נעמה בוני

ביום י"ג בתשרי תשס"ה, כשהשמש כבר החלה לרדת לקראת ערב חג הסוכות, קיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן קיבל מתנה קטנה ובוהקת. יעל ויואב בוני, זוג צעיר וחדור אהבה, קיבלו לעולם את בתם השנייה, נעמה. לא היה צורך במילים גדולות, מספיק היה המבט בעיניהם, החיוך הרחב של יובל, האח הבכור, כדי להבין שהאור שהיא הביאה איתה יאיר את חייהם. היא הייתה קטנה ושברירית, אך כבר מהרגע הראשון היה ברור שיש בה משהו מיוחד, ניצוץ של שמחה ואהבה שילווה אותה ואת כל מי שייפגש בה. נעמה, או "נעמונה" כפי שכינו אותה בחיבה, הייתה ילדה של חגים, של התחלות חדשות, של אופטימיות תמימה שקשה היה לעמוד בפניה.

שנה אחת בלבד חייתה נעמה בנוף הפתוח של הקיבוץ, בין שדות ירוקים וריח של אדמה לחה. אולי שם, בין משחקי ילדות ראשונים על הדשא, ספגה את האהבה העמוקה לטבע ולמרחבים, שהפכה לחלק בלתי נפרד מזהותה. כשהייתה בת שנה, עברה המשפחה לעפולה, עיר במרכז העמק, שהפכה לביתה. שם, בין רחובותיה הסואנים ושכונותיה השקטות, גדלה והתחנכה, ילדה שהפכה לנערה, ואחר כך לאישה צעירה, שכל שלב בחייה נצבע בגוונים עשירים של אישיותה המיוחדת. היא הייתה ילדה נבונה באופן יוצא דופן, לא רק בלימודים, שם הצטיינה בקלות, אלא בעיקר בנבכי הנפש האנושית. מגיל צעיר ניכרה בה תחושת אחריות עמוקה, מחויבות בלתי מתפשרת למטרות שהציבה לעצמה ולדרך בה בחרה ללכת. שמחת חיים מדבקת פרצה ממנה בכל מפגש, מלווה בהומור שנון, כזה שהצליח לגעת בנקודות הנכונות, וצחוק מתגלגל שהיה כמו פעמוני רוח ביום קיץ – קליל, מתוק ומלא חיים.

אבל מעל לכל, נעמה בלטה באינטליגנציה רגשית גבוהה שזיכתה אותה בתואר הלא רשמי "הפסיכולוגית של כולם". חבריה הרבים, וגם בני משפחה ומכרים, ידעו שתמיד אפשר לפנות אליה בשעת צרה. היא הייתה שם, מקשיבה באמת, בלי ביקורת או שיפוטיות, רק עם אוזן קשבת ולב פתוח. חוכמתה אפשרה לה להבין את קשיי בני שיחה גם בלי הסברים מרובים, כאילו יכלה לקרוא בין השורות של הנפש. היא ידעה לתת עצה טובה, אולי לא תמיד מה שרצית לשמוע, אבל תמיד מה שהיית צריך. היא חיבקה, עודדה, ובעיקר, העניקה תחושה של תקווה ואפשרות. נעמה הכירה את ההשפעה הברוכה שלה על הזולת, את העוצמה שטמונה בה, ובזכות רגישותה הרבה קשרה קשרי חברות עמוקים שהיו למשענת עבור רבים. היא העצימה את הסובבים אותה, גרמה להם להאמין בעצמם, ובכך הוסיפה טוב רב לעולם. היא הייתה עוגן של יציבות רגשית, קרן אור של הבנה, והרבה לפני שחלמה ללמוד פסיכולוגיה באופן רשמי, היא כבר יישמה את עקרונותיה בחיי היומיום, לטובת כולם.

ביתם של יעל ויואב בעפולה היה בית חם ותוסס, שבו תרבות ואמנות היו חלק בלתי נפרד מהאווירה. נעמה נמשכה לכך באופן טבעי, והרבתה לבקר במוזיאונים, לא רק כדי להתרשם מיצירות אמנות, אלא כדי לספוג את הסיפורים שמאחוריהן, את הנשמה של כל יצירה. היא קראה ספרים רבים, ודמותה, שקועה בין דפי ספר עבה, הייתה מראה שכיח בבית. אהבתה לספרים הובילה אותה להתנדב בספרייה העירונית, שם מצאה נחמה בין מדפים עמוסים בידע ודמיון. הכתיבה הייתה עבורה כלי לביטוי עצמי, הן בעברית והן באנגלית. היא כתבה יומן אישי שבו תיעדה את מחשבותיה, רגשותיה וחלומותיה, וכן שירים, פרי רוחה הפנימית העשירה, שאחד מהם אף הולחן בהמשך. היא נהנתה לצפות בסרטים, לא רק כדי להעביר את הזמן, אלא כדי ללמוד מהם, וקירות חדרה היו מקושטים בציטוטים שאהבה במיוחד, כאלה שהדהדו בנשמתה. חדרה היה מקדש קטן של נוסטלגיה וקסם אישי; קירותיו, שידתה והספרייה האישית שלה היו מלאים בחפצי נוי שליקטה בקפידה מחנויות יד שנייה – שעונים ישנים, תמונות דהויות, כלים עתיקים – כל פריט עם סיפור משלו, שחיבר אותה לעבר, לאסתטיקה של פעם, ולתחושה של יופי שאינו תלוי בזמן.

אחד מתחביביה העיקריים, ואולי המרכזי שבהם, היה מוזיקה. היא לא רק האזינה למוזיקה, היא חיה אותה. אוזניות היו חלק בלתי נפרד מנופה, והיא עברה בקלילות ובטבעיות בין מגוון סגנונות מוזיקליים – רוק ישראלי קשוח, שירי ארץ ישראל ישנים, פופ עכשווי, וגם קלאסיקות רוק מהעולם. היא צפתה בהופעות של אמנים ישראלים, חווה את המוזיקה בכל נימי גופה, שרה יחד עם הקהל, מרגישה את האנרגיה המשותפת. היא הייתה ידועה כ"די-ג'יי" הביתית, זו שהכינה מקבצי שירים, פלייליסטים מדויקים, לחבריה, לכל מצב רוח ואירוע. היא אהבה לשיר בעצמה, קולה היה מתנגן ברחבי הבית, לעיתים בביישנות ולעיתים במלוא העוצמה, משחרר את רגשותיה החוצה. שני שירים היו קרובים לליבה במיוחד: "Imagine" של ג'ון לנון, שביטא את חלומותיה לשלום ואחדות, ו"גג" של להקת "ג'ירפות", להקה שהייתה לה קשר מיוחד אליה, עד כדי כך שנכחה בהופעותיה ארבע פעמים. בכל פעם מחדש, הלחן והמילים של "גג" נגעו בה עמוק, סיפרו סיפור שהיה גם שלה, סיפור על חיבור, על שייכות, ועל התבוננות בעולם מלמעלה, מנקודת מבט רחבה.

הקשר החזק שלה לארץ, למדינה ולישראליות, לא היה משהו שנרכש ביום אחד, אלא נרקם מילדותה המוקדמת. הוא נבנה בלבנה אחר לבנה, בזכות הוריה ומשפחתה המורחבת, שהיו שזורים עמוק בנוף הישראלי. בביתם בעפולה, לצד המוזיקה הבינלאומית, התנגנו תמיד שירי ארץ ישראל ישנים וחדשים, סיפורים על חלוצים ומלחמות, על נופים ואנשים. היא גדלה על "סרטי פולחן" ישראליים, שלמדה להכיר את הדיאלוגים שלהם בעל פה, סרטים שעיצבו את ההוויה הישראלית שלה. אך מעל הכל, היו אלה הטיולים המשפחתיים ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום, שחקקו בה את האהבה העמוקה לבית הזה. היא לא רק טיילה, היא ספגה את הארץ: את ריח הפרדסים בשפלה, את צבעי המדבר בנגב, את ירוק הגליל. היא נהנתה מהטבע במלוא הדרו, מהפריחה הססגונית באביב, ואהבה להתבונן בנוף הפתוח, להרגיש את הרוח על פניה, את השקט המרגיע, ולהבין את הסיפור של כל עץ, כל אבן, כל פיסת אדמה.

התחושה הזו של שייכות ואחריות התגבשה אצלה לכדי תובנה עמוקה, שהיא גם ביטאה בכתב: "נוסף על התכנים והמוזיקה שחיברו אותי לישראליות, ישנו גם המצב הביטחוני הרעוע של מדינתנו, שזהו מצבה הסטטי. אין רגע של שקט – מדינה קטנה מוקפת אויבים." היא לא הייתה מסוגלת להישאר אדישה למצב הזה, שכן בעיניה, זו הייתה המדינה שלה, והיא חשה חובה אישית כלפיה. "אם לא אני, לא יהיה מי שיעשה זאת במקומי," כתבה, מילים שיהפכו ברבות הימים למעין מנטרה עבורה ועבור אלה שזוכרים אותה. היא האמינה כי "יותר מדי אנשים עברו מספיק תלאות בשביל שאני אשב 'רגל על רגל' בסלון שלי ואצפה ב'ארץ נהדרת' בשישי בערב." עבורה, כל אחד ואחת יכולים לתרום בדרכם, לא רק לוחמים, אלא כל אזרח שחש אחריות ושותפות גורל. היא לא הסתפקה בדיבורים, אלא חיה את הערכים הללו, ומילדותה המוקדמת ועד ימיה האחרונים, פעלה מתוך תחושה עמוקה של שליחות, של רצון להוסיף טוב ולתרום למדינה שכל כך אהבה.

עם סיום לימודיה בתיכון אורט "אורן" בעפולה, וכשהתקרב מועד גיוסה לצה"ל, הרצון שלה לתרום קיבל כיוון מוגדר. היא לא רצתה לשרת בתפקיד שגרתי, אלא בתפקיד שבו תוכל להשפיע על חייהם של אנשים, כזה שקשור בטיפול בחיילים. זו הייתה בחירה טבעית עבורה, לאור אישיותה המכילה והאמפתית. היא חלמה להיות "חובשת של הנפש", להקל על הקשיים, להקשיב ללבבות. בתום השירות תכננה להירשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה, להפוך את הכישרון הטבעי שלה למקצוע, ללמוד את רזי הנפש ולהעמיק את יכולתה לסייע לאחרים. היא ראתה את עתידה בטיפול, בהכלה, ביצירת עולם טוב יותר עבור הפרט.

ב-20 בפברואר 2023, ביום חורפי וקריר, התגייסה נעמה לצה"ל. הרגע הזה, של המעבר מהחיים האזרחיים למדים, היה רגע מכונן עבורה, אבן דרך במסע חייה. לאחר תקופת הטירונות, שבה למדה את יסודות הצבא והמשמעת, שובצה בחיל משאבי האנוש – המקום הטבעי עבורה – והשתתפה בקורס מש"קיות ת"ש, תנאי שירות. כבר במהלך הקורס, בלטה נעמה מעל כולם. היא נבחרה ל"מצטיינת מופת" של הקורס, לא בזכות ציונים יבשים בלבד, אלא בזכות מי שהייתה. היא קיבלה את מרב ההמלצות של המשתתפות בו, שהכירו ביכולותיה יוצאות הדופן. אחת החניכות כתבה עליה: "נעמה הייתה הלב של הקורס, הדבק שמאחד, וכולן ברוב קולות בחרו אותה כמצטיינת, המלכה שלנו." היא הייתה המרכז הרגשי של הקבוצה, זו שדאגה שכולן ירגישו שייכות, מובנות, ומוערכות. מפקדיה זיהו מיד את הפוטנציאל הגבוה שלה לקצונה, בזכות נתוניה האישיים המרשימים, אך החליטו כי יהיה נכון יותר שתצבור ניסיון בשטח במשך כמה חודשים, תכיר את עבודת השטח מקרוב, ורק אז תצא לקורס קצינות. היא הייתה בדרך הבטוחה לפיקוד, בדרך להשפיע עוד יותר, אבל הגורל תכנן אחרת.

בתום הכשרתה, הוצבה נעמה במוצב "יפתח", השוכן בקרבת מחנה זיקים, כקילומטר אחד בלבד מהגבול עם רצועת עזה. היא שירתה בתפקיד מש"קית ת"ש בגדוד 77 ("עוז"), חטיבת השריון הסדירה 7, עוצבת "סער מגולן". תפקידה היה קריטי, אנושי ורגיש: לדאוג לרווחת הפרט של חיילי הגדוד ולתנאי השירות שלהם. היא טיפלה בסוגיות מורכבות כמו מצוקה כלכלית, בעיות משפחתיות, קשיים רגשיים וחברתיים. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת לחיילים בודדים ועולים חדשים, שהיו רחוקים מביתם וזקוקים למשענת חמה ותומכת. "התפקיד שלי הוא להיות חובשת של הנפש," אמרה לא פעם, וזו הייתה לא רק הגדרה, אלא ייעוד. היא הייתה מסורה לחלוטין לתפקידה, השקיעה שעות רבות בעבודה במשרד הת"ש, מטפלת בניירת, בשיחות טלפון, ובבירוקרטיה, תמיד עם חיוך וסבלנות אין קץ. אבל היא לא הסתפקה רק בעבודת משרד. היא ראתה חשיבות עליונה בקיום קשר הדוק עם החיילים בשטח, ולכן, לצד מטלותיה השוטפות, הקפידה לצאת אל השטח, לפגוש את החיילים, לשוחח עימם על קפה או סיגריה, להכיר את שמותיהם, את סיפוריהם, ולהיות קשובה לצרכיהם האמיתיים, מעבר לטפסים ולנהלים.

נעמה חשה סיפוק עמוק בכל פעם שחייל קיבל מענה לבקשתו, כשפתרון נמצא לבעיה, או כשחיוך עלה על פניו של חייל מודאג. היא ראתה בכך הישג אישי, תרומה אמיתית. המסירות שלה לא ידעה גבולות; גם כשיצאה לחופשות בביתה בעפולה, המשיכה לטפל בענייני החיילים, ממרחק, באמצעות הטלפון והוואטסאפ, דואגת שכל אחד יקבל את הסיוע הנדרש. עדות למסירותה ניתן למצוא בדבריהם של החיילים הרבים שבהם טיפלה. אחד מהם כתב: "הייתה האור היחיד שלי בגדוד 77. הייתה משקית ת"ש שלי, ולרגע לא הפסיקה לדאוג לי." חייל בודד אחר סיפר: "אני חייל בודד. נעמה עשתה הכול כדי לעזור לי בשירות." ועוד אחד הוסיף: "הייתה קרן האור של הגדוד, הלב הכי גדול שיש, המש"קית הכי טובה שיכולתי לבקש." המילים הללו, שנכתבו בדם ליבם של אלה שנעמה נגעה בחייהם, הן עדות מצמררת לכוחה של אהבת האדם שלה, ליכולתה להאיר את דרכם של אחרים, גם בתנאים קשים ומורכבים.

בסוף ספטמבר 2023, ימים ספורים לפני היום ששינה את פני המדינה, חגגה נעמה את יום הולדתה התשע-עשרה. זו הייתה חגיגה שמחה, מוקפת בחום משפחתה וחבריה הקרובים, בעפולה האהובה עליה. אימה, יעל, בירכה אותה במילים חמות ומרגשות, שיהפכו ברבות הימים לצוואה: "נעמונת שלי, אהובה ויקרה שלי בת 19 וזה מרגש כל כך. אני עדיין מרגישה אותך תינוקת יפה שלי, כמו אתמול. ערב שמחת תורה הגחת לעולם, יפה כל כך, והבאת כל כך הרבה שמחה איתך. כמה טוב שאת מי שאת, בדרכך המיוחדת הפכת אותנו להורים גאים ומאושרים. ההומור, השנינות, אהבת האדם, ערכים, תרבות ושיח. ההקשבה וההכלה, הרגישות, נועם ומידות. מודה לבורא עולם כל יום. וגם הדרך הנפלאה שאת גדלה ומתפתחת בה מרגשת אותנו בכל יום מחדש. מאחלת לך ליהנות מהשנה האחרונה בגיל העשרה, ליהנות מכל מה שקיים וממה שעתיד לבוא לטובה ולברכה בע״ה. המשיכי להיות בסקרנות ובאופטימיות האופייניות לך, לכבוש, לרגש ולהתרגש. אנחנו כולנו איתך, תמיד ובכל מצב, נהנים מכל רגע, מחבקים ואוהבים. מזל טוב, אהובה שלי. כמה טוב ומשמח שיש לנו אותך! עד מאה ועשרים." זו הייתה ברכה מלאה בחיים, בציפייה לעתיד, באהבה אינסופית, שלא ידעה את הבאות, את קו הגורל הדק שבין שמחה עזה לבין כאב תהומי.

השבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, חג שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל בוקר שבת רגיל, ברוגע ושלווה מדומה. אבל השקט הזה התנפץ באחת, בשעה שש וחצי בבוקר, עם פתיחתה של מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני וברברי על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, הרסו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, בארבע לפנות בוקר, התייצבה נעמה למשמרת שמירה בשער הקדמי של מוצב "יפתח". היא עמדה שם, במדים, עם נשקה, מול השקט שלפני הסערה, שקט שידעו רק יחידי סגולה. כעבור שעתיים וחצי, כשהשמיים נצבעו באדום מלהבות הרקטות והאזעקות הרבות החלו ליילל ללא הפסקה, היא עדיין עמדה בשער, לבדה, מול הלא נודע. במסירות מעוררת השתאות, תוך דבקות במשימה ובערכיה, לא עזבה את משמרתה. היא ידעה שהיא השומרת על הבית, על חייהם של חבריה בבסיס, ושאין לה מקום אחר להיות בו. בשבע בבוקר, כשהמציאות הקשה החלה להתבהר, היא עדכנה את חבריה בהודעות וואטסאפ בהולות שהמחבלים מתקרבים לשער. בלי לחשוב פעמיים, תיעדה אותם בטלפון הנייד שלה, מתוך הבנה שהתיעוד הזה קריטי, אולי האחרון. היא ביקשה תגבורת, זירזה את כל מי שנמצא בבסיס להגן על עצמו, והנחתה את החיילים שמצאו מחסה בבטונדה, מבנה הבטון המוגן, לעבור במהירות לחמ"ל ולנעול אותו היטב. בפעולותיה הנחושות והאמיצות, הצילה את חייהם של רבים. היא הייתה האור בקצה המנהרה, הקול השפוי בתוך הכאוס המוחלט. בשעה 8:10, התקשר אליה אביה, יואב, בחרדה גדולה. נעמה ענתה לו בקצרה, קולה נשמע מתוח: "אני לא יכולה לדבר. אחזור אליך," ומאז, כבר לא ענתה. הטלפון נדם.

כתוצאה מהתרעותיה הבהולות והמדויקות של נעמה, הצליחו להגיע לשער כמה לוחמים. הם נלחמו במחבלים פנים אל פנים, בקרב הרואי וחסר סיכוי כמעט, חיסלו כמה מהם ובלמו את כניסתם למוצב, לפחות בשלב הראשון. מעשיה של נעמה אפשרו את ההתארגנות, את ההגנה, את הצלת חייהם של עשרות. טוראי נעמה (נעמונה) בוני נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ביום הולדתה העברי התשע-עשרה. היא נפלה כגיבורה, כשהיא עומדת על משמרתה, מגנה על חבריה ועל המדינה שכל כך אהבה, עד נשימתה האחרונה. גופה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה, עיר ילדותה, כשדמעות רבות מלוות את מסעה האחרון. היא הותירה אחריה הורים כואבים, יעל ויואב, ושני אחים, יובל ויאיר, שחייהם השתנו לבלי הכר. לאחר נפילתה, הועלתה נעמה מדרגת טוראי לדרגת רב-טוראי, כאות הערכה והוקרה על גבורתה ומסירותה.

שלושים יום חלפו מאז נפילתה של נעמה, שלושים יום של כאב בלתי נתפס, של שקט רועם בבית המשפחה. באזכרה לציון השלושים, עמדה אימה, יעל, מול הקהל הדומם, וספדה לה במילים שקרעו את הלב: "נעמונה שלנו, קץ החיים הוא האירוע האחד הוודאי בחיינו, אך בואו הוא תמיד הפתעה מרה, המערערת מערכות חיים וטורפת סדרי עולם. עדיין קשה בליבנו ההודעה המבשרת את לכתך מחיינו, את הפרידה הקשה, שלושים יום ללא שינה, ובתוך ים הבכי אין נחמה. תודה שהיית לנו ילדה נפלאה מיום לידתך ועד יום לכתך בטרם עת, ילדה ערכית מלאה סקרנות. אספת לך ולנו חוויות טובות, והיית מלאת הכרת הטוב על כל מעשה שעשינו למענך, קטן או גדול. אחות טובה ומלאת אחריות, בנתינה לכל סובבייך, עם חוש הומור, צחוק מתגלגל וציניות שנונה ונוגעת. תודה שאת שלנו, זכינו בך בענק." באותו מעמד מרגש, להקת "ג'ירפות", להקתה האהובה של נעמה, עלתה לבמה וביצעה את השיר "גג", שאהבה כל כך, כשהצלילים והמילים מרחפים באוויר, מנחמים ומזכירים את רוחה החופשית של נעמה.

יובל, אחיה הבכור של נעמה, שיתף את כאבו ואת זיכרונותיו בתוכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, וקולו נשבר מעט כשתיאר את אחותו הקטנה אך הגדולה מהחיים: "אז מי נעמונה הייתה? נעמונה הייתה הילדה שבאה בהפסקות לשאול אם מישהו הציק לי בכיתה למרות שהייתה קטנה ממני בשנה וחצי. היא הייתה שרה מהמם, את כל סוגי המוזיקה, כאילו היה חשוב לה לסמן וי על כולם. נעמה הכירה שירים ישראליים ישנים שילדים בגילה לא מכירים. נעמה הייתה הילדה שנכנסת לחדר ועושה חיקוי מעצבן של קול הבס שלי, ואיך אני משחק אותה אח גדול ואחראי, והייתי נשבר מצחוק." יובל המשיך, מילותיו שזורות בכאב עמוק וגעגוע: "נעמונה, זה יובל אחיך. אני בתוכנית של אילנה דיין עכשיו, וביקשו ממני לספר מי הייתה אחותי. אם רק הייתי יודע שהסוף קרוב כל כך. אם רק הייתי יודע שאת הולכת להיות בסיטואציה הכי קרבית שיש, וליפול. כשהתגייסת, פתאום הפסקנו לריב. בעיקר הריב הטיפשי של מי ייקח את האוטו. התחלנו לפרגן. כנראה הגיוס יצר געגוע והבנה בינינו שהחיים קצרים וכל רגע חשוב ביחד. אני הולך לפגוש אותך בגן עדן. יום יבוא."

לא רק בני משפחתה, אלא גם חבריה הקרובים חשו את החלל העצום שהותירה. בן דודה כתב: "נעמונה שלנו, ילדה יקרה ויפה שלנו. אין לי מילים, רק דמעות. אני כנראה לא מעכל עדיין, אבל יום הזיכרון היום, והוא מציף כל כך הרבה. אני גאה בך ומספר לכולם עלייך. מתגעגע ואוהב תמיד. תשמרי עלינו ביחד עם סבתא נעמה וסבא סעדיה." גל, חבר קרוב, ביטא את גודל ההשפעה של נעמה עליו: "בוני האגדה, אני עדיין לא מאמין ולא מעכל. אבל אני רוצה שתדעי שקעקעתי על ידי את המשפט שכתבת, 'אם לא אני, לא יהיה מי שיעשה זאת במקומי', כדי שתהיי איתי בכל שלב בדרך הארוכה שאני מתכנן ללכת בה למען מדינתנו האהובה, ותיתני לי רק חלק מהכוחות שניחנת בהם במהלך חייך. אוהב אותך מאוד ומתגעגע עוד יותר."

יעל, חברתה הטובה, שיתפה את עומק הקשר ביניהן: "החברות שלי ושלך הייתה חברות טהורה, שאני מאחלת לכל בן אדם לקבל. חברות שמלאה בפרגון, בדאגה, באהבה אמיתית, ובחוויות שלא נגמרות. אהובה שלי, הלוואי שהייתי יכולה לחבק אותך בפעם האחרונה, או לשמוע את הצחוק המידבק שלך. אני מבטיחה לך שאדאג להנציח אותך תמיד, ושכולם ידעו מי היית. תודה שלימדת אותי מה זו חברות אמיתית. אוהבת אותך בכל הלב והנשמה תמיד." ועדי, חברה נוספת, הוסיפה את תחושותיה: "אני מתגעגעת לשיחות הנפש שלנו, מתגעגעת לצחוק ממך עד שכואבת לי הבטן, מתגעגעת לחיבוק שלך ולקסם שלך, לחוויות איתך שלעולם לא אשכח. אני לא מופתעת שאפילו במותך ציווית לאנשים אחרים חיים. לא מופתעת מאומץ הלב שלך והנחישות גם ברגעים האחרונים שלך. לא הפקרת את העמדה והצלת המון אנשים שמי יודע איפה הם היו היום בלעדייך. כל כך גאה בך. אני אוהבת אותך בכל הלב שלי, ומודה על שזכיתי להיות חלק מהחיים שלך, שלצערי היו קצרים מדי. שלווה שלי, הגיבורה הנצחית שלי, הכאב לא יחלוף לעולם, נעמונה. מתגעגעת עד שניפגש. צעירה לנצח."

גם חייל ששירת לצידה במוצב "יפתח", זה שאת חייו הצילה, ביטא את הכרת התודה העמוקה והבלתי נתפסת: "נעמה ללא ספק הצילה את חייהם של רבים מהחיילים ששהו במוצב. כמובן גם את שלי. כל המצב הזה לא הגיוני בשום צורה וייקח לי הרבה זמן לעכל את הצרה שפקדה אותנו. תמיד אזכור אותך. כל יעד שאסמן לעצמי בחיים אשתדל למלא גם בשבילך ובשביל החלומות הגדולים שהיו לך. אוהב ומתגעגע." המילים הללו, שפשוטות ככל שיהיו, מספרות את סיפור גבורתה של נעמה יותר מכל נאום חוצב להבות. היא לא הייתה לוחמת קרבית במובן הקלאסי, אך נחישותה, אומץ ליבה, והחלטתה לא לעזוב את עמדתה, הפכו אותה לגיבורה ענקית, שהצילה חיים רבים במוצב "יפתח" – הבית השני שלה, שבסופו של דבר הפך לזירת הקרב האחרונה בחייה הקצרים אך המשמעותיים.

קרוביה ואוהביה של נעמה, חדורים בכאב עמוק אך גם ברצון עז להנציח את זכרה, פעלו בדרכים שונות להמשיך את דרכה ואת רוחה. בבית חינוך "שוהם" בעפולה, המקום שבו למדה וצמחה, נחנכה לזכרה ספרייה מיוחדת, שנקראה על שמה: "נעמונה". ספרייה זו, עמוסה בספרים שאהבה ובמחשבות שייצגה, הפכה למקום של השראה, לזכר ילדה שאהבה לקרוא, לכתוב ולחלום. ביוזמת בית החינוך, התקיים בחנוכה תשפ"ד "מרוץ הגבורה" לזכר הנופלים תושבי עפולה, ובהם נעמה, מרוץ שסימל את ההתמודדות, את ההמשכיות, ואת הניצחון של הרוח.

עיריית עפולה, כמחווה לזכרה של בת העיר האהובה, חילקה לילדי הגנים בעיר ספר ילדים מרגש שנכתב לזכרה, "הגינה של נעמה", מאת סיגל מגן. טקס ההשקה של הספר התקיים בגן "רותם" בעיר, שבו גם ניטעה גינה פורחת לזכרה, גינה שתמיד תזכיר את פריחתה שלה ואת היופי שהביאה לעולם. שי טמינו מעפולה, חברתה הקרובה של נעמה, הקדישה לזכרה את שיר האודישן שלה, "אולי", בתוכנית "הכוכב הבא", ששודרה ב-1 בנובמבר 2023. כשקולה ריחף באוויר, מילותיו של אביב גפן קיבלו משמעות מצמררת: "זה רק מתחזק והולך וכואב, / מסוכסך קשה עם הלב. // אני חושב אולי, / אני אוהב אותה יותר מדי. / פנס בודד בתוך רחוב האהבה. // ואם תראו ילדה עם עיניים איילה, / תמסרו שאני עוד מחפש אותה." השיר, שביטא את הכאב והגעגוע, נגע בלבבות רבים וחיבר את סיפורה של נעמה לסיפור הכאב הלאומי.

הציירת רוני אבוטבול ציירה את דמותה מלאת החיים של נעמה בדף Roni.art.tattoo ברשת אינסטגרם, וכך קיבלה דמותה הנצחית ביטוי גם באמנות חזותית. עמוד זיכרון, "זוכרים את נעמונת שלנו", נפתח באתר remember, ובו נאספו דברי זיכרון, תמונות וסיפורים, כדי להבטיח שקולה, חיוכה ורוחה של נעמה לא יישכחו. עמוד נוסף לזכרה נפתח באתר "גיבורות ישראל", המוקדש לנשים שהקריבו את חייהן למען המדינה.

מעל לכל אלה, נעמה עצמה הותירה אחריה מילים. היא הרבתה לכתוב שירים במחברתה, ביטוי לרגשותיה העמוקים ולעולמה הפנימי. את שירה "מה היינו בחיינו" הלחין עילי בוטנר במסגרת פרויקט גלי צה"ל "שבעה שירים באוקטובר" – אלבום שירי נופלים שהולחנו לקראת יום השנה לתחילת המלחמה. השיר, שבוצע על ידי עדן גולן, הוא צוואה מרגשת ומצמררת, המבטאת את עומק נפשה של נעמה, את כאביה, את תקוותיה, ואת השאלות הגדולות על החיים ועל המוות: "על מה היה ומה עדיין / חיים שלמים חולפים בינתיים / וכמה עצב בעיניים / אני לא יוצאת לשם / בין קירות אני נשארת / קצת שונה וקצת אחרת / והנפש מתייסרת / אני לא אחזור לשם. // ולא תראה אותי נשברת / לא הולכת לא חוזרת / והכל עומד בדרך / והדרך ארוכה / אני בוכה עליי עלינו / על מה היינו בחיינו / ומה נשאר לי במותנו / רק אהבה אחת גדולה. // אנ'לא יוצאת ולא הולכת / הכול כבד רק השלכת / היא מפזרת את עליה / כאילו לא קרה דבר / ובין קירות אני נשארת / בפנים פצועה לא מוותרת / וכמה דחק כמה עצב / אין כאן סוף או התחלה."

נעמה בוני, שחייה נגדעו בטרם עת, ביום הולדתה התשע-עשרה, הותירה אחריה מורשת של אהבה, נתינה, אחריות, ואומץ לב בלתי רגיל. היא הייתה "חובשת של הנפש", שהצילה נפשות רבות לא רק במילים ובמעשים יומיומיים, אלא גם במעשה גבורה עילאי ברגעיה האחרונים. הסיפור שלה הוא לא רק סיפור של אובדן, אלא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, של ערכים שמתעלים מעל לכל כאב. זכרה של נעמה, "נעמונה" שלנו, ימשיך להאיר את דרכנו, כפנס בודד ברחוב האהבה, תזכורת תמידית לכוחה של האנושיות, לאומץ הלב, ולאהבה אחת גדולה, שנשארת לנצח.