מתן וינוגרדוב

בירושלים של תחילת שנות האלפיים, בבניין אבן ירושלמי שקירותיו ספגו את שיחות הדיירים במשך עשורים וחלונותיו השקיפו אל גגות אדומים ועצי אורן ירוקים, נולד ביום כ"ט בניסן תשס"ג, בראשון במאי 2003, ילד שקיבל את השם מתן. הוא היה בנם השני של פולינה וולדימיר, אחיה הקטן של סטלה, שהייתה גדולה ממנו במספר שנים, ומרגע לידתו הפיח חיים חדשים וצחוק מתוק בבית המשפחה הצנוע. כבר בינקותו ניכר בו משהו מיוחד, רוך לצד סקרנות עזה בעיניים הכחולות-אפורות שחיפשו תמיד את הדבר הבא להבין, את הפנים הבאות להכיר. הבית היה תמיד מלא בצלילי אהבה, שיחות ברוסית ובעברית שהתערבבו זו בזו, ריחות של מאכלים שהכינה פולינה וצחוקים שהדהדו במסדרונות. ולדימיר, אביו, היה עוגן של יציבות, וסטלה, אחותו הגדולה, הייתה עבורו גם מודל לחיקוי וגם חברה למשחק, וביניהם נרקם קשר עמוק של אהבה והגנה הדדית.

מתן גדל להיות ילד שקט במידת מה, אך נוכחותו הורגשה בכל חדר. הוא לא היה ילד שרץ וצועק ללא הפסקה, אלא כזה שמתבונן, קולט, ובעיקר – חושב. מגיל צעיר מאוד הרגישו הוריו ואחותו את טוב ליבו ששפע ממנו, את הנתינה הטבעית שהייתה חלק בלתי נפרד מאופיו. אם ילד אחר בגן שכח את הקלמר שלו, מתן היה הראשון להציע לו עיפרון או מחק מתיקו הקטן. אם חבר נפל ושפשף את הברך, הוא היה ניגש עם הבעה דואגת ומציע עזרה, לעיתים סתם חיוך מעודד או מילה טובה. הוא אהב לכתוב וללמוד, לא רק כשמדובר במטלות בית הספר, אלא מתוך דחף פנימי להבין את העולם. הוא היה יושב שעות עם ספרים, לעיתים קרובות ספרי היסטוריה או מדע בדיוני, ומתעמק בהם, ואחר כך היה מנסח במחברת משפטים משלו, סיפורים קצרים או מחשבות על מה שקרא. הוא לא חשש לשאול שאלות, גם אם נראו תמימות או מורכבות, ותמיד חיפש את התשובות מעבר למובן מאליו.

את שנות היסודי שלו עשה מתן בבית הספר שובו ירושלים, שם התבלט במהרה לא בזכות רעשנותו, אלא בזכות התמדתו ודייקנותו. הוא היה מגיע ראשון לכל דבר ומשימה, לא מתוך רצון לבלוט, אלא מתוך תחושת אחריות עמוקה ומוטיבציה פנימית לבצע כל דבר על הצד הטוב ביותר. הוא היה מגיע ראשון לתפילות הבוקר, מתיישב במקומו בשקט, מתרכז במילים ובתחושת הקהילה. אבל הסיפור שמספר יותר מכל על נשמתו הטהורה ועל נתינתו יוצאת הדופן, התרחש דווקא מחוץ לשיעורים. פולינה, אימו, סיפרה בשבעה על סיפור ששמעה מהמנקה של בית הספר היסודי – אישה מבוגרת, שקטה ושחוקת עבודה, שהגיעה במיוחד לנחם את המשפחה. היא סיפרה למשפחה שמתן שם לב כמה קשה לה להרים את כיסאות התלמידים בכל יום בסוף הלימודים, כדי שתוכל לטאטא ולשטוף את הרצפה. ילדים אחרים היו רצים החוצה בצהלה עם צלצול הפעמון, נלהבים לצאת לחצר או הביתה, אך מתן היה נשאר. יום אחר יום, ללא מילה, הוא היה נשאר אחרון בכיתה, מרים את כל הכיסאות בזהירות ומניח אותם על השולחנות, מקל על עבודתה של המנקה. ואז, בבוקר למחרת, הוא היה מגיע ראשון, לפני כולם, ומוריד את הכיסאות בחזרה למקומם, מוכן ליום לימודים חדש. מעשה קטן כל כך, עקבי כל כך, שהעיד על נשמה גדולה, על עין שרואה את האחר ועל לב שמרגיש את המצוקה.

הטוב הזה, הנתינה הזו, שפעו על גדותיהם לאורך כל חייו הקצרים. הוא לא חיפש תמורה, הוא פשוט פעל מתוך מהות פנימית. הוא הקפיד על ציצית, ולבש כיפה קטנה שחבויה בדרך כלל מתחת לקסדה כשגדל, מתוך חיבור עמוק למסורת ולערכים שהבית העניק לו. החיבור הזה לא היה מליצי או מתנשא, אלא פשוט וטבעי, חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הקשר עם סבתא שלו, ניצולת שואה, היה עבורו משמעותי במיוחד. הוא היה מבקר אותה לעיתים קרובות, יושב לידה בסבלנות שעות ארוכות, מקשיב לסיפוריה על החיים שהיו, על האובדן, אך גם על התקווה וההתמודדות. הוא ספג את סיפוריה, את הלקחים שהיו בהם, והם עיצבו בו תחושה עמוקה של אחריות ושל חשיבות שימור הזיכרון והקיום היהודי. הוא דאג לה, סייע לה בכל דבר קטן, מלהביא לה מצרכים ועד לשבת איתה ולשתות תה, רק כדי שלא תרגיש לבד.

כשעלה מתן לתיכון, גם הוא במוסד "שובו ירושלים", המשיך להתפתח ולהתגבש. הוא היה תלמיד רציני, שאהב אתגרים אינטלקטואליים. אהבתו למחשבים, שהחלה בילדותו עם משחקים פשוטים, הפכה לתחביב של ממש. הוא היה מתעמק בפרטי הפרטים של מערכות הפעלה, לומד תכנות בסיסי, ותמיד היה זה שהחברים פנו אליו כשהמחשב שלהם "נתקע". הוא ידע לפרק ולהרכיב, להבין את ההיגיון שמאחורי הקוד, והיה מסוגל לבלות שעות מול המסך, מוקסם מהעולם הדיגיטלי. לצד זאת, הוא פיתח חלום נוסף, שהלך והתעצם עם השנים: להתגייס לשירות קרבי משמעותי בצה"ל. הוא ראה בכך לא רק חובה אזרחית, אלא ייעוד אישי, דרך להמשיך את שרשרת הדורות, את ההגנה על הבית והמשפחה. הוא היה צופה בסרטי מלחמה, קורא על מבצעים צבאיים, ודמיין את עצמו כחלק מהכוח המגן. הוא התאמן בחדר הכושר, רץ בפארקים של ירושלים, בונה את כושרו הגופני לקראת המטרה שהציב לעצמו. הוא שיתף את חבריו בחלום הזה, ואף שמע מהם לעיתים חששות, הוא תמיד היה נחוש. חברו הטוב ביותר, שאיתו חלק סודות וחלומות, היה שותף לרעיון לטוס יחד לחו"ל לאחר השירות הצבאי, לראות עולם, לחוות הרפתקאות. זה היה החלום המשותף שלהם, נושא לשיחות ארוכות על ספסל בגינה או בבית קפה שכונתי.

שלוש שנים לפני נפילתו, בעודו נער צעיר, עבר מתן טלטלה קשה: אביו, ולדימיר ז"ל, נפטר. מותו של האב השאיר חלל עצום בבית, אך גם חשף את עוצמתו של מתן. בן שמונה עשרה, על סף גיוס, הוא לא נתן לעצב לשתק אותו. במקום זאת, הוא התבגר בבת אחת, הפך ליד ימינה של אימו, פולינה, ולעוגן תמיכה עבורה ועבור אחותו סטלה. הוא לקח על עצמו אחריות כבדה, לעיתים מעבר לגילו. הוא דאג לסידורים, סייע במטלות הבית, והיה שם בשביל אימו לכל דבר ועניין, משיחות נפש ועד לתיקון נזילות קטנות. הוא היה המבוגר האחראי, הכתף שעליה ניתן להישען, והתפקיד הזה מילא אותו בתחושת משמעות עמוקה. בתוך כל הקושי, הוא מצא את הכוחות להמשיך ולטפל גם בסבתו, להקפיד על ביקורים, לוודא שיש לה כל מה שהיא צריכה. הוא היה גם הדוד האהוב על האחיינים שלו, ילדי אחותו סטלה. הוא היה יורד איתם לגובה העיניים, משחק איתם שעות, מכין להם הפתעות, ומצליח להפיח בהם שמחה וצחוק גם בימים קשים. הקשר הזה עם האחיינים היה עבורו מקור לאור, תזכורת תמידית לכוחה של המשפחה ולחשיבותם של הדורות הבאים.

ב-8 בדצמבר 2021, הגשים מתן את חלומו והתגייס לצה"ל, לחטיבת הנח"ל, גדוד 932, פלוגת חוד, מחלקת רת"ק. רגע הגיוס, עם המדים החדשים והתיק הגדול על הגב, היה רגע של גאווה עצומה, אך גם של פרידה ושל חששות. הוא נפרד מאימו ואחותו בחיבוק חם, ואינסוף הבטחות לשמור על קשר. תקופת הטירונות הייתה מאתגרת, קשה מנטלית ופיזית. ימים ארוכים של אימונים מפרכים, שעות שינה מועטות, תנאי שטח קשוחים. היו רגעים של שבירה, של עייפות בלתי נסבלת, של רצון לוותר, אך מתן, עם ההתמדה שאפיינה אותו מילדות, סירב להיכנע. הוא דחף את עצמו קדימה, שוב ושוב, זכר את מטרתו, את חלומו, ואת המשפחה שתמכה בו. הוא התעקש לסיים את המסלול, והוכיח לעצמו ולמפקדיו את אופיו הבלתי מתפשר. מפקדו, רועי לביא, סיפר עליו מאוחר יותר: "הוא היה בחור שלא מוותר לעולם, נותן מעצמו למען החברים." מתן לא היה הטיפוס שצועק או מתבלט, הוא היה שקט, מופנם, אך נוכחותו הורגשה. הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, בין אם מדובר בעזרה לסחוב ציוד כבד, או להסביר חומר עיוני לחבר שהתקשה. חבריו לפלוגה זכרו פרט קטן אך משמעותי: "כל יום ראשון אחרי שחזר מהבית היה מגיע עם שני תיקי כלי רחצה: אחד עבורו והשני עבור מי שיחסר לו." זה היה מתן – חושב צעד אחד קדימה, דואג לפרטים הקטנים שמקלים על חבריו, תמיד עם לב פתוח ונכון לעזור.

לאחר הטירונות והאימון המתקדם, שירת מתן בקו באיו"ש, יהודה ושומרון. השירות שם היה מורכב, רווי מתח, ודרש ערנות מתמדת. ימים של שמירות אינסופיות בעמדות, סיורים רגליים ורכובים בשטחים עוינים, והתמודדות עם מצבים אזרחיים וביטחוניים כאחד. מתן ניגש לכל משימה ברצינות, מבין את חשיבותה ואת האחריות המוטלת עליו. הוא לא התלונן, אלא מילא את תפקידו במסירות, ספג את הלחצים, וגם ברגעים קשים שמר על קור רוח ועל אנושיות. בין משימה למשימה, הוא חלם על העתיד. הוא רצה לחתום קבע כנשק בגדוד, תפקיד שמצריך אחריות טכנית ודיוק, ושילב את אהבתו למחשבים ולמכניקה. הוא תכנן ללכת על שביל ישראל, לטייל לאורך כל הארץ, לחוות את נופיה ואת היופי שבה ברגליו, ללא מדים. הוא רצה להתחיל לימודים אקדמיים, ללמוד משהו שיאתגר אותו אינטלקטואלית, וכן, לטוס לחו"ל עם חברו הטוב ביותר, להגשים את החלום המשותף שלהם. הוא סיפר על כך לאימו בשיחות טלפון ארוכות בסופי שבוע, כשהיה מגיע הביתה לחופשה קצרה, הריח המוכר של בית ירושלמי עוטף אותו. הבית היה תמיד מלא באחיינים שחיכו לו, קופצים עליו בצהלה כשהיה נכנס בדלת, והוא היה מוריד את התיק ומיד מתמסר אליהם, משחק, מספר סיפורים, פשוט נותן להם את כל כולו.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. יום שבת שקט שהפך במהרה לבוקר של אימה, של בלבול, של מלחמה. הטלפון של מתן, כמו של אלפי לוחמים אחרים, צלצל ללא הפסקה. צו 8, הקפצה. האוויר בבית התמלא בדאגה, בחרדה, אך מתן, ברוחו האיתנה, היה רגוע. הוא ארז את הציוד במהירות, בדק שוב ושוב את כל מה שצריך. הוא חיבק את אימו ואחותו חיבוק ארוך, חזק, כזה שאומר יותר מאלף מילים. "אנחנו פה כדי לשמור על אזרחי מדינת ישראל ולהחזיר את החטופים," אמר להם בקול שקט אך נחוש, "זה התפקיד שלנו והמשימה שלנו." לא היה בו חשש, לא פחד גלוי, רק תחושת שליחות עמוקה. הוא ידע לאן הוא הולך, ידע מה מצופה ממנו, וקיבל את המשימה באומץ לב ובנחישות.

הימים והשבועות הראשונים של המלחמה היו מטלטלים. הגדוד של מתן, כמו רבים אחרים, נכנס לרצועת עזה. מתן חווה אינספור כניסות ויציאות מהרצועה, כל אחת קשה ומורכבת מקודמתה. הוא ראה מראות קשים, חווה קרבות עזים, והתמודד עם מציאות שאין דומה לה. בשיחות טלפון קצרות עם אימו ואחותו, ברגעים שבהם הצליח לתפוס קליטה אי שם בין ההריסות, הוא סיפר על החוויות הקשות. קולו היה עייף לעיתים, אך תמיד חדור מטרה. "אנחנו נשמור על המדינה," היה אומר, קולו נשמע רחוק אך ברור. הוא לא פירט יתר על המידה, כדי לא להדאיג אותן, אך בין המילים אפשר היה לשמוע את עוצמת האתגרים. הוא לא התלונן, לא הראה סימני שבירה, אלא נשאר ממוקד במשימה, רואה לנגד עיניו את המטרה: הגנה על הבית, על עם ישראל. הוא היה סמל לשקט נפשי ולחוסן גם תחת אש.

ליל ה-18 במרץ 2024, ח' באדר ב' תשפ"ד, היה לילה קר ורטוב בצפון רצועת עזה. הכוחות נכנסו לפעילות במרחב בית החולים שיפא, משימה מורכבת ורגישה במיוחד. האוויר היה ספוג במתח, בריחות עשן ואבק, ובצלילי יריות רחוקות. מתן וחבריו לפלוגה התקדמו בזהירות בסמטאות הצרות, עיניהם סורקות כל פינה, כל חלון, כל צל. הם ידעו שהאויב אורב, שהסכנה יכולה להגיע מכל כיוון. לוחמי חמאס השתמשו בתשתיות אזרחיות כמחסה וכנקודות יציאה לפיגועים. האדרנלין זרם בעורקיו של מתן, כל חושיו היו מחודדים, אך ליבו היה במקומו, מוכן לכל תרחיש.

ואז, בפתאומיות מחרידה, הגיח פיצוץ אדיר. טיל, או פגז מרגמה, שהיה מכוון במדויק לעבר הכוח, פגע בעוצמה רבה. רסיסים חדים, לוהטים, התפזרו לכל עבר במהירות מסחררת. מתן, בעומדו בקו האש, קלט את הפגיעה. הוא ספג את מלוא עוצמת הרסיסים, שהיו מיועדים לפגוע בעשרות לוחמים שהיו מאחוריו. ברגע אחד של גבורה עילאית, הוא הפך למגן אנושי. הוא נפל. הלוחמים סביבו, שהיו עדים לאירוע המזעזע, מיהרו אליו, אך הפגיעה הייתה קשה מנשוא. צוות רפואי שהיה במקום הגיש לו טיפול ראשוני, ובמקביל, הוחלט להטיסו במהירות לבית החולים ברזילי באשקלון, בתקווה לנס. המסוק חג באוויר הלילה, ממהר אל בית החולים, אך כל המאמצים עלו בתוהו. שם, בחדר המיון, נקבע מותו של סמל ראשון מתן וינוגרדוב. בן עשרים בסך הכל.

ההודעה המרה הגיעה למשפחתו בירושלים. הבית, שרק לפני רגע היה מלא בזיכרונות חיים, נשטף באבל בלתי נתפס. פולינה וסטלה, ששבועות ארוכים חיו בחרדה מתמדת, מצאו את עצמן מול הבשורה הנוראה מכל. מתן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, על אותה אדמה ירושלמית שכל כך אהב, מוקף בהרים ירוקים שצפו בו גדל. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות רבות מחייו – משפחה, חברים, מפקדים, ואפילו אותה מנקה מבית הספר היסודי, שהגיעה לעמוד ליד קברו, עיניה דומעות, זוכרת את הילד הקטן עם הלב הענק.

בשבעה, בין הסיפורים והזיכרונות הכואבים, שני קצינים מפלוגתו של מתן סיפרו למשפחה את הסיפור המלא של נפילתו. "בכך שמתן ספג את פגיעת הפגז," אמרו בקול חנוק מדמעות, "הוא מנע פגיעה בעשרות חיילים אחרים." המילים הללו הדהדו בחדר, חיזקו את ההבנה על גודל הקרבתו. "זה הרי שמו, 'מתן'," אמרה פולינה, קולה רועד, "וכך בדיוק חי את חייו: תמיד מלא בנתינה לזולת!" ואכן, שמו של מתן, שמשמעותו מתנה, שיקף את מהותו. הוא היה מתנה לעולם, למשפחתו, לחבריו, ולמדינתו.

אך מתן, ברוחב ליבו ובתבונתו העמוקה, השאיר אחריו יותר מסתם זיכרונות. בטלפון הנייד שלו, בין הודעות ווטסאפ ותמונות, נמצאה צוואה. מילים כתובות בפשטות, אך בעלות עוצמה בלתי רגילה, שנכתבו על ידי בחור צעיר בן עשרים שצפה פני עתיד אפשרי, ובעיקר, חשב על האחר גם ברגעים קריטיים. "את החסכונות בעובר ושב שלי אני מבקש שלפחות 20 אחוזים (כמספר הגיל שלי) ילך לצדקות למקומות שמצילים חיים. את השאר תשאירו לעצמכם ותחלקו שיהיה לכם כסף לשעת חירום. אני מאוד אשמח אם יקימו משהו לזכרי, שיעזור לאנשים שיהיה לטווח הארוך, כמו חינוך, תורמים, לא חסר."

המילים הללו היו חותם אחרון על חייו, עדות נוספת לאהבת החינם, לנתינה, ולחשיבה על הכלל שאפיינו אותו מילדות ועד יום נפילתו. מתן וינוגרדוב, בן ירושלים, לוחם בחטיבת הנח"ל, היה ילד שאהב ללמוד ולכתוב, נער שחלם לשרת את המדינה, ובחור צעיר שהפך לעוגן למשפחתו. הוא היה חבר מסור, אח אוהב, בן אמיץ ודוד נפלא. הוא נפל כגיבור, הגן בגופו על חבריו, והותיר אחריו חלל עצום ובלתי ניתן למילוי. אך הסיפור שלו אינו רק סיפור של אובדן, אלא סיפור של תקומה. זוהי תקומה של רוח האדם, של ערכים שלא ידעכו, של נתינה שאינה תלויה בדבר. מתן השאיר אחריו מורשת של אהבת אדם, של מסירות ואחריות, של אומץ לב ושל אמונה בדרך. זכרו הטהור יהיה נר לרגלינו, סמל לגבורה ישראלית שנובעת מתוך האנושיות העמוקה והפשוטה ביותר, מתוך הנכונות להגן על הבית, על העם, ועל ערכים שהם נצחיים. הוא חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות, שבהם כל מעשה קטן וגדול היה עדות לכוחה של הרוח. יהי זכרו ברוך.