מיכאל בן חמו

ברחובות של תחילת שנות האלפיים, בעיר שריחות הפרדסים עוד נשבו בה לעיתים קרובות, אל ביתם של יעל ומאיר בן חמו, נולד ביום חמישי, בחמישה בחשוון תשס"ב, עשרים ושניים באוקטובר 2001, בן זכר שקראו לו מיכאל. הוא היה האח הצעיר לאוהד, ובהמשך הצטרפו למשפחה גם נועה ואסף, וביתם הפך למלא חיים, בצחוק ילדים ובקולות משחקים. מיכאל, או מייקי כפי שאהבו לקרוא לו הוריו וחבריו, גדל בסביבה חמה ותומכת, שבה ערכים של אהבת אדם ונתינה היוו עמוד שדרה. כבר מילדותו ניכרה בו רגישות מיוחדת לסובבים אותו, לצד סקרנות אינסופית ורצון עז להבין את העולם. הוא היה ילד שאהב להתבונן, לשאול שאלות, ולמצוא את הטוב בכל מצב ובכל אדם. בבית הספר היסודי "תחכמוני" ברחובות, הממלכתי-דתי, למד את יסודות הקריאה והכתיבה, את סיפורי התנ"ך ואת החגים, אך מעבר לידע שרכש, הוא למד גם את חשיבות הקהילה, את הכבוד למסורת ואת הקשר החזק למשפחה ולחברים. המורים זיהו בו תלמיד סקרן ומחויב, שהיה הראשון להרים את ידו בכיתה ולעזור לחבריו בהפסקות. הוא היה ילד עם חיוך קבוע, שאורו מילא את החדר, ועם לב רחב שהכיל את כולם.

כשעלה לחטיבת הביניים ובהמשך לתיכון, בישיבת "אמית עמיחי" בעיר, התגלו עוד ועוד רבדים באישיותו. זו הייתה תקופה שבה החל לגבש את זהותו, לחפש משמעות ולעמוד על עקרונותיו. הוא היה חלק ממחזור ז' של הישיבה, והשנים הללו עיצבו אותו עמוקות. בין ספרי הגמרא לשיעורי היסטוריה, בין דיונים סוערים על ענייני השעה לטיולים בטבע, מיכאל צבר ידע ופיתח חשיבה ביקורתית. הוא לא היה תלמיד שרק יושב ומקשיב; הוא היה שותף פעיל, מציג שאלות נוקבות, חולק את דעותיו בבהירות ובשכל ישר. חבריו זוכרים אותו כמי שתמיד היה שם להקשיב, לייעץ, ולספק כתף תומכת. הוא ידע למצוא את נקודת האור בכל סיטואציה, גם כשהדברים היו מורכבים. לעיתים היה משלב הומור דק וציניות שנונה, כדי לשחרר את המתח ולהזכיר לכולם לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. הוא היה אדם שאהב לצחוק, וצחוקו היה מדבק, ממלא את המסדרונות ואת חדר האוכל.

עם תום שתיים-עשרה שנות לימוד, כשהבגרות כבר ניכרה בכל הליכותיו, בחר מיכאל ללכת בדרך שרבים מבני דורו בחרו בה – מכינה קדם-צבאית. הוא הצטרף למכינת "מיתרים לכיש" בבית גוברין, שם העמיק את לימודיו, התחבר לצוות מגוון של חברים מכל קצוות הארץ, וחיזק את הקשר שלו לאדמה ולמורשת. המכינה הייתה עבורו לא רק מקום ללימודים, אלא כור היתוך חברתי ואישי, שבו בחן את גבולותיו, את אמונותיו ואת שאיפותיו. הוא השתתף במסעות ארוכים בשבילי הארץ, התמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים, ולמד את כוחה של קבוצה הפועלת יחד למען מטרה משותפת. שם, בין הגבעות הירוקות של השפלה והנופים הנשקפים ממצודה עתיקה, התגבשה בו עוד יותר ההבנה העמוקה של המחויבות שלו למדינה ולאנשיה.

אחרי תקופת המכינה, בחר מיכאל להמשיך למדרשת "הערבה" בעין יהב, לשם חצי שנה של לימוד והתנדבות. זו הייתה תקופה מכוננת עבורו, שבה התחבר באופן בלתי אמצעי לאדמה ולעבודת כפיים. מדי בוקר, כשהשמש החלה לטפס מעל הרי אדום והאוויר המדברי עוד היה צלול וקריר, היה מיכאל קם, לובש בגדי עבודה ויוצא אל החממות. ידיו ידעו את מגע האדמה הלחה, את עדינותם של השתילים הרכים ואת חוזקם של הגידולים הבשלים. הוא עסק בעיקר בגידולי חממה, למד את סודות ההשקיה, הדישון והטיפול בצמחים. רעש המנוע של הטרקטור בשדות הפתוחים, זמזום הדבורים בין פרחי העגבניות, וריח האדמה הרטובה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא לא ראה בכך רק עבודה פיזית, אלא חיבור עמוק לשורשיה של הארץ, לתחושת הסיפוק של יום עבודה תחת השמש המדברית. נתנאל אלינסון, מ"מדרשת הערבה", זכר אותו מאותה תקופה: "זכינו לעבוד בחממות הערבה ואחה"צ ללמוד יחד תנ"ך. כמה שמחה ועומק ורגישות הבאת לנו. כמה מסירות הייתה לך כבר אז בעבודה החקלאית המאומצת ששמרה על הגבול המזרחי". מיכאל מצא משמעות עמוקה בעבודה זו, שהייתה בעיניו לא רק פיתוח חקלאי אלא גם שמירה על הגבול המזרחי, פיסת מולדת שמטופחת בעמל כפיים. הוא התחבר לנוף הבתולי, לשקט המדברי, ופיתח הערכה עמוקה לכוחה של העשייה.

בתקופה זו, או אולי קצת קודם לכן, הכיר מיכאל את תמר גולדברט. הקשר ביניהם התפתח במהירות לכדי אהבה עמוקה ואיתנה, כזו שרוקמת תוכניות לעתיד ומציירת חלומות משותפים. הם דיברו על דירה משלהם, על טיולים בעולם, על הקמת משפחה – על כל אותם דברים קטנים וגדולים שבונים חיים משותפים. תמר הייתה עבורו עוגן, מקור השראה ותמיכה, והוא עבורה – המקום הבטוח, הבית שאליו רצתה לחזור בסוף כל יום. הקשר שלהם היה רצוף צחוק, שיחות עמוקות, והבנה הדדית שמעטים זוכים לה. הוא היה אדם טוב ומיטיב, הובל על ידי ערכים ברורים, אהב את המדינה והיה מוכן לעשות למענה את הכול. בצניעות, בענווה וברגישות, תמיד חשב על הזולת ועשה למענו לפני שחשב על עצמו. העזרה שהגיש והנתינה שלו נעשו מתוך מסירות ואהבת האחר, לא מתוך חיפוש אחר הכרה או שבחים. באופיו החזק עמד על עקרונותיו ופעל לפי אמונותיו, גם כשהדבר דרש ממנו אומץ לב. הוא היה חכם, מוכשר ויסודי – הקפיד לעשות הכול עד תום, עד הפרט האחרון, ותמיד שאף להיות במקום שבו יוכל לעזור ולתרום כמה שיותר. הוא היה מודל לחיקוי ולהערצה, וחבריו זכו ממנו לחברות אמת, כזו שלא מפחדת להתמודד עם קשיים, ולרגעים רבים של צחוק, ציניות ורוח טובה. הוא היה מסוג האנשים שמשאירים חותם בכל מפגש, שזוכרים את שמם ואת חיוכם זמן רב אחרי שנפרדו.

ביום 21 במרץ 2021, הגיע הרגע שאליו התכונן כל כך הרבה זמן: הגיוס לצה"ל. מיכאל שובץ בגדוד 51, "הבוקעים הראשון", בחטיבת גולני, חיל הרגלים – יחידה ששמה הולך לפניה ומזוהה עם לוחמים עזי נפש. הוא הגיע לבקו"ם עם ברק בעיניים ועם נחישות בלתי מתפשרת, מוכן לכל אתגר. חבריו ליחידה ציינו מהר מאוד את הקפדתו על ציוד "מדוגם" – לא עוד תיק גב עם ציוד זרוק בפנים, אלא מלאכת מחשבת של בחירת פריטים ומיקומם המדויק, כך שכל דבר יהיה נגיש ומוכן לשימוש. הוא ראה בכך ביטוי למקצועיות וליסודיות שאפיינו אותו. כל משימה, קשה ככל שתהיה, לקח על עצמו בקלילות ועם חיוך, כאילו אין דבר שיכול לשבור את רוחו. מסעות ארוכים, אימונים מפרכים, שעות שמירה ארוכות – הוא עמד בכולן בראש מורם, מעודד את חבריו ומפיח בהם כוח.

בתום ההכשרה המפרכת, שכללה מסעות רגליים ארוכים, אימוני ירי אינטנסיביים ולימוד תורת הלחימה, קיבל מיכאל את אות המצטיין הפלוגתי. זה היה רגע של גאווה לא רק עבורו, אלא גם עבור משפחתו וחבריו, שהכירו את נחישותו וידעו כמה התאמץ. המצוינות שלו לא נעלמה מעיני מפקדיו, והוא נשלח לקורס מפקדי כיתה (מ"כים), צעד משמעותי בדרכו הפיקודית. בקורס למד את יסודות הפיקוד, את האחריות הכבדה המוטלת על כתפי מפקד, ואת הדרך להנהיג חיילים גם תחת לחץ. לאחר מכן המשיך לפיקוד, ולאחר תקופה מסוימת מונה לתפקיד סמל מחלקת צלפים. גם בתחום המאתגר הזה, שדורש דיוק, סבלנות וקור רוח יוצאי דופן, הצטיין מיכאל באופן בולט. הוא למד את כל החומר המקצועי לעומקו, ירד לפרטי הפרטים, והגיע לרמה גבוהה מאוד של מקצועיות, כזו שמעטים מגיעים אליה בגיל כה צעיר. הוא ידע לפרק ולהרכיב כל סוג של נשק צלפים בעיניים עצומות, להכיר את השפעת הרוח והמרחק על המסלול, ולזהות מטרות ממרחקים בלתי נתפסים.

כמפקד, מיכאל לא הסתפק בידע שצבר. הוא הקפיד ללמוד ורצה לדעת עוד, להבין את הניואנסים הקטנים ביותר של הפיקוד והלחימה. כך נהיה מקצוען אמיתי, שידע לענות על כל שאלה של חייליו, גם המורכבת ביותר, מתוך ידע עמוק וביטחון. אך מעבר למקצועיות, מיכאל דרש גם מהם, מפקודיו, את אותה רמה של מחויבות ומקצוענות. הוא האמין שלוחם טוב הוא לוחם מקצועי, שמבין את תפקידו לפרטי פרטים. לצד הדרישות הגבוהות, הפגין אכפתיות ודאגה לרווחתם של חייליו, שניכרו בפרטים הקטנים והיום-יומיים. הם היו תמיד בראש סדר העדיפויות שלו. למשל, כשהבחין שלאחד מהם חסרים כרית ומזרן אחרי יום אימונים מפרך, לא היסס לרגע. הוא יצא מגדרו, חיפש בכל הבסיס, דיבר עם כל מי שרק יכול היה לעזור, עד שמצא את הדרוש והבטיח שלחייל יהיה מקום נוח לנוח בו. חייליו חשו בנוח לשוחח עימו, להתייעץ ולצחוק – הן על נושאים הקשורים לצבא והן על חייהם האישיים. הם ידעו שהם יזכו ממנו להקשבה אמיתית ולהתעניינות כנה. הוא התייחס אל כל אחד מהם על פי "החליפה המתאימה לו", מתוך הבנה עמוקה של צרכיו ואישיותו הייחודית, ובאהבה גדולה. בכל ליבו האמין בהם – ידע לנתח את הנקודות שאפשר לשפר, אך עוד יותר מכך ידע לשבח ולמצוא את הטוב שבכל אחד. כשזיהה חייל מדוכדך ועצוב, לקח אותו הצידה, שוחח איתו בסבלנות ואמר את המילים הנכונות כדי להעלות את המורל, להזכיר לו את כוחו ואת חשיבותו. הוא הנחיל בהם ערכים ורוח לחימה, רוח של נתינה ומסירות, וזכה להערכתם ולהערצתם. כשנדרש להעניש מי מהם, נמנע מענישה סטנדרטית ומשפילה. במקום זאת, העדיף להיות יצירתי וחינוכי, למשל הורה להם ללמוד על חלל צה"ל מסוים, על סיפור חייו וגבורתו, ולהעביר עליו שיעור לכלל הצוות. כך הפכה הענישה לכלי חינוכי, שהעמיק את הקשר שלהם למורשת ולערכים. אחד מחייליו כתב עליו: "לקחתי ממיכאל כל כך הרבה כלים לחיים ולצבא, ביניהם צניעות, מקצוענות וכמובן להיות הכי טוב שאפשר עד כדי כך שמקנאים בך. בזכותו אני הלוחם שאני היום".

במהלך שירותו הצבאי, מיכאל כתב יומן, מחברת קטנה שהייתה מלווה אותו, ובה שרטט את מחשבותיו העמוקות, הן בהיבט המקצועי של תפקידו כמפקד והן בהיבט האישי, על מה שמניע אותו ועל משמעות החיים. בין היתר כתב שם, בכתב ידו המסודר והברור: "באתי להיות לוחם, גולנצ'יק, האדם שבמחסום, שבגבול, שבחזית הראשונה להגנת המולדת". במילים אלה ביטא את ייעודו, את המקום שבו הרגיש שהוא צריך להיות, בחזית המגנה על הבית. הוא המשיך וכתב: "אבות אבותיי חלמו להגיע לרגע בו הם מגינים על מדינת ישראל, ואני עומד להגיע לזכות הזו". הוא ראה את עצמו כחוליה בשרשרת דורות, מגשים חלום עתיק, נושא באחריות היסטורית. "אין סיבה לחיות אם אין סיבה למות", כתב, משפט חזק ועמוק שביטא את תפיסת עולמו – חיים שיש בהם משמעות, מטרה, ונכונות להקרבה. "החופש האמיתי הוא כאן, הוא בלעלות לשמירה בבא"ח גולני, במדינת ישראל הקדושה", הוסיף, וחשף כיצד מצא דווקא במגבלות ובמשמעת הצבאית תחושה עמוקה של חירות, כזו הנובעת מעשייה למען ערך עליון. "מרגיש לי שרק אם אני מקריב משהו, אני באמת תורם", הרהר, והדגיש את תפיסת עולמו שבה נתינה והקרבה אישית הן המפתח לתרומה אמיתית ומשמעותית. הוא דגל בגישה פרואקטיבית לחיים, וכתב: "יש לראות את הרוח בעשייה היומיומית ולא להיכנע לשגרה. להפך – לא לשקוע בתרדמת הנפש הנצחית". מבחינתו, כל יום, כל משימה, הייתה הזדמנות למצוא משמעות, להפעיל את הכוח הפנימי. "עשה ואז עשה עוד, כי המנוע לא עשוי מחומר אלא מרוח בלתי נגמרת", כתב, מציג את כוח הרצון והנחישות ככוח מניע אינסופי. על תפקידו כמפקד, כתב: "איך שאני אהיה, איראה וארגיש – כך גם החיילים שלי", מבין את כוחה של הדוגמה האישית ואת ההשפעה העצומה שיש למפקד על פקודיו. הוא האמין בכוח האמונה: "עם הרבה אמונה בחיילים ואמון בצדקת הדרך – בסוף אצליח". ולא פעם התפלל: "הלוואי שתהיה לי האמונה לדעת מה הדרך, כנגד כל הדעות, מבלי להסס". הוא חיפש וביקש את האמת, את הדרך הנכונה, והיה מוכן ללכת בה גם כשכולם סביבו פקפקו. במחשבותיו העמוקות על משמעות, כתב: "כשאדם נמצא במדבר, במקום שאין בו כלום, כשהוא מביט בו, הוא מוכרח ליצוק את המשמעות לתוכו". הוא ראה את החיים כהזדמנות ליצירת משמעות, גם במקומות הריקים והקשים ביותר. ובחג הפסח, על רקע השירות הצבאי, כתב: "חג פסח – מעבדות לחירות. לשים מדים זו זכות. העובדה שאנחנו כאן, לומדים איך להגן על המדינה שלנו, היא סמל החירות שלנו". הוא חיבר בין העבר להווה, בין מסורת לגורל, וראה בשירותו הצבאי שיא של חירות ועצמאות. לבסוף, סיכם את שאיפתו העמוקה ביותר: "כולי תקווה שיום יבוא ואני אוכיח שאעשה הכול למען המדינה, מעבר לכך שאתן הכול ואסכן הכול למען חברי הצוות שלי". מילים אלו היו יותר מרק תקווה; הן היו נדר, הבטחה פנימית, שמיכאל ידע שיעמוד בה.

לאחר שהשלים עם יחידתו תקופה של תעסוקה מבצעית בגזרת חברון, שכללה שמירה על הצירים, סיורים רגליים והתמודדות עם מורכבות החיכוך היומיומי, עבר הגדוד לגזרת החטיבה הדרומית של רצועת עזה. מיכאל הוצב במוצב "כיסופים", מוצב צבאי קטן השוכן בסמוך לגדר הגבול, בלב נוף חקלאי שקט, שבו תחושת הביטחון הייתה מובנת מאליה, לפחות כלפי חוץ. השגרה במוצב הייתה מונוטונית לעיתים, אך מיכאל תמיד מצא דרכים להפיח בה חיים, אם זה באמצעות שיחות עמוקות עם חייליו, אם זה על ידי הקפדה יתרה על אימונים ושיפור מקצועי, ואם זה פשוט עם חיוך ומילה טובה. ימיו בצה"ל התקרבו לסיומם; חופשת השחרור המיוחלת הייתה ממש מעבר לפינה. הוא כבר רקם תוכניות עם חבר לשכור דירה משותפת ברחובות, ועם תמר, בת זוגו, לדמיין את הטיול הגדול שאחרי הצבא, חודשים ארוכים של חופש, הרפתקאות וגילוי עולמות חדשים. הציפייה לחופש הייתה מוחשית, כמעט שאפשר היה לגעת בה.

בשבת כ"ב בתשרי, חג שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, השעה הייתה שש וחצי. השקט היחסי של הבוקר, המאפיין כל כך את שבתות החג בקיבוצי העוטף, התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, קשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, ששינתה את פניה של ישראל לעד.

מיכאל, שזו הייתה השבת האחרונה שלו בבסיס טרם צאתו לחופשת השחרור המיוחלת, שימש מפקד כוח הסיור. הוא יצא עם ארבעה לוחמים נוספים – סמ"ר אבי קאסה, סמ"ר עדי צור, סמ"ר איתמר גריבין והנהג סמ"ר שגיא חג'ג' – ברכב מסוג "האמר", לסיור שגרתי לאורך גדר הגבול באזור מוצב "כיסופים". השעה הייתה בסביבות 6:40 בבוקר. הרקטות החלו לשרוק מעל ראשיהם, וצבע אדום צבע את שמי הבוקר. מיכאל, בקור רוח אופייני, הוביל את הכוח למיגונית שבכניסה לקיבוץ כיסופים, מקום מוגן מפני הרקטות. הוא שלח הודעה קצרה לבת זוגו תמר: "ירי רקטות, הכל בסדר, אנחנו במיגונית". הוא רצה להרגיע אותה, לשמור עליה מכל דאגה. אך השקט במיגונית לא נמשך זמן רב. עד מהרה החלו להגיע דיווחים בקשר, שהיו בלתי נתפסים בעוצמתם: ארבע חוליות מחבלים גדולות מתקרבות לקיבוץ ולמוצב. זה לא היה עוד ירי רקטות שגרתי; זו הייתה פלישה.

ללא היסוס, ללא צל של פקפוק, מיכאל ידע מה עליו לעשות. הוא לא חשב על חופשת השחרור, על הטיול המתוכנן, על הדירה החדשה. הוא חשב רק על המשימה, על הבית, על תושבי הקיבוץ ועל חייליו. הוא הוביל את כוחו, חמשת הלוחמים בהאמר, שוב אל הלא נודע, אל עבר המחבלים. במהלך הנסיעה לעבר מוקד האירוע, נתקלו בהיתקלות חזיתית עם חוליית מחבלים גדולה. רכבם ספג אש עזה מכל הכיוונים. כדורים שרקו, פגעו בפח וחדרו פנימה. שלושה מהלוחמים – אבי קאסה, איתמר גריבין ושגיא חג'ג' – נפגעו קשות. בתוך הכאוס והאש, מיכאל קפץ מהרכב, ולצידו סמל ראשון עדי צור, חייל נוסף. הם קיבלו החלטה של שניות, החלטה ששינתה את גורלם ואת גורלם של רבים. בעוד ההאמר, על שלושת הפצועים שבו, מתרחק במהירות מהמקום על מנת להתריע ולהתכונן בבסיס, מיכאל ועדי נשארו מאחור. הם נלחמו פנים אל פנים באומץ לב יוצא דופן מול מספר רב של מחבלים חמושים היטב. הם חיסלו חלק מהמחבלים, עיכבו את האחרים, ויצרו חיץ אנושי שאיפשר את הצלת חייהם של שלושת הלוחמים הפצועים שהגיעו לבסיס. פעולתם ההרואית סייעה באופן מכריע בהגנת תושבי קיבוץ כיסופים, ונתנה זמן יקר לחיילים במוצב להתארגן ולעצור את התקפות המחבלים. בזכות גבורתם, מוצב כיסופים היה הבסיס היחיד באזור שהמחבלים לא הצליחו להשתלט עליו. מיכאל ועדי נחשבו נעדרים במשך כמה ימים ארוכים ומורטי עצבים, ימים שבהם המשפחות והחברים נאחזו בכל בדל של תקווה. לבסוף, נמצאו גופותיהם, יחד, כפי שנלחמו.

סמל ראשון מיכאל בן חמו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, והוא בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, עיר הולדתו וביתו, והותיר אחריו הורים כואבים – יעל ומאיר, ושני אחים ואחות – אוהד, נועה ואסף, שנותרו עם חלל עצום בלב ועם מורשת גבורה בלתי נתפסת.

החלל שהותיר אחריו היה עצום, וקולות הגבורה והאהבה החלו להישמע מכל עבר. בת זוגו, תמר, כתבה מילים שקרעו את הלב, מילים שהדהדו את עומק הקשר ביניהם: "אתה הבן אדם שלי, מייקי, אתה שלי ואני שלך... כל השבועות האלה מסתובבת בתחושה שאני רוצה להגיע הביתה, אליך. התחושה הכי פשוטה וטבעית, המקום להוריד בו את הנעליים, להחליף לפיג'מה, להרגיש נקייה ומוגנת, לשים את הראש ולנוח. אתה המקום הזה בשבילי, ואני רק רוצה לרגע להגיע הביתה שוב. גם בחיים שלך היית מלאך וגיבור, לא היית צריך למות כדי שנבין את זה. תודה שאהבת מכל הלב שלך. תודה שהשארת לי כל כך הרבה זיכרונות מתוקים. תודה על כל כך הרבה חוכמה, רגישות וענווה שלקחתי ממך במהלך הזוגיות שלנו. מעריצה אותך. אני אמשיך לחיות בשביל שנינו, אגשים חלומות גם בשבילך ואנציח אותך ואת הדרך שלך בכל מקום שבו אלך. מתגעגעת אליך בכל שנייה ביום שלי, וזה רק נהיה קשה יותר. אתה בזריחות, בשקיעות ובמה שביניהן. אוהבת אותך לנצח". תמר הוסיפה וכתבה: "כמה אנשים אוהבים אותך, אם רק היית יודע. כמה הצנעת כל פרט טוב, והשבוע על הקבר שלך כל אחד עלה ואמר כמה שאתה הבן אדם הכי מושלם, הכי טהור, מלח הארץ, כמו שתמיד אמרתי לך. היית התגשמות כל החלומות שלי וכל הדברים שלא העזתי גם לחלום. איך תמיד חשבת על אחרים לפניך, גם ביום מותך. אין סיום הירואי מזה, למות בשביל להגן על החברים שלך, איזה גיבור אתה, איזה אמיץ. תודה על אהבה ללא תנאים, תודה על כל רגע שלנו, תודה שבחרת בי להיות לצידך לחוות איתך ולאהוב אותך". מילותיה שיקפו את עוצמת האהבה ואת הכאב העמוק של אובדן בן הזוג, אך גם את ההבטחה להמשיך לחיות ולנשום את מורשתו.

חברו משה הרטמן, שזכה להכיר את מיכאל לעומק, בחר להנציח אותו בדרך ייחודית – בשיר שכתב, הלחין וביצע, "עיגולים של הלילה", שפורסם באתר "יוטיוב". מילות השיר ביטאו את הגעגוע וההשראה ששאב ממיכאל: "לא, לא, אל תפחד / לא, אני פה איתך / מי אני בלעדיך? / אולי לכל דבר באמת יש סיבה // שומר עליי מלמעלה / כוכב מאיר דרכך / עיגולים של הלילה / מחשבה שאין לה שליטה // אש שבוערת כרגע / שקיעה של לפני מלחמה / רחמים, חיזוקים והבנה / גלגל שהולך ואז בא / שומר עליי // חוטף סטירה עושה פרסה / תבוא לתת לי כוח". השיר הפך למעין המנון של זיכרון, שבו הכאב וההערצה שזורים זה בזה.

גם ישיבת "אמית עמיחי", שבה למד מיכאל, בחרה בדרך מיוחדת להנצחתו. תלמידיה, יחד עם זכרו של חברו הטוב סרן אייל-מבורך טויטו שנפל במלחמה בינואר 2024, הפיקו חתונה לבני זוג מעוטי יכולת, במקום לחגוג את חגיגת הפורים המסורתית. הם רצו לקיים אירוע "שיהיה מורשת של חיים", אירוע שיבטא את ערכי הנתינה, האהבה וההמשכיות, שהיו כה יקרים למיכאל. לקראת יום הזיכרון תשפ"ד, התקיים אירוע "ליל שישי בסימן גבורה וזיכרון", שבו נשא אביו של מיכאל, מאיר, תפילה, וקולו נשבר מכאב אך התמלא בגאווה על הבן שהותיר אחריו מורשת של אומץ לב ונתינה.

דפים לזכרו של מיכאל הועלו באתרי האינטרנט של חטיבת "גולני", של ישיבת "אמית עמיחי" ושל תנועת הנוער "בני עקיבא", שבה היה חניך. באתר 7/10-Remember, אתר הזיכרון הלאומי, ניתן למצוא את תיאור תולדות חייו, דברים לזכרו ותמונות שבהן חיוכו הרחב מאיר את פניו. מיכאל בן חמו, המפקד הצלף מגולני, הלוחם שאהב את האדמה ואת האדם, שהיה מוכן להקריב הכול למען חבריו ולמען מולדתו, הפך לסמל של גבורה ישראלית, גבורה שאינה מליצה אלא מעשה, אומץ לב אנושי שנובע מאהבה עמוקה. סיפור חייו, שנקטע באיבו, מהדהד את המסר של תקומה, של נחישות ושל מחויבות, וממשיך להאיר את דרכנו גם כשמסביב שוררת חשכה. הוא נשאר כוכב מאיר בשמי מדינת ישראל, זיכרון חי של אדם שבחר בחיים של משמעות, ונפל בהגנה עליהם.