משה אברהם בר-און

האוויר בפריז של שלהי האביב, בשנת אלפיים, נשא עמו ניחוח של פרחים פורחים ורחובות ששטפו זה עתה בגשם קל, כשמשה אברהם בר-און נולד אל תוך משפחתם החמה של מרילין-מרים ודוד-דידייה. הבית ברובע השלווה, שקירותיו ספגו שנים של צחוק ילדים ושיחות עמוקות בשפה הצרפתית, קיבל אותו בזרועות פתוחות. הוא היה הבן, אח קטן לשלוש אחיות – סלומה, פייגה ורבקה – ולימים יתווסף אליהן גם הקטנה ביותר, בת שבע, שתמלא את הבית כולו באנרגיה מתוקה. בפריז, בין סמטאות האבן העתיקות לפארקים הירוקים שהיוו מגרש משחקים אינסופי, החל משה אברהם לטוות את סיפור חייו. הוא גדל כילד סקרן, שעיניו שואבות את יופיו של העולם סביבו, וקולו, גם כשהיה רך וקטן, כבר נשא נימה של חיוניות והבטחה. הבית תמיד היה מלא חיים – קולות שיחה מהמטבח, צלילי פסנתר שעלו מהסלון, וריח תבלינים שהתערבב באוויר. ארוחות שישי היו נקודת עוגן שבועית, שבה כל המשפחה התכנסה סביב שולחן עמוס, משתפת בחוויות השבוע, בציפיות ובחלומות. משה אברהם, גם בגילו הרך, היה מקשיב קשוב, סופג את הערכים של משפחתו, את כבוד ההורים, את הקשר ההדוק בין האחים, ואת תחושת השייכות העמוקה.

כשמלאו לו שבע שנים, בשנת 2007, התחולל שינוי משמעותי בחיי המשפחה. הם ארזו את חייהם בפריז, את הזיכרונות והריחות, וארזו את התקווה לעתיד חדש בישראל, בארץ שרחקה אלפי קילומטרים, אך הייתה קרובה ללבם. העלייה ארצה הייתה מעבר חד לילד קטן. פתאום, הרחובות השתנו, השפה התחלפה, ונופי הבטון והחול החליפו את הגנים המוריקים של פריז. המשפחה קבעה את ביתה בכפר סבא, עיר שקטה ושלווה במרכז הארץ, שהפכה במהרה לביתם החדש. משה אברהם, ילד עם חיוך ביישן אך עמוק, נכנס לבית הספר היסודי "בר-אילן". הוא למד להכיר את החברים החדשים, לפענח את סודות השפה העברית שעד אז הייתה רק צליל רחוק, ולהשתלב בתרבות הישראלית שהייתה כה שונה מזו הצרפתית שבה גדל. החינוך הדתי-ציוני שספג בבית הספר ובהמשך בחטיבת הביניים "תורה ומדע בכפר" על שם זבולון המר, ובתיכון "הרצוג", עיצב את עולמו. הוא למד לאהוב את הארץ, לא רק כרעיון מופשט, אלא כקרקע מוחשית, כמקום שבו לכל אבן ולכל עץ יש סיפור. הוא גילה עניין רב בהיסטוריה, בסיפורי גיבורים, ובתרומה לחברה. בבית, הקשר עם אחיותיו התחזק. פייגה, רבקה, סלומה ובת שבע ראו בו לא רק אח, אלא גם אוזן קשבת, עוגן של יציבות, ומישהו שתמיד אפשר לסמוך עליו. כשהיה בן עשרה, כבר ניכרה בו היכולת למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות, לעזור במעבר דירה של קרובי משפחה, או לתכנן את חתונתה של אחותו פייגה – משימות שדרשו סבלנות, ארגון וחשיבה מחוץ לקופסה. הוא היה זה שאחיותיו התייעצו עימו, מחפשות את עצתו השקולה ואת פינתו השקטה והחמה. אחייניו, שהחלו להצטרף למשפחה, ראו בו מודל לחיקוי, דמות של דוד חזק אך רגיש, שיודע גם לשחק איתם שעות ארוכות וגם לדבר איתם ברצינות על מה שמטריד את ליבם.

שנות התיכון ב"הרצוג" היו תקופה של גיבוש אישיות. משה אברהם לא היה מהתלמידים שרק עוברים את החומר, אלא כזה ששואל שאלות, חוקר לעומק, ומחפש משמעות. הוא הצטיין בלימודיו, אך צניעותו אפיינה אותו גם אז. הוא לא התהדר בהישגיו, אלא ראה בהם דרך לצמוח ולהתפתח. חבריו תמיד נמשכו אליו. היה בו שילוב נדיר של לבביות וחום, לצד קפדנות וחריצות. הוא אהב בני אדם, והיה ניחן בחיוך מנומס שפתח דלתות ובלבבות, וחוש הומור דק ומושחז שהיה מנת חלקו. הוא היה "שטותניק" כשצריך, אחד שיודע ליהנות מהחיים, אך גם אדם עם נוכחות חזקה, שמסוגל להתמסר למשימה, לחתור למצוינות, ועם זאת להישאר עם רגליים על הקרקע, ענוו וצנוע. הוא הבחין במצוקה של אחרים, לא התעלם, והיה הראשון להציע עזרה, בין אם זו עצה טובה ובין אם זו עזרה מעשית. הוא גם ידע לפרגן ולהיות שמח בהצלחותיהם של אחרים, תכונה נדירה ויקרה. את שעות הפנאי, בעיקר בסופי שבוע, הוא בילה לעיתים קרובות עם חבריו, משחק מטקות בחוף הים או בבאולינג באולם ממוזג. היו אלה רגעים של שחרור, של צחוק מתגלגל ושל בניית קשרים עמוקים שילוו אותו שנים רבות. הוא דאג לחבריו כאח, רצה עבורם את הטוב ביותר, ותמיד היה שם כדי לבלות עימם ולחלוק חוויות.

ב-28 בנובמבר 2018, הגיע הרגע שבו הפך משה אברהם את עורו. הוא התגייס לצה"ל, ועלה על מדים ירוקים של חטיבת גולני, בחיל הרגלים. עבורו, לא היה זה רק צעד צבאי, אלא גם הגשמה של תחושת שייכות עמוקה לארץ ולעם. שמונת החודשים של מסלול הכשרת הלוחם בבסיס האימונים החטיבתי, הבא"ח "גולני", היו תקופה אינטנסיבית ומעצבת. הוא עבר מילד לנער, ומנער לגבר. הריצות המפרכות עם משקל כבד על הגב, האימונים הפיזיים המאתגרים שהביאו אותו לקצה גבול היכולת, ושעות השמירה הארוכות בלילות הקרים, כל אלה חישלו אותו. הוא פרח בתנאים הללו, גילה בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם, התלהב מהאתגר, וחש גאוות יחידה עמוקה על היותו חלק מהחטיבה המובחרת. הצעקות של המפקדים, הבוץ, העייפות – כל אלה התערבבו לתחושת מטרה משותפת. הוא למד מהי רעות אמתית, מהי דבקות במשימה, ומהי משמעת עצמית. את הבית בכפר סבא, את ארוחות השבת, את הליטופים של אימא, הוא נשא עמו בכיס המדים, ככוח מניע, כסיבה להמשיך ולדחוף קדימה.

לאחר שסיים את מסלול ההכשרה בהצלחה רבה, נשלח משה אברהם לקורס מפקדי כיתה בביסל"ח 17. הוא כבר לא היה רק חייל, אלא לוחם שיש בו את הפוטנציאל להוביל. בקורס הזה, הוא שכלל את יכולותיו הפיקודיות, למד להוציא את המיטב מאחרים, וגיבש את תפיסת עולמו כמנהיג. בסיום הקורס, שב לגדוד 51, ושובץ כמפקד על מחזור נובמבר 2019 בבא"ח גולני. כעת, הוא היה בצד השני של המתרס, זה שצועק, זה שמאתגר, אבל גם זה שמחנך ומעצב את דור הלוחמים הבא. חייליו ראו בו מפקד נחוש, אך גם אנושי. הוא דרש מהם מצוינות, אך גם ידע לראות את האדם שמאחורי המדים. בפברואר 2020, ביום השבעה של חייליו בירושלים, אירוע מרגש ומשמעותי עבור כל לוחם, נקלע משה אברהם לזירת פיגוע דריסה. הוא היה שם, ברחוב ירושלמי סואן, כשמכונית הפכה לכלי נשק קטלני. בלי היסוס, בקור רוח מדהים לגילו ולניסיונו, הוא ניגש אל הפצועים. ידיו המיומנות, שאך זה סיימו הכשרת לוחם, טיפלו בהם ביעילות ובמהירות, עד להגעת החובש. אך ליבו לא נתן לו להישאר בצד. הוא חש למרדף אחר המחבל, כשהוא מזעיק כוחות משטרה במהירות וביעילות. זה היה רגע שבו התגלתה גבורתו לא רק כלוחם, אלא כאדם, כאזרח, כמי שקודם כל מגן על חפים מפשע.

לאחר ארבעה חודשים בתפקיד מפקד כיתה, שבמהלכם הטביע את חותמו על עשרות חיילים, יצא משה אברהם לקורס קצינים בבה"ד 1. הוא הבין שהדרך הצבאית קוראת לו, שזו לא רק משימה, אלא ייעוד. בקורס הקצינים, שהיה אינטנסיבי ותובעני, הוא בלט ביכולותיו. הוא למד אסטרטגיות לחימה, העמיק בהבנת עקרונות הפיקוד, והפך לקצין לוחם בחטיבת גולני. בסיום הקורס, שב לגדוד 51, הפעם כמפקד מחלקה (מ"מ) בהכשרה, על מחלקת בני ישיבות במחזור נובמבר 20. זו הייתה משימה עדינה וחשובה. חיילי בני הישיבות הגיעו עם רקע שונה, עם צרכים מיוחדים, ועם אתגרים משלהם. משה אברהם ניגש אליהם ברגישות רבה ובכבוד עמוק. הוא השתדל להקל על בעלי המשפחות שביניהם, והקפיד על צורכי הכשרות המחמירים שלהם, תוך שמירה על רמת מקצועיות גבוהה. הוא דיבר איתם בגובה העיניים, הקשיב לקשייהם, ועזר להם למצוא את האיזון העדין בין עולמם הדתי למסגרת הצבאית התובענית. הוא נגע בלבבותיהם, והם סמכו עליו בעיניים עצומות. באותה תקופה, בבסיס האימונים של חטיבת "גולני", פגש משה אברהם את לואיזה, מדריכת חי"ר נמרצת וחכמה. בין השניים ניצתה אהבה ממבט ראשון, כזו שמתחילה בניצוץ קטן והופכת במהרה ללהבה בוערת. היא ראתה בו את המפקד הנחוש והמקצועי, אך גם את האיש הרגיש והאכפתי. הוא נשבה בקסמה, בחוכמתה, וברוחה החופשית.

הקשר עם לואיזה פרח למרות השירות הצבאי האינטנסיבי והמשימות הרבות שרבצו על כתפיו. משה אברהם השתדל לבלות עימה כמה שיותר, לתחזק את הזוגיות, ולשים את אושרה בראש סדר העדיפויות. הוא היה התומך הגדול שלה, המכיל, המעודד. כשחוותה קושי או תקופה לא פשוטה, הוא היה שם כדי לדחוף אותה לבחור במה שטוב ונכון עבורה, לא לוותר, להאמין בעצמה. הוא ידע כמה חשוב להעניק לה תחושת ביטחון ואהבה. לכבוד יום הולדתה, הם טסו יחד לפריז, אל העיר שבה נולד, והתארחו אצל סביו. הטיול הזה היה עבורה הצצה לעולמו, לשורשיו, למקום שממנו בא. היא פגשה את משפחתו המורחבת, את הריחות והטעמים של ילדותו. ביולי 2022, טסו שוב יחד, הפעם ליוון. הם שכרו רכב, ונסעו לאורכה ולרוחבה של המדינה, בין נופים מרהיבים של ים כחול-עמוק והרים ירוקים. כל נסיעה, כל עצירה בדרך, הייתה הזדמנות עבורם לבנות זיכרונות משותפים, ללמוד אחד על השנייה, ולחלום על העתיד. משה אברהם, ברוחו הרומנטית והמפתיעה, אהב להפתיע אותה בחופשות סוף שבוע קצרות בבתי מלון יוקרתיים או בצימרים כפריים. הוא ידע כמה חשובה הפוגה מהשגרה, וכמה זמנים כאלה מחזקים את הקשר. יחד, הם רקמו תוכניות לחיים משותפים, להקמת משפחה, לבית משלהם שיהיה מלא באהבה וצחוק. הוא כבר ראה בעיני רוחו את ילדיהם רצים בסלון, את ארוחות השבת סביב שולחן גדול, ואת לואיזה לצידו, שותפה לדרך ולחיים.

לאחר שסיים את ההכשרה עם מחלקת בני הישיבות, עלה משה אברהם כמ"מ בפלוגה המסייעת של גדוד 51, כמפקד מחלקת ה-5 (אוה"ד – ארגון והדרכה), תפקיד טכני יותר אך עדיין עם אחריות פיקודית כבדה. הוא המשיך להצטיין, להיות דוגמה ומופת. עם שחרורם מצה"ל של חיילי המחלקה, התמנה לסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בפלוגה א' בגדוד 51. התקדמותו המהירה בסולם הדרגות הייתה עדות ליכולותיו, למקצועיותו, ולתחושת השליחות שפעמה בו. אף שלא תכנן לפתח קריירה צבאית ארוכת טווח בתחילה, ככל שהתקדם בצבא, לא הצליח לסרב להמשיך. הוא חש תחושת שליחות עמוקה, רצה להשפיע, להגשים את עצמו, ולתרום באופן משמעותי. הוא ראה בצבא לא רק מקום עבודה, אלא דרך חיים, במה למימוש ערכים. על כן, לקראת תום תקופת שירות הקבע הראשונה שלו, בחר להיות מפקד פלוגה. בקורס מפקדי הפלוגה, הוא שקד על לימודיו, התעניין באסטרטגיות לחימה מורכבות, והעריץ גיבורי צבא מהעבר, שאת סיפוריהם קרא והפנים. הוא חיפש דרכים לחדש, לייעל, ולהוביל.

בתחילת שנת 2023, התמנה משה אברהם לפקד על פלוגת הכשרה בבסיס האימונים החטיבתי. זו הייתה משימה שנתפרה למידותיו. הוא אתגר את החיילים, דרש מהם את המיטב, ולא פחות חשוב – שימש בעצמו דוגמה ומופת עבורם. כשהיה צריך לרוץ, הוא רץ בראש. כשהיה צריך להתמודד עם קושי, הוא הראה איך עושים זאת. הוא לא הסתפק בפחות ממצוינות, והביא את הפלוגה להישגים מרשימים. חייליו העריצו אותו. הוא היה מנהיג נחוש, אך גם רגיש וקשוב. הוא הצליח "לקרוא אותם", להבין מה עובר עליהם, לזהות את הקשיים והאתגרים. הודות לכך שדיבר בגובה העיניים, ידע לתת עצה טובה, להלהיט ולהלהיב, ולהאמין ביכולותיהם – הצליח להתנהל בתבונה עם כל אחד מהם ולהשפיע עליהם עמוקות. הוא הטה אוזן קשבת מכל הלב, ביושר ובכנות, השיב להם בתבונה ובשיקול דעת, עזר להם למצוא את הכוחות הטמונים בהם ונגע בלבבותיהם. אחד מחייליו כתב בעקבות שיחה אישית עימו: "מאז משה נכנס לי ללב והוא לא עוזב. משה זה נשמה ועוצמות שלא שוכחים בחיים". חייל אחר כתב עליו: "בן אדם שמילה טובה שלו יכולה לנסוך בך כוחות מחודשים ולשבור שיא בבוחן מסלול או לעבור בוחן 'בר-אור'. בן אדם שעושה הכול בשבילך ורותם אותך לעשות הכול בשבילו". עדויות אלה ממחישות את עומק השפעתו ואת הקשר המיוחד שרקם עם חייליו. הוא לא היה רק מפקד, אלא מנטור, אח גדול, דמות אב. דוגמה לדאגה ולאכפתיות שלו אפשר למצוא במקרה של חייל שסיפר לו על קושי כלכלי גדול של משפחתו. משה, בלי לשאול הרבה שאלות, בלי להתמהמה, פשוט העביר לאימו של החייל כמה אלפי שקלים כדי לפרוע את החוב, מתוך כיסו הפרטי. הוא לא חיפש תהילה, לא ציפה לתמורה, אלא פעל מתוך לב רחב ותחושת אחריות עמוקה.

בצניעותו המיוחדת, משה אברהם מעולם לא סיפר למשפחתו שקיבל תעודות הצטיינות רבות לאורך השירות, בהן אות מצטיין נשיא המדינה ותעודת הצטיינות ממפקד האוגדה. במקום להתהדר בהן, הוא הסתירן עמוק בארון בחדרו, כאילו היו סוד אישי שלו. הוא ראה בהן עדות לעבודה קשה, לא למשהו שצריך להשוויץ בו. הוא כיבד את הוריו כבוד עמוק, וקשר קרוב שרר בינו ובין אחיותיו. הוא היה עמוד התווך של המשפחה, זה שתמיד נחלץ לעזרה כשאחד מבני המשפחה נזקק לה, או נתקל בבעיה. בין אם זה היה מעבר דירה מייגע, או ארגון חתונה מורכב, הוא עשה מעל ומעבר כדי לסייע באמצעות פתרונות יצירתיים, כשהוא מקדיש מזמנו וממרצו. אחיותיו התייעצו עימו על כל דבר, קטן כגדול, והוא שימש עבורן מעין פינה שקטה וחמה, מקום שבו יכלו לפרוק את שעל ליבן ולקבל עצה כנה ואוהבת. אחייניו ראו בו מודל לחיקוי, דמות של דוד מיוחד שתמיד ידע לשלב בין רצינות לשטותניקיות, בין משחק לצחוק.

גם בשעות הפנאי, בחופשות הקצרות מהצבא, משה אברהם ידע ליהנות מהחיים. הוא שיחק מטקות בחוף הים, צלילי החבטות המתכתיות מילאו את האוויר, ובאולינג עם חברים, צליל הכדורים המתגלגלים על המסלול והאבנים המתנפצות היה מוזיקה לאוזניו. הוא בילה ביקב שקט, מריח את ניחוחות היין המתיישן, או בבית קפה נעים עם לואיזה, כשהם מדברים שעות ארוכות על החיים, על תוכניות, על חלומות. הם טיילו יחד בטבע, נשמו את האוויר הפתוח, והוא אהב לצפות בטלוויזיה בנינוחות, כשהוא נהנה לאכול בשר איכותי וטעים. הוא היה לבבי וחם, אהוב על הבריות ואוהב אדם. חיוכו המנומס היה סימן ההיכר שלו, וחוש ההומור שלו היה משובח. לצד נוכחותו המורגשת, קפדנותו, חריצותו וחתירתו למצוינות, התאפיין בצניעות ובענווה עמוקה, וידע להיות "שטותניק" וליהנות מהחיים בכל רגע נתון. במשימתיות שאפיינה אותו, הוא עזר לכל מי שנזקק, הבחין במצוקה של הזולת, פרגן ושמח בהצלחותיהם של אחרים. הוא היה איש של עשייה, של נתינה, של אהבה.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב עם ישראל עוד היה שקוע בשינה מתוקה של חג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדרות פרוצות, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השקטים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגן על יישוביהם. בבוקר זה, עם הזריחה האדומה, החלה מלחמה.

משה אברהם שהה באותה עת בחופשה קצרה באילת, הרחק מהאש והתופת, מנסה ליהנות מכמה רגעי שקט. אך השקט התנפץ לרסיסים עם כל דיווח חדש, עם כל הודעה מתפשטת. מייד עם היוודע גודל האירוע, גודל הזוועה, לא היסס לרגע. הוא לא חשב על בטיחותו האישית, על החופשה שנגדעה, על התוכניות שנגוזו. הוא יצא במהירות לארגן את הפלוגה שלו, את חייליו, את האנשים שעליהם היה מופקד. הטלפון רעד מהודעות, הקווים היו עמוסים, אך משה אברהם היה נחוש. הוא ידע שכל שנייה קובעת. בקרבות הקשים של אותו היום, נפלו רבים מהגדוד שלו, בהם חיילים שמשה הכיר באופן אישי, כאלה שאך זה סיימו תחת פיקודו את הכשרת הלוחם. הכאב היה חד, צורב. אך הוא הרים ראש, אסף את עצמו ואת הפלוגה, והבין שזו לא עוד משימה, זו לא עוד פעילות ביטחון שוטף. זו המלחמה על הבית, על קיומה של מדינת ישראל, על ביטחונם של אזרחיה. לא היה זמן להתאבל, רק זמן לפעול. הוא איחד את חייליו, את הפלוגה שהייתה אמורה לסיים הכשרה, לכוח לוחם אחד, אורגני, מוכן לכל תרחיש. הוא דיבר איתם באותם רגעים קשים, קולו נחוש אך מלא חמלה. "הבטחתי לכם מסכם הכשרה מאתגר?" אמר להם, עיניו מבריקות מנחישות. "הבאתי לכם את עזה במקום. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, ולהיות לוחם זה לא לעשות שמונה חודשים הכשרה, אל תתבלבלו. להיות לוחם זה באופי, בלכידות, זה הרעות, זה האיתנות, ולעזור לחבר שקשה לו. וזו החטיבה שקוראים לה חטיבת 'גולני'. עד הניצחון".

עם תחילת התמרון הקרקעי, נכנס הגדוד, כשפלוגתו של משה אברהם בתוכו, ללחימה עמוקה בתוך רצועת עזה. זו הייתה מלחמה שונה מכל מה שהכירו. מלחמה בתוך סמטאות צרות, בין בתים הרוסים, מול אויב חמקמק ואכזר. משה אברהם היה מנהיג עוצמתי, כריזמטי ואותנטי, לוחם ומפקד אמיץ ומקצוען. הוא חתר למגע, לא חשש מהתמודדות, וידע לרתום את החיילים גם בתנאי הקרב הקשים ביותר. אחד הערכים שהנחו אותו היה דבקות במשימה עד לניצחון, והוא עמל להגשמת החזון והיעדים שהוצבו בפניו. לקראת כל משימה, הקפיד לפעול לאור סטנדרטים גבוהים ביותר, ולרדת עד אחרון הפרטים, בלי להשאיר קצוות פתוחים. הוא לא התפשר על הכנה, על תכנון, על ביצוע. גם אם הדבר היה כרוך באתגרים קשים או בעימותים, הוא עמד על שלו, כי ידע שזה ההבדל בין חיים למוות. הוא מצא דרכים יצירתיות לפתור בעיות בלתי צפויות שהתעוררו בשטח, לא נח לרגע, לא הניח לאחרים "להוריד הילוך", ובער בו יצר התחרותיות הבריאה, הרצון להיות הטוב ביותר. המפקדים שתחת פיקודו זכו ממנו לחופש פעולה, והוא בטח בהם באופן מלא, דרש מהם עצמאות, והתגאה בהם על כל הצלחה. בעשייתו בשטח, קיבל החלטות מצילות חיים, רגעים קריטיים שבהם גורלם של חיילים רבים היה תלוי בשיקול דעתו המהיר והמדויק. חייליו סיפרו כי הלכו אחריו בעיניים עצומות ולא היססו להיכנס איתו ללחימה, והאמינו בו כמפקד ואדם ללא סייג. הוא היה עמוד האש שהלך לפניהם.

אחרי עשרים ותשעה ימי לחימה רצופים ועקובים מדם בתוך עזה, יצא משה אברהם לכמה ימי התרעננות קצרים. זו הייתה הפוגה נחוצה, רגע לנשום, לאסוף כוחות. אך גם אז, בתוך האפשרות לצאת לחופשה בבית, הוא לא הסכים. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו בבית, כשהוא יודע שחלק מחייליו עדיין נלחמים בתוך הרצועה. תחושת האחריות שלו הייתה עצומה, והוא חש מחויבות עמוקה לכל אחד ואחד מהם. בימים אלה, ביקרו אותו משפחתו ולואיזה, מנסים להעניק לו מעט נחמה וכוח. הוא אמר להם, בקול נחוש ומלא ביטחון: "אני לא יוצא מעזה עד שהדגל של 'גולני' בכל מקום". הוא שידר ביטחון, תחושה שיש על מי לסמוך, ושהוא יקבל את ההחלטות הנכונות. חששו הגדול ביותר, מתוך תחושת האחריות העצומה שלו, היה לאבד חיילים בקרב. לאחותו רבקה, אמר: "רק שאקבל את ההחלטות הנכונות ויחזרו כולם בשלום". המילים הללו שיקפו את עומק דאגתו ואת המחיר הנפשי של הפיקוד במלחמה. הוא נשא את משקל גורלם של חייליו על כתפיו.

בשיחתו האחרונה עם אימו, כמה ימים לפני נפילתו, סיפר לה על כוונתו להציע נישואין ללואיזה כשישוב מעזה. הוא ביקש ממנה שתעזור לו לבחור טבעת אירוסין, כשהוא מתאר את הרגעים המאושרים שיבואו, את החיים המשותפים שיבנו. הוא כבר תכנן את העתיד, את החזרה לשגרה, את בניית הקן המשפחתי. ביום שני, 11 בדצמבר 2023, התכתב עם לואיזה, מנסה לחזק אותה לאחר ששבה מלוויה של חבר לעבודה שנפל בקרב. מילותיו היו נוגעות ללב, מלאות אהבה ותקווה: "אהבה שלי בחיים, לא עצמתי עין כבר יומיים. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה ששעה איתך תפתור לי הכול. אוהב אותך כל כך, כל שנייה, בין משימה למשימה. נזכר בלילות האחרונים שלנו ביחד. אין רגעי משבר! לא מסכים. אנחנו חזקים מדי בשביל זה. גם את האתגר הזה נעבור, כי אין משהו בעולם שאני ואת לא יכולים לעבור ביחד. אני אוהב אותך וחושב עלייך כל שנייה שיש לי". זו הייתה צוואתו הרוחנית, מכתב אהבה אחרון, הבטחה לעתיד שלא יתממש. בהודעה האחרונה בטלפון שלו, ששלח לאחותו רבקה, הוא כתב: "אנחנו אחרי יום משמעותי מאוד פה. הולך לישון מותש כמה שעות, אבל היום אני יודע בוודאות שהעולם הופך להיות טיפה יותר טוב, ומה שאנחנו עושים – אין לי מילים לתאר כמה זה משמעותי. אני אוהב אותך ומתגעגע". גם ברגעי התשישות העמוקה, בתוך התופת, הוא ראה את האור, את המשמעות, את התקווה לעתיד טוב יותר.

בבוקר יום רביעי, 12 בדצמבר 2023, כ"ט בכסלו תשפ"ד, יום אחד בלבד לאחר מילות האהבה ללואיזה ומילות התקווה לרבקה, איתר משה אברהם עם לוחמיו אמצעי לחימה רבים, מפות ופיר מנהרה בקסבה של שכונת שג'אעיה בעיר עזה. הם פעלו בתוך בית מגורים של פעיל חמאס, חשפו את תשתית הטרור שהוסתרה בלב שכונת מגורים אזרחית. אמצעי הלחימה הוחרמו, ופיר המנהרה נוטרל. זו הייתה פעילות מוצלחת, חלק ממאמץ מתמשך לטהר את הרצועה מאיומי הטרור. אך בערב, התפתח קרב קשה באזור. האוויר התמלא ביריות, פיצוצים של מטעני חבלה הרעידו את הקירות, והלחימה הפכה עזה מאי פעם. הכוחות נקלעו למארב, למציאות אכזרית של קרב פנים אל פנים. בהמשך, כשלוחמים נפגעו, נאלצו הכוחות לבצע חילוץ פצועים תחת אש תופת, משימה מסוכנת ומורכבת מאין כמותה. בתקרית קשה זו, נפלו תשעה לוחמים, גיבורים שנלחמו באומץ לב. בין הנופלים היה רב-סרן משה אברהם בר-און. בן עשרים ושלוש בנופלו. יחד עימו נפלו מפקד חפ"ק מח"ט גולני, אל"ם יצחק בן-בשט ז"ל, מפקד פלוגה ב-669, רס"ן בן שלי ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 51, סרן ליאל חיו ז"ל, לוחם ב-669, רס"ל רום הכט ז"ל, ולוחמים בגדוד 51, סמל ערן אלוני וסמל אחיה דסקל. הם נפלו יחד, בקרב על הבית, על עתיד המדינה. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, העיר שבה בנה את ביתו בישראל. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, דוד-דידייה ומרילין-מרים, וארבע אחיות שבורות לב: סלומה, פייגה, רבקה ובת שבע. לאחר נפילתו, הועלה מדרגת סרן לדרגת רב-סרן, כהוקרה על מנהיגותו וגבורתו.

הבשורה המרה הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר. הארוחות השקטות, הטיולים המשותפים, הצחוק המתגלגל – כל אלה נצבעו בצבעי השכול. אימו, מרילין-מרים, כתבה לו מילים קורעות לב: "אהובי, החיים שלי, הגולני שלי, אני מודה לך על עשרים ושלוש שנות האושר שהענקת לי. כשהצטרפת לצבא וליווינו אותך, היינו מאוד גאים, וגם אתה... שלחת לי תמונה שלך במדים, התחבאת בשירותים... הפכת לגבר, בני, עלית במדרגות בצבא במהירות והיית מאושר... כשנכנסת לעזה, אמרת לי שלא אוכל להתקשר אליך או לראות אותך. אמרת לי לפחות חודש, אבל לא אמרת לי לנצח. אמרת לי: 'אל תדאגי, אני אחזור'". אחותו רבקה, שעימה חלק רגעים כה אינטימיים, כתבה: "אתה כל עולמי, ולא ידעתי שאתה כל העולם של עוד כל כך הרבה. אני מגלה עוד ועוד כל דקה. ואני מעריכה אותך ומתגאה בך. אתה נותן לי כוחות לקום בבוקר ולהרים את הראש ולהסתכל קדימה, כי כזה היית. מושון שלי, אני רוצה בשלב ראשון להודות לך שהיית לי לזכות להיות שם בשבילך. היית לי זכות להיות אחותך". אלכסי, אחד ממפקדיו, שיתף בכאב: "אם יש משהו שהייתי רוצה להגיד לו ולא הספקתי להגיד לו וזה צובט לי בלב שלא אמרתי לו, הייתי אומר לו שאני מאוד גאה בו על הדרך שלו, על האדם שהוא והמפקד שהוא. גאה ושמח על הזכות שנפלה בחלקי לפקד עליו וללמוד ממנו על פיקוד ומנהיגות, על מה זה להיות מפקד ובן אדם".

זכרו של משה אברהם בר-און הונצח במגוון דרכים, ששיקפו את אהבתו לעם ולמסורת, ואת רוחו המיוחדת. ספר תורה עם עיטור סמל חטיבת "גולני" וסידור תפילה הוקדשו לעילוי נשמתו, כעדות למורשתו הדתית והציונית. יין הושק לזכרו, עם תווית ועליה שמו ותמונתו, כסמל לחיים שאהב לחגוג ולרגעים הטובים שחלק. קרוביו הוציאו מדבקות ועליהן תמונתו וציטוטים שאפיינו אותו: "אנחנו אנשים פשוטים שעושים דברים מורכבים בתנאים מאתגרים בצורה מצוינת" ו"אם לא עושים טוב, עושים שוב", מילים שהפכו למטבע לשון, עדות לגישתו הבלתי מתפשרת למצוינות ולחיים. אתר אינטרנט הושק לזכר משה אברהם, ובו תולדות חייו, הנצחות, דברים לזכרו ותמונות שמעלות חיוך ודמע. גם באתר האינטרנט של בית חינוך תיכון על שם "הרצוג" שבו למד, הועלה דף לזכרו, כדי שהדורות הבאים ידעו מי היה משה אברהם בר-און. משה אברהם, הילד מפריז שהפך לגיבור ישראלי, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אומץ, אהבה, נתינה, ומחויבות עמוקה. סיפור חייו, שנקטע באיבו, הוא מגדלור של גאווה ישראלית, תזכורת לכך שגם ברגעים הקשים ביותר, רוח האדם, האהבה לחיים, והנכונות להגן על הבית, לעולם לא ייכבו. יהי זכרו ברוך.