מחמד אלאטרש

בכפר מסעווה, בלב נוף מדברי שטוף שמש, שם האופק נמתח עד קצה הנשימה והאדמה זוכרת סיפורים בני דורות, נולד מחמד אלאטרש ביום קר ובהיר של שלהי פברואר 1984. הבית, עשוי אבן וטיח, היה תמיד מלא חיים – קולות ילדים מתרוצצים בחצר, ריחות תבשילים עשירים שעלו מהמטבח, וצלילי שיחות ערבות בערבית בדואית שהתערבבו עם ציוץ ציפורים ורשרוש רוח. הוא היה בנם של סמירה ואבראהים, חלק מבד הקהילה השבטית העתיקה, שבט אלאטרש, ששורשיו נטועים עמוק באדמת הנגב, והוא ספג מילדותו את עקרונות הכבוד, האחריות והקשר הבלתי מתפשר למשפחה ולמסורת. מחמד, גם בתוך ההמולה המשפחתית הגדולה – תשעה אחים ושלוש עשרה אחיות עתידים היו להצטרף אליו למעגל החיים, חלקם נולדו לפניו וחלקם אחריו, יוצרים פסיפס אנושי עשיר וצפוף – בלט כבר מגיל צעיר באופיו הרציני, השקט והמתבונן. הוא לא היה ילד שמרבה בקולות או במעשי קונדס פרועים, אלא העדיף להתבונן מהצד, ללמוד, להפנים, ורק אז לפעול. עיניו החומות היו חודרות, כאילו ראו מעבר למראה העין, קולטות את הניואנסים הקטנים שבסביבה. הוא היה זה שתמיד דאג לכולם, לא רק לאחיו הקטנים שהיו תלויים בו, אלא גם לאחיו הגדולים שהיו זקוקים לעיתים לעזרתו השקטה, לחיוך מעודד או ליד מושטת. הוא היה זה שזכר איפה הונחו הכלים, מי שכח את בקבוק המים שלו בשדה, ותמיד היה שם כדי להזכיר, לסייע, להרגיע.

כבר בילדותו המוקדמת, עוד לפני שרגליו למדו לדרוך בביטחון על חלוקי האבן בכפר, נמשך מחמד לעולם החי. הוא בילה שעות ארוכות בחצר, מתבונן בלטאות המהירות שמפלסות דרכן בין הסלעים, בעופות הבית המקרקרים, ובכל יצור קטן שחצה את דרכו. אולם מכל בעלי החיים, היו אלה הסוסים ששבו את ליבו לחלוטין. בבית המשפחה, כמו בבתים רבים בכפר, גידלו סוסים. הם לא היו רק בהמות עבודה, אלא בני לוויה, סמל לכבוד, לכוח ולחופש. מחמד היה נמשך אל הדיר כאילו בכוח בלתי נראה, מוקסם מהמראה האצילי שלהם, מהריח החזק של הפרווה והזיעה המעורבב עם חציר, מקולות הנחירה והצהלה. הוא היה עומד שעות ליד הגדר, מתבונן בהם, לומד את תנועותיהם, את שפת הגוף העדינה שלהם. כשהתאפשר לו, היה מתגנב פנימה, מושיט יד בזהירות ללטף צוואר חם, להרגיש את רעמת השיער הגסה בין אצבעותיו. הוא למד לרכוב עליהם עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב, כמעט באופן אינסטינקטיבי. בתחילה היה נצמד לגבו של סוס ותיק, ידיו הקטנות נאחזות ברמה, רוכב לצד אביו או אחיו הגדולים כשיצאו לשדות או למרעה. עם הזמן, הפך לרכוב עצמאי, וכבר בנעוריו היה רוכב מיומן, שולט בסוסו בהרמוניה ובדיוק, מרגיש את קצב הדהירה, את עוצמת הגוף השרירי תחתיו, את הרוח המכה בפניו. הוא לא רק רכב; הוא דיבר עם הסוסים, הקשיב להם, הבין את מצב רוחם מתוך הבהוב עין, תנועת אוזן. החלום שלו, שהתגבש אט אט בנפשו הרצינית, היה להקים חוות סוסים מסודרת משלו, מקום שיהיה כולו מוקדש ליצורים האצילים האלה, שבו יוכל לגדל אותם, לאלף אותם, לחיות בקרבתם יום יום, שעה שעה. הוא היה מדבר על כך עם אחיו הגדולים, מתאר להם איך תיראה החווה, איפה יהיו האורוות, אילו גזעים יגדל. זו לא הייתה רק פנטזיה של ילד, אלא תוכנית מגובשת שהתפתחה במוחו, סמל לשאיפה עמוקה לחיים של עשייה, של חיבור לאדמה ולטבע.

שנות נערותו של מחמד עברו בצל העשייה והאחריות. הוא לא היה מהמתבטלים. כילד בכפר בדואי מסורתי, הוא למד מגיל צעיר את חשיבות העבודה הקשה, את הערך של תרומה למשפחה ולקהילה. הוא קם עם שחר, כשהשמש החלה לצבוע את קו הרקיע בכתום עדין, ועזר בעבודות הבית והשדה. ידיו התרגלו למגע האדמה, לחספוס של הכלים, לחום השמש. הוא למד את רזי החקלאות הפשוטה, את הטיפול בצאן, את ההבנה של מחזוריות הטבע. אבל גם בתוך כל המטלות, תמיד מצא זמן לסוסים שלו. הוא היה מטפל בהם במסירות, מצחצח את פרוותם, מנקה את פרסותיהם, מאכיל אותם. הסוסים היו עבורו לא רק חיות מחמד או עבודה, אלא מורים שקטים, מקור לנחמה ולשלווה. דרכם, למד מחמד להקשיב לדממה, לקרוא סימנים נסתרים, לפתח חוש שישי לפרטים שחמקו מעיניהם של אחרים. הוא היה מסוגל להבחין בשינוי קל בהתנהגות של סוס, להרגיש את הלך רוחו, לדעת אם הוא סובל או שמח. היכולת הזו, לראות ולחוש את מה שאינו נאמר במילים, הייתה תכונה שאפיינה אותו והפכה לימים לכלי עבודה יקר ערך. הוא היה נער שקט, אך נוכחותו הורגשה. חבריו ובני משפחתו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שהוא תמיד יהיה שם עם עצה שקטה או עזרה מעשית. הוא היה עמוד תווך צעיר, איתן ויציב, בלב משפחה גדולה ותוססת.

כשהגיע זמנו לשרת את המדינה, ביום 16 בנובמבר 2003, הבחירה הייתה כמעט טבעית. מחמד התגייס לצה"ל, והיה ברור לכל סובביו שיכולותיו המיוחדות ימצאו את ביטוין הטוב ביותר בתפקיד גשש. המסורת הבדואית של שירות צבאי, של נאמנות למדינה, זרמה בעורקיו, והוא ראה בכך לא רק חובה אלא גם דרך להמשיך את הקשר העמוק שלו לאדמה, לטבע, ליכולת לקרוא את השטח. הוא עבר הכשרה מפרכת, אך עבורו, רבים מהדברים שלמדו שם היו כבר אינסטינקטים שניחן בהם מילדות. הוא למד לזהות עקבות של בני אדם ושל בעלי חיים על כל סוגי הקרקע – חול רך, אדמה קשה, דרכי עפר. הוא למד להבחין בין עקבה טרייה לישנה, לזהות את משקל ההולך, את קצב צעדיו, את כיוון תנועתו. המדריכים התפעלו מיכולתו לזהות דפוסי תנועה קלושים, לראות את מה שאחרים ראו רק ככתם מטושטש. הוא היה מסוגל להתמזג עם הסביבה, להפוך לחלק מהדממה, לחוש את השינויים הקלים ביותר ברוח, בטמפרטורה, בצלילים. הוא לא רק למד את הטכניקה, הוא חי אותה. תפקידו כגשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה לא היה רק עבודה, אלא שליחות. הוא היה זה שצועד בקדמת הכוח, עיניו סורקות את הקרקע, כל חושיו דרוכים, מחפש את הסימן הקטן ביותר לחדירה, לחבלה, לסכנה. הלילות היו ארוכים וקרים, הימים לוהטים ומעיקים, אך מחמד מעולם לא איבד את מיקודו. הוא ידע שחיילים אחרים, ואזרחים רבים, תלויים ביכולותיו. הקשר שלו לשטח היה עמוק, כמעט מיסטי. הוא הכיר כל גבעה, כל ערוץ נחל, כל שיח, את התנהגות החיות באזור, את כיווני הרוח השונים. הוא היה הפנים המוכרות והמרגיעות עבור חיילים רבים, המומחה השקט שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה הגשר בין העולם העתיק של איתור עקבות לבין העולם המודרני של הגנת גבולות, משלב בין חוכמת הדורות לבין טכנולוגיה צבאית מתקדמת, אך תמיד עם המגע האנושי, האינטואיטיבי, הבלתי ניתן להחלפה.

עם השנים, מחמד בנה את חייו המבוגרים על אותם עקרונות שבהם דבק מילדות: משפחה, עבודה קשה, אחריות וקשר עמוק לשורשים. הוא הקים בית משלו, ונשא שתי נשים, כמקובל במסורת הבדואית, ובנה איתן קן חם ואוהב. הבית רעש וגעש מחיים, והתמלא עד מהרה בקולותיהם של ילדים. אחד עשר ילדים נולדו לו, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד – בסך הכל שלושה עשר ילדים, פסיפס של בנים ובנות, שכל אחד מהם נשא בו חלק ממנו. הוא היה אב מסור, נוכח, מעורב. למרות עבודתו התובענית כגשש, שדרשה ממנו שעות ארוכות הרחק מהבית, הוא תמיד הקפיד למצוא את הזמן להיות עם ילדיו. הוא לימד אותם את ערכי הכבוד והעבודה, לקח אותם לשדות, הראה להם את נפלאות הטבע. הוא סיפר להם סיפורים, צחק איתם, חיבק אותם. ביתו היה תמיד פתוח, מלא באור ובחום, וקולות הצחוק והמשחקים מילאו את החלל. הוא דאג לחינוכם, לפרנסתם, ובעיקר – לביטחונם. הוא היה העוגן שלהם, ההר היציב שעליו יכלו להישען. חלומו על חוות הסוסים מעולם לא דעך. הוא אמנם לא הספיק להגשים אותו במלואו, אך בחצר ביתו תמיד היו סוסים, ובהם טיפל במסירות אין קץ, כשהוא משתף את ילדיו בתשוקה הזו. הוא לימד אותם לרכוב, לטפל, לאהוב את היצורים האצילים הללו, העביר להם את הידע ואת האהבה שקיבל מדורות קודמים. הוא חלם על היום שבו יוכל להקדיש את כולו לחווה, לבנות אותה במו ידיו, להפוך אותה למרכז חיים, מקור גאווה למשפחתו ולילדיו. הוא ראה לנגד עיניו את ילדיו גדלים בתוך החווה, לומדים את ערכי העבודה והטבע, ממשיכים את דרכו. הוא היה איש קהילה מוערך, שקט וחכם, שרבים פנו אליו לעצה. הוא היה זה ששמר על המסורת, אך גם הסתכל קדימה, לעתיד טוב יותר עבור משפחתו ועבור הכפר כולו.

חודש אחד בלבד לפני אותו בוקר נורא של השבעה באוקטובר 2023, נולדה למחמד בתו הצעירה, תינוקת רכה וזעירה שהביאה אור ושמחה חדשים לבית שכבר היה מלא בילדים. הוא היה מאושר, מלא תקווה לעתיד, מתכנן את חייהם, את חינוכם, את הדרך שבה יגדלו לתוך העולם. הלידה החדשה הייתה תזכורת מתוקה למחזוריות החיים, לתקווה המתחדשת, להתחלות חדשות. הוא אחז בה בעדינות, ליטף את ראשה הקטן, חולם על כל מה שעוד יבוא. הבית היה אפוף בשמחה, בריחות של תינוק חדש, בקולות של אחים ואחיות מתפעלים. זו הייתה תמונה של שלווה, של חיים מלאים, של אהבה שופעת. הוא היה בשיא כוחו, בן שלושים ותשע, עם משפחה גדולה ואוהבת, עם קריירה צבאית משמעותית, ועם חלומות גדולים לעתיד. הוא היה רציני, דואג לכולם, מחובר למשפחתו ולאדמתו. הוא היה עמוד תווך, עוגן יציב בלב סערות החיים.

ואז הגיע הבוקר של שבת, השבעה באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי התשפ"ד. השמש עלתה כרגיל מעל הנגב, צובעת את השמיים בגוונים של זהב וארגמן, מבטיחה יום שקט וחם של חג. בבית משפחת אלאטרש, הכל היה רגוע. הילדים עוד ישנו, התינוקת הרכה הייתה עטופה בשלווה בעריסתה, ואווירת השבת והחג ריחפה באוויר. ואז, לפתע, נשמעו הדי פיצוצים רחוקים. לא פיצוצים רגילים, אלא רצף בלתי פוסק, ממושך, חזק יותר מכל מה שהכירו. הטלפון של מחמד צלצל ללא הרף. הודעות וואטסאפ החלו לזרום במהירות, מילותיהן מתוחות וקצרות: "הקפצה", "חדירה", "אירוע רב זירתי". מחמד, שישן שנת ישרים, התעורר בבהלה, מבין מיד שמשהו נורא קורה. הוא קפץ מהמיטה, מנסה לקלוט את קנה המידה של האירועים מהדיווחים הראשוניים. קולו היה רציני, נחוש, כפי שתמיד היה כשהיה נדרש לפעול תחת לחץ. הוא נפרד במהירות ממשפחתו, מנשק את נשותיו ואת הילדים שהתעוררו מהרעש. מבטו עצר לרגע על התינוקת הרכה, ישנה בשלווה, כאילו מבקש לשאוב ממנה כוח, הבטחה לעתיד. הוא ידע שעליו ללכת, ללא היסוס. תפקידו כגשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה לא השאיר לו מקום לספק. הוא היה קו ההגנה הראשון, העיניים והאוזניים של הכוח, זה שיודע לקרוא את השטח ולזהות את האויב.

הוא מיהר אל הרכב, כשהרעש בחוץ הולך ומתעצם, וקולות ירי נשמעו קרובים יותר ויותר. הדרך לבסיס הייתה סיוט. כבישים פקוקים, עשן עולה מכל עבר, רכבים בוערים, והבנה מחרידה שהאירוע הוא לא עוד "הסלמה" רגילה, אלא מתקפה חסרת תקדים, אכזרית. כשמחמד הגיע לאזור אוגדת עזה, הוא נקלע לתוך תופת. מחבלים חמושים הסתובבו חופשי, יורים לכל עבר, רוצחים אזרחים וחיילים כאחד. הוא לא היסס לרגע. כמו תמיד, הוא מילא את תפקידו באומץ לב ובנחישות עילאית. הוא נלחם כדי להגן על האוגדה, על המפקדה, על חבריו, על הבית שבו גדל ועל הבית שבנה. כגשש, הוא היה מומחה בזיהוי תנועה בשטח, בהבנת כוונות האויב מתוך סימנים קלושים. הוא השתמש בכל הידע שצבר במשך שני עשורים של שירות, בכל האינסטינקטים החדים שפיתח מילדות. הוא נלחם באומץ לב יוצא דופן, כשהוא מנסה לבלום את ההמונים הפורצים, להדוף אותם, להגן על כל פיסת אדמה. הקרב היה קשה, מטורף, בלתי נתפס. מול עשרות רבות של מחבלים, הוא וחבריו נלחמו על חייהם ועל חיי אזרחי ישראל. הוא השיב אש, התקדם, ניסה לאגף, לספק הגנה. הוא ראה את חבריו נופלים סביבו, אך לא נרתע. הוא ידע שכל שנייה של לחימה, כל כדור שנורה, כל מחבל שנעצר, מציל חיים.

באותו בוקר שחור, בקרב ההגנה ההירואי על אוגדת עזה, נפל רס"ם מחמד אלאטרש. הוא נלחם עד נשימתו האחרונה, מגן בגופו על מה שהיה יקר לו מכל. גופתו נחטפה על ידי ארגון הטרור, מעשה אכזרי שהוסיף כאב בלתי נתפס למשפחתו ולמדינת ישראל כולה. במשך תקופה ארוכה, המשפחה חיה בחוסר ודאות, בין תקווה לייאוש, מתפללת לשובו. קולות צחוק הילדים בביתם התערבבו בדממה כואבת. בתו הצעירה, שנולדה זה עתה, לא זכתה להכיר את אביה מעבר לחיבוקיו הראשונים. לבסוף, לאחר מאמצים רבים, זוהתה גופתו והושבה לישראל. הבשורה על מותו הרשמית ניפצה את שאריות התקווה, אך גם הביאה עמה סוג של סגירת מעגל כואבת. מחמד נקבר באדמת מולדתו, האדמה שעליה דרך מילדות, האדמה שאותה אהב ושעליה הגן בגופו.

החלל שהותיר אחריו מחמד הוא עצום. הוא הותיר שתי נשים אהובות, שלושה עשר ילדים שגדלו לתוך עולם בלעדיו, תשעה אחים ושלוש עשרה אחיות שאיבדו עמוד תווך במשפחה. קולו השקט, חיוכו המרגיע, מבטו הרציני – כל אלה חסרים. הבית במסעווה, שהיה תמיד מלא חיים, מרגיש כעת שקט יותר, כבד יותר, למרות המולת הילדים. חלומו על חוות הסוסים המסודרת נותר בלתי ממומש, אך זכרו חי וקיים בלב בני משפחתו, ובוודאי ימצא את דרכו דרך ילדיו, שימשיכו את דרכו וינצרו את מורשתו. הם יספרו את סיפורו, את אהבתו לבעלי חיים, את מסירותו למשפחה, את אומץ ליבו הבלתי מתפשר.

סיפורו של רס"ם מחמד אלאטרש ז"ל הוא סיפור של אדם שהיה שזור עמוק באדמתו, במסורתו ובעמו. הוא היה גשר בין עולמות – בין החוכמה העתיקה של הבדואים לבין צרכי הביטחון המודרניים של מדינת ישראל. הוא היה אב מסור, בעל אוהב, אח תומך, ובן קהילה מוערך. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות או ממעשים גרנדיוזיים, אלא מתוך חייו עצמם – מהבחירה לחיות באחריות, לדאוג לזולת, לאהוב את משפחתו ללא גבול, ולבסוף – להגן על ביתו ומולדתו בחירוף נפש. הוא היה גיבור מעצם היותו אדם, מעצם בחירותיו, מעצם עמידתו האיתנה מול פני הסכנה. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, עדות לגבורה האנושית הפשוטה והטהורה, ולמחויבות עמוקה לחיים, למשפחה ולמדינה. זכרו יהיה נצור לעד, מגדלור של אומץ לב, מסירות ונאמנות, וסיפורו ימשיך להדהד, נושא עמו את תחושת הגאווה והכבוד של מי שמסר את חייו למען עתיד טוב יותר.