מרדכי יוסף בן שועם

בבית משפחת בן שועם, ששכן בלב הפועם של גבע בנימין, תמיד שררה המולה עליזה. לא היה שם רגע דל, ובין קירותיו ספוגי הריחות של תבשילי שבת ועוגיות תוצרת בית, נשזרו חייהם של עזרא ופרידה יחד עם שבעת ילדיהם – עליזה הבכורה, יפית, חנה, יעקב, רבקה, נתנאל הקטן, ומרדכי יוסף, שנולד ביום ו' בתמוז תש"ן, עמוק בתוך קיץ ירושלמי חם של שנת 1990. הוא הגיח לעולם בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, תינוק קטן וסקרן, שהביט בסביבתו בעיניים פעורות, כאילו מנסה לקלוט בבת אחת את כל החיים שממתינים לו. בתוך זמן קצר, הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מהלהקה הצוהלת, מוקף באחים ואחיות גדולים שראו בו מיד לא רק אח קטן, אלא גם פרויקט משותף של אהבה וחיבוקים.

הבית שלהם לא היה רק מבנה של בטון ובלוקים, אלא כוורת של אנרגיה, צחוקים ודיונים סוערים סביב שולחן האוכל הארוך, שהיה ליבו הפועם של המשפחה. כל ארוחת ערב הייתה אירוע בפני עצמו, כשצלחות מתנגשות זו בזו וקולות הצחוק של הילדים מתערבבים עם שיחות המבוגרים. מרדכי יוסף, או "מומו" כפי שכינו אותו כולם, היה ילד שקט יחסית בין כל הרעש, אך נוכחותו הורגשה היטב. הוא היה יושב בצד, סופג את המתרחש, סופג את הדינמיקה המשפחתית, את החום ואת האהבה הבלתי מסויגת שהקיפה אותו. הוא היה ילד חייכן מטבעו, וחיוכו הקטן, הביישני מעט, כבר אז שידר איזו טוהר פנימי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא לא היה ילד שרץ וצועק ללא הרף כמו כמה מאחיו הגדולים, אלא העדיף לצפות, להקשיב, ורק אז, ברגע הנכון, לשלוף איזו הערה שנונה או לעשות פרצוף מצחיק שהיה ממיס את כולם. זכורים אינספור רגעים בהם ההמולה הייתה מגיעה לשיאה, ודווקא ההומור השקט והמדויק של מומו היה פורץ את הרעש וגורם לכל הנוכחים להתגלגל מצחוק, כאב בטן של ממש. הוא למד מגיל צעיר לנווט בתוך המשפחה הגדולה, לדעת מתי לדבר ומתי להקשיב, מתי לתת כתף ומתי לקבל עזרה. הערכים של עזרה הדדית, סובלנות וקבלת האחר נטמעו בו עמוק מתוך חיי היומיום הפשוטים, מתוך הצורך לחלוק צעצועים, לתת יד בעבודות הבית, ומעל לכל – מתוך הידיעה הברורה שהוא חלק בלתי נפרד ממשהו גדול יותר ממנו.

עם השנים, גבע בנימין הפכה עבור מומו לא רק לכתובת, אלא לבית אמיתי, לקהילה חמה ועוטפת. הוא גדל בין שדות יבשים בקיץ וירוקים בחורף, בין השבילים שבהם רץ עם חבריו אחרי בית הספר, כששקיעות כתומות-אדומות צבעו את השמיים מעל הגבעות. הוא למד במוסדות החינוך המקומיים, שם המשיך לבנות את מעגל חבריו הרחב. המורים שלו זכרו אותו כילד שמח, שקט אך מעורב, שתמיד היה מוכן לעזור לחבר בכיתה או למורה שנזקקה ליד נוספת. הוא לא היה תלמיד פרוע או מרדן, אלא נער שהבין את חשיבות הסדר והעבודה הקשה, ותמיד עשה את המוטל עליו בחיוך. בתקופת התיכון, כשהמתחים החברתיים גברו והוויכוחים היו חלק בלתי נפרד מחיי הנעורים, מומו בלט ביכולתו לשמור על רוגע. הוא מעולם לא נכנס לוויכוחים סוערים או למריבות מיותרות. תמיד ניסה לגשר, להרגיע, להביא את כולם לעמק השווה. חבריו ידעו שאם יש בעיה, מומו הוא האדם לדבר איתו. הוא יקשיב בסבלנות, יציע עצה הגיונית, ותמיד יסיים את השיחה בחיוך שפורק את כל המתח. הוא היה אהוב על כולם, לא רק בגלל אופיו הנוח, אלא בגלל האותנטיות שבו. לא הייתה בו יומרה או צביעות, רק טוב לב טהור שהוקרן החוצה והרגיש לכל מי שבא איתו במגע. הוא אהב לבלות את זמנו הפנוי בחוץ, אולי בטיולים רגליים בשטח שמסביב ליישוב, כשהוא סופג את השקט ואת המרחבים, או בעזרה לאביו בעבודות שונות, שם למד את ערכה של עבודה פיזית ושל אחריות. הוא לא פיתח תחביבים מורכבים במיוחד, אלא התמקד במה שחשוב באמת – קשרים אנושיים, עזרה לזולת, והנכונות להיות שם עבור מי שזקוק לו.

כשהגיע זמנו להתגייס, ב-8 במרץ 2009, מומו לא היסס לרגע. הוא ראה בשירות הצבאי חובה וזכות, דרך לתרום למדינה שכל כך אהב. הוא התגייס לחיל הלוגיסטיקה, עולם שנדמה אפור על פניו, אך הוא ידע שזהו עמוד השדרה של כל יחידה לוחמת. הוא עבר הכשרה כנהג משא כבד, מקצוע שדרש אחריות רבה, דיוק וקור רוח. הוא למד להכיר כל בורג וכל מנוף במפלצות המתכת האלו, להרגיש את כובד המטען מאחוריו ואת הדרך המתפתלת לפניו. הוא התמודד עם נהיגה בתנאי שטח קשים, בדרכים לא דרכים, כשהוא מבין היטב את חשיבות המשימה: להוביל ציוד, מזון, תחמושת ודלק ללוחמים בשטח, בכל מזג אוויר ובכל שעה. החוויה של ללבוש את המדים, לנהוג ברכב צבאי ענק, ולדעת שהוא חלק ממערכת גדולה ששומרת על ביטחון המדינה, מילאה אותו בגאווה שקטה. הוא מצא את מקומו הטבעי בין הנהגים, שם שוב בלטה יכולתו ליצור קשרים מהירים עם כולם. הוא היה זה שתמיד ידע לספר בדיחה טובה כדי להפיג את המתח בנסיעות ארוכות, שיציע עזרה בפריקה וטעינה, ושידאג שכל אחד מהחברים ירגיש בנוח. החיוך שלו, גם אחרי ימים ארוכים ומתישים על הכביש, היה מדבק, והוא הפך במהרה למגנט חברתי בתוך הגדוד. מפקדיו העריכו את מקצועיותו ואת אחריותו, את נכונותו לצאת לכל משימה, גם המסוכנת ביותר, ללא תלונות או היסוס. הוא היה הנהג שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, חזר מומו לגבע בנימין, אך הקשר עם הצבא לא נותק. הוא המשיך לשרת במילואים בגדוד 8119, חטיבת ירושלים (16), והיה נהג משא כבד מן המניין. הוא חיכה בכיליון עיניים להודעות הזימון למילואים. עבור רבים, קריאה למילואים היא עול, אך עבור מומו, זו הייתה קריאה לדגל, הזדמנות נוספת לתרום, להגן, להיות חלק מהמגן של המדינה. הוא אהב את הארץ אהבה עמוקה ופשוטה, לא מליצית, אלא כזו שמתבטאת במעשים. בינתיים, חייו האזרחיים פרחו. הוא פגש את נתלי, אישה יפה וחמה, וביניהם ניצתה אהבה עמוקה ומרגשת. הקשר ביניהם היה טבעי וזורם, בנוי על כבוד הדדי, הומור משותף ואהבה גדולה. הוא מצא בה לא רק אהובה, אלא גם שותפה לחיים, כזו שהבינה את עולמו, את אהבתו למדינה ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת. הם נישאו בטקס צנוע ומרגש, מוקפים במשפחה וחברים, כשחיוכו של מומו מאיר את האולם כולו.

השלב הבא והמשמעותי בחייו של מומו היה לידתה של נאיה, בתו היחידה. הרגע שבו אחז בה לראשונה, תינוקת קטנה ועדינה, שינה את עולמו מקצה לקצה. הוא היה אבא מדהים, כפי שתיארו אותו כולם. אהבתו לנאיה הייתה ללא גבולות, עמוקה וסוחפת. אפשר היה לראות זאת בכל מבט שהפנה אליה, בכל צחוק משותף, בכל חיבוק חם. הוא היה לוקח אותה על הכתפיים, משחק איתה שעות ארוכות בחצר, מספר לה סיפורים מצחיקים לפני השינה. הוא היה נמס מכל מילה חדשה שלמדה, מכל צעד קטן שפסעה. נאיה הייתה מרכז עולמו, והוא הקדיש את כל כולו להיות לה אבא נוכח, תומך ואוהב. הוא היה חוזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך, וכל העייפות הייתה נעלמת ברגע שנאיה הייתה רצה לקראתו בחיבוק ענק. הוא היה משקיע בה את כל כולו, דואג לכל צורך שלה, מלמד אותה ערכים של אהבה ונתינה, בדיוק כפי שלמד בבית הוריו. חייו כמובן לא נסבו רק סביב נאיה ונתלי. הוא המשיך להיות עמוד תווך בקהילה של גבע בנימין, תמיד הראשון להציע עזרה, בין אם זה בתיקון משהו קטן אצל שכן, בהובלת ציוד עבור מוסד קהילתי, או סתם בלהיות שם כדי להקשיב. נוכחותו הייתה בלתי ניתנת לערעור. כשהיה נכנס לחדר, אי אפשר היה לפספס אותו. לא בגלל שהיה רועש או דומיננטי, אלא בגלל ההילה של טוב לב ושמחת חיים שהקרין סביבו. חיוכו הכובש, שהיה פשוט חיוך של נשמה טהורה, היה פותח כל דלת ושובר כל קרח. הוא היה איש של עשייה, שקטה וצנועה, אך תמיד יעילה. "כל מה שרק תעזו לבקש הוא הראשון לבצע את המשימה," העידה עליו רלי, קרובת משפחתו. זה היה מומו: לא מחכה שיבקשו פעמיים, לא מחפש תהילה, רק מחפש איפה הוא יכול לעזור.

אבל אז הגיע הבוקר של השבעה באוקטובר 2023. הבוקר ששינה הכל. הוא החל כעוד שבת רגילה, שבת של מנוחה משפחתית, של צחוקים עם נאיה, של קפה חם עם נתלי. ואז החלו האזעקות, צפירות עולות ויורדות שקרעו את השקט. הדיווחים הראשונים בטלפון, בהודעות הוואטסאפ, היו מעורפלים, בלתי נתפסים. "חדירה ליישובים, ירי, חטופים." המילים האלה נשמעו כמו מתוך סרט אימה. מומו ונתלי ישבו מרותקים לחדשות, הלב הולם בחזם. ככל שהשעות נקפו, התמונה הקודרת והאכזרית התבהרה. הטבח, הזוועות, הפלישה. המדינה כולה הייתה בהלם, משותקת מפחד וכאב. מומו חש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. כל הערכים של הגנה, של ביטחון, של קיום, נראו לרגע בסכנה קיומית. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא חיכה לזה. הוא חיכה לטלפון, להודעה, לכל סימן שיקראו לו. בתוכו בערה אש של מחויבות. הוא לא היה אדם של מילים גדולות, אלא של מעשים.

ההודעה הגיעה במהרה. קריאה דחופה למילואים. "התייצב מיד." באותו רגע, כל העולם סביבו הצטמצם למשימה אחת. הוא ניגש לארון, שלף את המדים המקופלים בקפידה, את הנעליים הצבאיות. נתלי עמדה לידו, עיניה מלאות דאגה, אך גם הבנה. היא ידעה שזה מי שמומו שלה. נאיה הקטנה הסתכלה עליו בעיניים גדולות, לא מבינה עד הסוף את מהות הרגע, אך חשה את המתח באוויר. מומו התכופף, חיבק אותה חזק, נשק לראשה, מנסה להעביר לה בכל מגע את כל אהבתו וביטחונו. "אני חוזר מהר, נשמה שלי," לחש לה. הוא חיבק את נתלי חיבוק ארוך, ספוג פרידה והבטחה שקטה. הוא נכנס לרכב, כשתיק הציוד הצבאי מונח לידו, ונסע אל נקודת הכינוס, אל הגדוד שלו, אל חבריו הנהגים. זו הייתה הפעם השלישית שלו במילואים, אבל הפעם הרגישה אחרת לגמרי. זו הייתה מלחמה על הבית, מלחמה על עצם הקיום. הוא ידע שזה לא יהיה עוד סבב רגיל.

הימים והשבועות הראשונים היו אינטנסיביים. מומו וצוותו נכנסו לתוך הרצועה, אל עומק השטח העוין, כשהם מובילים אספקה חיונית לכוחות הלוחמים. הוא נהג שעות ארוכות, ימים ולילות, כשעייפות מצטברת אך רוחו נשארת איתנה. האבק, החום, הקור העז של הלילה במדבר, הקולות המתמשכים של הירי וההפגזות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא ראה את פניהם המותשות אך הנחושות של הלוחמים אליהם הגיע, את העיניים הבוהקות בתקווה כשהמשאית שלו הגיעה עם הציוד שכה נדרש. הוא ידע שהתפקיד שלו, כנהג משא כבד, הוא קריטי לא פחות מתפקידו של לוחם בחזית. הוא היה זה שמבטיח שללוחמים יהיה מה לאכול, מים לשתות, תחמושת להילחם ודלק לזוז. כל נסיעה הייתה מסוכנת, חושפת אותו לאיומים בלתי פוסקים – מטעני צד, ירי צלפים, טילי נ"ט. אבל הוא לא היסס לרגע. הוא "הגן על המדינה בגופו," כפי שתיארו קרוביו. זה לא היה רק ביטוי, זו הייתה מציאות. כל קילומטר שנסע, כל מטען שהוביל, היה מעשה של הקרבה, של הצבת גופו כחיץ בין הסכנה לבין הלוחמים.

הטלפון הסלולרי היה קו החיים שלו לעולם שבחוץ. הודעות וואטסאפ לנתלי ולנאיה היו רגעים יקרים של שקט וחיבור בתוך הכאוס. הוא היה שולח להן תמונות של שקיעות מהרצועה, תמונות של חתולים תועים שפגש, מנסה להעביר מעט נורמליות ושלווה לבית. הוא היה משוחח איתן בקצרה, קולו נשמע עייף אך תמיד מלא אהבה. "איך נאיה היום? מה היא אכלה? אל תשכחי לספר לה סיפור," היה שואל את נתלי, כשקולו מתרכך. הוא היה מביט בתמונות של נאיה ששלחה לו נתלי, חיוכה הרחב והתמים מפיח בו כוחות מחודשים להמשיך. גם עם אחיו ואחיותיו הוא שמר על קשר, שולח בדיחות קצרות, בודק לשלומם, מנסה לשמור על אווירה קלילה ככל האפשר, למרות הכובד שרבץ על כתפיו. הוא היה "מצחיק ברמה שכואבת הבטן," וגם בשטח, בין סכנה לסכנה, מצא דרכים להעלות חיוך על פניהם של חבריו לגדוד, בבדיחה שנונה או בחיקוי מוצלח. הוא היה המצפן המוסרי והרגשי של סביבתו, שומר על רוח לחימה חיובית ועל אופטימיות זהירה.

ביום י"ג באב תשפ"ד, ה-17 באוגוסט 2024, מומו יצא לעוד משימה במרכז רצועת עזה. זו הייתה משימה שגרתית לכאורה – הובלת ציוד חיוני ליחידה מבצעית. השמש הכתה בעוצמה על הכבישים השבורים, והאוויר היה סמיך מאבק ומריח אבק שריפה. מומו ישב בתא הנהג של המשאית הענקית, ידיו אוחזות בחוזקה בהגה, עיניו סורקות את הדרך לפניו ואת השטח מסביב. הוא היה מרוכז לחלוטין, מודע לסכנות האורבות בכל פינה. הוא נסע בשיירה, חלק ממערך לוגיסטי מסודר, אך גם בתוך שיירה, הסכנה תמיד קיימת. הוא חשב על נתלי ונאיה, על הרגע שיחזור הביתה, על החיבוק החם שיקבל. ואז, בפתאומיות מחרידת, הכל השתנה. פיצוץ עז הרעיד את האדמה, קול נפץ מחריש אוזניים שקרע את השקט המתוח. רסיסים עפו לכל עבר. המשאית ספגה פגיעה ישירה. מומו, בנחישות שאפיינה אותו, ובאומץ לב בלתי רגיל, המשיך לנסות להשתלט על הרכב, לדאוג לבטיחות חבריו ולמשימה. הוא לא היסס לרגע, לא חשב על עצמו. כפי שתמיד היה, הוא היה הראשון לבצע את המשימה, גם כשזו דרשה את הקרבן הגדול ביותר. הוא נפל בקרב, בן שלושים וארבע במותו, על מדים, תוך כדי מילוי תפקידו, בהגנה על המדינה שכל כך אהב. הוא נפל כגיבור, לא בגלל שהיה לוחם בחזית, אלא בגלל שכל חייו היו מסע של נתינה, של אחריות, של אהבה לזולת ולמדינה, וברגע האמת, הוא לא אכזב. הוא הגן על המדינה בגופו, בנחישות ובנמרצות, בדיוק בדרך שבה רצה לסיים את חייו – כשהוא עושה את מה שצריך.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחת בן שועם ובקהילת גבע בנימין כרעם ביום בהיר. הצחוקים בבית המשפחה נדמו, החיוכים קפאו. נתלי ונאיה, הוריו, אחיו ואחיותיו, כולם נותרו עם חלל עצום וכואב. ההלם והכאב היו עמוקים מנשוא. מומו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בטקס מרגש ומכובד, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. דמעות רבות נשפכו על קברו הטרי, אך גם סיפורים רבים סופרו, סיפורים על חיוכו המיוחד, על טוב ליבו האינסופי, על ההומור שלו, על נכונותו הבלתי מתפשרת לעזור. הוא הותיר אחריו אישה, ילדה קטנה, הורים כואבים ושישה אחים ואחיות שבורי לב.

הכאב אכן נשאר, והמשפחה תלמד לחיות לצדו, אך לעולם לא תשכח מי היה מומו שלהם. "אתה חי בתוכנו, בתוך נשמתנו לעד!" הבטיחה רלי, קרובת משפחתו, וקולה רועד. "אני מבטיחה מומו שלעד תחייה בכל אחד ואחת מאיתנו, לעד ננציח אותך, הילדים שלנו ידברו עלייך עוד רבות וידעו כמה דוד שלהם היה גיבור ישראל!" נאיה הקטנה תגדל ותשמע סיפורים על אבא שלה, גיבור שקט, אדם שהיה כל כולו אהבה ונתינה. היא תדע שהוא היה שם בשבילה, בשביל אמא, בשביל המשפחה, בשביל המדינה כולה. נתלי וכל המשפחה יחבקו אותה, ישמרו עליה, ידאגו שלא יחסר לה דבר מלבד נוכחותו הפיזית של אבא. מומו, שהיה תמיד הראשון לבצע כל משימה, גם הפעם לקח על עצמו את המשימה העליונה מכל – להגן על הבית. הוא מגלם את רוח התקומה הישראלית, את הנחישות של עם קטן להגן על עצמו, על ערכיו, ועל עתידו. זיכרונו, חיוכו, טוב ליבו והקרבתו, ימשיכו להאיר את הדרך, להיות מצפן של אהבה, נתינה וגבורה אנושית פשוטה. הוא לעד יישאר חי בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, וסיפורו ייחקק בדפי ההיסטוריה של עם ישראל כעדות לגבורה הנובעת מתוך אנושיות טהורה ומחויבות בלתי מתפשרת.