבתו כי כשהנשמה רוצה, הגוף רק כלי שרת.

תוך כדי לימודיו בישיבה בירוחם, משפחתו עברה פעם נוספת, הפעם לאילת, עיר קסומה על שפת ים סוף. עבור נחמן, המעבר הזה פתח עולם חדש של חוויות. כשהגיע הביתה לחופשות, החוף של אילת הפך למקום המפלט האהוב עליו. אימו, שידעה את אהבתו העזה לים, נהגה להכין לו אוכל טעים וביתי, ארוז היטב, ולהגיע איתו לחוף. שם, בין גרגרי החול החמים לבין רחש הגלים המלטף, הם היו יושבים יחד, אוכלים, צוחקים, ומשוחחים על הלימודים, על החברים, ועל חלומותיו הגדולים. נחמן אהב לשחות בים סוף, לצלול אל עולמו התת-ימי העשיר, לגלות את השוניות הצבעוניות ואת הדגים הססגוניים ששחו ביניהן. הוא היה שוכב על הגב, מביט בתכלת העמוק, מרגיש את המים הקרירים מלטפים את עורו, ושוכח לרגע את כל הלחצים והמאמצים. באחד מביקוריו המיוחדים בים, הוא זכה לחוויה נדירה ומרגשת: לשחות לצד צב ים ענק, תנועותיו האיטיות והמלכותיות של הצב, עיניו החכמות, הותירו בו רושם עמוק, תחושה של חיבור עמוק לטבע וליצירה. זו הייתה חוויה שהותירה בו חותם, רגע של שלווה מוחלטת והתפעמות, ששיקף את נפשו הטהורה והאוהבת.

נחמן ניחן בלב חם ובעיניים טהורות, מלאות טוב ואור. הוא היה אדם שמעולם לא התלונן, גם כשהיה לו קשה, תמיד העדיף לשמור את צרותיו לעצמו או להפוך אותן לבדיחה קטנה. הוא שם תמיד את טובת האחרים לפני טובתו שלו, אם זה היה לוותר על משהו שאוהב, להקשיב לחבר שקשה לו, או פשוט להיות שם עם חיוך ומילה טובה. הוא השרה סביבו שלווה ורוח טובה ונעימה, כמו רוח ים מלטפת ביום חם. אהבתו לאנשים הייתה כנה ועמוקה, ויכולתו להאיר כל סביבה, להפיח בה חיים ושמחה, הפכה אותו לאהוב על כל מכריו. הוא היה מהסוג שאנשים נמשכים אליו באופן טבעי, מחפשים את קרבתו, כי ידעו שתמיד ימצאו אצלו אוזן קשבת, עצה טובה, או סתם בדיחה שתשחרר את המתח. חבריו בישיבה העידו עליו שהוא היה "הלב הפועם של המחלקה", משפט שחזר ונשנה גם אחר כך בצבא. הוא היה הדבק שחיבר את כולם, המצפן המוסרי והרגשי של הקבוצה.

בחודש מרץ 2023, הגיע הרגע לו חיכה כל כך הרבה זמן. נחמן התגייס לצה"ל, כנגד כל הסיכויים. הוא עמד בדרישות הפיזיות והנפשיות המפרכות, התגבר על קשיי הנשימה, והצליח להתקבל להכשרה בגולני, החלום שרדף אחריו מילדות. הוא החל את הטירונות, תקופה אינטנסיבית ומאתגרת, שבה כל יום היה מבחן חדש של כוח פיזי ונפשי. למרות הקושי הפיזי, ולמרות רגעים של תשישות מוחלטת, נחמן מעולם לא ביקש פטור ממשימות, ובטח שלא גימלים. הוא ראה בכך עניין של עקרונות, של מחויבות. אפילו כשאימו חלתה ועברה טיפולים, תקופה קשה ומטלטלת לכל המשפחה, נחמן נשאר חזק, לא נתן לקשייו האישיים להשפיע על תפקודו כחייל. הוא ידע שהיא זקוקה לו שימשיך בדרכו, שיגשים את ייעודו, וזה נתן לו כוח נוסף להמשיך לדחוף קדימה. הוא דיבר איתה בטלפון, הרגיע אותה, הקשיב לה, ותמיד הבטיח שיגיע הביתה כשיקבל אישור, אבל לא על חשבון משימותיו. הוא היה נחוש לסיים את הטירונות בהצטיינות, להוכיח לעצמו ולעולם שהוא מסוגל להתגבר על כל מכשול.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ואת השקט של הבוקר החליפו קולות נפץ מחרישי אוזניים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, ובינתיים, אלפי מחבלים חדרו את הגבול, ביבשה, בים ובאוויר. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, ופשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם תקפו בסיסי צה"ל וטבחו בעוברים ושבים בדרכים. בבתיהם, במכוניותיהם, נרצחו כשמונה מאות אזרחים, לאחר שעברו פשעים בל יתוארו. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות. בבוקר זה, השתנה פני המדינה, ופרצה מלחמה.

המלחמה פרצה שבועיים בלבד לפני שנחמן היה אמור לסיים את הטירונות שלו. בבת אחת, תוכניות השתנו, ומה שהיה שגרת אימונים הפך למציאות מלחמתית דחופה. את המסע וסיום ההכשרה, שהיו אמורים להיות שיא האימונים, עברה היחידה בשטחי כינוס מחוץ לרצועת עזה, כבר תחת איום, כבר מוכנים לכל תרחיש. האווירה השתנתה מקצה לקצה, והחיילים הצעירים מצאו את עצמם עומדים על סף כניסה ללחימה של ממש, שבריר שנייה לפני שהפכו מטירונים ללוחמים מן המניין. מאז סיום ההכשרה המהיר הזה, עבר נחמן עם הגדוד שעות לחימה רבות ומורכבות, הן בלבנון והן בעזה. הוא היה נחוש וחדור מטרה, ורק חיכה להיכנס לשטח הלחימה, לא מתוך אהבת קרב, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה ומסירות נפש. הוא ידע שלשם כך התגייס, ולשם כך התאמן. המסירות הזו התבטאה לא רק בלחימה עצמה, אלא גם בחברות נאמנה עם חברי המחלקה שלו. הוא דאג להם, דחף אותם קדימה, והיה עמוד התווך הרגשי שלהם גם ברגעים הקשים ביותר.

ועם כל העוצמה והנחישות הזו, נשאר נחמן הכוח המחזק והמקליל, הן במשפחה והן ביחידה. הוא היה זה שתמיד דאג לאווירה טובה, גם בבית וגם בין כותלי האוהל הצבאי. כשהמתח היה גבוה, כשהעייפות איימה להכריע, נחמן היה אחראי להביא את חבילת הקלפים, לפרוס את הפוקר על השולחן המאולתר, ולהפיג את הריק והדממה. "בואו, חבר'ה, קצת נשחרר," היה אומר בחיוך, ומיד היה מושך את כולם למשחק קליל, שבו המתח נמס לרגעים של צחוק ושל שחרור. המשפט שליווה אותו, "נ נח נחמ נחמן מאומן", היה שגור בפיו, והוא לא היה רק ציטוט אלא פילוסופיה של חיים. כך עבר הכול בקלות ובאמונה, גם את הקשיים הפיזיים, גם את המתח הנפשי, גם את הרגעים המפחידים בשטח. דרכו לקבל את כל מה שעובר עליו בקלילות ובאמונה אפיינה את הקסם שסבב אותו, וגרמה לכל מי שהיה לידו להיות תמיד בטוב, תמיד עם אור ותקווה. חבריו העידו עליו שהוא "ידע להפוך רגעים קשים לרגעים של אור וצחוק", תכונה נדירה ויקרת ערך במציאות המורכבת בה חיו. הכול כינו אותו "הלב הפועם של המחלקה", כי הוא באמת היה כזה – מנוע רגשי שמזרים חיוניות ואנרגיה לכל מי שסביבו.

ב-6 בפברואר 2025, תשעה חודשים לפני שהיה אמור להשתחרר מצה"ל, כשהוא עדיין בשיא כוחו ומרצו, אירע האסון. נחמן וחבריו היו בפעילות מבצעית ברצועת עזה, בשטח כינוס, במקום שהיה אמור להיות נקודת רגיעה זמנית. במת הרמה, מנוף כבד שהיה מוצב מחוץ לאוהל שבו שהו, קרסה באופן בלתי צפוי. הרעש היה מחריש אוזניים, והתוצאה קטלנית. נחמן רפאל בן עמי וסמ"ר נדב כהן, לוחם מילואים בן 21 ממושב בית חנן, נהרגו במקום. חיילים נוספים נפצעו באירוע הטראגי. העולם עצר מלכת. סמל נחמן רפאל בן עמי נפל בקרב ביום ח' בשבט תשפ"ה, והוא בן עשרים בלבד בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת, עיר הים שכה אהב, במקום שבו הגלים המשיכו להכות בחוף כאילו דבר לא השתנה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אסף ואורית, ושני אחים ושתי אחיות – אשר, יעקב, אדל ושרה – שהאור הגדול של אחיהם כבה בפתאומיות. לאחר נפילתו, הועלה נחמן מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והוקרה על שירותו ומסירותו.

אחותו, בקול רועד מול קהל המלווים בדרכו האחרונה, ספדה לו במילים קורעות לב, שציירו את דמותו האוהבת והמוארת. "נחמן אהוב שלנו, אח שלי הגדול," אמרה, וקולה נשבר, "איזה ילד, כמה אור הכנסת לנו לבית. היית האור של הבית, תמיד הצחקת אותנו, תמיד הרמת, גם בתקופות קשות אתה תמיד היית חזק. היינו צמודים, אתה רק שנה וחצי מעליי..." היא נזכרה בסיפור קטן, אינטימי, שחשף את עומק אמונתו ואת הומור חייו. "פעם אחת שאלנו אותך איך אתה מצליח לשמור שבת בצבא, אמרת בצחוק – אם אחלל שבת העולם ייחרב, אני המאור הקטן. ואתה באמת המאור הקטן. אתה האור הקטן, אהוב שלי, חיים שלי." המילים האלה הידהדו בחלל, מתארות את נחמן לא רק כלוחם אמיץ, אלא כבן משפחה, כילד עם לב רחב, כמאור קטן שהפיץ אור ושמחה בכל פינה.

גם חבריו לנשק, אלה שחלקו איתו את האוהל ואת הקרבות, את הצחוקים ואת הרגעים הקשים, ספדו לו בכאב שאין לו מילים. "אוהבים אותך אהבת נפש, רפי נחמן," קרא אחד מהם, קולו נחנק מדמעות. "אין לנו מילים, פשוט ריסקת לנו את הלב. איך ממשיכים מכאן? אח שלי, אני רק רוצה להגיד לך דבר אחרון, שבחיים שלי, אבל בחיים שלי לא חשבתי שאגיד לך, בחלומות שלי, לא דמיינתי סיטואציה כזאת. בשמי, בשם האחים שלך, בשם מחלקה 8, בשם המסייעת ובשם הדרקון, רוחות הצפון. אוהב אותך גיבור ישראל." המילים הללו, שיצאו מלבבות שבורים, העידו על הקשר העמוק, הבלתי ניתן לניתוק, שנוצר בין הלוחמים בשדה הקרב. נחמן היה עבורם יותר מחבר, הוא היה אח, חלק בלתי נפרד מהם, וריקנות לכתו הייתה בלתי נתפסת.

ראש העיר אילת, שקיבל את המשפחה לעירו רק שנים ספורות קודם לכן, ספד לו גם הוא, וצייר את דמותו כ"מלח הארץ, אוהב אדם ואהוב על כולם, היה איש מלא נתינה עם לב רחב ונשמה שמחה וטובה." הוא הדגיש את נחישותו הבלתי מתפשרת של נחמן, "הוא נלחם כדי להתגייס כלוחם ובאותו אופן, נלחם בגבורה אדירה על הזכות שלנו לחיות בביטחון בארצנו." המילים הללו חיברו את סיפורו האישי של נחמן, נחישותו להתגבר על האסתמה ולהגיע לגולני, אל הסיפור הלאומי הרחב יותר, סיפור ההגנה על הבית. "על אותה אדמה חירף את נפשו כשהוא מגן עלינו," הוסיף ראש העיר, והדגיש את הקשר בין הקרב על הביטחון לבין הקורבן האישי. זכרו של נחמן רפאל, על כל הטוב והאור שהפיץ בחייו הקצרים, חרוט ונצור לעד בלב האומה, כעדות למסירות הנפש, לעוז הרוח ולקורבן של טובי בניה, שממשיכים לחרף נפשם למען כולנו.

אחרי מותו, הופצו לזכרו מדבקות עם תמונתו ומשפטים שאפיינו אותו, תזכורת קטנה אך עוצמתית לאדם המיוחד שהיה. דמותו הונצחה גם באתר חטיבת גולני, בין שאר גיבוריה, וכן הוקם עמוד אינסטגרם, "remember_nahman_refael", שבו משפחה וחברים ממשיכים לשתף זיכרונות, תמונות וסיפורים, שומרים על להבת זכרו בוערת. נחמן רפאל בן עמי, הילד מצפת עם הריש המתגלגלת מוונצואלה, הנער מירוחם שנלחם באסתמה כדי להגיע לגולני, הלוחם מאילת שהפיץ אור ושמחה גם בלב שדה הקרב, השאיר אחריו חלל עצום. אך יחד עם הכאב, הוא הותיר אחריו גם מורשת של נחישות, של אהבת אדם וארץ, של חיוך ואמונה שגם ברגעים הקשים ביותר, תמיד אפשר למצוא את האור. סיפורו של נחמן הוא סיפור של גבורה שנובעת מתוך המציאות האנושית ביותר – מהבחירה בטוב, מההתמודדות עם קשיים, מהמסירות לחברים ולמשפחה, ומהנכונות להגן על הבית עד נשימתו האחרונה. הוא סמל לתקומה, לרוח הישראלית שלעולם לא נכנעת, שממשיכה לחיות ולהתפתח בזכות מי שהיו כמוהו – לב פועם של אנושיות ואומץ.