מרדכי חיים אמויאל

בירושלים של ראשית שנות השמונים, עיר של אבן ירושלמית ועצי אורן, של קדושה עתיקה וחיים שוקקים, נולד ביום ג' בניסן תשמ"ב, 26 במרץ 1982, תינוק קטן בשם מרדכי חיים. הוא היה בן הזקונים לאלומה ואהרן אמויאל, אח צעיר לאורלי, אודליה ויוסף, שהיו כבר גדולים ממנו ובמידה רבה עיצבו את עולמו כילד אחרון שנולד לבית חם ואוהב בשכונת רמת אשכול. האוויר הירושלמי, צלול וקריר, נכנס לריאותיו כבר מיומו הראשון, והנוף הנשקף מחלון ביתם – בתי השכונה המטפסים במעלה הגבעה, הגנים הירוקים וקולות הפעמונים מכנסיות רחוקות – היה הרקע לילדותו. הוריו, שראו בו מתנה מאוחרת ומרגשת, העניקו לו בית שבו אהבה הייתה המטבע העיקרי, ובו כל שאלה זכתה למענה סבלני וכל רצון לחיבוק. מרדכי הקטן גדל לתוך קן משפחתי עוטף, לומד את הניואנסים של קשר אנושי מהתבוננות שקטה באחיו הגדולים, בהוריהם המכילים, ובהמולת החיים סביב שולחן השבת. כבר אז ניכרה בו תכונה מיוחדת: שקט פנימי, עין בוחנת, ויכולת להבין מצבים מורכבים מבלי לומר מילה. הוא לא היה ילד רועש או דומיננטי, אלא כזה שנוכחותו מורגשת גם בשקט, בזכות חכמה טבעית וצניעות שהפכו אותו למרכז בלתי-מעורער של כל מעגל חברים.

הילדות ברמת אשכול הייתה שילוב של משחקי רחוב תמימים ולימוד מתמיד. מרדכי אהב לרוץ עם חבריו בין הבתים, לטפס על העצים בחורשות הקטנות, ולשחק כדורגל במגרש השכונתי עד שהשמש שקעה וקריאתה של אמו מהחלון קטעה את המשחק. אך לצד ההמולה החיצונית, התפתח בו עולם פנימי עשיר. הוא היה ילד סקרן, שאהב לשבת שעות עם ספרי ילדים, לשאול שאלות על העולם, על בני אדם, ועל משמעות. הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא חקר בעדינות, ניסה להבין את העומק שמאחורי כל דבר. הוריו, שזיהו את תכונותיו המיוחדות, עודדו אותו ללכת בעקבות סקרנותו, להרחיב את דעתו, ולשאוף למצוינות לא רק בלימודים אלא גם בדרך ארץ. הם לימדו אותו את חשיבות הנתינה והרעות, דרך דוגמה אישית: קערת מרק חם לשכן חולה, יד מושטת לחבר בצרה, דלת פתוחה לאורחים. מרדכי ספג את הערכים הללו בטבעיות, והם הפכו לבסיס איתן לאופיו המתפתח. הוא היה מנהיג טבעי, לא בכוחניות או בקולניות, אלא בחוכמה וברוגע, שחבריו סמכו עליו. כשהיה פורץ ויכוח בין ילדים, הוא היה זה שהיו פונים אליו כדי שיפשר, שיימצא את הדרך הנכונה לפתור את הסכסוך, ורוב הפעמים הוא הצליח, בזכות יכולתו להקשיב לכל צד ולהציע פתרון הוגן.

את שנות לימודיו הראשונות עשה מרדכי במוסדות חינוך בירושלים, שם התבלט כתלמיד מצטיין, לא רק בציוניו הגבוהים אלא גם בהתנהלותו. הוא היה אהוב על מוריו וחבריו, בזכות אופיו הנוח, כבודו לזולת, והרצינות שבה ניגש לכל משימה. הוא לא התהדר בידיעותיו, אלא חלק אותן בענווה, סייע לחבריו שהתקשו, והיה תמיד הראשון להציע עזרה. הייתה בו תמיד השאיפה להתפתח, לאתגר את עצמו, וללמוד עוד ועוד. בגיל ההתבגרות, כשהגיע זמנו לבחור ישיבה תיכונית, הבחירה נפלה על "נווה שמואל" באפרת, ישיבה ששילבה לימודי קודש ולימודי חול ברמה גבוהה, תוך שימת דגש על פיתוח אישיותי וערכי. המעבר מירושלים התוססת לשקט היחסי של אפרת, על נופיה הפתוחים והאוויר ההררי, היה שינוי מרענן. שם, בין כותלי הישיבה, בספריה הגדולה ובחדר האוכל ההומה, העמיק מרדכי את לימודיו, נשאב אל תוך עולם התלמוד וההלכה, אך גם הצטיין במקצועות הריאליים וההומניים. שעות ארוכות בילה בבית המדרש, כפוף על הספרים, מנסה לפרום את סודותיהם, מתווכח בעדינות עם חבריו על סוגיות מורכבות, ומוצא סיפוק עמוק בתהליך הלמידה עצמו. הייתה לו יכולת מיוחדת לראות את היופי וההיגיון שבמסורת היהודית, לא ככבלים המגבילים, אלא כחוטי זהב המחברים דורות ומעניקים משמעות.

באותה תקופה, לצד לימודיו בישיבה, היה מרדכי פעיל מרכזי בסניף "בני עקיבא" המקומי, אחד מהגדולים והתוססים בעירו. הוא החל כחניך מסור, שספג בשקיקה את ערכי התנועה, את אהבת הארץ והאדם, את החיבור לעם ולמסורת. עד מהרה התבלט והפך למדריך מוערך, כזה שחניכיו העריצו וחיפשו את קרבתו. תמיד היה מוכן להקשיב, לייעץ, לשתף. בטיולים הרגליים הארוכים בנופי הארץ, בקומזיצים הליליים שבהם סיפרו סיפורים ושרו שירים, בפעולות השבועיות בסניף – מרדכי היה המצפן המוסרי, הדמות המאחדת. הוא ידע להצחיק, לספר סיפור מרתק, אך גם לגעת בנקודות עמוקות של אמונה וזהות. הוא דאג לכל חניך, זכר את שמם, את סיפורם האישי, ויצר קשר אמיתי וארוך טווח עם רבים מהם. דרך ההדרכה, הוא לא רק העניק, אלא גם קיבל – חיזק את תחושת השליחות שלו, את מחויבותו לחברה, ואת אהבתו לכלל ישראל. כשהיה מגיע לשיא גילה, החליט להמשיך את לימודיו בישיבת הסדר בפתח תקווה, מסלול ששילב לימוד תורה מעמיק עם שירות צבאי מלא. זו לא הייתה בחירה טכנית, אלא ביטוי נוסף לאמונתו שחיבור לעם ולארץ מתבטא גם בהגנה עליהם.

המעבר לישיבת ההסדר סימן שלב חדש בחייו של מרדכי, שלב שבו עולם התורה והרוח פגש את עולם המעשה והביטחון. בפתח תקווה, הוא שקע שוב בלימוד הגמרא והפוסקים, אך הפעם ידע שהתקופה הזו היא הכנה לשירות משמעותי עוד יותר. הוא אהב את האווירה המיוחדת של ישיבת ההסדר, שבה צעירים עם פאות וכיפות סרוגות מכינים את עצמם לאתגרי השירות הצבאי, מתוך תחושה עמוקה של אחריות לאומית. השיחות עם חבריו לספסל הלימודים, שנעו בין סוגיות תלמודיות מורכבות לבין דיונים על המצב הביטחוני והאתגרים העומדים בפני החברה הישראלית, העמיקו את תפיסת עולמו. כאשר הגיע מועד הגיוס, הוא התייצב במלוא המרץ, נחוש לתת את כולו. הוא בחר לשרת בחיל הרגלים, ביחידת "נחשון", יחידה שדרשה כושר פיזי גבוה, נחישות מנטלית, ויכולת עמידה במצבי לחץ. האימונים היו מפרכים: מסעות ארוכים תחת שמש קופחת, תרגילי ירי מתישים, שעות ארוכות של שמירות ופעילויות מבצעיות. מרדכי, עם שקטונו וצניעותו, הפך לחייל מצטיין. הוא לא התלונן, ביצע כל משימה במסירות, ותמיד דאג לחבריו. הוא היה מהראשונים להציע עזרה, האחרון להתייאש, וזה שהשרה ביטחון סביבו. יכולות המנהיגות הטבעיות שלו, שבאו לידי ביטוי כבר בילדותו וב"בני עקיבא", התפתחו וקיבלו מימד נוסף בשדה הקרב. הוא הפך למפקד אהוב ונערץ, כזה שחייליו סמכו עליו בעיניים עצומות.

תחושת השליחות שליוותה את מרדכי כל חייו לא הסתיימה עם תום שירותו הסדיר. בניגוד לרבים שחשו הקלה עם סיום פרק הצבא, הוא החליט להרחיב את שירותו מעבר לנדרש, והמשיך לשירות מילואים פעיל ומחויב. זו הייתה החלטה שמעידה על עומק אמונתו בצורך להגן על המדינה, על הבית, על העם. בכל פעם שהגיע צו קריאה, הוא התייצב. הוא השאיר מאחוריו את חייו האזרחיים, את משפחתו, את עבודתו, ולבש שוב את מדי הזית, מתוך הבנה שזוהי אחריותו, זכותו וחובתו. במילואים, פגש שוב את חבריו ליחידה, גברים שהפכו למשפחה שנייה. הם חלקו חוויות, צחקו, התלוננו, אך תמיד עמדו זה לצד זה, נכונים לכל משימה. הקשרים שנרקמו בשירות הסדיר רק התעצמו והתחזקו במילואים, והפכו אותו לחלק בלתי נפרד ממעגל חייו. הוא ראה בשירות המילואים לא רק מילוי חובה, אלא ביטוי עמוק לזהותו הישראלית, לערכים שעליהם גדל ולמורשת שביקש להעביר הלאה.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, הגיע שלב חדש ומרגש בחייו של מרדכי: בניית בית משלו. הוא פגש את רינה, בחורה יפהפייה וטובת לב, שהפכה לאהבת חייו. הקשר ביניהם היה מיידי ועמוק, מבוסס על ערכים משותפים, על אהבה עזה ועל חלומות משותפים. הם נישאו בטקס מרגש, והקימו את ביתם בעיר לוד, עיר שבה ראו שליחות ופוטנציאל גדול. ביתם הפך עד מהרה לבית חם, פתוח ומלא אהבה, שבו נשמעו קולות צחוק ודיונים ערים. בזה אחר זה, נולדו להם שישה ילדים: שירה, נדב, עיינה, תמר, דרור וטליה. מרדכי היה אב בכל רמ"ח איבריו, אב אוהב ומסור, שהקדיש את חייו למשפחתו ולחינוכם של ילדיו. הוא לא הסתפק רק בפרנסה או בחינוך פורמלי, אלא היה מעורב באופן עמוק ופעיל בכל רגע בחייהם. הוא היה נוכח, מקשיב, מייעץ, משחק, מחבק.

ילדיו כינו אותו "קוסם", לא בגלל שידע להעלים מטבעות או לשלוף שפנים מכובע, אלא בגלל יכולתו המופלאה להפוך את רגעי השגרה הפשוטים לרגעים של קסם, משפחתיות ואהבה. ארוחת ערב משפחתית הפכה תחת ידיו למסע קולינרי וסיפורי; טיול קצר בפארק הסמוך הפך להרפתקה של גילויים ודמיון; אפילו מטלות הבית המשעממות קיבלו ממד של משחק מהנה. הוא ידע לספר סיפורים מרתקים לפני השינה, לנגן בחליל באוזניהם מנגינות מרגיעות, ולהצחיק אותם בבדיחות ובחיקויים עד שכאבה להם הבטן מצחוק. הוא לקח אותם לטיולים ברחבי הארץ, לא רק כדי לראות את הנופים, אלא כדי לחבר אותם לשורשים, להיסטוריה, לסיפור של עם ישראל. הם היו מטיילים בשבילים עתיקים, מבקרים באתרים היסטוריים, ומרדכי היה הופך כל אבן לשיעור מרתק, כל נוף לסיפור. הוא לימד אותם על ערכים של רעות ונתינה, לא רק במילים, אלא דרך דוגמה אישית: עזרה לשכן, אירוח אורחים, התנדבות בקהילה. ביתם היה תמיד פתוח, ותמיד היה בו מקום לעוד אדם, לעוד חיוך, לעוד שיחה.

לצד עיסוקיו המשפחתיים, מרדכי היה איש של תורה במלוא מובן המילה. הוא תמיד הסתובב עם ספרי קודש ביד, לא כסמל חיצוני, אלא כחלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי. הוא אהב ללמוד, להעמיק, לחקור את מקורות היהדות. את אהבתו זו הוא חלק עם הקהילה בלוד. במשך שנים, בהתמדה ראויה להערצה, העביר שיעור תורה קבוע בבית הכנסת בשבת בבוקר, מיד לאחר תפילת שחרית. השיעור שלו לא היה מיועד רק לבקיאים או למלומדים; הוא ידע לדבר לכולם, לגעת בלבבות של הותיקים והצעירים, של מסורתיים ושל אנשי תורה. הוא ידע לפשט סוגיות מורכבות, לחבר את העבר להווה, ולהפוך את הלימוד לחוויה רלוונטית ומרתקת. קולו הרגוע, חיוכו המאיר, ויכולתו להקשיב ולהגיב לכל שאלה, הפכו את שיעוריו למפגש קהילתי אהוב, שבו כולם הרגישו מחוברים אליו. הוא פעל ללא לאות למען לימוד התורה בקהילה ולילדי השכונה, ארגן חוגים, שיעורים, ותמיד היה אוזן קשבת לכל מי שחיפש עצה או הדרכה. הוא היה עמוד תווך רוחני וחברתי, אדם שנוכחותו בקהילה הייתה עוגן של יציבות וערכים.

בשנים שקדמו למלחמת "חרבות ברזל", חייו של מרדכי זרמו במסלול עשיר ומלא. הוא שילב בהרמוניה מופלאה את תפקידיו כבן זוג אוהב, אב מסור לשישה ילדים, מנהיג קהילתי, לומד תורה ועובד. כל אחד מהתפקידים הללו לא היה נפרד, אלא שזור זה בזה, יוצר שטיח חיים עשיר וצבעוני. הוא היה קם עם שחר, בטרם התעוררו ילדיו, ללמוד מעט תורה, ואז מתחיל את היום עם רינה, מתכננים את היום, משתפים חוויות. את ימיו מילא בעבודה, בדאגה לפרנסת המשפחה, אך תמיד מצא זמן לשיחת טלפון קצרה עם אחד מילדיו, או עם רינה, רק כדי לשמוע מה שלומם. הוא אהב את השקט של שעות הערב, כשהילדים כבר במיטותיהם, לשבת עם רינה, לנגן מעט בחליל, לקרוא ספר או פשוט לשוחח. השבתות היו שיא השבוע, עם הליכה לבית הכנסת, שיעור התורה, סעודות השבת עם המשפחה המורחבת, והזמן הפנוי לטייל עם הילדים או סתם לשבת איתם ולשוחח על מה שעל ליבם. הוא היה עוגן של יציבות ואהבה, אדם שפשוט היה טוב להיות לידו. חייו היו עדות חיה לאדם שיכול לשלב עולמות שונים – רוח וחומר, משפחה וקהילה, אישי ולאומי – ולהצטיין בכולם, מתוך ענווה, אהבה ומסירות אין קץ. הוא תכנן את העתיד, חלם על הרחבת המשפחה, על נכדים, על עוד שנים רבות של לימוד ועשייה.

ואז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי, הכל השתנה. בוקר חג שמח ורגוע, שבו אמורים היו הילדים לרוץ עם דגלים בבית הכנסת והמשפחות להתכנס לחגיגות אחרונות של חודש החגים, הפך ברגע אחד לגיהינום עלי אדמות. צליל האזעקות החוזרות ונשנות, החזק והמאיים מכל מה שהכירו, קרע את הדממה. מרדכי ורינה רצו עם ילדיהם לממ"ד, מנסים להבין מה קורה. בתוך דקות, החלו לזרום הדיווחים הראשוניים, הבלתי נתפסים: מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס. לא רק ירי רקטות חסר תקדים מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, אלא חדירה של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – לתוך יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, נתיבות, למסיבות טבע תמימות, לבסיסי צה"ל. התמונות שהחלו לצוץ בטלפונים, העדויות המזעזעות, הבהירו שמדובר במשהו שונה, אפל ורצחני מכל מה שידעו. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, בדם קר, עשרות נחטפו לעזה, בתים נשרפו ונבזזו. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרבות עזים. "מלחמה," לחש מרדכי לרינה, כשעיניו משקפות את ההלם ואת ההבנה העמוקה של גודל האירוע. הבוקר הזה סימן את תחילתה של מלחמה שתוציא את ישראל למסע כואב וארוך.

הטלפון הראשון הגיע במהרה. צו 8, קריאה לדגל. מרדכי, ששוחרר משירות מילואים בשל גילו ומספר ילדיו, לא היסס לרגע. הוא יכול היה להישאר בבית, להגן על משפחתו מהעורף, אך תחושת השליחות שבו בערה חזק יותר מכל פטור או הקלה. "אני חייב ללכת," אמר לרינה, קולו נחוש אך עיניו מלאות דאגה. "הם צריכים אותי. אני לוחם, ואני הולך להגן על הבית שלנו." רינה, שאהבה אותו כל כך והכירה את נשמתו לעומק, הבינה. היא ראתה את הניצוץ בעיניו, את הנחישות הבלתי מתפשרת. למרות החשש העצום, היא חיבקה אותו חזק, "תשמור על עצמך," לחשה לו, דמעות חונקות את גרונה. הילדים, קטנים וגדולים, התכנסו סביבו. מרדכי חיבק כל אחד מהם חיבוק ארוך, חזק, מנסה להעביר להם את כל האהבה והביטחון שבעולם במגע אחד. הוא הבטיח שיחזור, ניסה להצחיק אותם בבדיחה קטנה, אך גם הם הרגישו את כובד הרגע. הודעות הוואטסאפ האחרונות לרעייתו היו קצרות, ענייניות, אך עם רמיזה דקה לאהבה ולדאגה. "תשמרי על כולם. אני אוהב אתכם. אל תדאגי." הוא ארז את תרמילו במהירות, במיומנות של לוחם ותיק, ובתוך שעות ספורות כבר היה בדרכו לנקודת הכינוס של גדוד 222, חטיבת כרמלי (2). הוא התעקש להתגייס כלוחם, בקו האש, לא בתפקיד עורפי. המציאות בחוץ הייתה קשה מנשוא, והוא ידע שמקומו עם חבריו, בחזית, להגן על עמו.

הימים הראשונים של המלחמה היו ימים של כאוס ואי ודאות. מרדכי מצא את עצמו במהירות עם חבריו לגדוד, פנים מוכרות ששידרו תערובת של הלם, זעם ונחישות. הם התארגנו, התאמנו, קיבלו ציוד, והתכוננו לכל תרחיש. האוויר היה ספוג במתח, בסיפורים מצמררים שהגיעו מהדרום, ובהבנה שהפעם מדובר במאבק על קיומה של המדינה. מרדכי, עם ניסיונו הרב ורוחו הרגועה, היה עמוד תווך עבור חבריו. הוא ידע להרגיע, לייעץ, ולשמור על מורל גבוה. השיחות ביניהם היו על הבית, על הילדים, על התקווה שיחזרו במהרה לשגרה, אך תמיד עם המבט קדימה, למשימה שצפויה. הם ידעו שהם יוצאים למלחמה ארוכה וקשה, וכל אחד מהם נשא על כתפיו את משקל האחריות. מרדכי דיבר עם רינה כמעט כל יום, בשיחות קצרות ומהירות, מנסה לשדר לה ביטחון, לשמוע על הילדים, לשמור על הקשר החשוב מכל. הוא סיפר לה על האווירה ביחידה, על החברים, על ההכנות, אך תמיד השמיט את הפרטים המדאיגים באמת, כדי שלא תדאג.

היחידה של מרדכי, גדוד 222, חטיבת כרמלי, נשלחה לצפון, אל גבול לבנון המתוח, שם המתינו לאפשרות של הסלמה גם בחזית זו. הימים הפכו לשבועות, וכל יום היה מלא באימונים, תצפיות, והמתנה דרוכה. המתח היה קבוע, העיניים סרקו את האופק, האוזניים כרויות לכל רחש. מרדכי המשיך לשמש דוגמה ומופת לחבריו, עם מקצועיותו, קור רוחו, ורוח השליחות הבלתי מתפשרת שלו. הוא דאג לחייליו, הקשיב ללבטיהם, ועודד אותם ברגעים הקשים. הוא היה שם בשבילם, פיזית ורגשית, מנהיג אמיתי. הוא היה מתבודד לפעמים עם ספר תהילים קטן, או פשוט חושב, מתפלל בדרכו שלו, שואב כוח מהמקורות הפנימיים שלו.

הקרב האחרון של רב סמל בכיר (במיל') מרדכי חיים אמויאל התרחש ביום הושענא רבה, כ"א בתשרי תשפ"ה, 23 באוקטובר 2024, בדרום לבנון. זה היה קרב קשה ועקוב מדם, חלק ממערכה נרחבת יותר שניהל צה"ל באותה עת. הפרטים המלאים של אותו יום נורא נותרו חסויים, אך מה שברור הוא שמרדכי, כדרכו, נלחם באומץ ובגבורה. הוא פעל בנחישות, מגן על חבריו לנשק ועל מדינת ישראל, מתוך אותה תחושת שליחות עמוקה שהניעה אותו כל חייו. הוא לא חשב על עצמו, אלא על המטרה, על האנשים שסביבו, על הבית שהשאיר מאחור. בתוך התופת, בתוך הירי וההדף, הוא המשיך להנהיג, להילחם, להגן. שם, בשדה הקרב הלבנוני, כבן ארבעים ושתיים בלבד, נפל מרדכי חיים אמויאל. נשמתו הטהורה נקטפה באחת, והוא השאיר אחריו חלל עצום, פצע פעור בלב משפחתו, חבריו, ועם שלם. הוא נפל כגיבור, במותו ציווה חיים, כפי שחי כל ימיו.

הידיעה על נפילתו של מרדכי הכתה כרעם ביום בהיר בבית משפחת אמויאל בלוד. רינה, שחיכתה לו בכיליון עיניים, קיבלה את הבשורה הקשה ביותר שיכולה אישה לקבל. העולם שלה התהפך ברגע. ששת ילדיהם, שירה, נדב, עיינה, תמר, דרור וטליה, איבדו את אביהם, את ה"קוסם" שלהם, את העוגן שלהם. ההורים, אלומה ואהרן, איבדו את בן הזקונים שלהם, והאחים אורלי, אודליה ויוסף איבדו אח אהוב. הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער היה עצום. לוד כולה, הקהילה כולה, התעטפה באבל כבד. השיעור השבועי בבית הכנסת נדם, הקול המרגיע והמלמד של מרדכי נעלם.

מרדכי חיים אמויאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, עיר הולדתו, עיר שכל כך אהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל עטפו את ארונו, ודמעות זלגו על הלחיים. חיילים, חברים, בני משפחה, שכנים, תלמידים – כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב סמל בכיר, אות הוקרה על מסירותו, גבורתו ותרומתו למדינה. אך דרגה זו הייתה רק סמל חיצוני לגדלות רוחו ועוצמתו הפנימית. הוא הותיר אחריו מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת תורה, אהבת הארץ ומסירות אין קץ. משפחתו וחבריו ממשיכים להנציח את זכרו בדרכים שונות: באירועים לזכרו, בלימוד תורה לעילוי נשמתו, ובסיפורי מורשת המספרים על אישיותו יוצאת הדופן ועל גבורתו. הם מקפידים להעביר את סיפורו לילדים ולדורות הבאים, כדי שרוחו תמשיך לפעם. החלל שהשאיר אחריו עצום, אך זכרו הטוב, המעשים שהשאיר אחריו, והערכים שהנחיל, ממשיכים להאיר את דרכם של רבים. סיפור חייו של מרדכי הוא סיפור של תקומה ישראלית, של אדם שבחר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, ומסר את נפשו למען עמו וארצו. יהי זכרו ברוך.