משה ידידיה לייטר

האוויר בחברון, בבוקר יום י' במרחשוון תשמ"ה, היה קריר וצלול, נושא איתו ניחוח אדמה רטובה ואבק דרכים, כשקרני השמש הראשונות החלו לפרוץ מעל הגבעות המקיפות את העיר העתיקה. בתוך בית קטן, שקירותיו ספגו אלפי סיפורים של דורות, נולד תינוק קטן, בכור לחנה ויחיאל מיכאל לייטר, שהחליטו להשיב חיים למקום שורשי ועתיק. הם קראו לו משה ידידיה. לא היה זה רק תינוק שנולד, אלא סמל קטן, פעימה ראשונה של חיים חדשים בלב ההיסטוריה, נקודת ציון שחיברה בין עבר רחוק של אבות לבין עתיד של אומה צומחת. משה גדל אל תוך התחושה הזו, תחושה של ייעוד ואחריות, גם אם לא ידע אז להגדיר אותה במילים. הבית של משפחת לייטר היה תמיד מלא באור, בצחוק ילדים ובשיחות עמוקות. שבעה אחים ואחיות הצטרפו למשה לאורך השנים – נריה, שרה, דוד, צופיה, שמואל, נועם ועמיקם – ויחד יצרו פסיפס חי ותוסס של דעות, משחקים וחלומות. חנה ויחיאל מיכאל הקפידו להעניק לילדיהם עוגן של ערכים, לא בדרשות מליציות, אלא באמצעות דוגמה אישית, בשיחות על שולחן השבת, במעשים קטנים של עזרה הדדית ובנכונות להקשיב ולהבין. משה, הבכור, ספג את הערכים האלה כמים צלולים – את חשיבות הקהילה, את האחריות ההדדית, ואת האהבה העמוקה למקום שבו הוא חי, לא רק כאדמה, אלא כסיפור מתמשך של אנשים ובתי אבן עתיקים.

ילדותו הראשונה של משה התרחשה בין סמטאות האבן של קריית ארבע, במרחק הליכה מהבית העתיק שבו נולד. הוא רץ בחצרות, שיחק עם חברים ב"שוטרים וגנבים" בין השיחים היבשים, ובנה מגדלים מחול בפארק השכונתי. את ריח הפיתות הטריות מהמאפייה המקומית הוא זכר היטב, ואת קולות השוק הסואן בימי חמישי. עד כיתה ב', העולם שלו היה מוגבל לגבולות המוכרים והבטוחים של השכונה, אבל כבר אז ניכרה בו סקרנות עמוקה ונטייה להבין את הדברים לעומקם. כשהיה בן שמונה, ארזה המשפחה את חפציה ועברה ליישוב עלי, ששכן בלב הרי בנימין. המעבר לא היה פשוט; עלי היה שונה, ירוק יותר, פתוח יותר, אבל עדיין נטע עמוק בתוך הנוף ההררי של הארץ. בבית הספר היסודי "אוהל שילה" בעלי, משה מצא את מקומו במהרה. הוא אהב לשבת בכיתה, להקשיב למורים, ולשאול שאלות שהיו מעבר לחומר הנלמד. לא היה בו רצון להתבלט, אלא צורך פנימי להבין, לפרק רעיונות למרכיביהם ולבנות אותם מחדש בצורה בהירה יותר. הוא אהב את הפשטות של החיים ביישוב, את היכולת לצאת לשדות הפתוחים אחרי הלימודים, לטפס על סלעים, או סתם לשבת מתחת לעץ זית עתיק ולבהות בנוף המשתרע עד האופק, לשמוע את רעש הרוח בין הענפים ואת שירת הציפורים.

ככל שהתבגר, התעצמה בו התשוקה לידע ולעשייה. בנעוריו, משה עזב את הבית הנוח והחם של עלי ועבר ללמוד בישיבת "מקור חיים" שבגוש עציון. המעבר לפנימייה, הרחק מהמשפחה, היה צעד משמעותי עבורו, שדרש עצמאות ואחריות. שם, בין כותלי בית המדרש וחדרי הפנימייה, הוא פגש חברים לחיים, שותפים לדרך ולדיונים אינסופיים על משמעות החיים, על תפקידו של האדם בעולם ועל הדרך הנכונה לצעוד בה. הוא לא היה רק תלמיד מבריק, אלא גם חבר קשוב, שידע להציע עצה טובה ולתמוך בשעת מצוקה. הוא הקשיב בסבלנות לחששותיהם של חבריו, והיה מסוגל לראות את התמונה הרחבה, להציע פתרונות מעשיים ולא רק נחמה ריקה. לאחר מכן, המשיך את דרכו בישיבה בחיספין, שם העמיק עוד יותר את לימודיו ואת חיפושו אחר משמעות. שנות הנעורים הללו, רוויות בלימוד אינטנסיבי, בחברות אמת ובהתמודדות עם שאלות קיומיות, עיצבו את רוחו הגדולה. הן טיפחו בו שילוב נדיר של עומק מחשבתי, אחריות אישית וקהילתית, ואכפתיות שחצתה גבולות. הוא למד שלכל אדם יש תפקיד, ושהדרך הטובה ביותר לממש אותו היא דרך נתינה מתמדת, ללא ציפייה לתמורה. כבר אז, היה ברור שהוא לא רק לומד את העולם, אלא מתכונן לפעול בו, לשנות אותו, ולקחת חלק פעיל בבנייתו.

עם סיום לימודיו בישיבה, משה לא רץ להתגייס מיד. הוא בחר להקדיש שנתיים נוספות להתפתחות אישית ולגיבוש זהותו במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי – המקום שבו למעשה גדל כילד. המכינה הייתה עבורו לא רק הכנה פיזית ומנטלית לשירות הצבאי, אלא גם חממה רוחנית שבה יכול היה לבחון את עקרונותיו, לחדד את עמדותיו ולהתכונן למסע החיים שלפניו. הוא עסק רבות בפעילות חברתית, התנדב בקהילה, ולקח חלק בדיונים סוערים על עתיד המדינה ועל האתגרים העומדים בפניה. הוא לא היה מהצעירים שחיפשו קיצורי דרך או תהילה. כל צעד שעשה היה מחושב, עמוק ומלא כוונה. המפקדים במכינה זיהו בו במהרה את הפוטנציאל הגלום בו – מנהיגות שקטה, יכולת הקשבה יוצאת דופן ורצון עז לתרום מעצמו למען הכלל. הוא היה זה שתמיד התנדב למשימות הקשות, שדאג לחברים החלשים יותר, ושלקח אחריות גם כשלא נדרש ממנו. הוא הבין שפיקוד אמיתי אינו רק מתן פקודות, אלא היכולת להוביל מתוך דוגמה אישית, מתוך ידע עמוק ומתוך דאגה כנה לכל אדם.

בשנת 2003, כשהוא בשל ומלא מוטיבציה, התגייס משה ליחידת שלדג, יחידת עילית בחיל האוויר, שנחשבה לאחת מהמובחרות והמסווגות ביותר בצה"ל. ההגעה ליחידה כזו הייתה פסגה עבור רבים, אך עבור משה, זו הייתה רק ההתחלה של מסלול צבאי מפואר, מסע של כ-15 שנה בשירות קבע, רווי אתגרים, משימות מורכבות ורגעים מכוננים. הוא החל את דרכו כלוחם מן השורה, עבר הכשרות מפרכות שדרשו ממנו יכולות פיזיות ונפשיות יוצאות דופן, ולמד את רזי הלוחמה המיוחדת. מהר מאוד, בלט משה ביכולותיו, לא רק הפיזיות והטכניות, אלא גם המנהיגותיות. הוא לא היה צעקן או ראוותני, אלא הוביל בשקט, בביטחון ובמקצועיות שרק מעטים יכלו להשתוות לה. הוא טיפס בסולם הדרגות ומילא תפקידים מגוונים ומובילים, החל ממפק"ץ – מפקד צוות קטן, שבו היה אחראי על חייהם של לוחמים צעירים ממנו, דרך מפקד פלגה – תפקיד שבו פיקד על עשרות לוחמים, ועד לתפקידים רוחביים במטה היחידה, שבהם השפיע על עיצוב הדור הבא של לוחמים ומפקדים. הוא היה מנטור טבעי, שדאג לכל חייל וחייל כאילו היה בנו, עמד לצידם ברגעים הקשים, שימש להם אוזן קשבת, והקפיד להעניק להם את הכלים הטובים ביותר להצלחה, הן בקרב והן בחיים. "משה, אתה רואה את הדברים לפני כולם," אמר לו פעם מפקד ותיק, "אתה לא רק מפקד, אתה מצפן אנושי." משפט כזה תיאר את מהותו – היכולת לנווט לא רק בשטח, אלא גם בנפשם של אנשים.

גם לאחר שחרורו משירות הקבע, משה לא חדל מלתת. הוא המשיך לשרת במילואים פעילים, לא רק כבדרך אגב, אלא במסירות ובנחישות שהיוו מודל לחיקוי. הוא הצטרף לחטיבה 551, חטיבת מילואים מובחרת של צנחנים, וקיבל את תפקיד מפקד פלוגה (מ"פ) בפלוגה 697. תפקיד זה דרש ממנו זמן רב, מחויבות עמוקה ואחריות כבדה, וזאת חרף עומסי החיים, המשפחה הגדלה והלימודים האינטנסיביים. הוא לא ויתר על יותר מ-80 ימי מילואים בשנה, מספר אסטרונומי לכל הדעות, כמעט רבע מהשנה. "איך אתה מצליח לשלב את הכל, משה?" שאלו אותו חבריו בתדהמה, כשראו אותו לובש מדים אחרי סמסטר לימודים מתיש, או חוזר מאימון שדה היישר לחדר הלימוד. הוא רק חייך בשקט וענה: "זו לא שאלה של הצלחה, זו שאלה של חובה. יש דברים שפשוט חייבים לעשות, ואין מי שיעשה אותם במקומך." הוא האמין בכל ליבו בתפקידו, ביכולתו להשפיע על חייליו ועל ביטחון המדינה, והיה מוכן לשלם את המחיר האישי הכרוך בכך. בקיץ שלפני מלחמת "חרבות ברזל", משה סיים קורס מפקדי גדודים במילואים, קורס יוקרתי ומפרך שמכשיר את הדור הבא של המפקדים הבכירים בצבא. הוא סיים אותו בהצטיינות יתרה, מה שרק הדגיש את יכולותיו המרשימות ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת. הוא עמד להפוך למג"ד הראשון בצה"ל שיהיה גם רופא – שילוב נדיר ויוצא דופן של פיקוד קרבי, חמלה אנושית ומקצועיות רפואית, שילוב ששיקף את אישיותו הרב-גונית ואת חזונו לעתיד. הוא ראה ברפואה לא רק מקצוע, אלא דרך נוספת לשרת, להציל חיים, ולחבר בין בני אדם.

במקביל למסלול הצבאי התובעני, משה רדף אחר הידע והתרומה גם בתחומים אזרחיים. הוא לא הסתפק בכיבוש פסגות צבאיות, אלא שאף להרחיב את אופקיו ולממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, תחום שריתק אותו בשל המורכבות והדיוק שבו. לאחר מכן, הגשים חלום ישן והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת אריאל, מסע לימודי מפרך שדרש ממנו שעות אינסופיות של למידה, שינון והתמדה. הוא היה מגיע לשיעורים אחרי שבוע מילואים מתיש, מתיישב בשורה הראשונה וקולט כל מילה, סופג ידע כמו ספוג. חבריו לספסל הלימודים, שראו את הנחישות הבלתי מתפשרת שלו, התפעלו מיכולותיו. "משה, מתי אתה ישן בכלל?" שאלו אותו בחיוך, והוא השיב בכתפיו, כאילו הזמן הוא משאב בלתי נדלה. הוא לא רצה להיות רופא "רגיל"; הוא רצה להיות רופא שיודע להבין את האדם השלם, את גופו ונפשו. במהלך לימודיו, השתלב משה ב"תוכנית חץ לחוקרים צעירים" בבית החולים שיבא, תוכנית יוקרתית שפתחה בפניו עולם של מחקר וחדשנות רפואית. שם, הוביל יוזמות רפואיות, חינוכיות וקהילתיות פורצות דרך, וחיבר בין העולמות השונים שלו – עולם הרפואה, עולם החינוך ועולם הקהילה. הוא האמין שרופא טוב הוא לא רק מי שאוחז בסקלפל, אלא גם מי שיודע להקשיב, לחנך ולהוביל שינוי חברתי.

אבל תרומתו של משה לא נגמרה בזה. הוא ניהל תוכנית מנטורים בעמותת שלדג, שבה ליווה לוחמים צעירים שסיימו את שירותם, סייע להם להשתלב בחברה האזרחית, למצוא את דרכם ולהגשים את חלומותיהם. הוא שימש עבורם אוזן קשבת, יועץ נאמן וחבר אמת, וראה בהצלחתם את ההצלחה שלו. במקביל, עבד משה בחברת "מדסס", חברה שפעלה בתחום הרפואי, שם הביא לידי ביטוי את כישוריו האנליטיים ואת יכולתו לחשוב מחוץ לקופסה. הוא לא הסתפק בתפקיד טכני, אלא שאף להבין את המשמעות הרחבה של עבודתו, כיצד היא יכולה לשפר את חייהם של אנשים. אולם אחת היוזמות הקרובות ביותר לליבו הייתה תוכנית "קודקוד" – תוכנית פורצת דרך ששילבה צעירים מהמגזר החרדי לשירות איכותי ומשמעותי ביחידת 8200, יחידת המודיעין הטכנולוגי המובילה של צה"ל. משה ראה בתוכנית זו גשר של חיבור בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, דרך לשלב אוכלוסיות שונות בתרומה לביטחון המדינה, תוך שמירה על זהותן. הוא האמין בכוחה של השונות, וביכולת לחבר בין עולמות שונים לכדי שלם אחד חזק וגדול יותר. הוא ניהל את התוכנית ברגישות ובמקצועיות, הקפיד לדאוג לכל פרט ופרט, והיה מגדלור של תקווה עבור רבים.

בתוך כל העשייה האינסופית הזו, בנה משה גם בית. הוא נישא לציפורה, אישה חמה, חכמה ומלאת שמחת חיים, ויחד יצרו קן משפחתי מלא באמונה, בצניעות, בענווה ובעיקר – בערכים. ביתם לא היה ארמון, אלא מקום שבו כל אחד הרגיש אהוב, שייך ומוערך. הם חיו תקופה קצרה בירושלים, בין סמטאות העיר העתיקה לבין השכונות התוססות, ולאחר מכן עברו ליישוב פלמחים, על חוף הים, שם נשמו את אוויר הים המלוח וצפו בשקיעות מרהיבות. לבסוף, מצאו את מקומם בקבוצת עין צורים, יישוב קהילתי חקלאי בדרום, שבו יכלו לנטוע שורשים עמוקים ולגדל את ילדיהם באווירה של קהילה חמה ותומכת. ציפורה הייתה שותפתו לדרך, לצידו בכל העשייה הבלתי פוסקת שלו, מבינה את מניעיו ותומכת בו ללא סייג. "אני יודעת שאתה לא יכול לשבת בחיבוק ידיים," אמרה לו לא פעם, "אבל תזכור שגם לנו יש מקום בלב שלך." והוא זכר. הוא הקפיד למצוא את הזמן לילדיו, לכרמי, למעיין, להראל, לצור, לליה ולעברי הקטן, שנולד רק שלושה חודשים לפני המלחמה. כל אחד מהם היה עולם ומלואו עבורו, והוא ראה בהם את המשך דרכו, את האור המנצנץ מנשמתו, את אהבתו הגדולה ואת חזונו לעתיד. הוא היה אבא נוכח, משחק איתם כדורגל בחצר, מקריא להם סיפורים לפני השינה, מלמד אותם על העולם ועל החשיבות של להיות אדם טוב. הוא לימד אותם לאהוב את הארץ דרך טיולים רגליים בשבילים נסתרים, דרך נטיעת עצים קטנים בגינה, ודרך שיחות על ההיסטוריה והעתיד. הוא לא דיבר איתם במונחים מופשטים, אלא הראה להם דרך מעשיו את הדרך הנכונה.

בית משפחת לייטר בעין צורים היה מקום מפגש תוסס. ילדים רצים בחצר, צחוק מתגלגל מהמטבח, ריח עוגות נאפות ומאכלי שבת ממלא את האוויר. משה, למרות עומסיו הרבים, תמיד מצא זמן לשבת עם ילדיו, להקשיב לסיפוריהם מבית הספר, לעזור להם בשיעורים, ולשחק איתם משחקי קופסה עד שהיו נרדמים על הספה. הוא לימד את כרמי, הבכור, איך לתקן את האופניים השבורים, ועם מעיין, שהייתה סקרנית מאוד, ישב שעות והסביר על כוכבים ועל חוקי פיזיקה. הראל, צור וליה היו הקטנים יותר, ועם כל אחד מהם מצא דרך מיוחדת להתחבר. הוא היה משחק עם הראל בכדור, מצייר עם צור ציורים צבעוניים ומספר לליה סיפורי הרפתקאות לפני השינה. עברי הקטן, שנולד רק שלושה חודשים לפני אותה שבת נוראה, היה עדיין תינוק רך, עטוף באהבה ובחום של משפחה גדולה. משה נהג לשאת אותו בזרועותיו, ללחוש לו מילות אהבה ולחייך אליו בחיוך רחב, חיוך של אב גאה ומאושר. הוא חגג את ברית המילה של עברי עם כל הקהילה, ברית שסימלה עבורו עוד חוליה בשרשרת הדורות, עוד תקווה לעתיד. בתוך הבית הזה, משה מצא את השקט והכוח להמשיך בעשייתו האינסופית. הוא היה עוגן שקט וחזק בעולם רועש, איש של עשייה שקטה ועמוקה, מחובר לשורשיו ולחזונו, ובעיקר – מחובר לאנשים סביבו. הוא ידע לחבר בין עבר לעתיד, בין תורה למדע, בין לוחמה לרפואה, בין מזרח למערב, בין מגזרים, נשמות וקהילות. הוא ראה את התמונה הגדולה, את הפסיפס המורכב של החברה הישראלית, וחיפש תמיד את הדרכים לגשר על הפערים, לבנות יחד, וליצור חברה טובה יותר.

ואז הגיעה השבת הארורה, שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023. השמש זרחה כרגיל מעל עין צורים, וריח קפה התערבב בריח פריחה של הבוקר. משה וציפורה התעוררו לקולות הילדים, מתכוננים ליום שבת רגוע וחגיגי. הבוקר החל ככל בוקר, אך במהרה נשברה השלווה. אזעקות מחרישות אוזניים החלו לקטוע את השקט, ואחריהן הגיעו הודעות וואטסאפ מבהילות. "משה, שמעת מה קורה בדרום?" "הקפצה כללית, כולם להתייצב!" הטלפון רטט בידו, והוא קרא את ההודעות בלב הולם. תוך שניות, הבין את גודל האירוע. הוא חיבק את ציפורה חיבוק ארוך, נושק לילדיו בזה אחר זה, מנסה להסתיר את הדאגה בעיניו. עברי הקטן ישן את שנתו במקומו, מתוק ושלו, לא מודע לסערה שבחוץ. "אני חייב ללכת," אמר לציפורה, קולו נחוש אך מלא חרדה. "תשמרי על הילדים. אני אחזור." הוא ארז במהירות תיק קטן, לבש את מדי המילואים, שריחם היה מוכר כל כך, ויצא מפתח הבית, מותיר אחריו משפחה דואגת ובית שקט שהתרוקן מחום נוכחותו. הוא ידע שהוא הולך למקום מסוכן, אבל לא הייתה לו שאלה בכלל. זו הייתה חובתו, זו הייתה שליחותו, זו הייתה המהות שלו. הוא לא יכול היה לשבת בבית כשארצו בוערת.

משה התייצב במהירות ביחידתו, שם פגש את חייליו, את חבריו למסלול. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, מלווה בתחושה של אי ודאות ודחיפות. פניהם של הלוחמים שיקפו את המצב – תערובת של חשש, נחישות וכעס. משה, כמפקד פלוגה, שידר רוגע וביטחון, גם כשלבו היה נקרע מדאגה. הוא דאג לכל פרט, וידא שכל לוחם מצויד ומוכן, הקשיב לחששותיהם, וחיזק את רוחם. הפקודות ניתנו במהירות, והיחידה יצאה לדרכה, אל עבר הגבול הבוער, אל התופת. הם נכנסו לרצועת עזה מצפון, אל תוך שטח עוין ובלתי נודע, כשמטרתם ברורה: להילחם, לטהר את השטח, להגן על היישובים, ולמצוא את אלה שביצעו את הזוועות. הימים שחלפו היו ימי לחימה עצימים, קשים ומורכבים. משה הוביל את חייליו באומץ לב, בשיקול דעת ובמקצועיות ללא פשרות. הוא היה תמיד בראש הכוח, דוגמה אישית ללא חת, מתכנן כל צעד בקפידה, דואג לחייליו לפני הכל. הוא ניווט בין סמטאות צרות, תחת אש בלתי פוסקת, מקבל החלטות קריטיות בזמן אמת, כשהוא מודע היטב למשקלן של כל מילה וכל פקודה. הוא דיבר אל חייליו בקשר בקול רגוע, אך נחוש, מעודד אותם, מכוון אותם, ומשרה עליהם תחושת ביטחון. "תמשיכו קדימה, עיניים פקוחות, אני איתכם," אמר להם שוב ושוב, וקולו נתן להם כוח להמשיך.

ביום כ"ו במרחשוון תשפ"ד, עשרה בנובמבר 2023, ערב שבת פרשת חיי שרה, משה ופלוגתו היו בעיצומו של מבצע בצפון רצועת עזה. הם התקדמו בזהירות, סורקים מבנים, מטהרים צירים, מנסים לאתר תשתיות טרור. השקט המתוח הופר לפתע בקולות ירי ופיצוצים. הקרב החל. משה הוביל את חייליו בנחישות, מגיב במהירות ובקור רוח, מנהל את האש ומכוון את הכוחות. הוא ידע שהם קרובים למטרה משמעותית. לפתע, דרך מכשירי הקשר, בקע קולו הנחוש של משה: "מצאנו את הפיר. שבת שלום." אלו היו מילותיו האחרונות. מילים קצרות, תמציתיות, ששיקפו את מהותו – מקצועיות בלתי מתפשרת, הבנה עמוקה של המשימה, ורגע של התייחסות אנושית, כמעט אישית, אל השבת הקרבה. הוא מצא את היעד, ביצע את תפקידו עד תום, וברגע זה, בלב הקרב, נפל רס"ן (במיל') משה ידידיה לייטר, בן 39 בנופלו, מפקד, רופא, איש של חיבור. הוא מילא את שליחותו עד לרגע האחרון, מגן על ביתו, על משפחתו, על עמו, ועל המדינה שאהב בכל ליבו. מילותיו האחרונות, "מצאנו את הפיר. שבת שלום," הפכו למורשת מצמררת, עדות לגבורתו, למקצועיותו ולשקט הנפשי שאפיין אותו גם ברגעים הקריטיים ביותר.

הבשורה על נפילתו של משה היכתה בעין צורים ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הקהילה, המשפחה, החברים, הלוחמים – כולם חשו הלם ותדהמה. הבית החם והתוסס של משפחת לייטר התמלא לפתע בדממה כבדה, שקולה של ציפורה נשנק מרוב כאב, והילדים הקטנים, כרמי, מעיין, הראל, צור, ליה ועברי, נותרו עם חלל עצום. עברי הקטן, שרק לפני שלושה חודשים חגגו את ברית המילה שלו, לא יזכה להכיר את אביו הגיבור. משה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בחלקה ד/8, בין גדולי האומה, כשדמו היקר מזין את שורשי התחייה של עמנו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, ומילות ההספד, על אף הכאב העצום, הדגישו את עוצמתו, את מנהיגותו ואת מורשתו הבלתי נשכחת.

"כל המהות של משה הייתה חיבור," כתבה עליו רעייתו ציפי, והמשפט הזה סיכם בצורה מדויקת את חייו. הוא חיבר בין עבר לעתיד, בין השורשים העתיקים של חברון לבין החדשנות של הרפואה והטכנולוגיה. הוא חיבר בין תורה למדע, מראה שאין סתירה בין לימוד עמוק של מקורות לבין חתירה בלתי פוסקת לידע אקדמי. הוא חיבר בין לוחמה לרפואה, בין קשיחות צבאית לחמלה אנושית, והוכיח שניתן להיות לוחם עילית ומפקד נערץ, ובו בזמן להיות אדם רגיש, קשוב ודואג. הוא חיבר בין מזרח למערב, בין מגזרים שונים בחברה הישראלית – חרדים וחילונים, דתיים וחילונים, ותמיד חיפש את המשותף, את המאחד, את הגשרים שיכולים לחבר בין נשמות וקהילות. משה היה עוגן שקט וחזק בעולם רועש, דמות שקטה אך עוצמתית, שהשפיעה על כל מי שפגש. הוא לא רק חי את חייו – הוא פיסל את נשמתו בתוך עמו, הטביע את חותמו העמוק בכל מעשיו, בכל החלטותיו, ובכל אדם שנגע בו. דמותו תמשיך להאיר ולהניע, ללוות את ילדיו היקרים – כרמי, מעיין, הראל, צור, ליה ועברי – שנושאים בתוכם את ניצוץ נשמתו ואת חזונו, את תלמידיו הרבים, את חבריו הרבים, ואת מפקדיו וחייליו, שהלכו אחריו באש ובמים. משה ידידיה לייטר לא נפל לשווא. הוא נפל כגיבור, במילוי תפקידו, בהגנה על הבית, על המשפחה, ועל העתיד. מורשתו היא קריאה לפעולה, לחיבור, לנתינה ולבניית חברה טובה יותר, חברה חזקה ואנושית, כפי שהוא האמין בה. הוא היה חלק בלתי נפרד מהסיפור של התקומה הישראלית, וזכרו ימשיך להיות נר לרגלינו, מאיר את הדרך קדימה, אל עתיד של תקווה וגאווה. יהי זכרו ברוך.