מתתיהו יעקב פרל

בבית אל, יישוב שהתפשט כטלאי בד ארוג היטב על צלע ההר, בין גוונים של אדמה יבשה וירוק עז של אורנים, נולד מתתיהו יעקב פרל ביום חם של יולי 2002. השמש של י"א בתמוז שפכה זהב על גגות הרעפים האדומים ועל אבני הבזלת המקומיות, והבטיחה קיץ ארוך ולוהט, אך בתוך בית משפחת פרל, בית שוקק חיים וצחוק, נשמה חדשה הפיחה אוויר קריר ורענן. הוא היה ילדם השלישי של לאה ואברהם, שבהמשך יברכו את העולם בעשרה ילדים נוספים, ובכך יהפכו את ביתם לקן חם ורוחש, קהילה קטנה בתוך קהילה גדולה יותר. מתתיהו, או מתי כפי שכולם כינו אותו במהרה, קיבל את שמו מסבו, שמו שנסע עמו כמעין מטען של זיכרון והמשכיות, עוד לפני שהבין את משמעותו. הבית הגדול, עם חלונותיו הפתוחים אל נוף ההרים, היה תמיד מלא בריחות של תבשילים מתבשלים בסירים גדולים, בצלילי שיחות ערות, ובעיקר, בקולות של ילדים – קטנים וגדולים, רצים, צוחקים, מתווכחים ומתפייסים. מתי היה חלק אינטגרלי מהפסיפס הזה, ילד שקט בתוך המהומה, שהתבונן בסביבתו בעיניים טובות, כאלו שראו תמיד מעבר לרעש החיצוני.

הילדות של מתי בבית אל הייתה שזורה באוויר ההרים הצלול, בטיולים רגליים בשבילי העפר המאובקים, ובמשחקים אינסופיים בחצר האחורית שהייתה למעשה פיסת טבע פראית. הוא לא היה הילד הקולני או הבולט ביותר, אלא דווקא זה שנעמד בצד, צופה, סופג את העולם פנימה. חיוך כובש היה לו, חיוך שהיה נדיר בהתחלה, אך כשהופיע, היה מאיר את פניו ומפיץ סביבו תחושה של רוגע וטוב לב. הוריו, לאה ואברהם, שתלו בו ובאחיו אמונה עמוקה בערכים של אהבת אדם ואהבת הארץ, לא באמצעות דרשות מליציות אלא דרך מעשים יומיומיים פשוטים. ארוחות שבת משפחתיות, שבהן כל כיסא סביב השולחן היה תפוס, היו שיעור מתמשך בסובלנות, בהקשבה ובנתינה. מתי למד שם, בין צלחות מלאות וקולות מתערבבים, את חשיבות הקהילה והמשפחה. הוא ראה את אביו עובד קשה ואת אמו מנהלת את הבית ביד רמה, תמיד עם מילה טובה לכל אחד, ותמיד עם מקום פנוי לעוד נשמה. הבית בבית אל, עם הדלת הפתוחה והלב הרחב, עיצב את עולמו הפנימי של מתי, לימד אותו את כוחה של צניעות ואת היופי שבטוב לב טהור.

ככל שגדל, התכונות הללו הלכו והתחזקו. בבית הספר היסודי ביישוב, מתי היה התלמיד שרבים לא שמו לב אליו מיד, אך כשנדרשה עזרה, הוא היה הראשון להושיט יד. הוא לא חיפש שבחים או זרקורים, אלא מצא סיפוק פנימי במתן עזרה שקטה ונקייה מכל אינטרס. כשיצאו הילדים לשחק כדורגל בהפסקות, מתי העדיף לעיתים קרובות לשבת בצד, להתבונן בנמלים מטפסות על גבעולי עשב, או לקרוא ספר. אבל אם מישהו נפל ונפצע, הוא היה שם, מוכן להביא מים או לתמוך. הוא היה כמו עוגן שקט בתוך סערת הילדות, נוכחות מרגיעה שכל אחד יכול היה לסמוך עליה. עם אחיו ואחיותיו הרבים – אמונה, רעות, שרה, משה, נתנאל, אסתר, הודיה, תמר, מרים, מנחם, אביטל ויצחק – הוא פיתח קשרים עמוקים ומגוונים. הוא היה אוזן קשבת לאחיותיו הגדולות, שותף למשחקים פרועים עם אחיו הקטנים יותר, ומקור השראה לכולם בשל השקט והרוגע שבו. הוא ידע בדיוק מתי צריך להרגיע מריבה קטנה, מתי להציע עזרה בשיעורים, ומתי פשוט להיות שם, נוכח, בלי לומר מילה.

כשהגיע ללימודים בישיבה התיכונית באלון מורה, מתי הביא עמו את אותה צניעות ואת אותו רצון לסייע. הריח של ספרי גמרא ישנים ושל קפה חזק מילא את אולמות הלימוד, והדי קולות הלימוד הרעידו את הקירות. הוא לא היה תלמיד שהתבלט בחדותו המילולית או בלהט הוויכוח, אלא דווקא בשקדנותו ובנכונותו להעמיק. מוריו וחבריו סיפרו עליו כנער מאיר פנים, תמיד עם חיוך קטן, ותמיד נעים הליכות. במהלך מרתון לימוד גמרא אינטנסיבי, כשכל אחד התרכז בהישגיו האישיים וביכולתו להקיף כמה שיותר חומר, מתי שם לב לחבר שהתקשה, שפניו היו נפולות מתסכול. במקום להמשיך קדימה במהירות שלו, מתי עצר. הוא התיישב ליד חברו, הסביר לו בסבלנות אין קץ את הסוגיה המורכבת, פרט כל מילה, הציע דוגמאות ודימה מצבים מחיי היומיום, עד שהאור חזר לעיניו של החבר. זה לא היה מעשה חד פעמי; זו הייתה דרך חיים עבורו. הוא ידע ששיתוף הידע והעזרה ההדדית חשובים יותר מכל הישג אישי, וכי הערך האמיתי של הלמידה טמון ביכולת להרים את מי שנופל בדרך.

המשפחה, על כל רעשיה וחומה, נשארה עבורו ערך עליון. סופי השבוע היו מוקדשים לביקורים תכופים בבית אל, גם כשלמד בישיבה. הוא היה נכנס לבית, ומיד היה מתפשט סביבו שקט מסוים, רוגע, כאילו כניסתו לבדה הייתה מסוגלת להפיג מעט מהמהומה. הוא היה מתייצב לצידם של הוריו, מציע עזרה במטלות הבית, מקשיב בסבלנות לסיפורים על היום שעבר. עם אחייניו, הילדים של אחיותיו הגדולות, הוא היה משנה את עורו לחלוטין. הילד השקט והצנוע היה הופך למדריך משחקים בלתי נלאה, שהיה זוחל על הרצפה, מתחבא מאחורי ספות, ומשחק במשך שעות ארוכות, כשהוא מקדיש לכל אחד מהם תשומת לב מלאה. צחוקם המתגלגל של הילדים היה ממלא את הבית, והיה ברור לכולם שמתי הוא לא רק דוד, אלא חבר למשחק, כתף תומכת, ואוזן קשבת גם לצרות הקטנות שלהם. הוא היה מפיץ אור ושמחה בבית, לא באמצעות מילים גדולות או הצהרות דרמטיות, אלא דרך נוכחותו השקטה, המלאה באהבה ובתמיכה בלתי מסויגת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, מתי המשיך במסלול דומה של לימוד תורה והעמקה בישיבה הגבוהה באלון מורה. ראש הישיבה תיאר אותו כ"עלם חמודות עדין נפש", ביטוי שתפס היטב את מהותו. הוא היה שוקע בלימודי התורה, אך תמיד עם רגישות לסביבתו. הוא לא היה מסתגר בתוך עצמו, אלא היה קשוב לצרכי חבריו וקהילתו. הוא התנדב לכל משימה, קטנה כגדולה, תמיד בחיוך, תמיד בנכונות. אם היה צריך לסדר את בית המדרש אחרי יום לימודים ארוך, הוא היה שם. אם היה צריך לארגן אירוע או לסייע בפעילות חברתית, הוא היה הראשון להרים יד. חבריו לישיבה תיארו אותו כ"אדם עם נשמה ענקית", ביטוי שחזר על עצמו שוב ושוב. הוא היה החבר האמיתי, זה שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שמקשיב בלי לשפוט, זה שמלא נתינה ללא גבולות. הוא היה החיוך התמידי, השקט והעניו, ובאותה עת, עמוד תווך של חברות ותמיכה.

התקופה שקדמה לגיוסו לצבא הייתה רוויה בציפייה ובהתרגשות. חבריו של מתי, רבים מהם מהישיבה, התחילו לקבל שיבוצים ליחידות שונות, ורבים מהם כיוונו לחטיבת גולני, הנחשבת לחוד החנית של חיל הרגלים. מתי עצמו, עם אופיו השקט והעדין, היה נראה כמתאים יותר ליחידה שקטה יותר, אולי תפקיד עורפי או תומך לחימה. אך כשהגיע זימונו, הוא גילה כי שובץ לחיל השריון. ההפתעה הייתה גדולה, גם בקרב חבריו. שריון, עם הטנקים העצומים, הרעש, העוצמה, האבק והעבודה הפיזית המפרכת, נראה כמעט מנוגד לאופיו השקט והמופנם. כשחבריו הביעו תמיהה, מתי חייך את חיוכו הכובש ואמר, בקולו הרגוע: "אם זה מה שהדרך שלי בחרה עבורי – זה כנראה טוב." לא הייתה בכך התרסה או קבלה פסיבית, אלא אמונה עמוקה בכך שכל מסלול בחיים טומן בחובו הזדמנות לצמוח ולתרום, וכי גורלו, כפי שהתגלה לו, היה מדויק עבורו. הוא קיבל את השיבוץ בשלווה, בנחישות שקטה, מוכן לכל מה שיבוא.

ביום קפוא של נובמבר 2022, עשרה בנובמבר ליתר דיוק, התגייס מתי לצה"ל. הוא נכנס אל העולם הצבאי במלוא הרצינות, נחוש לשלב בין עולמו הרוחני לבין המשימה הלאומית. הוא שירת כלוחם בחיל השריון, בגדוד 46, חלק מעוצבת "עקבות הברזל" (401), חטיבה בעלת מורשת קרב מפוארת. המעבר מהשקט של בית המדרש אל הרעש והאבק של בסיס הטירונים היה חד ומהיר. הריח של דיזל, הצעקות של המפקדים, קולות המתכת המתנגשים, כולם יצרו סביבה חדשה ושונה לחלוטין. אבל מתי, עם עדינות נפשו, הצליח למצוא את מקומו. הוא לא התלונן, לא התייאש. הוא התאים את עצמו, לאט אבל בטוח, למסגרת הקשוחה. הוא בלט במהרה במקצועיותו, במסירותו וביכולות המנהיגות השקטות שלו. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות, אלא חייל שמוביל בדוגמה אישית, בעשייה מתוך תחושת אחריות עמוקה. מפקדיו העריכו מאוד את שילוב התכונות הנדיר הזה: חייל שמשלב בין לימוד תורה לבין שירות צבאי איכותי, שקט חיצוני עם נחישות פנימית. הוא היה שם, נוכח, תמיד מוכן ללמוד, תמיד מוכן לבצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר.

השבת ההיא, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת. השמש החלה לעלות מעל האופק, מציירת קווים כתומים-ורודים על השמיים, והאוויר היה קריר וצח. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה שרבים עוד היו שרויים בשינה עמוקה או התארגנו לתפילה, נשבר השקט באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. מטחי טילים ורקטות אדירים נורו מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום ואף עמוק יותר לתוך הארץ. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות שהתקיימו בסמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. במהרה התגלתה תמונה של זוועה בלתי נתפסת: כשמונה מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, רכוש נבזז והוצת. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בוקר שמחת תורה הפך ליום שבו פרצה מלחמה.

כשהחלה המלחמה, מתי היה עדיין בהכשרה, בשלבים מתקדמים של קורס נהגי טנקים. החדשות זרמו במהירות, וכל אחד חש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. ההלם והכאב היו עמוקים, אך יחד איתם עלתה תחושה בוערת של דחיפות ואחריות. מתי, כמו אלפי חיילים אחרים, הבין שהעולם השתנה, ושהוא נדרש כעת למלוא כישוריו ונחישותו. מיד עם סיום הכשרתו, ללא שהיות, הוא הצטרף ללחימה העצימה ברצועת עזה. הוא שירת כנהג טנק מפקד מחלקה, תפקיד קריטי המצריך ריכוז מרבי, קור רוח תחת אש, ויכולת תימרון מדויקת בשטחים עוינים. הוא נכנס אל תוך ה"קופסה" המשוריינת, הטנק, שהפך עבורו לבית ולמבצר. ריח המתכת, הדיזל והאבק, הרעש הבלתי פוסק של המנוע והזחל"מים – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. יום ולילה, שבוע אחר שבוע, הוא נהג בטנק, חוצה את רחובותיה ההרוסים של עזה, מנווט בין סמטאות צרות, תחת אש בלתי פוסקת. הוא ראה מראות קשים, נשא עמו את כובד המשימה, אך נחוש היה להמשיך, להגן, להחזיר את הביטחון.

בתחילת שנת 2024, בעיצומו של קרב קשה ברפיח, מתי נפצע. הטנק שלו נקלע לאירוע שבמהלכו שאף עשן רב. הריאות צרבו, הראש כאב, ותחושת מחנק איימה להכריע אותו. הוא פונה במהירות לבית החולים, שם קיבל טיפול רפואי. השהות בבית החולים, הרחק מהחברים והטנק, הייתה קשה עבורו. הוא לא היה רגיל לשבת בחיבוק ידיים, והדאגה לחבריו שנותרו בשטח כרסמה בו. גם כששכב במיטתו, כשריאותיו עוד כואבות, הוא אמר למבקרים: "אני מהר מאוד מסיים פה וחוזר." לא הייתה זו אמירה סתמית, אלא הצהרה של נחישות עמוקה, של הבטחה לעצמו ולחבריו. ואכן, לאחר תקופת החלמה קצרה יחסית, כנגד כל הסיכויים, הוא חזר לשדה הקרב. הוא חזר אל הטנק שלו, אל חבריו, אל המשימה. החזרה שלו הייתה עדות לא רק לחוזקו הפיזי, אלא בעיקר לחוזקו הנפשי, למסירותו הבלתי מתפשרת ולתחושת השליחות שפעמה בו.

חבריו ליחידה סיפרו סיפורים רבים על טוב ליבו ומסירותו. הוא היה אדם ששם את טובת הזולת לפני טובתו האישית, תכונה שהתחזקה במיוחד בתנאי הלחימה הקשים. כשהיה אחראי על שיבוץ השומרים בטנקים, תפקיד שבו ניתן היה למצוא לעצמו הקלות או משמרות נוחות יותר, הוא סירב בתוקף. "אני בסדר," היה אומר, "תנו את המשמרות הקלות יותר למי שצריך לנוח." הוא בחר לעצמו את המשמרות הקשות ביותר, בשעות הלילה הקפואות או בשיא החום של היום, תמיד מוכן להקריב את נוחותו למען רווחת חבריו. מפקדיו ציינו אותו לשבח שוב ושוב. הוא היה נהג מקצועי במיוחד, כזה שיכול לנווט את הטנק העצום בדיוק מדהים גם בתנאים הקשים ביותר. הטנק שלו, טנק המ"מ, היה תמיד מסודר למופת – כל כלי במקומו, כל פינה נקייה מאבק, כאילו היה זה ביתו הפרטי. "הטנק שלו היה מוזיאון," אמר אחד ממפקדיו בחיוך. "תמיד התחלנו אצלו את המסדרים, כי ידענו שנראה שם סטנדרט שאין שני לו." הוא היה דוגמה חיה למקצועיות, למסירות ולמנהיגות שקטה שנובעת מתוך עשייה.

ביום ח' בטבת תשפ"ה, שמונה בינואר 2025, מתי שהה עם פלוגתו בבית חאנון שבצפון רצועת עזה. האזור, שספג מכות קשות, היה עדיין זירת לחימה פעילה, מלא במלכודות ובאיומים בלתי נראים. מתי, שהיה ידוע כמקצוען ומהימן, נקרא להחליף את נהג הטנק של מפקד הפלוגה. זו הייתה משימה שגרתית למראית עין, אך טעונה באחריות כבדה. הוא נכנס אל תא הנהג, סגר את הצוהר מעליו, והתכונן לנהוג את הטנק הענק אל תוך עומק המשימה. בשעות הצהריים, בעיצומה של הפעילות המבצעית, רגע אחד של שקט מתוח נשבר באחת. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, הטנק עלה על מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ היה אדיר, רעש מחריש אוזניים שקרע את האוויר והדף את הכלי העצום. עשן סמיך, אבק ואש היתמרו לשמיים. בתוך שניות ספורות, נגדעו חיים. בפיצוץ הנורא נהרגו שלושה לוחמים מצוות הטנק, בהם סמ"ר מתתיהו יעקב פרל. הוא היה בן עשרים ושתיים בנופלו.

ההודעה על נפילתו הכתה במשפחת פרל בבית אל כרעם ביום בהיר. הבית השוקק חיים, שהיה תמיד מלא בצחוק ובקולות ילדים, שקע באבל עמוק. שקט מחריש אוזניים ירד על היישוב. סמל מתתיהו יעקב פרל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, ביום קפוא וגשום, כשהשמיים בכו יחד עם המשפחה והאומה כולה. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות אזרחיות במעילים כהים, לצד חיילים במדים ירוקים, כולם עם מבט כבוי ועיניים אדומות. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שמונה אחיות וארבעה אחים, וחלל עצום שאי אפשר למלא. לאחר נפילתו, הועלה מתי לדרגת סמל-ראשון, אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

אביו, אברהם, עמד מול קהל המלווים בהלוויה, קולו נשנק אך עיניו מלאות באמונה ובגאווה שקטה. "מתתיהו," ספד, "עם כל חיילי צה"ל, הוא שותף לדור התחייה." הוא דיבר על מתי ש"תמיד רצה שלמות, והוא זכה להגיע לשלמות." הוא ביקש מהמשפחה, מהחברים, מכל מי שאוהב את מתי, להמשיך את החיים, כי זו הייתה צוואתו הברורה של בנו. לא הייתה זו קריאה להתעלם מהכאב, אלא להפוך אותו לכוח מניע, להמשיך לבנות, ליצור, ולקיים את הערכים שמתי האמין בהם. אחותו הגדולה, אמונה, דיברה בקול רועד, אך מלא אהבה: "מתי, אחי היקר והאהוב. השכל לא מצליח להבין בכלל." היא סיפרה על איך תמיד דאג לכולם, איך הפיץ שמחה ואור, ואיך היה קופץ לבקר את האחיינים, שמעתה יחסרו כל כך את נוכחותו. "מי דמיין שתלך כל כך מוקדם?" שאלה בקול חנוק מדמעות. "תמיד נתת הרגשה של טוב, וזה היה כל כך אמיתי מבפנים. אתה הגיבור שלנו ושל כל עם ישראל." דבריהם הדהדו בחלל, מנחמים ומכאיבים בו זמנית, מציירים תמונה של אדם שקט אך עוצמתי, שחייו הקצרים הותירו חותם עמוק.

לזכרו של מתי, הופקה מדבקה פשוטה, עם משפט שהיה מזוהה עמו כל כך, מנטרה שקטה של אופטימיות וקבלה: "יש מישהו למעלה עם תוכנית מסודרת. הכול מתוכנן ולטובה." המשפט הזה, שהיה ביטוי לאמונתו העמוקה בסדר הדברים, בטוב הנסתר מאחורי הקשיים, הפך לסמל עבור כל מי שהכירו. הוא נתלה על חלונות מכוניות, על לוחות מודעות, ושימש תזכורת מתמדת לרוחו האיתנה, גם ברגעים הקשים ביותר. משפחתו וחבריו, חדורי רוח הנתינה שאפיינה את מתי, החליטו להנציח את זכרו בדרך שתמשיך את מעגל החיים והעזרה לזולת. הם תרמו אופנוע חירום ל"מגן דוד אדום", כלי שיציל חיים, שיגיע במהירות למי שזקוק לו. האופנוע, מהיר וזריז, הפך לסמל חי למורשתו של מתי: למהירות התגובה, למסירות לזולת, ולנכונות להקריב למען האחר. הוא נושא עמו את רוחו של סמ"ר מתתיהו יעקב פרל ז"ל, הלוחם השקט מבית אל, שחיוכו הכובש ועיניו הטובות נותרו חרוטים בלבבות, וגבורתו האנושית הפכה לחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של האומה. הזיכרון שלו, כמו האור שהפיץ, ממשיך להאיר את דרכם של רבים, תזכורת לכך שגם בתוך הכאב העמוק ביותר, יש תקווה, יש נתינה, ויש המשכיות.