מיכאל גל

בירושלים נולד מיכאל, ביום ו' בטבת תשנ"ה, תאריך שיחרוט בלבבות רבים את ראשיתו של סיפור חיים שהותיר אחריו שובל עמוק של אהבה וגעגוע. הוא היה בנם הבכור של שרה ודויד, ילד שעם בואו מילא את הבית בירושלים באור חדש, בצחוק מתגלגל ובתחושה עמוקה של התחלה. אחריו הגיעו אבישג, רואי, אגם ורוני, ומיכאל, בתור האח הבכור, נשא על כתפיו הרחבות והאוהבות את האחריות ואת השמחה של מי שסולל דרך, תמיד עם יד מושטת לאחיו הקטנים. הבית ברחובות ירושלים היה עבורו יותר מקירות ותקרה; הוא היה לב פועם של משפחה חמה, שבה הדיאלוגים זרמו סביב שולחן השבת, ובכל פינה נשמעו קולות של ויכוחים אוהבים, צחוקים ורגעים של שקט מתוק. ריח תבליני הבישול של אמו התערבב באוויר הירושלמי הצלול, וצלילי שירי הפועל ירושלים שהיו בוקעים מחלון חדרו של אביו הפכו לפסקול ילדותו.

הוא גדל והתחנך בסמטאות האבן של ירושלים, עיר שחיה ונושמת היסטוריה, אך בו בזמן פועמת בקצב מודרני ותוסס. הליכה ברחובותיה הייתה עבורו שיעור מתמשך בהתבוננות ובקבלת השונה, כשהוא סופג את מראותיה, את קולותיה ואת הניגודים שבה. מילד שרדף אחרי כדור ברחובות השכונה, דרך תלמיד ב"גימנסיה העברית רחביה" – מוסד חינוכי שהטביע בו חותם של חשיבה ביקורתית וסקרנות אינטלקטואלית – ועד לבחור הצעיר שחיפש את דרכו בעולם, מיכאל היה ונשאר "צעיר ירושלמי במלוא מובן המילה". הוא לא רק גר בעיר, הוא חי אותה בכל נימי נפשו, התחבר לרוחה, לאנשיה, לאורחות חייה. כל אבן, כל סמטה, כל בית קפה קטן הכילו עבורו סיפור, והוא, עם נפש רגישה ועיניים פקוחות, ידע לראות את הסיפורים הללו ולתת להם מקום בליבו.

מיכאל היה ילד, נער ואדם סקרן, תמיד שואל, חוקר ומנסה לקבל תשובות לשאלות שעלו במוחו. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות או בנתיבי מחשבה סלולים מראש; הוא היה חותר לעומק, מפרק רעיונות לגורמיהם, בוחן אותם מכל צד, ואז מרכיב אותם מחדש בתובנה משלו. את תכונת הסקרנות הזו אפשר היה לראות בו כבר מגיל צעיר, כשהיה מפרק צעצועים כדי להבין איך הם פועלים, או כשהיה ממטיר שאלות על הוריו על כל תופעה שראה – מדוע השמיים כחולים, מאין בא הגשם, ומהי המשמעות של המילה "צדק". הסקרנות הזו לא דעכה עם השנים; היא רק התפתחה והעמיקה, הפכה לכלי שבעזרתו חקר את העולם, את בני האדם ואת עצמו. הוא לא חשש לשאול את השאלות הקשות, אלו שאחרים אולי העדיפו להתעלם מהן, מתוך הבנה שהדרך אל האמת רצופה לעיתים באי-נוחות.

לצד סקרנותו הבלתי נלאית, ניחן מיכאל בחוש הומור ייחודי, כזה שלרוב הקליל את האווירה סביבו, הפך רגעים מתוחים לצחוק מתגלגל וחיבר בין אנשים. הוא ידע להשתמש במילה הנכונה, במבט הערמומי, בבדיחה ששוברת את הקרח, אך גם ידע לזהות מתי הגיעה העת להיכנס לשיחה עמוקה ונוקבת, ללא פחד מעימות רעיוני או מחשיפה רגשית. חבריו תיארו אותו כ"איש של אנשים", תואר שהולם אותו עד מאוד, שכן מיכאל היה בעל יכולת נדירה לראות את מי שמולו בגובה העיניים, להקשיב באמת, ולהעניק תשומת לב כנה לכל אחד ואחת. הוא לא עשה הבחנות בין אנשים על בסיס מעמד, דת או השקפה; כל אדם היה עבורו עולם ומלואו, ראוי לכבוד, להקשבה ולאהבה. "הערכים שעליהם התחנך כילד הפכו נר לרגליו בבגרותו", סיפרו אוהביו, "היה מסור ואכפתי לסביבתו ומשפחתו. סקרן ואיש שיחה שנכנס ללבבותיהם של כל מי שפגשו בו. בחור של חופש ואהבה." תכונות אלו לא היו רק מילים יפות; הן היו דרך חיים, שהתבטאה בכל פעולה, בכל בחירה ובכל אינטראקציה שלו עם העולם.

את נפשו הרגישה של מיכאל אפשר היה לחוש גם באהבתו העמוקה לאמנות ולמוזיקה. הוא לא היה רק מאזין פסיבי; הוא היה חווה את הצלילים, את המילים, את המקצבים, והם היו מהדהדים בו, מעוררים בו מחשבות ורגשות. הטעם המוזיקלי שלו היה איכותי ומגוון, והוא נע ונד בחופשיות בין ז'אנרים שונים, מרוק קלאסי ועד מוזיקה ישראלית מתחדשת, תמיד מחפש את הדבר הבא שיעורר בו עניין או יגע בנקודה רגישה. הוא יכול היה לבלות שעות ארוכות בחדרו, אוזניות על ראשו, אבוד בעולם של צלילים, כשהוא מנתח את המילים, את הלחן, ואת המסר החבוי בהם. המוזיקה הייתה עבורו מפלט, השראה, ודרך להבין טוב יותר את המורכבות של הקיום האנושי. אהבתו לאמנות לא הסתכמה רק במוזיקה; הוא העריך ציור, פיסול, וכל יצירה אנושית שהעידה על יצירתיות, על רגש ועל עומק.

אחד הביטויים המובהקים לאופיו של מיכאל היה אהדתו הבלתי מתפשרת לקבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים". זו לא הייתה סתם אהדה ספורטיבית; זו הייתה זהות, שייכות, דרך חיים. מאז ימי נעוריו ועד בגרותו, הוא היה חלק בלתי נפרד מ"הבריגדה" – ארגון האוהדים של הקבוצה. בימי משחק, אצטדיון הפיס ארנה היה הופך לביתו השני, ובכל פעם שהיה עולה לכר הדשא, לבוש בחולצה האדומה הסמלית, הוא היה חש את הדופק הפועם של אלפי אוהדים סביבו, את הריח המתוק-מריר של הבירה והנקניקיות, את קריאות העידוד שהיו בוקעות מגרונם של כולם והופכות למקשה אחת. הוא היה שר בקולי קולות, קופץ, מוחא כפיים, וחי את כל רגע ורגע של המשחק בעוצמה בלתי רגילה. "החולצה האדומה" לא הייתה רק פריט לבוש עבורו; היא הייתה סמל לנאמנות, לתשוקה, ולקהילה שבה מצא חברים, משפחה שנייה, וחיבור עמוק לאהבה משותפת.

את תפיסת עולמו הייחודית, את עומק מחשבותיו ואת רגישותו, ביטא מיכאל באחת האמירות שחיבר בעצמו, אמירה שהפכה למצפן לרוחו ולדרך חייו: "גם בירידה יש חיים, גם בעלייה יש שאול. לא טוב היות האדם לבדו, אדם נבלע בין ההמון. איש הולך למסעו ואיש חוזר אל בית. אל תנסה להבין את מה שאי אפשר לשאול. המון נכתב ומעט דובר בנושא שהוא כה מזערי, אך עוטף את כל העולם. המון שירים יפים מחפשים לחנים והמון סיפורים גרועים כריכה מוצאים. שטויות נכתבות ונאמרות ומה שנכנס לאוזן הוא עניין של בחירת המאזין ולחן המילים הנאמרות. אל תחפשו תובנות בדבריי, אלא מצאו אותן בחייכם. סיפורים מעטים נכתבו בנושא, אך המציאות מוכיחה שבכל יום קורה נס." מילים אלו, שזורות בעברית עשירה ובעלת גוונים פיוטיים, משקפות את הפילוסופיה של אדם שקיבל את מורכבות החיים על כל גווניה – את עליותיה ומורדותיה, את הבדידות בתוך ההמון ואת הצורך בקשר אנושי, את הגבולות של ההבנה האנושית, ואת האמונה בניסים יומיומיים. הוא לא התיימר להציע תשובות גורפות, אלא הזמין כל אחד ואחת למסע אישי של גילוי עצמי, תוך כדי הקשבה פנימה והחוצה, תוך כדי בחירה מושכלת של המילים והלחנים שמהם אנו בוחרים להיזון. זו הייתה אמירה של אדם שחי חיים של חיפוש, של התבוננות, ושל אמונה עמוקה בכוחה של האנושיות.

בשנת 2013, כשהוא בן שמונה עשרה, התגייס מיכאל לצה"ל, צעד שסימן את המעבר מנעורים לבגרות, מאזרחות לחובת שירות. הוא בחר במסלול קרבי, והצטרף לחטיבת "גבעתי" האגדית, כלוחם בגדוד "שקד". התקופה הזו הייתה עבורו כור היתוך, שבה למד את משמעות הדיסציפלינה, האחריות, והאחווה בין לוחמים. הריצות המפרכות עם משקל כבד על הגב, הקור העז בלילות השטח, האימונים הבלתי פוסקים שהתישו את הגוף והרחיבו את גבולות הנפש – כל אלו עיצבו אותו מחדש, חיזקו את רוחו והעמיקו את הקשר שלו לאדמה ולאנשים שסביבו. הוא גילה בתוכו עוצמות שלא ידע על קיומן, וראה כיצד לצידו מתעצבים חברים לחיים, שותפים לגורל ולדרך.

המסלול הצבאי שלו לא הסתיים בלוחמה; בהמשך שירותו יצא לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתות, צעד שביטא את יכולות המנהיגות הטבעיות שלו ואת הרצון להשפיע. במהלכו של הקורס, ביולי 2014, יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה. עבור מיכאל, שהיה אז חניך בקורס מ"כים, המבצע לא היה רק כותרת בחדשות; הוא היה מציאות צבאית קרובה, תזכורת מיידית לאחריות הכבדה שלקח על עצמו. הוא ראה את חבריו נשלחים לחזית, את המתח באוויר, את הדריכות והנחישות שאחזו בכל אחד. המבצע הזה, על אף שלא השתתף בו באופן פעיל כלוחם סדיר, הטביע בו חותם עמוק, והיה בבחינת שיעור מזורז במורכבות הביטחונית של ישראל. לאחר שירותו הסדיר, עבר מיכאל לשירות מילואים, שם סופח לפלוגה המסייעת של גדוד 450, חטיבת ביסלמ"ח (828), יחידה שבה ישרת נאמנה שנים רבות, ויקשור קשרי נפש עמוקים עם חבריו לנשק.

עם סיום שירותו הסדיר, חש מיכאל צורך עמוק לחקור את העולם הרחב, לגלות תרבויות חדשות ולצבור חוויות שיעצבו את זהותו הבוגרת. הוא נסע לחו"ל מספר פעמים, תרמיל על הגב, ונדד בין יבשות, עיירות קטנות וכרכים סואנים. הוא טייל בהודו ובדרום אמריקה, ישן באכסניות מאולתרות, אכל אוכל רחוב, ופגש אינספור אנשים מכל קצוות תבל. כל שיחה עם מטייל אחר, כל נוף עוצר נשימה, כל רגע של התבוננות פנימה, הוסיפו נדבך נוסף לאישיותו המתפתחת. הוא צבר חוויות, הכיר חברים חדשים, חיפש והתלבט, מתלבט על דרכו המקצועית ועל ייעודו בחיים. אלו היו שנים של חופש מוחלט, של גילוי עצמי, של שאלות גדולות ושל חיפוש תשובות, רגעים של שקט בראש הר גבוה, או סערה בלב עיר גדולה.

לאחר תקופה של נדודים וחיפוש, שב מיכאל לארץ עם תחושה של התרצות ושל כיוון חדש. הוא נרשם ללימודי סטטיסטיקה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בהר הצופים, מתוך עניין בתחומים אלו שדרשו חשיבה אנליטית ועומק. האווירה האקדמית, השיעורים המרתקים, הדיונים עם המרצים והסטודנטים – כל אלו מילאו אותו סיפוק. בהמשך, מתוך רצון למצוא תחום יישומי יותר, עבר לתואר בניהול מערכות מידע במכללת הדסה בירושלים. הוא הצטיין בלימודיו, ספג את החומר במהירות ובקלות, והיה ידוע בחדות מחשבתו וביכולתו להבין עקרונות מורכבים. אך מעבר להישגיו האקדמיים, מיכאל היה מוכר בסביבה הלימודית בזכות "אהבת החינם" שלו. הוא נאות להושיט עזרה לחבריו בכל עת, ללא תמורה, בחיוך ובסבלנות אין קץ. "הוא היה מלא באהבת חינם, תמיד שמח לעזור בלימודים. חבר טוב, חד כתער," סיפרו חבריו ללימודים, זוכרים את הערבים הארוכים שבהם ישב איתם בספרייה, מסביר חומר, עוזר בפתרון תרגילים, ומוודא שכולם מבינים. הוא לא הספיק לסיים את התואר, אך התקופה הזו הייתה עבורו פרק משמעותי של צמיחה אישית ומקצועית, שבו המשיך לבנות את יסודות חייו.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כמו כל בוקר חג, עם שקט יחסי, אך עד מהרה התפשטו הדיווחים הראשונים מהדרום, כמו אש בשדה קוצים, והחלו לתאר תמונות בלתי נתפסות של זוועה ואובדן. מיכאל, כמו מיליוני ישראלים, ישב מול המסך, צופה בדיווחים הממושכים, מנסה להבין את גודל האסון המתרחש. הלב נחמץ, הראש סירב להאמין. בתוך הכאוס והאימה, הטלפון צלצל – קריאה להתייצבות למילואים. זו לא הייתה עוד קריאה רגילה; זו הייתה קריאה שונה, דחופה, שהדהדה את גודל השעה. "הוא כבש את פחדיו, הניח בצד את היסודות שהתחילו לייצב את חייו והתגייס מתוך הבנה של גודל השעה", סיפרו הוריו, זוכרים את הרגע שבו ארז את תיקו, את המבט בעיניו, את הנחישות שאפפה אותו. הוא דיבר על הרצון "לתקן" את הנעשה לעם שלנו, ולהחזיר את כל החטופים הביתה בשלום. זו לא הייתה סיסמה ריקה; זו הייתה תחושת שליחות עמוקה, שהניעה אותו לצאת שוב לחזית, לתוך הלא נודע.

הסבב הראשון של מילואים נמשך כשלושה חודשים. מיכאל ופלוגתו נלחמו בעוז ובגבורה בדרום רצועת עזה, מגיעים להישגים מבצעיים משמעותיים, כשהם מטהרים שטחים, מנטרלים תשתיות טרור, ונלחמים בחזית מול אויב אכזר. האבק, הריחות, הפיצוצים, החשש התמידי – כל אלו הפכו למציאות יומיומית. בתוך התופת הזו, הקשרים עם חבריו לנשק התחזקו והפכו לאחים של ממש. הם חלקו אוכל, בדיחות, פחדים, ותקוות, ותמכו זה בזה ברגעים הקשים ביותר. ביציאות הקצרות הביתה, מיכאל השתדל להיטען, לחזור לרגע אחד לשגרה המוכרת, לפגוש חברים ומשפחה. הוא לא חזר לדירת השותפים שלו, שהייתה ריקה וקרה, שכן גם שותפיו היו במילואים, אלא העדיף את חום הבית המשפחתי. הוא ביקש להימנע מצפייה בחדשות, מתוך צורך להתנתק לרגע אחד מהזוועות שראה ומהמתח הבלתי פוסק. הוא בילה שעות ארוכות בטיולים עם כלבו האהוב, חופש, שהיה עבורו עוגן של נורמליות, של אהבה ללא תנאי, ושל תזכורת לכוחה של הטבע והשקט.

בדיעבד, הסתבר שמיכאל, בחושיו הרגישים ובתפיסת עולמו העמוקה, ניהל שיחות קצרות, אך משמעותיות, על האפשרות שלא יחזור מהמלחמה. יותם, חברו הקרוב, סיפר על שיחה כזו שהתקיימה לילה לפני הכניסה הראשונה לעזה. הם ישבו במרפסת, באוויר הלילה הקריר, ומיכאל אמר לו ברוגע מפתיע שזו המשימה החשובה ביותר עבורו, ושהוא הולך בידיעה שאולי לא יחזור, אבל עם אמונה בצדקת דרכו. בשיחה אחרת עם חברה קרובה, הוא אף ביקש שיושמע השיר "Under the Bridge" של להקת Red Hot Chili Peppers בהלווייתו, אם חלילה יקרה לו משהו. בקשות אלו, שנאמרו בשקט ובהשלמה, מעידות על עומק מחשבתו, על אומץ ליבו, ועל היותו אדם שמסתכל למציאות בעיניים פקוחות, גם כשהיא קשה וכואבת מנשוא. הוא לא היה נאיבי, הוא לא התעלם מהסכנות; הוא בחר להתייצב מולן מתוך תחושת אחריות עמוקה.

בסוף פברואר 2024, לאחר ארבעה שבועות של הפסקה שבה ניסה לחזור לשגרה, ללמוד בספריות בתל אביב, להשלים חומר לימודים שהפסיד, נקרא מיכאל למילואים מהיום למחר. "חוזרים לעזה, חוזרים ללחימה, מספרים שהסבב יהיה קצר," כתב להוריו, בנימה שהכילה ניסיון להרגיע לצד הבנה מציאותית של המצב. הוא חזר לשדה הקרב, אל חבריו לנשק, אל האבק ואל המתח התמידי של עזה. הוא ידע שכל יום הוא מתנה, שכל נשימה היא ניצחון קטן, וחי כל רגע בעוצמה, לצידם.

ביום ראשון, ה-10 במרץ 2024, יום אחד בלבד לפני שהיה אמור להשתחרר מסבב המילואים, בשעות המוקדמות של הבוקר, יצאו הכוחות לפשיטה מבצעית בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. זו הייתה משימה שגרתית יחסית במלחמה הלא שגרתית הזו – טיהור מבנים, איתור תשתיות טרור, הגנה על האזרחים. בתוך המבנה, בעיצומו של הקרב, התרחש אירוע פתאומי וקטלני. מיכאל, לוחם מיומן ובעל ניסיון, מצא את עצמו מול סכנה מיידית שאיימה על חיי חבריו. הוא לא היסס לרגע. בנחישות, בעוז ובאומץ לב בלתי רגיל, הוא קפץ אל מול האיום, מגן בגופו על חיי חבריו ששהו במבנה, ומאפשר להם להגיב ולתפוס מחסה. באותם רגעים קריטיים, של אש תופת ורסיסים באוויר, התממשו הערכים שעליהם גדל והתחנך: המסירות, האכפתיות, אהבת האדם, והנכונות להקריב את היקר מכל למען האחר. רב-סמל (במיל') מיכאל גל, בן עשרים ותשע בנופלו, נפל בקרב ביום ל' באדר א' תשפ"ד. הוא נפל כגיבור, תוך כדי הגנה על חיי חבריו, כשלבו הפועם של ירושלמי אוהב אדם נדם באדמת עזה.

ההודעה על נפילתו של מיכאל הגיעה אל משפחתו בירושלים כרעם ביום בהיר. אביו, דויד, סיפר על הרגע הנורא: "בני בכורי, אהוב ליבי, לא מאמין שאני עומד כאן להספיד אותך – המלחמה הארורה הזו הביאה את השכול אלינו הביתה. רק ביום שישי בערב דיברת איתנו, היית בטוח בעצמך ואמרת: 'שישי הבא ארוחת שבת – הכול בסדר אבא'. חודשים, חודשים אני מחכה לחבר'ה מהצבא, יושב במשרד – עין אחת לזום ועין אחת לראות אם הם באים. כמה שניסיתי להתכונן לזה הפתעתם אותי היום. אני בהלם שנכנסו למשרד שלי. מעכשיו הכול ייראה אחרת... מיכאל היה גורם מאחד במשפחה, מאוד משמעותי – תמיד תישאר בלבנו, גם ברגעים היפים וגם ברגעים הקשים. בנימה אישית חשוב לי שתדע שהיית אהבת חיי וגאוות חיי, והיום הפכת את חיי למורכבים וקשים כמו שלא האמנתי. נוח על משכבך בשלום אהוב ליבי, מצדיע לך את הצדעת חיי." קולו של דויד נשבר באותן מילים, מבטא את הכאב הבלתי נתפס של אב שאיבד את בנו הבכור, את ההלם מהפתאומיות, את החלל העצום שהותיר מיכאל בלב המשפחה.

אימו, שרה, ספדה לו במילים קורעות לב, שבהן נשזרו אהבה אינסופית, געגוע והשלמה כואבת: "מיכאלי ילד שלי, כבר חגגת עשרים ותשע ועדיין היית ילד ועכשיו תישאר כך לנצח. כמה חיכיתי שתתקדם הלאה עם החיים. חזרת מהמלחמה לארבעה שבועות, עזבת את העבודה ולקחת פסק זמן לנפוש בתל אביב, לשבת בספריות ולהשלים לימודים שהפסדת. חזרת מהמלחמה והחלטת שהזמן יקר – אולי ידעת שהזמן קצוב ונערכת, אבל שום דבר לא הכין אותנו לבוקר ההזוי הזה שבו שלושה לובשי מדים באים לקראתי. סליחה ילד שלי על ימים שלא הבנתי אותך, שציפיתי ממך לדברים שאולי לא התאימו לך כי אולי סירבתי להאמין שאתה ציפור חופשיה שהמסלול הישר לא תואם אותך. אני משחררת אותך, עוף גוזל שלנו, נאהב אותך עד יומנו האחרון." מילותיה של שרה שיקפו את ההבנה המאוחרת, אך העמוקה, של נפשו החופשית של בנה, את אהבתו לחיים בדרכו שלו, ואת השקט הפנימי שאולי חיפש ומצא לבסוף.

מיכאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, תחת שמי ירושלים הכחולים-אפורים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מכל תחומי חייו, לוחמים מפלוגתו, וגם אוהדי הפועל ירושלים, כולם כואבים והמומים. הוא הותיר אחריו הורים וארבעה אחים, אך גם חלל עצום בלבבות של רבים.

אחיותיו ואחיו, שגדלו לצידו, ספדו לו בכאב שאין לו מילים. אחותו אבישג, שראתה בו את האח הגדול והמגן, אמרה: "מיכאל, אני מקווה שתצליח להרגיש את כל המילים שאני לא אצליח לומר. אתה מתנה בחיים שלי, האח הגדול שלי, תמיד רצית להיות האח הגדול הכי טוב בעולם... רק ביום שישי האחרון התקשרת כדי לשאול איך הולך לי במבחנים, כי אכפת לך מזה גם כשאתה נמצא בעזה. אני יודעת כמה אהבת אותי ואני מקווה שאתה יודע כמה אני אוהבת אותך. אתה באמת גיבור ואני יודעת שלא באמת רצית להיות גיבור. אני אוהבת אותך בכל חלק, מצטערת שלא אמרתי לך את זה בכל דקה ביום. מיכאל אתה איש של חופש ואהבה ואנחנו כולנו נהיה אנשים של חופש ואהבה בשבילו." רואי, אחיו, שכל מילותיו היו כאב ושבר, אמר: "אחי האהוב, זו לא קלישאה – אני באמת לא מוצא את המילים וחושב שלעד לא אמצא. הלב שלי נשבר... כמה תמימות וטוב היו בך... לא ניצלתי אותך מספיק, לא נהניתי מהאדם שאתה. נגמר לנו הזמן מהר מדי. אני אוהב אותך גיבור אהוב שלי." אחותו אגם, שהרגישה בו את הלב הפועם של המשפחה, ספדה: "כמה בת מזל אני שזכיתי לגדול לצידך, אתה הלב הפועם שלנו. לא מאמינה שאצטרך להתבגר בלעדיך. מיכאלי, אתה אחי הגדול והטוב מכולם, מתנה גדולה שקיבלתי – לא רציתי לחלוק אותך עם אף אחד – אתה כאן ותמיד תישאר כאן." רוני, אחותו הצעירה, שקראה לו "יחיאל" בחיבה, הבטיחה להגשים את חלומו לטייל בעולם עם כלבו חופש: "לא משנה כמה רבנו, בסוף היית אומר לי: 'בואי תשמעי איזה שיר יפה.' כל כך מתאים לך לצוץ פתאום ולהגיד: 'נראה לכם שתיפטרו ממני כל כך מהר?' אבל הלכת מהר מדי. רצית לטוס לטייל בעולם עם חופש, אני מבטיחה לך שאגשים את זה למענך. כל מקום שאלך, כולם ידעו מי זה אח שלי, מיכאל גל האגדי. חופש תמיד יהיה הכלב שלך וכל ירושלים תכיר אותו. מיכאלי, ציפור חופשיה שלנו, מקווה שעכשיו יהיה לך השקט והשלווה שתמיד רצית. אני אוהבת אותך יותר ממה שאפשר להסביר במילים. אתה חלק ממני ותמיד תהיה." מילים אלו, על אהבתו לכלבו חופש, על חלומו לטייל, על השירים המשותפים, ציירו תמונה שלמה של אדם מלא חיים ורגישות, אח אוהב ומלא שמחת חיים.

מפקד המחלקה שלו, שחלק איתו רגעים קריטיים בשדה הקרב, ספד לו בכאב עמוק: "כאב בטן שחודר לכל העצמות, לעולם לא אתקל באדם כמוך. מצחיק ועוצמתי וצנוע. לעולם לא יבינו אנשים כמה תעצומות נפש היו לך, אתה האדם הכי צבעוני בפער. החיוך וההומור שלך שעזר – היית חבר ואח למופת. די בטוח שהשפם שלך יישאר איתי לעולמים. היית בשבילי כמו אח, לא אשכח אותך. כולנו הפכנו להיות משפחת שכול, מתגעגעים אליך, תן לנו כוח מלמעלה." השפם, החיוך, ההומור – פרטים קטנים אך מלאי משמעות, שציירו את דמותו הייחודית של מיכאל בלבבות חבריו. יותם, חברו הקרוב, חזר על דבריו מלפני הכניסה הראשונה לעזה, על האמונה בצדקת הדרך, והוסיף: "כולם מכירים את מיכאל, תמיד מסתובב עם חופש. כולם אוהבים אותך, כולם מסכימים שאתה אחלה גבר שאי אפשר שלא לאהוב... מיכאל חי את החיים במלואם ואהב את מי שקרוב אליו מכל הלב - את המשפחה, הצוות, חברים מהבית, מהלימודים. עזבת אותנו מוקדם מדי, אוהב אותך אחי."

כפי שביקש בשיחתו עם חברתו, הושמע בהלווייתו השיר "Under the Bridge" של להקת Red Hot Chili Peppers, המדבר על בדידות ועל חיפוש אחר משמעות ותקווה. בנוסף, נוגן לזכרו שירו של אריק איינשטיין, "אמרו לו", שיר שמיכאל אהד במיוחד, ואף סיפר לאחותו רוני שפעם השמיע לה אותו ואמר שהוא מרגיש כי הוא נכתב עליו: "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה, אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה ואין יציאה. אמרו לו שיהיה כבר מעשי, רמזו לו שיתבגר, אז הוא לא למד שום לקח, ואין לו שכל גם להצטער. אמרו לו שהחיים זה לא משחק, והוא לא שם לב. אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק, והוא לא יבכה..." מילים אלו, שמתארות אדם עם רוח חופשית, עקשן בדרכו, נאמן לליבו ולאהבותיו (החולצה האדומה של הפועל), התחברו באופן מושלם לדמותו של מיכאל, שסירב להתפשר על עקרונותיו ועל ייחודיותו.

אוהדי "הפועל ירושלים", משפחתו השנייה של מיכאל, כתבו לזכרו: "אח שלנו, חבר שלנו ליציע נפל בעת מילוי תפקידו בעזה. לנצח נזכור ונאהב. טוב ליבך, חיוך ענק ולב זהב. אדום לנצח, אם אחד הולך מעמנו, משהו מת בנו." מילים אלו, שבאו מתוך עומק הלב של קהילה מאוחדת, ביטאו את השבר והאובדן של אחד משלהם, אחד שהיה חלק בלתי נפרד מזהותם המשותפת.

בני המשפחה, בכאבם העצום, סיכמו את חייו הקצרים והמשמעותיים של מיכאל במילים: "אין סוף לכאב והצער על החיים שנגדעו, על העתיד שהיה צפוי לו." אך הם גם הדגישו את מורשתו: "חבריו לפלוגה מספרים שהיה סמל לאחדות אותה אנחנו כל-כך מבקשים בינינו. כחילוני מובהק, בין רוב של חובשי כיפות, שמח להתערבב – שאל והתעניין בנושאי דת ומסורת, ניהל שיחות על אידיאולוגיה ופוליטיקה ללא התלהמות ותוך הקשבה לדעות השונות." תכונה זו, היכולת לגשר על פערים, לחבר בין אנשים מכל קצוות הקשת החברתית והרעיונית בישראל, היא אולי אחת המורשות החשובות ביותר שהותיר אחריו מיכאל. הוא לא רק אהד את הפועל ירושלים; הוא אהד את עם ישראל, על גווניו וניגודיו, וראה בכל אדם שותף לדרך. "מיכאל היה מאלו שהפכו את העולם למקום טוב יותר," כתבו אוהביו. "מתגעגעים ואוהבים לנצח. 'אם אי פעם יגיע יום שבו לא נוכל להיות ביחד, תשאיר אותי בליבך, שם נוכל לחיות לנצח' (פו הדוב)."

מיכאל גל, הצעיר הירושלמי עם נפש רגישה, חוש הומור חד, אהבה עמוקה לאמנות, לכלבו חופש, ולחולצה האדומה, יצא להגן על הבית, על משפחתו, על חבריו, ועל העם שאותו אהב. הוא לא חיפש תהילה, הוא לא רצה להיות גיבור; הוא פשוט היה מיכאל, אדם של חופש ואהבה, שפעל מתוך תחושת שליחות ואחריות עמוקה. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה בשדה הקרב, אלא גם סיפור של אנושיות בלתי מתפשרת, של סקרנות אינסופית, של אהבת חינם, ושל היכולת לחבר בין לבבות. הוא נפל כשהוא מגן על חיי חבריו, והותיר אחריו חלל עצום, אך גם צוואה של אחדות, של אהבה ושל אופטימיות. סיפורו של מיכאל הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל, תזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכוחה של הרוח האנושית, ולמחיר היקר של החופש והביטחון. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל אלה שהכירו ואהבו אותו, ובזיכרון הלאומי של מדינת ישראל.