מושיקו (מקסים) רוזנוולד

האוויר במודיעין, יום י"ג בניסן תשמ"ט, היה כבר ספוג בניחוחות האביב. שמש חמימה של אחר צהריים נשקה לגבעות שהחלו להתכסות ירוק, ובבית משפחת רוזנוולד, שהיה אז עדיין בשלבי התהוותו ביישוב הצעיר, נשמעה נשימה חדשה. אריה ואליזבת, הורים טריים בפעם השלישית, הביטו בפליאה באלכסנדר וטלי הקטנים, שניסו להבין את פשר ההמולה והשמחה סביב העולל שזה עתה הגיח לעולם – תינוק קטן, רך וורוד, שקיבל את השם מקסים, שמהרה הפך למושיקו בפי כל. הבית, שהיה עד אז מלא בצחוקם של שני הילדים הגדולים, קיבל מימד נוסף של חום ורכות. אליזבת, בעיניה הבורקות מאושר, ליטפה את ראשו הזעיר של מושיקו, ואריה, ידו הגדולה עוטפת את כתפה, הרגיש כי הלב מתרחב ומתמלא בתחושה עמוקה של השלמה ושלמות. השנים הראשונות עברו בסימן של גדילה משותפת, של אחים גדולים המגוננים ומשחקים עם אחיהם הקטן, ושל הורים שרואים את משפחתם מתרחבת ומתעצבת אל מול נופיה המתפתחים של העיר מודיעין, שהייתה אז בחיתוליה, מוקפת שדות בור ועצי זית עתיקים, שסיפקו לילדים מרחבים אינסופיים למשחקי דמיון וחקירה.

מושיקו גדל להיות ילד סקרן, שעיניו הכחולות תמיד חיפשו את הדבר הבא ללמוד או לחקור. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בבית ומציירים; הוא נמשך אל החוץ, אל האדמה, אל הטבע הפראי למחצה שעדיין אפיין את שכונותיה הראשונות של מודיעין. אפשר היה למצוא אותו שעות ארוכות בחצר, או בגינת הירק הקטנה שאביו טיפח, ידיו הקטנות מתחפרות בעפר הלח, מריח את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, מנסה לזהות את סוגי העשבים השונים או להתבונן בנמלים הממהרות במסלולן. הוא אהב את המגע הישיר עם העולם, את תחושת הסיפוק שבעבודה פיזית, גם אם הייתה זו רק עקירת עשב שוטה או שתילת פרח צעיר. אריה, שראה את בנו הקטן מתחבר כל כך לאדמה, היה לוקח אותו לפעמים לסיורים בשדות הסמוכים, ומסביר לו על סוגי הגידולים, על מחזוריות החיים בטבע, ועל חשיבותה של עבודת כפיים. "אתה רואה, מושיקו," היה אומר לו בעודם עומדים בשדה חיטה ירוק, "כאן מתחילה הארוחה שלנו. כל גרגר, כל שיבולת, דורשת השקעה. זה לב העניין, הבן שלי." ומושיקו היה מקשיב, עיניו פעורות, סופג את המילים ואת תחושת ההתחברות העמוקה שחש אביו לארץ, ומהדהד אותה בדרכו שלו. בבית, הערכים הללו של עבודה קשה, יושר, ומחויבות לקהילה לא היו רק מילים באוויר; הם היו דרך חיים. אליזבת, עם חיוכה הרחב וקולה הרך, לימדה אותו את חשיבותה של נתינה ושל אהבת אדם, לא רק בדיבור אלא במעשים קטנים ויומיומיים – לעזור לשכן, לחלוק צעצועים, להתנדב לאסוף פסולת בפארק. "העולם הזה הוא שלנו, מושיקו," הייתה אומרת לו כשהיו מקפלים יחד כביסה, "ואנחנו צריכים לשמור עליו, אחד על השני, ועל המקום שבו אנחנו חיים."

שנות בית הספר היסודי עברו עליו בהנאה גדולה. הוא אהב ללמוד, אך יותר מכך אהב את ההפסקות, את משחקי הכדורגל הסוערים בחצר, את הריצות עם חבריו, ואת הרגעים שבהם היה יכול לעזור לחבר שהתקשה בשיעור או לעמוד לצד מישהו שנפגע. כבר אז, ניצוץ המנהיגות שבו החל להתגלות. הוא לא היה מנהיג צעקני או דומיננטי, אלא כזה שחבריו סמכו עליו, שהיו פונים אליו לעצה או לגישור בסכסוכים קטנים. היה בו שילוב נדיר של ענווה ושל נחישות, של הקשבה ושל יוזמה. כשהגיע לתיכון עירוני א' במודיעין, כבר היה נער מגובש, בעל עקרונות ברורים ומוסר עבודה גבוה. הוא הצטיין בלימודים, במיוחד במקצועות הריאליים שדרשו חשיבה לוגית ופתרון בעיות, אך גם היה פעיל בחוגי ספורט ובפעילויות חברתיות. הוא אהב את האווירה בבית הספר, את השיחות העמוקות במסדרונות, את המורים שראו בו לא רק תלמיד אלא אדם צעיר עם פוטנציאל אדיר. הוא היה פטריוט בנשמתו, אך לא מהסוג שנואם נאומים חוצבי להבות. הפטריוטיות שלו הייתה שקטה, מעשית, מושרשת עמוק בהבנה של מחויבות. הוא היה מודע לאתגרי המדינה, לא שינה את פיו כשהיו ויכוחים סוערים בכיתה על פוליטיקה או על ביטחון, אך תמיד דגל בגישה של עשייה, של תרומה, של בנייה. "לא מספיק לדבר," היה אומר לחבריו כשדנו בבעיות חברתיות או לאומיות, "צריך גם לעשות. להפשיל שרוולים. זה מה שחשוב באמת." הוא האמין בכוחה של הקהילה, של אנשים שעובדים יחד למען מטרה משותפת, והאמונה הזו ליוותה אותו בכל צעד ושעל.

כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, ההתלבטות לא הייתה גדולה. מושיקו ידע שהוא רוצה שירות משמעותי, שירות קרבי, שבו יוכל לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה. הוא נמשך לחיל ההנדסה, אולי בגלל אותה אהבה עתיקה לעבודה עם הידיים, לפירוק והרכבה, לפתרון בעיות מורכבות בשטח. הוא ראה בחיל ההנדסה חיל שדורש גם כוח פיזי, גם חשיבה יצירתית, וגם יכולת עבודה בצוות תחת לחץ. יום הגיוס הגיע כרעם ביום בהיר, גם אם ציפו לו זמן רב. הפרידה מהוריו, מאלכס וטלי, ומעדן, חברתו מזה כמה שנים, הייתה קשה, אך מלאה בגאווה ובציפייה. הוא עמד שם, במדי הזית החדשים, עם הקיטבג על הגב, נרגש אך נחוש. "אני בסדר, אל תדאגו," אמר לאמו שדמעות חנקו את גרונה, "אני אשמור על עצמי. ואני אכתוב לכם." הבטחתו הייתה כנה, והוא אכן עמד בה. מסלול ההכשרה בהנדסה קרבית היה מאתגר. ימים ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד חומרי נפץ, ניווטים מורכבים בשטח, תרגול פריצת מכשולים. מושיקו גילה במהרה שהוא לא רק חזק פיזית אלא גם בעל קור רוח תחת אש, ויכולת ניתוח מצבים מהירה. הוא בלט בין חבריו בזכות יכולתו להסביר נושאים מורכבים בפשטות, לעודד את מי שהתקשה, ולשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. מפקדיו זיהו בו את הפוטנציאל למנהיגות, ועד מהרה נשלח לקורס מפקדי כיתות, ומשם לקורס קצינים. הדרך לקצונה לא הייתה קלה, אך הוא צלח אותה בהצטיינות, כשהוא מביא איתו את כל תכונותיו – את ה"מלח הארץ" שבו, את הנחישות, את המסירות, ואת האהבה לאדם. הוא הפך למפקד פלוגה בגדוד הנדסה 7107 של חטיבת הנח"ל, תפקיד הדורש אחריות עצומה, הבנה טקטית עמוקה, ויכולת להניע אנשים לפעולה תחת איום. חייליו העריצו אותו; הוא היה קשוב לצרכיהם, קפדן אך הוגן, ובעיקר – תמיד דאג לשלומם ורווחתם. "מפקד מעורר השראה, לוחם עז וחבר נאמן" – כך תיארו אותו חבריו ומפקדיו, והתיאור הזה ליווה אותו לאורך כל שירותו, בסדיר ובמילואים.

כשסיים את שירותו הסדיר, חזר מושיקו לחיים האזרחיים, אך הקשר עם הצבא, ובעיקר עם אנשי ההנדסה, נשמר חזק וחי דרך שירות המילואים. הוא מצא את דרכו בעולם העבודה, בתחום שדרש יכולות טכניות ופתרון בעיות, והתאים לאופיו הפרקטי והמעשי. אך לבו נמשך תמיד אל עדן, אהובתו עוד מימי התיכון. הקשר ביניהם התחזק והעמיק במהלך שנות הצבא, דרך מכתבים, שיחות טלפון קצרות ופגישות ספורדיות. היא הייתה העוגן שלו, הבית שאליו תמיד שאף לחזור. יום חתונתם היה יום שמח במיוחד, מלא בצחוק, ריקודים, וברכות חמות מחברים ובני משפחה שהגיעו לחגוג איתם את תחילת דרכם המשותפת. עדן, יפה וקורנת בשמלתה הלבנה, ומושיקו, חיוכו הרחב מאיר את פניו, נראו כאילו נולדו זה לזו. הם בנו את ביתם במודיעין, עיר הולדתם, וחלמו על עתיד משותף מלא בילדים, בטיולים ובשגרה אוהבת. וכמו במענה לתפילותיהם, הגיעה לעולם אוראל הקטנה. לידתה של אוראל הייתה רגע מכונן בחייו של מושיקו. הוא, הלוחם העז, המפקד הקשוח, הפך לאבא רך ומתמסר. הוא אהב את המגע של ידה הקטנה בידו הגדולה, את ריח ראשה של התינוקת, את צחוקה המתגלגל שפרץ בכל פעם ששיחק איתה. הוא היה אבא מסור, כזה שמחליף חיתולים בלי למצמץ, שקם באמצע הלילה להרגיע בכי, ושרואה בכל רגע עם בתו הקטנה מתנה יקרה. הוא היה משתף את עדן בכל מחשבותיו וחלומותיו על עתידה של אוראל, על הערכים שירצו להעניק לה, ועל הבית הבטוח והאוהב שרצו לבנות עבורה. לאחרונה, החליטו לעשות שינוי, לצאת לדרך חדשה, ולעבור לגור בעיר יבנה. הם ראו בזה הזדמנות לבנות לעצמם קן חדש, קהילה חדשה, ולהמשיך לגדול ולהתפתח כמשפחה. הבית ביבנה היה עדיין בתהליכי התארגנות, מלא בארגזים ובחלומות, אך האווירה בו הייתה כבר מלאה באהבה ובתקווה לעתיד טוב יותר. מושיקו היה מתנדב לכל משימה, עוזר לשכנים, מציע את עזרתו לחברים, ותמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ, ולחבק כשצריך. הוא היה "חבר נאמן" לא רק במילים, אלא במעשים יומיומיים קטנים וגדולים, והיה עמוד התווך עבור רבים בסביבתו.

ואז, בוקר השבעה באוקטובר 2023, פרץ. השמש עלתה מעל יבנה, כמו בכל יום שבת, אך השלווה הופרה באחת על ידי צפירות האזעקה הבלתי פוסקות ודיווחים ראשוניים על פלישה בדרום. הטלפון של מושיקו לא הפסיק לרטוט. קבוצות הוואטסאפ של המילואימניקים בערו, הודעות קצרות וקודרות על אירוע רב נפגעים, על חדירת מחבלים, על קריאה להתייצב. עדן, עם אוראל הקטנה בזרועותיה, הביטה במושיקו בעיניים מודאגות. "מה קורה, מושיקו?" לחשה, קולה רועד. הוא ניסה להרגיע אותה, אך בתוכו ידע שהמצב חמור מכל מה שדמיין. "זה רציני, עדן. אני חייב ללכת." הוא לא חיכה לצו רשמי, ההבנה הייתה ברורה. כמפקד פלוגה בהנדסה קרבית, הוא ידע שדמו זורם בדרום, ושהוא נחוץ שם, עכשיו. האוויר בבית היה דחוס. הוא חיבק את אוראל חזק, נשם עמוק את ריחה המתוק, כאילו לנסות ולשאוב ממנה כוח לדרך הלא נודעת. "אבא חוזר מהר," אמר לה, קולו נשנק. חיבק את עדן חיבוק ארוך ומלא הבטחה, הבטחה שלא ידע אם יוכל לקיים. היא ניסתה לאסוף את כוחה, להיות חזקה עבורו, אך הדמעות זלגו מעצמן. "תשמור על עצמך, מושיקו. תחזור אלינו." הוא כבר היה בדרך, התיק הצבאי על גבו, רץ לעבר הרכב. הדרך דרומה הייתה עמוסה בכלי רכב צבאיים ואזרחיים, כולם ממהרים אל התופת. בתוך הרכב, שקט מתוח שרר. חבריו ליחידה, שחלקו איתו את הנסיעה, היו נחושים, אך גם הם היו שרויים בהלם. שיחות הטלפון האחרונות למשפחה, הבטחות חוזרות ונשנות לשמור על קשר, ובעיקר – לנסות להבין את גודל האסון שהתרחש.

השבועות הראשונים היו גיהינום. מושיקו ופלוגתו נכנסו לעובי הקורה, תחת אש כבדה, מפלסים דרכים, סורקים בתים ממולכדים, מנטרלים מטעני חבלה. עבודת חיל ההנדסה, שהיא בדרך כלל שקטה וטכנית, הפכה ללחימה עזה פנים אל פנים, תחת איום מתמיד. מושיקו, רס"ן במילואים, הוביל את חייליו באומץ לב, נוטע בהם ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה שם בשבילם, פיזית ונפשית, מעודד, מכוון, תמיד ראשון להתייצב מול הסכנה. הוא דאג לכל פרט, מהציוד ועד למצב רוחם של חייליו, תוך שהוא מקפיד על תדרוכים מדוקדקים וניתוח מעמיק של כל משימה. הוא נלחם כאריה, בדיוק כפי שתואר – "לוחם עז", אבל גם "מפקד מעורר השראה", שרואה את האדם שמאחורי המדים. ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים. מלחמת התקומה נמשכה, ולכל לוחם היה תפקיד קריטי. מושיקו ופלוגתו היו בחוד החנית, מטהרים צירים, מכינים את השטח לכוחות המתמרנים, ומתמודדים עם אתגרים הנדסיים מורכבים תחת אש. הוא היה מתקשר הביתה בכל הזדמנות, קולו עייף אך נחוש, מנסה להרגיע את עדן, לשמוע את קולה של אוראל, לשאוב כוח מהשיחות הקצרות האלה. "אני בסדר, אהובה," היה אומר, "תדאגי לעצמך ולאוראל. אני אחזור, אני מבטיח."

החודשים עברו, והלחימה בדרום רצועת עזה הפכה לאינטנסיבית יותר ויותר. ה-16 בדצמבר 2024, יום ט"ז בכסלו תשפ"ה, היה יום קר וגשום. פלוגתו של מושיקו פעלה במרחב אורבני צפוף, באזור שבו האויב התבצר היטב, הטמין מטעני חבלה רבים וניהל לחימה מורכבת מתוך תשתית תת-קרקעית. המשימה הייתה לפרוץ ציר תנועה לכוחות רגליים ורכובים, לטהר מבנים ממולכדים, ולהבטיח את התקדמות הכוחות. מושיקו, מפקד הפלוגה, הוביל את הכוח, כהרגלו, בחזית. הוא סרק את השטח בקפדנות, עיניו החדות מחפשות כל סימן למלכודת או למארב. הקרב היה קשה, מבית לבית, חדר לחדר. קולות ירי ותפוצות נשמעו מכל עבר, והאוויר היה מלא באבק ובריח שרוף. מושיקו ניהל את הקרב בקור רוח מרשים, מכוון את חייליו, מורה להם על מיקומים, ומוודא שכל אחד מהם מוגן ככל האפשר. באחד הרגעים, כשהיה עסוק בפינוי מכשול הנדסי מורכב תחת אש, הוא נחשף לאש אויב עזה. הוא לא היסס לרגע, השיב אש, וניסה לאבטח את חייליו, אך נפגע פגיעה ישירה. חבריו מיהרו אליו, ניסו להעניק לו טיפול ראשוני תחת אש, אך פציעתו הייתה קשה. רס"ן (במיל') מושיקו (מקסים) רוזנוולד, בן 35 בנופלו, נפל בקרב בדרום רצועת עזה, כשהוא מגן בגופו על חייליו, מנהיג אותם עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו של מושיקו הכתה במשפחת רוזנוולד כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום. הודעת הקצין שהגיע לבית ביבנה, כשעדן ואוראל הקטנה בבית, הייתה רגע בלתי נתפס של חושך וכאב. אליזבת ואריה, אלכס וטלי, כל אחד מהם איבד פיסה מליבו. אוראל הקטנה, שעדיין לא יכלה להבין את גודל האסון, חיכתה שאבא יחזור, ואמה ניסתה למצוא את המילים להסביר לה שאבא לא יחזור עוד. הלווייתו בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין הייתה מלאה באלפי אנשים – בני משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים ששירתו לצידו. כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון, וללוות את הגיבור בדרכו האחרונה. קולות הבכי התערבבו עם הספדים מרגשים שתיארו את מושיקו כפי שהיה – איש של עקרונות, אבא מסור, בעל אוהב, אח תומך, בן נאמן, ומפקד שהיווה מודל ודוגמה אישית. הוא היה מלח הארץ במלוא מובן המילה, אדם שחי חיים שלמים של נתינה, של אהבה לארץ ולאנשים.

מושיקו השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מסירות, ושל אהבת אדם. הבית ביבנה, שהיה אמור להיות התחלה חדשה, הפך לסמל לכאב גדול, אך גם לתקווה. עדן ואוראל, יחד עם כל המשפחה, ימשיכו לשאת את זכרו, את חיוכו, ואת כל הטוב שהביא לעולם. סיפורו של מושיקו, כמו סיפורם של נופלי מלחמת התקומה כולם, הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בחיים, ושל מחויבות עמוקה למדינה ולעתידה. הוא לא נפל לשווא; הוא נפל כדי שאוראל הקטנה, וכל ילדי ישראל, יוכלו לחיות כאן בבטחה, בכבוד, ובתקווה. זכרו ופועלו יהיו חרוטים לעד בלב האומה, עמוד אש שהולך לפני המחנה, ומאיר את הדרך לדורות הבאים, מתוך גאווה ישראלית עמוקה וכואבת. הזיכרון שלו, של אדם שנגע בכל כך הרבה חיים, ישמש תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח האנושית ולנצחון החיים על המוות, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא יישאר בליבנו, גיבור של עשייה, של אהבה, ושל הקרבה.