מירון משה גרש

פתח תקווה של תחילת שנות האלפיים קיבלה בברכה את מירון משה גרש, שנולד ביום קריר של כ"ו בתשרי תשס"ג, השני באוקטובר 2002, אל בית חם ומלא אור. הוא היה בנם של דינה ואלן, ומהרגע הראשון מילא את חלל הבית בצחוק מתגלגל ובנוכחות שקטה אך מלאת חיים. כבר בילדותו ניכר בו משהו מיוחד, חיוך קבוע שעיטר את פניו, עיניים פעורות לרווחה שקלטו כל פרט בסביבה, וטון דיבור עדין שהקנה לו נועם הליכות יוצא דופן. הוא גדל והתחנך ברחובות העיר המוכרים, החל את דרכו בבית הספר הממלכתי-דתי "כפר גנים", שם הטביעו בו את ראשית הערכים שילוו אותו. הוא היה ילד נבון, סקרן, שמתנהג תמיד בכבוד לסובביו – למורים, לחברים, ובוודאי לבני משפחתו. הבית של דינה ואלן היה מקום שבו שמעו צלילי שיחות עמוקות לצד קולות צחוק, מקום שבו ערכים של נתינה וכבוד אדם לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שחלחלה עמוק לתוך נשמתו הצעירה של מירון.

מגיל רך נמשך מירון לשני עולמות שונים לכאורה, אך עבורו היו משלימים: עולם האמנות ועולם הספורט. בידיו הקטנות, שהפכו עם השנים לידיים חזקות ומיומנות, הוא החזיק מברשות וחימר, יצר מיניאטורות עדינות ופיסל דמויות שונות, ובה בעת זינק לבריכה, התמתח על מזרן ההתעמלות, רץ שעות ארוכות בשבילי הפארק, ובבגרותו אף התאמן באומנויות לחימה משולבות (MMA). השחייה לימדה אותו משמעת וסיבולת, את היכולת לדחוף את הגוף קדימה למרות הכאב, להתמקד בנשימה ולספור את הקילומטרים מתחת למים הצלולים. התעמלות הקרקע חידדה את גמישותו ואת תחושת הגוף במרחב, לימדה אותו דיוק ושליטה. הריצה הפכה עבורו לדרך לפרוק אנרגיה, לנקות את הראש, ולמצוא את הקצב הפנימי שלו, את המהירות שבה הוא יכול לדחוף את עצמו אל הקצה ומעבר לו. בכל אחד מהעיסוקים האלה, ניכרה אותה נחישות שקטה, אותו רצון עז להשתפר, לדייק, ולהגיע לביצוע מושלם, לא מתוך גאווה חיצונית, אלא מתוך דרישה פנימית בלתי מתפשרת מעצמו.

אבל מעבר לכישרונותיו והישגיו האישיים, היה זה ליבו הרחב של מירון שבלט מכולם. כבר כילד קטן, גילה רגישות יוצאת דופן לזולת, יכולת כמעט טלפתית להתחבר לכאבו ולשמחתו של האחר. אם חבר נפל במגרש המשחקים, הוא היה הראשון לרוץ לעזרתו, לא רק להושיט יד אלא גם להבין את המבוכה ואת העלבון שהתלוו לנפילה. אם ילדה נותרה לבד בהפסקה, הוא היה מוצא דרך עדינה לצרף אותה למשחק, מבלי שהיא תרגיש שריחמו עליה. חמלה ואכפתיות לחלש היו טבועות בו עמוק, כמו מצפן פנימי שכיוון אותו תמיד אל מי שזקוק לעזרה. הוא מעולם לא היסס, מעולם לא התלבט; כל בקשת עזרה, קטנה כגדולה, מצאה אצלו אוזן קשבת וידיים מוכנות לפעול. הוא לא חיכה שיבקשו, אלא חיפש בעצמו כיצד לתת מעצמו לסובביו, כיצד להקל, לשמח, לתמוך. זה היה טבעו, מהות קיומו.

עם המעבר לישיבה התיכונית "בני עקיבא" בגבעת שמואל, התפתחו תכונותיו אלה והתגבשו לכדי אישיות בוגרת ומעוררת השראה. שם, בין כותלי בית המדרש וחדרי הלימוד, הוא לא רק צבר ידע אלא גם חידד את עולמו הערכי. בכיתה י' החל מירון בפרויקט "מחויבות אישית", שהיה עבור רבים עול, אך עבורו הפך לשליחות של ממש. הוא בחר להתנדב בתחנת כיבוי האש בפתח תקווה, מקום שבו הדרמה והצורך האמיתי בעזרה נפגשים מדי יום. הוא החל כצופה אש, סופג כל פרט, לומד את השפה הייחודית של הכבאים, את ריחות העשן, את צלילי הסירנות הממהרות, את המתח שלפני היציאה לאירוע. בשנה השנייה להתנדבותו, כשהיה בכיתה י"א, כבר היה ברור לכולם שמירון הוא הרבה יותר ממתנדב רגיל. הוא מונה להיות אחראי על המתנדבים בתחנה, תפקיד הדורש בגרות, אחריות ויכולת מנהיגות. הוא יצא עם הכבאים למשימות שונות, לא רק צפה מהצד אלא חווה מקרוב את האש, את העשן, את המאמץ הפיזי והנפשי. אלעזר גודינגר, דובר כבאות והצלה, זכר אותו היטב: "נכנסנו לדירות בוערות, עשרות אנשים חייבים לך את חייהם, ותמיד ביצעת את המשימות בהצטיינות," סיפר, כשקולו מעיד על ההערכה העמוקה שרכש לילד הנמרץ שהפך למתנדב כה יעיל. מירון ראה בכל אירוע לא רק משימה טכנית, אלא הזדמנות אמיתית להציל חיים, להקל סבל, להיות שם בשביל מי שזקוק לו נואשות. הוא לא חשב על הסכנה, אלא על המטרה, על האנשים שמחכים לעזרה.

באותה תקופה, כשהיה בכיתה י', שלח מירון מכתב למנהל הישיבה שלו, הרב שרגא פרוכטר. המכתב, שנכתב בכתב ידו המוקפד, לא היה עוד מכתב שגרתי. הוא נפתח בהתייחסות למבחן בלשון – מאמר טיעון על "הצבת מצלמות בין כותלי בית הספר" – ומירון כבר הכין רעיונות וגיבש דעה "חזקה ומוצקה בנושא". אבל מעבר לכך, המכתב חשף את עולמו הפנימי העשיר. הוא כתב כמה הושפע משיחותיו והרצאותיו של הרב, כמה כוח ומוטיבציה הן נתנו לו. "המחצית (ואתה יכול להיות בטוח שזה יימשך גם לשאר השנה בעזרת השם) השקעתי בלימודים, ובשאר הדברים הרבים שאני עושה מחוצה לבית הספר מאמצים כבירים – וכבירים זה לא מילה. באמת. בכל דבר. כמובן שיש לי לאן לעלות ולכוון למעלה תמיד," כתב, כשהוא מציג בפני הרב לא רק תלמיד חרוץ, אלא נשמה חותרת למצוינות, המחויבת לשיפור עצמי מתמיד. הוא לא הסתפק בטוב, תמיד שאף לטוב יותר.

במיוחד ציין מירון במכתבו שיחה אחת שנגעה לליבו עמוק במיוחד – שיחה שעסקה ברב רזיאל שבח ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי בשנת 2018. הרב פרוכטר סיפר אז שהרב שבח היה מתנדב במד"א, ונהג ללבוש את החולצה עם סמל הארגון לא מתוך גאווה, אלא כדי שאם אדם יזדקק לעזרה, הוא יידע לפנות אליו מיד. הפרט הקטן הזה, הפשטות והענווה שבמעשה, ריגשו את מירון עד עמקי נשמתו. כמתנדב במכבי האש, הוא הבין את מהות הנתינה שאינה מחפשת תהילה, אלא רק את היכולת לסייע. תובנה זו השפיעה עליו עמוקות וגרמה לו לקחת על עצמו שני דברים: הראשון, לבקש מהוריו להעניק תרומה למשפחתו של הרב שבח, מעשה של סולידריות וחיבור לקהילה. והשני, להקדיש את שירותיו כמתנדב בתחנה לעילוי נשמתו של רזיאל. "אתה עוד תשמע עליי שם במכבי אש," הבטיח לרב פרוכטר במכתבו, כשהוא חותם במילים: "תודה רבה על הקריאה וסליחה אם חפרתי. מירון." המכתב הזה, על כנותו, על עומקו, על ה"חפירה" המתוקה, היה חלון הצצה לנפשו של נער שהפך למצפן מוסרי חי, שהבין את משמעות החיים כנתינה בלתי פוסקת.

הנחישות והתעוזה שהביע מירון במכתב זה היו רק חלק קטן ממכלול תכונותיו הבולטות. הוא היה עצמאי ברוחו, דעתן, לא חושש להביע את עמדותיו המנומקות, אך תמיד בעדינות ובכבוד. הוא היה נאמן לעצמו, לערכיו, לאמת הפנימית שלו, ובעל כוח רצון חזק שאיפשר לו להתגבר על כל מכשול. כשהציב לעצמו יעדים – בין אם בלימודים, בספורט או בהתנדבות – הוא הקדיש את כל זמנו ואת כל המשאבים שעמדו לרשותו כדי להשיג אותם. הוא לא נרתע מעבודה קשה, לא חשש לצאת מאזור הנוחות, ולא ויתר לעצמו לרגע. עיניו תמיד היו נשואות אל המטרה, והוא שאב כוח וסיפוק לא רק מההצלחות הסופיות, אלא גם מהדרך עצמה, מהמאמץ, מההתמודדות. המוטו שלו, שחזר והדהד במעשיו, היה פשוט וחד משמעי: "אין 'לא יכול' – תשנה את דרך החשיבה, תתמודד ותשיג את המטרה." לא היה מקום למילים כמו "קשה לי" בלקסיקון שלו, אלא רק "קטן עלינו", כפי שסיפרה ידידתו פנינה, כשהיא מתארת ילד עם "מוטיבציה מדהימה ששעות שינה לא היו בלקסיקון שלו." הוא פעל מתוך להט וחיבור למטרות גדולות ועמוקות, ומאגר האנרגיות הפנימיות שלו היה בלתי נדלה. הוא היה צעיר עם ברק בעיניים, מלא חיות ומרץ, יוזם, תמיד חותר קדימה לאתגר הבא.

הדבקות במטרה, ההתמדה והנחישות אפיינו אותו בכל תחומי חייו, אך התגלו בעוצמתם המלאה כשפנה למימוש חלומו הגדול: לשרת בתפקיד קרבי בצה"ל, ביחידה מובחרת. דרכו לשם לא הייתה סלולה. הוא נאלץ להתגבר על שני מכשולים מהותיים: הפרופיל הרפואי שנקבע לו, שהיה נמוך מדי ולא איפשר שירות קרבי, והיותו ילד יחיד – נתון שהציב בפניו קשיים בירוקרטיים ורגשיים. אך מירון, כדרכו, לא קיבל את הדין. הוא החל במסע ארוך ומפרך של אימונים פיזיים אינטנסיביים, שנמשכו כשנתיים. ארבעה-חמישה אימונים בשבוע, שכללו ריצות ארוכות, אימוני כוח, ואימוני MMA קשוחים, הפכו לשגרת חייו. הוא קרע את עצמו, דחף את גבולות גופו ונפשו, וכל זאת מבלי שאיש ישמע ממנו מילה של תלונה או קושי. "גם אם לא עמד בנתונים של יחידה מסוימת זה לא שבר אותו," סיפרה פנינה. במקביל, הוא נלחם בבירוקרטיה הצבאית במשך שמונה חודשים ארוכים, מגיש ערעור אחר ערעור, מתעקש על זכותו לתרום למדינה ככל האחרים. "למה צריך להעניש אותי כשאני רוצה לתרום כמו כל האחרים, רק בגלל שאני ילד יחיד?" שאל, כשקולו מבטא תסכול אך גם נחישות בלתי מתפשרת. רועי פלג, מנהל ומדריך בהכשרה לפני צבא, זיהה בו מיד את הפוטנציאל העצום: "שאפתן, דעתן, נחוש וכריזמתי, היה אחד מעמודי התווך המרכזיים בצוות ההכנה לצבא... כזה היית, אחד שלא בורח מאחריות, אלא מחבק אותה והולך איתה עד הסוף." מירון ראה במסגרות הקשורות בביטחון, בהגנה, בשמירה על חיי אדם, בתרומה ובשליחות, חלק בלתי נפרד מזהותו ומאופיו. הוא הפך אותם לחלק ממנו, והיה נחוש לממש את ייעודו.

ב-11 באפריל 2021, הגיע הרגע המיוחל. מירון התגייס לצה"ל, כפי שחלם, ונכנס בשערי חיל ההנדסה הקרבית. ביצועיו המרשימים לאורך המסלול, בשילוב עם ניסיונו העשיר בתחום הכבאות וההצלה – שהקנה לו הבנה עמוקה של מצבי חירום, עבודת צוות, וחתירה למגע – יחד עם מוסר העבודה הגבוה שלו והיסודיות שבה התנהל בכל משימה, הובילו לשיבוצו ביחידת העילית יהל"ם. זוהי יחידה הנדסית למשימות מיוחדות, פסגת חיל ההנדסה הקרבית, והוא שובץ כלוחם תת-קרקע. חלומו התגשם במלואו. הוא היה מאושר, כפי שסיפרה פנינה, כש"התקבל ליהל"ם והיה מאושר."

בשנים שבאו לאחר מכן, מירון ביצע את תפקידו במקצועיות בלתי מתפשרת, תוך שהוא חותר למצוינות בכל מה שעשה. הוא תמיד שאף לשפר, לשנות, ולעשות מעבר למה שנדרש ממנו. לא היה גבול לרצונו לתרום. בכל הזדמנות, הוא ביקש לקחת על עצמו אחריות נוספת, וכשקיבל אותה, ראה זאת ככבוד וכזכות גדולה. חבריו לשירות העריצו אותו וסמכו עליו באופן מוחלט, וידעו שתמיד אפשר לסמוך על מירון. מפקדיו סיפרו כי היה דמות מובילה, מנהיג טבעי, שתמיד חיפש דרכים לתרום מעצמו ככל שיכל לצבא ולמדינה. הוא היה מעין מצפן מוסרי גם בתוך היחידה, תמיד זוכר את האדם שמאחורי המדים, את חשיבות השליחות.

לאורך שירותו הצבאי, השתתף מירון במספר רב של מבצעים מיוחדים, הן מעל הקרקע והן מתחתיה. הוא הפך למומחה של ממש בתחום התת-קרקע, תחום הדורש ידע טכני רחב, כושר פיזי יוצא דופן, ובעיקר קור רוח ואומץ לב אל מול סכנות בלתי צפויות. הוא הגיע להישגים גבוהים במיוחד בתחום גילוי וחקר מנהרות האויב, פיתח יכולות חדשות, יזם שיפורים במערכות הקיימות, ותרם באופן משמעותי ליכולותיה המבצעיות של היחידה. הוא לא רק ביצע פקודות, אלא חשב קדימה, יזם, וניסה תמיד למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר למלא את המשימה. עתידו נראה מבטיח. הוא תכנן להמשיך לשירות קבע ביחידה, להעמיק את ידיעותיו, לפתח את יכולותיו, ולהמשיך לתרום למדינה בתחום שבו הפך למוביל ופורץ דרך. הוא ראה בכך לא רק קריירה, אלא המשך ישיר לדרך חייו שכולה נתינה ושליחות.

מעבר להיותו לוחם מבריק ומקצוען, מירון היה אדם שמח ומלא חיים, שהאמין בעצמו והיה נאמן לערכיו ולאמת שלו. הוא שאף להגיע רחוק, לא רק בהישגים חיצוניים, אלא גם כאדם. הוא היה חבר אמת, מהסוג הנדיר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא תמך, עודד, שימח, והצחיק את חבריו, והעניק מעצמו למען האנשים שאהב, לא רק כשנזקקו לעזרה – אותה הגיש מיד וללא היסוס – אלא גם בחיי היומיום. הוא היה זה שסידר את החדר המשותף, שאסף את הציוד הפזור, שהכין את הציוד ליום המחרת על מיטתם של חבריו, מחוות קטנות של אכפתיות שביטאו את אהבתו ודאגתו. הוא היה בן זוג אוהב לאיילה ג'ונס, עולה חדשה, ותמיד היה שם כדי לתקן בעדינות את שגיאותיה בעברית, לא לוותר עליה כמו שאחרים אולי היו עושים מתוך אי נוחות. "הוא תמיד היה מתקן את השגיאות שיש לי בעברית, לא היה מותר עליי כמו אנשים אחרים שלא נעים להם," סיפרה איילה, וחשפה את הסבלנות, את הרגישות, ואת הרצון שלו לעזור לה להצליח ולהרגיש שייכת. הוא נתן את זמנו לכל אדם, היה אדם שמח שהאמין בעצמו ואהב לתת תמיכה לכולם. "הוא רצה לתת את הכי טוב בשביל המדינה הזאת," אמרה איילה, "הוא ידע מה משמעות המשימה הספציפית שבה נהרג, ידע שמסוכן, אבל הבין שהוא חלק ממסגרת ומעולם שגדולים יותר ממנו. המשמעות בחיים זה לתת." הם ניהלו שיחות עמוקות על משמעות ועל הקרבה, והוא אכן דאג להשאיר את אביו לבד, להשאיר אותה לבד, אך "זה לא היה באמת שיקול" כשזה הגיע לשליחות. בעיניה של איילה, "הוא היה עם כוחות על, לא האמנו שמישהו יכול לפגוע בו."

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, שעה של שקט יחסי, של התחלה חדשה לשבת חג. אבל השקט נקרע באחת על ידי ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה. זו לא הייתה עוד סדרה של ירי, אלא מתקפת פתע אדירה וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. בחסות החיפוי האווירי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנה הכול. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, הטלפון של מירון צלצל. הקפצה. הוא לא היסס לרגע. הוא והצוות שלו הוקפצו במהירות למעבר ארז, אחד משערי הכניסה העיקריים לרצועת עזה. המראות היו קשים מנשוא, והקרב היה עז. הם נלחמו מול עשרות מחבלים חמושים היטב, פנים מול פנים, באומץ לב ובנחישות עילאית. הם הדפו את ניסיונות ההשתלטות על המעבר ועל המוצב הסמוך, נלחמו על כל פיסת אדמה, על כל עמדה. לאחר שעות ארוכות של לחימה עיקשת, הצליחו לכבוש את המעבר מחדש מידי המחבלים, ובכך הצילו עשרות חיילים ואזרחים שהיו לכודים במקום או בסביבתו. זו הייתה גבורה במלוא מובן המילה, לחימה עיקשת תחת אש בלתי פוסקת, תוך סיכון חיים עצמי למען אחרים. משם, לא היה זמן למנוחה. מירון וצוותו המשיכו להילחם ביישובים נוספים בעוטף, מטהרים שטח אחר שטח, מחלצים אזרחים, ומשיבים את השקט – ולו זמנית – לאזור. לאחר מספר ימים, כשהאזור טוהר ממחבלים, התחילו להתכונן לשלב הבא והמורכב לא פחות: הלחימה הקרקעית בשטח רצועת עזה.

במשך כחודשיים ארוכים, השתתף מירון בלחימה העזה ברצועה. הוא לחם בעוז ובגבורה, שוב ושוב הוכיח את מומחיותו בתחום התת-קרקע, את קור רוחו ואת מנהיגותו. הוא היה חלק מהכוח החודר לעומק השטח, מטהר בתים, מגלה פירים ומנהרות, ופועל לנטרל את תשתיות הטרור. כל יום היה אתגר, כל משימה הייתה כרוכה בסכנת חיים ממשית, אך מירון לא נרתע. הוא ידע את משמעות המשימה, את הסיכון הכרוך בה, ואת חשיבותה להגנת המדינה ותושביה. "הוא ידע שמסוכן, אבל הבין שהוא חלק ממסגרת ומעולם שגדולים יותר ממנו," סיפרה איילה, דבריה מהדהדים את עומק תפיסת עולמו של מירון.

ביום שלישי, השני בינואר 2024, כ"א בטבת תשפ"ד, יצא מירון עם צוותו לפעילות מבצעית נוספת בצפון הרצועה, במטרה לאתר חטופים – משימה עליונה ורגישה מאין כמוה. הם התקדמו בזהירות בשטח עוין, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. כשהתכונן להיכנס לפיר של אחת המנהרות אותה התכוון לבדוק, רגע לפני שהיה אמור לצלול אל תוך בטן האדמה, נפגע מירון מירי צלף שארב לכוח. הפגיעה הייתה קטלנית, והוא נפל במקום. רב-סמל מירון משה גרש, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על עמו וארצו.

הבשורה המרה הכתה כרעם ביום בהיר בפתח תקווה, בביתם של דינה ואלן, בלב חברתו איילה, ובלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. "הותר לפרסום וזהו? ככה?" ספדה לו חברה טובה, בקול חנוק מכאב, "בלי שאף אחד יידע מי אתה באמת, איזה נער-גבר מדהים היית, דבק במטרה, לא עייף אף פעם." היא זכרה את תקוותיו, את חלומו לחזור לתחנת הכיבוי אחרי הצבא, את האימונים המטורפים שקרע את עצמו בהם חודשים על גבי חודשים כדי להתקבל ליחידה מובחרת. "רצית לחיות חיים עם משמעות," אמרה, וקולה נשבר, "תדע שהותר לפרסום שהלב שלי איבד עוד חתיכה ממנו, חבר יקר." אביו, אלן, עמד איתן אך כואב בהלוויה, וספד לבנו במילים שביטאו הערצה עמוקה: "בדרך כלל הבן הקטן מסתכל על אבא שלו בהערצה, אבל אני, בתור אבא, הערצתי אותך. בשבילי היית פשוט גיבור, גיבור ישראל, וכולם צריכים לדעת מי היית. אני יודע שאני לא במדים אבל מירוני שלי, רציתי להצדיע לך." הוא הביא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, והותיר אחריו הורים שבורי לב, ובת זוג שאיבדה את אהבת חייה.

מירון משה גרש ז"ל השאיר חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של גבורה, נתינה, ומצוינות. זכרו מונצח בדרכים רבות, שהופכות את כאב האובדן למקור של השראה וכוח. בפתח תקווה, עירו שאהב, הוקם "גן מירון" בשכונת כפר גנים, פינה ירוקה של שקט וזיכרון. הוא מונצח גם באנדרטה לזכר נופלי המלחמה תושבי העיר, הנמצאת בפארק "חרבות ברזל". בישיבה התיכונית "בני עקיבא" בגבעת שמואל, שבה למד ועיצב את אישיותו, זכרו חי ונושם. קהילת היזמות של ישראל (IEC) הקדישה כנס חשוב בנושא "ארגז כלים ליזמים בנושא רישום פטנטים וקניין רוחני" לזכרו, כהוקרה לרוחו היזמית והחדשנית. תנועת הנוער "עזרא" סניף כפר גנים, אימצה את המשפחה ומלווה אותה מימי ה"שבעה", וממשיכה להנציח את זכרו בפעילויות רלבות: מדריכי וחניכי שכבת ח' "נחליאל" למדו מסכת לעילוי נשמתו, ובנות שכבה ט' "אורות" ערכו ערב הפרשת חלה לזכרו. הסניף אף ערך ערב זיכרון למירון, שבו למדו על ערכיו וחייו, ונערך מירוץ לזכרו, שבו רצו ברחובות העיר שבה גדל והתחנך. תמונתו צוירה על קיר בחדר הספרייה בסניף, כשהוא מביט משם בעיניו הבוהקות על הדור הצעיר. עמודים לזכרו נפתחו באתרים "למלא את החלל" ובאתר memoriz.plus, וחברת הסטארטאפ MersivX לקחה על עצמה להנציח אותו, בין היתר באתר החברה, כהוקרה לחדשנות ולרוח היזמית שבו. הוריו של מירון, בשיתוף ארגון "לזכור לנצח", הדפיסו סידורים וספרי תהילים לעילוי נשמתו, והחליטו להוציא לאור חוברת הנצחה, שתכלול חיבורים שכתב כנער, ובכך ימשיכו את קולו, את מחשבותיו ואת תפיסת עולמו. מירון משה גרש היה גיבור שחי חיים מלאי משמעות, נתינה ואהבה, והקריב את חייו למען עמו. זכרו יישאר חקוק לנצח בליבנו, כסמל לגבורה ישראלית, לצניעות, לנחישות, ולרוח אדם שאינה נכנעת. הוא נפל כדי שאנו נמשיך לחיות, ועלינו לזכור את דרכו, ללמוד ממנה, ולעשות כל שביכולתנו כדי להמשיך את המורשת שהותיר.