מתן שי ישינובסקי

השמש של כפר יונה, אותה שמש ים-תיכונית חמה ומלטפת, ליוותה את מתן שי ישינובסקי מיומו הראשון בעולם. הוא נולד בבית שטוף אור, ביום ז' בכסלו תשס"ד, השני בדצמבר 2003, אל חיבוקם החם של הוריו, ענת ויריב, ואל ציפייתן המתוקה של שתי אחיותיו הקטנות, הילי וזיו, שעתידות היו להצטרף למשפחה ולהשלים את התמונה. מתן היה ילד יפה תואר, עם חיוך כובש שהיה נדלק בקלות ומאיר את פניו, ועיניים טובות, עמוקות, ששיקפו נשמה רכה וסקרנית. כבר אז, בשנותיו הרכות, היה בו משהו מיוחד, שילוב של קסם ילדותי תוסס ורוגע פנימי נדיר. הוא גדל בין שבילי כפר יונה השקטים, בין עצי הפרי בגינות השכנים לבין קולות המשחק של הילדים ברחוב, סופג את האווירה המיוחדת של היישוב הפורח. בבית הספר היסודי "רימון", ואחר כך בחטיבת הביניים והתיכון "איש שלום", היה ידוע כילד חברותי, כזה שאוהב להשתולל ולהשתובב בהפסקות, לרוץ ולצחוק בקולי קולות עם חבריו, אך תמיד במידה, תמיד עם גבול ברור שלא חוצה את קו הכבוד והנימוס. הוא היה מוקף בחברים, וגם כשעשה שטויות קטנות, החיוך התמים שעל פניו והניצוץ בעיניו תמיד המיסו כל כעס או תוכחה.

הבית של משפחת ישינובסקי היה עבור מתן עוגן של אהבה וביטחון, מקום שבו הערכים נשמו חיים דרך מעשים יומיומיים ושיחות כנות. הקשר שלו עם בני משפחתו היה עמוק וחם, במיוחד עם אביו, יריב, שתיאר אותו לא פעם כ"חבר המושלם שלי, החבר הכי טוב". זו לא הייתה רק אמירה, אלא תחושה שריחפה באוויר בכל רגע שבילו יחד. הם חלקו תחומי עניין רבים, שהפכו את הקשר ביניהם לייחודי ומהנה. אפשר היה לראות אותם יושבים במסעדה, מתחבטים איזו מנה לחלוק, או מתחרים בהתלהבות על מסך הפלייסטיישן, קולות צחוק וקריאות עידוד ממלאים את החדר. הכדורגל, כמובן, היה קודש קודשים. מתן היה אוהד שרוף של "מכבי תל אביב", ואפשר היה למצוא אותו ואת אביו צמודים למסך הטלוויזיה בימי משחק, חווים כל מסירה, כל בעיטה וכל שער כאילו היו על המגרש עצמו, מרימים ידיים באותו רגע של אושר או נאנחים יחד ברגע של אכזבה. השיחות ביניהם לא נסבו רק סביב ספורט ומשחקים; הם אהבו לדבר על ספרים שקראו, להחליף רעיונות, לדון בפילוסופיה של החיים, וגם סתם להכין אוכל יחד במטבח, ריח תבלינים מתוקים ממלא את הבית, כשמתן לומד מאביו את סודות הבישול ומוסיף את הטוויסט האישי שלו. הקשר עם אחיותיו הקטנות היה גם הוא מיוחד במינו. זיו, אחותו הצעירה, סיפרה בחיוך שהיו שואלים אותה עליו, הייתה אומרת שהם "תאומים שלא באותו גיל", כי נולדו באותו תאריך – עדות לקשר הנפשי העמוק שהיה ביניהם, מעבר לגיל. הוא היה עבורה האח הגדול, המגן, זה שאליה היא פונה ברגעים קשים, כשהעולם נראה מבלבל או מפחיד, ותמיד מצא אצלו אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק מחזק. הבית של ישינובסקי היה קן חם, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות, ובאהבה שקטה ומוחלטת שעיצבה את מתן להיות האדם שהיה.

ככל שמתן התבגר, התגלו עוד ועוד רבדים באישיותו. הילד השובב פינה את מקומו לנער צנוע, עניו וערכי, אך החיוך הכובש והעיניים הטובות נותרו סימן ההיכר שלו. הוא למד להאיר, לכבד ולשבח את הסובבים אותו, תוך שהוא נמנע מלהאדיר את עצמו. תמיד העריך את מה שקיבל, את האנשים בחייו, את ההזדמנויות שנקרות בדרכו, ולא התלונן, גם כאשר הדברים לא הלכו בדיוק לפי תוכניותיו. הייתה בו עמידות פנימית יוצאת דופן, יכולת לעמוד על שלו בלי לזוז מהעקרונות והערכים שהאמין בהם, גם בתקופות קשות וברגעי משבר. חבריו, שהיו רבים ומגוונים, תיארו אותו כמי שתמיד היה שם בשבילם – שאל, התעניין, פתח בשיחה, תמך והעניק לאחרים מעצמו, לעיתים קרובות גם כשזה בא על חשבונו. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו עזרה, אלא זיהה את הצורך והגיש יד, בשקט, בחיוך, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעשות. קבוצת החברים שלו הייתה עבורו עולם ומלואו – הם הרבו להיפגש, לבלות יחד, מבלים שעות ארוכות בשיחות עמוקות על החיים, על תוכניות לעתיד, על פילוסופיה ועל סתם שטויות של גיל ההתבגרות. בגיל שלוש-עשרה, חוויה מכוננת הייתה טיול בר המצווה שלו בספרד, יחד עם חבר קרוב, מסע שבו נחשף לעולם חדש, לתרבויות שונות, ויצר זיכרונות משותפים שילוו אותו. זו הייתה רק ההתחלה של מסעות רבים, פיזיים ורוחניים, שעתיד היה לחוות עם חבריו.

באוקטובר 2019, במקביל ללימודיו בתיכון, החליט מתן להצטרף לתנועת "חמש אצבעות", החלטה שתשנה את חייו ותעצב רבות מאישיותו הבוגרת. הוא פעל והתאמן בתנועה במשך שלוש שנים, במהלכן הגיע לרמת כושר גופני גבוהה ביותר. האימונים היו קשים ומאתגרים, אך מתן אהב כל רגע מהם. הוא אהב את תחושת המאמץ, את הדחיפה לקצה גבול היכולת, את הסיפוק שבכיבוש יעד פיזי קשה. אך יותר מכל, הוא אהב את האנשים. הוא צבר חוויות משמעותיות, אך הכי חשוב, הוא התחבר לאנשים. כשנכנס לתנועה, היה לו מספר מצומצם של חברים, אך כשסיים את דרכו שם, הוא היה מוקף בחבורה של ממש. הוא התחיל כאדם ביישן שלא כל כך מדבר, כזה שמעדיף להקשיב ולהתבונן, וסיים כחבר בקבוצת "המנוע" – קבוצה שמטרתה לדחוף ולהוביל את שאר המתאמנים, להיות הדוגמה והמוטיבציה בשטח. אחד המדריכים זכר במיוחד אירוע שבו מתן, לאחר אימון מפרך, ניגש אליו והציע לעזור לו להתכונן לריצת עשרה קילומטרים שאליה עמד לצאת. יומיים לאחר מכן, הם כבר היו בנחל אלכסנדר, מתן דוחף את המדריך מאחור, מעודד אותו, נותן לו כוח כשכבר חשב שייגמר לו האוויר. "הרגע הזה כל כך אפיין אותו," סיפר המדריך, קולו נסדק מעט, "פשוט בא לתת את הלב, בלי הרבה דיבורים, אומר את הדברים בכנות ונותן את החיוך שכל כך אופייני לו." מתן ידע להעניק מעצמו באמת, בנתינה שקטה ולא מתיימרת, שהייתה טבועה עמוק באופיו.

הקשרים שנוצרו ב"חמש אצבעות" חרגו בהרבה מגבולות האימונים. קבוצת החברים שהתגבשה בתנועה הפכה למשפחה שנייה עבור מתן. הם הרבו לשהות יחד, לא רק באימונים, אלא גם בבילויים, במסיבות, כשהם משמיעים שירים של זמרים אהובים עליהם באוטו בפול ווליום, חלונות פתוחים לרווחה, תחושה של חופש ושל נעורים אינסופיים. הם יצאו יחד לקורס צלילה, חוו את העולם התת-ימי הקסום, צפו בדגים ססגוניים ובאלמוגים צבעוניים, חוו שקט מוחלט של עולם אחר. יחד, הם יצאו לטיולים ולמסעות ארוכים, לפחות חמישים קילומטרים של הליכה בלתי פוסקת, בין נופים עוצרי נשימה, כשהם תמיד שקועים בוויכוחים פילוסופיים על משמעות החיים, על עתיד המדינה, על חלומות אישיים וקולקטיביים. שביל הגולן היה אחד מיעדיהם, מסע של התגברות פיזית ונפשית, שבו כל אחד דחף את השני קדימה, יחד עם התיקים הכבדים והרגליים העייפות, אל מול נוף בראשיתי. זו הייתה חבורה שחלמה על תוכניות לעתיד – מהטיול הגדול שאחרי הצבא, דרך חתונות שיבואו וחיים בוגרים משותפים. הם דמיינו את עצמם ממשיכים לצעוד יחד, תומכים זה בזה, מקימים משפחות משלהם, ותמיד חוזרים אל שורשיהם, אל החברות האיתנה שנוצרה בין שבילי האימונים והמסעות. מתן, שהתחיל ביישן, הפך למרכז החבורה, לזה שמוביל בדרכו השקטה, שמאחד את כולם סביבו בחיוך ובטוב לב.

לקראת השירות הצבאי, מתוך רצון עמוק להמשיך ולפתח את עצמו, ולהתכונן באופן הטוב ביותר לאתגרים שעתידים לבוא, למד מתן במכינה הקדם-צבאית של תנועת "חמש אצבעות". המכינה הייתה עבורו לא רק מסגרת לימודית, אלא כור היתוך נוסף שבו התגבשה תפיסת עולמו והתחדדו ערכיו. הוא למד שם על מנהיגות, על אחריות, על חשיבותה של קבוצה ועל היכולת של כל פרט להשפיע. המכינה חיזקה בו את החלום שהלך והתעצם עם השנים: להיות קרבי. לא סתם להיות קרבי, אלא לעשות את הטוב ביותר, לשרת שירות משמעותי, כזה שישאיר חותם וישפיע על ביטחון המדינה. הרצון הזה, לשרת שירות איכותי, להצטיין בכל משימה, להעניק מעצמו את המקסימום, בער בו בעוצמה הולכת וגוברת. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות, הזדמנות להגשים את הערכים עליהם חונך ולהפוך אותם למעשים בפועל. החיוך שלו, שהיה כבר מוכר כל כך, לווה כעת בנחישות שקטה, בהבנה עמוקה של גודל המשימה שלפניו.

ביום 26 במרץ 2023, הגיע הרגע הגדול. מתן התגייס לצה"ל, כשהוא מלא במוטיבציה ובתחושת שליחות, ושובץ לחיל ההנדסה הקרבית. הבחירה בחיל ההנדסה, חיל שדורש דיוק, יכולת טכנית, אומץ לב וקור רוח, התאימה כמו כפפה ליד לאופיו. הוא שאף להצטיין בכל משימה, וזה ניכר כבר בימיו הראשונים. בטירונות, תקופה מאתגרת וקשה עבור כל חייל, מתן בלט מיד. הוא לא רק עמד במשימות, אלא עשה אותן במצוינות יוצאת דופן, בהתמדה וברצינות שזיכו אותו בכינוי "מצטיין המחלקה". לאחר הטירונות, המשיך להכשרת פלס בבהל"ץ 14, בית הספר להנדסה צבאית, שם למד את כל רזי המקצוע: פריצת מכשולים, חבלה, מיקוש, התמודדות עם מטענים, כלים הנדסיים מורכבים. הוא ספג כל פרט, כל הוראה, בצימאון בלתי נלאה, מבין את המשמעות העמוקה של כל פעולה, את האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו ועל כתפי חבריו לנשק. הוא לא היה מסתפק בפחות מהטוב ביותר, ותמיד חיפש דרכים להשתפר, ללמוד עוד, להיות חייל טוב יותר, מקצועי יותר, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

אך אז, כשהיה לקראת סיום המסלול של הנדסה קרבית, נפל על המדינה בוקר שחור, בוקר ששינה את פניה לנצח. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עוד ישנו את שנתם המתוקה או התכוננו לחגוג את שמחת התורה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול הפרוצה, ימית דרך חופי הדרום ואווירית באמצעות רחפנים וגלשני אוויר – והחלו במתקפה רצחנית ופראית על יישובי עוטף עזה השלווים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע תמימה בסמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות מזעזעת כשמונה-מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, אנסו, התעללו ושרפו חיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגן על אזרחי ישראל. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה ואת נשמתה, מלחמה שתוציא מטובי בניה ובנותיה אל החזית, ומתן, חייל צעיר ומלא אידיאלים, ימצא את עצמו בלב הסערה.

המתקפה הנוראה של שמחת תורה מצאה את מתן בעיצומו של מסלול ההכשרה, כשהוא עומד לקראת סיומו. המציאות החדשה, המלחמה שנכפתה על ישראל, שינתה את כללי המשחק. שנה לאחר גיוסו, מתן סיים קורס מפקדי כיתות והחל את תפקידו כמפקד כיתה באימון מתקדם. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית עבורו. הוא כבר לא היה רק חייל מצטיין, אלא מפקד, בעל אחריות ישירה על פקודיו. הוא ניגש לתפקיד זה באותה רצינות, מסירות ומחויבות שאפיינו אותו תמיד, אך כעת בתוספת של בגרות וקור רוח שרק המצב המתוח יכול היה להביא. הוא דאג להעניק לחייליו את ההכשרה הטובה ביותר, להכין אותם לכל תרחיש, מתוך הבנה עמוקה שהחיים שלהם תלויים ביכולות שלהם ובהכנה שלהם. הוא לימד אותם לא רק טכניקות לחימה, אלא גם את הערכים החשובים של רעות, של דבקות במשימה ושל אהבת הארץ, בדיוק כפי שלמד בביתו ובתנועת "חמש אצבעות".

ב-5 באוגוסט 2024, התקדמותו של מתן בצה"ל קיבלה תפנית נוספת כשהחל את קורס הקצינים בבה"ד 1. היה זה צעד טבעי עבור אדם בעל יכולותיו וערכיו. חבריו לקורס סיפרו כי עבד קשה ובמסירות, ובלט בקורס כאידיאליסט וכחייל ואדם מוכשר ביותר. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא תמיד חיפש את המשמעות, את הדרך הטובה ביותר להוביל, להשפיע. הוא היה קצין צעיר שמבין את כובד האחריות, לא רק הפיקודית, אלא גם הערכית. הוא למד כי מנהיגות אמיתית נובעת מיכולת אישית, ממקצועיות חסרת פשרות, אך גם מלב רחב, מחמלה ומדאגה אמיתית לאנשים שמובילים אותם. בבה"ד 1, הוא לא רק רכש כלים פיקודיים, אלא גם חידד את יכולותיו הבין-אישיות, למד להקשיב, להבין, ולהוביל מתוך דוגמה אישית.

עם סיום קורס הקצינים, ב-24 בפברואר 2025, החל מתן את תפקידו כמפקד מחלקה בגדוד ההנדסה הקרבית 605, עוצבת "ברק" (188). הוא נכנס לתפקיד בלב שלם ובנפש חפצה, נחוש להשפיע ולהוביל. מתן דאג מאוד לפקודיו, ראה בהם לא רק חיילים אלא בני אדם, והיה מפקד מחלקה מוכשר ומוביל. הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה, גם אם הייתה הקשה והמסוכנת ביותר, ולבצע אותה בנחישות, כשהוא מונע מתחושת שליחות עמוקה. מפקדיו סיפרו כי הצטרף לפלוגה כמפקד מחלקה צעיר, ומיד כבש את כולם. החיוך שלו, הלב הרחב והדרך האנושית והמכילה הפכו אותו מיד לדמות אהובה ומוערכת. הוא הוביל את חייליו כשהוא שקט וצנוע, אך עם זאת בעל סמכות פנימית אדירה. הוא היה מפקד שנתן דוגמה אישית, לא באמצעות דיבורים גבוהים או מילים מפוצצות, אלא באמצעות עשייה, במעשיו היומיומיים. הוא היה אמיץ, חדור מטרה, ובעל לב רחב. בין היתר, מתן נהג להצטרף לתורנות מטבח, למרות שהיה קצין, כי סבר שלא ייתכן לבקש מאחרים לעשות מה שאינך מוכן לעשות בעצמך. הוא לא ראה בעצמו מעל חייליו, אלא חלק בלתי נפרד מהם, שותף לדרך, לנטל, לאתגרים. חייליו אהבו אותו אהבת נפש, ראו בו מפקד למופת, דמות לחיקוי, כזה שרואה אותם, שדואג להם, שמוביל אותם קדימה בביטחון וברוגע, גם ברגעים הקשים ביותר. הם סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שאפשר לסמוך על מתן, שהוא תמיד ידאג להם.

עם תחילת המלחמה, גדוד ההנדסה הקרבית 605, ובתוכו המחלקה של מתן, הוצב ברצועת עזה. חייליו לקחו חלק בלחימה העזה בדרום הרצועה, בגזרת חאן יונס. זו הייתה לחימה מורכבת, עירונית, רווית סיכונים ואתגרים. מתן, כמפקד מחלקה, הפגין בשטח ביטחון עצמי, מקצועיות ללא פשרות ורוח איתנה, שלא נשברה אל מול הקשיים והסכנות. תכונות אלו היו מקור לגאווה ועוצמה עבור חייליו, שראו בו מודל לחיקוי ושאבו ממנו כוח. מפקדיו סיפרו כי תפקד במצוינות, במסירות ובמחויבות יוצאת דופן. הוא עמד בכל משימה, גם הקשה והמורכבת ביותר, בנחישות ובענווה. הוא לא עשה לעצמו הנחות, לא חיפש קיצורי דרך, ותמיד היה בחזית, מוביל את חייליו קדימה, ומהווה דוגמה ומופת לחבריו ולחייליו. הוא הבין את כובד המשימה, את הסיכונים, אך גם את החשיבות העליונה של פעולותיהם. מתן לא שכח את חבריו גם בסערת הקרבות. הוא זכר לשלוח מילות עידוד לחבר שנפצע, לשאול לשלומו, להביע דאגה. ובחופשות הקצרות, המעטות, שקיבל, הקפיד לבקר חבר שנפצע בקרב, ישב לצידו שעות ארוכות, הקשיב, תמך, נתן תחושה של משפחה, של רעות אמתית שחורגת מעבר לשדה הקרב. הקשר שלו לחיילים, למפקדים, לחברים, היה עמוק ואותנטי, מבוסס על אמון והערכה הדדית.

הלחימה בעזה הייתה קשה מנשוא, והחשש למתן היה תמיד נוכח בלב בני משפחתו וחבריו. הוא, מצידו, השתדל מאוד לא להדאיג אותם. הוא לא סיפר הרבה על עזה, על הקשיים, על הסכנות האורבות בכל פינה. כולם דאגו כל כך, ומתן, בטוב לבו ובדאגתו לאחרים, רצה לשדר להם שקט וביטחון. כשהגיע הביתה לחופשות הקצרות והנדירות, הוא שידר שהוא יהיה בסדר, שהם בטוחים, כמה שאפשר להבטיח ביטחון במצב כזה. הוא חייך את חיוכו המוכר, שדיבר כל כך הרבה בלי מילים, והרגיע את כולם. בפעמים ששלח תמונות מהשטח, הוא תמיד היה עם חיוך, תמיד שידר שהכול בסדר, שהמורל גבוה, שאין סיבה לדאגה מיוחדת. הוא עשה זאת מתוך אהבה עמוקה למשפחתו, מתוך רצון לגונן עליהם, לשמור על שלמות נפשם, גם כשהוא עצמו היה בלב הסכנה. הדוד שלו, עמית, תיאר זאת במילים מדויקות: "הוא נלחם הרבה מאוד, כמעט כל הצבא שלו. הוא לא סיפר הרבה על עזה. כולם דאגו כל כך אז הוא השתדל לא להדאיג. כשהוא הגיע הביתה, והוא לא הגיע הרבה, הוא שידר שהוא יהיה בסדר ושהם בטוחים, כמה שאפשר להבטיח שהם בטוחים. בפעמים שהוא שלח תמונות הוא תמיד היה עם חיוך, תמיד שידר שהכול בסדר". מתן אהב את החיים, אהב את חבריו, אהב את המדינה, ורצה להגן על כל אלה, גם במחיר כבד, וגם על חשבון השקט הנפשי של קרוביו.

ביום שלישי, 24 ביוני 2025, כ"ח בסיוון תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית חיונית ומורכבת בחאן יונס שבדרום רצועת עזה, נפגע נגמ"ש הפומ"ה – רכב פורץ מכשולים הנדסי משוריין – בו היו מתן וחייליו. הנגמ"ש, כלי רב עוצמה שנועד לנטרל איומים ולפרוץ דרכים עבור הכוחות הלוחמים, נפגע ממטען רב עוצמה שהוטמן על ידי מחבלים. הפיצוץ היה עז, והותיר אחריו הרס כבד. שבעה לוחמים, ובהם סגן מתן שי ישינובסקי, נהרגו במקום. מתן, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב, כשהוא מפקד על חייליו, מוביל אותם קדימה, מגן עליהם בגופו וברוחו. הוא עשה את מה שהאמין בו בכל ליבו, עד נשימתו האחרונה – הגן על עמו, על ארצו, על ביתו, בנחישות, באומץ לב ובמקצועיות ללא פשרות. הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב בלתי נתפס. כפר יונה, עיר הולדתו וביתו, עטה שחור.

סגן משנה מתן שי-ישינובסקי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר יונה, כשהוא מלווה באלפים – בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, מכרים ותושבים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ענת ויריב, ושתי אחיות קטנות, הילי וזיו, שאיבדו אח אהוב ומגן. אחרי נפילתו, הועלה מתן לדרגת סגן, אות של הערכה והוקרה על שירותו, על מנהיגותו ועל הקרבתו העליונה. אך שום דרגה, שום אות, לא יכול היה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו.

אביו, יריב, הספיד אותו במילים קורעות לב, שניסו לתת ביטוי לכאב שאין לו מילים, לגעגוע שאין לו קץ: "לא חושב שיש דבר קשה יותר מלכתוב את ההספד הזה. כל הזמן שכתבתי, חשבתי. ראיתי אותך מסתכל וכרגיל, פרצוף מלגלג, אומר לי 'אבל נו באמת, מה צריך את זה? אני כבר מת. זה מיותר סתם קלישאות. מביך'. עכשיו אני מביך אותך, אבל אני מצטער – אני לא יכול אחרת... אני יודע כמה השקעת בשירות הצבאי שלך, כמה היה לך קשה. כמה דאגת לחיילים שלך. על החברים שלך לא הסכמת לוותר, לא הסכמת לעשות לעצמך הנחות... הייתי כל כך גאה... לא נראה לי שלמשהו יהיה את אותו הטעם, ולכול מעתה יהיה טעם של צער. כשקמתי הבוקר ראיתי שוולף ושרף נבחרו בדראפט. רציתי לכתוב לך, לספר לך, אבל מה זה שווה אם אתה לא חי. אנחנו אוהבים אותך, ולעולם לא נפסיק להתגעגע." במילים אלו, נפרץ סכר של כאב ושל אהבה אינסופית, כאב על הבן שאיננו, ואהבה לגבר הצעיר, הערכי, המסור, שהיה. אימו, ענת, ספדה לו במילים קצרות, אך עמוקות וכואבות, שביטאו את עוצמת הקשר האימהי, את הרגע האחרון של פרידה ואת ההבטחה לאהבה נצחית: "נישקתי אותך רגע לפני. ראיתי אותך עכשיו ונישקתי אותך רגע לפני. אני אוהבת אותך, לנצח נצחים." מילים אלו, פשוטות וכנות, שיקפו את עוצמת האובדן, את הרגע שבו הזמן עמד מלכת, ואת ההבנה שהאהבה לא תדעך לעולם.

הזיכרון של מתן, חיוכו הכובש, טוב ליבו וערכיו, ממשיך לפעם בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. משפחתו וחבריו, חדורי מטרה לשמר את דמותו ולהנחיל את מורשתו, בחרו להנציח אותו בדרכים מיוחדות. צמידים ומדבקות, עליהם נכתבו משפטים שהיוו תמצית אישיותו, הפכו לסמלי זיכרון נישאים על ידי רבים. "תהיו קצת יותר מתן" – קריאה פשוטה אך עוצמתית, המזמינה כל אחד ואחת לאמץ מעט מהצניעות, מהנתינה, מהחיוך ומהדאגה לאחרים שאפיינו אותו כל כך. "יכול ללמד סלע מה זה חוסן ונהר איך לזרום" – משפט המבטא את העוצמה הפנימית שלו, את היכולת לעמוד איתן מול קשיים, לצד הגמישות והיכולת להסתגל, לזרום עם השינויים, כמו נהר שסולל את דרכו. ו"סמוך עלי – הכל טוב" – משפט קצר, שהפך לסמל של ביטחון, של אופטימיות, של נתינה ללא תנאי, של נוכחות מרגיעה שמתן העניק לכל מי שסביבו, גם ברגעים הכי מתוחים. משפטים אלו לא רק מנציחים את מתן, אלא מהווים קריאה לחיים, לדרך ארץ, להמשיך את דרכו, את מורשתו, את האור שהפיץ.

מתן שי ישינובסקי, מפקד מחלקה אמיץ, בן ואח אהוב, חבר נאמן ואיש ערכי, נפל במלחמת התקומה, מלחמת "חרבות ברזל", כשהוא מגן על מדינתו ועל עמו. הוא היה סמל למצוינות, למסירות ולמנהיגות שקטה, כזו שנובעת ממעשים ולא ממילים. נפילתו הותירה חלל עמוק וכאב בלתי נתפס בלבבות רבים, אך סיפור חייו, סיפור של אהבת אדם ואהבת מולדת, סיפור של נתינה ושל חתירה בלתי מתפשרת למצוינות, מהווה מגדלור של השראה. הוא מותיר אחריו מורשת של אומץ לב, של צניעות, של דאגה לאחר, ושל אמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך. זכרו של מתן, וסיפור גבורתו האנושית והאותנטית, ייחקק לעד בזיכרון הלאומי של מדינת ישראל, כעדות לגבורתם של בניה ובנותיה, שהקריבו את היקר מכל למען ביטחון עמם ותקומת ארצם. מתוך הכאב העמוק, מתוך האובדן הבלתי נתפס, אנו שואבים כוח ותקווה, מבינים שרוחו של מתן, ורוחם של כל נופלינו, ממשיכה לפעם בנו, מחייבת אותנו להמשיך לבנות, ליצור, ולשמור על הבית שהם הגנו עליו בחירוף נפש. נוכחותו השקטה, חיוכו המאיר, ועיניו הטובות, יישארו חרוטים בתודעה, תזכורת מתמדת למהות האנושית במיטבה, ולמחיר הכבד של החופש והריבונות במדינתנו. יהי זכרו ברוך.