מתן מאיר

במושב אודם, מקום שבו האוויר תמיד חד ומלא ריחות אדמה רטובה וצמחייה עשירה, מקום שבו השקט עמוק ורק רוח גולנית עדינה מלטפת את פני ההר, שם, בין עצי הדובדבן הראשונים שהחלו להשתרש בקרקע ובין אבני הבזלת העתיקות, נולד מתן מאיר ביום כ"ז באדר תשמ"ה, הוא ה-19 במרץ 1985. הוא היה הבן של טובה ופרנסיס, וגדל בבית שהיה תמיד פתוח וחם, בית שבו צחוק ילדים מילא את החלל ואהבה הייתה מורגשת בכל פינה. אחיו, גל, דור וניב, היו שותפיו הראשונים למסע, לטיולים ברגל בין השבילים הצרים של המושב, למשחקים אינסופיים בחצר האחורית, לחיפושים אחר הרפתקאות קטנות בין העצים והסלעים. המשפחה, ששורשיה היו נטועים עמוק באדמה הזו ובסיפוריה, נשאה עמה גם זיכרונות של שכול, הבנה שקטה וכואבת של מחיר הקיום וההגנה על הבית, וההבנה הזו, גם אם לא נאמרה במילים רבות, הייתה חלק בלתי נפרד מהאווירה בבית ומהערכים שעיצבו את אופיו של מתן מילדותו.

הילדות של מתן באודם הייתה שזורה בנופי הגולן הפראיים והירוקים. הוא למד בבית הספר היסודי "אביטל", שם כל יום היה שיעור חדש לא רק בספרים, אלא גם ברוחב לב ובחיבור לסביבה. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים בורקות וחיוך שובב, תמיד הראשון לרוץ קדימה, לגלות פינות חדשות ביער הסמוך, לטפס על עצים גבוהים, או פשוט לשבת בשקט ולהביט בעננים השטים מעל פסגות ההרים. הריחות של האדמה אחרי גשם, ציוץ הציפורים עם שחר, המגע של העלים הרכים בידיו כשהיה מטייל בשדות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהעולם הפנימי שלו, יצרו בו חיבור עמוק ובלתי מתפשר לארץ הזו, לטבעה, לפשטותה. בתיכון, ב"הר וגיא", מתן כבר בלט כאדם עם נוכחות חזקה, כזה שיודע להפיח שמחה בכל מקום אליו הגיע. כשסיים את לימודיו, באווירה של אופטימיות אינסופית וחדוות חיים, הוא לא הסתפק בטקס סיום רגיל. במקום זאת, הוא הדפיס אלפי מדבקות קטנות עם הכיתוב "מתן מאיר יוצא לחופש הגדול", חילק אותן לכל חבריו ולכל מי שנקרה בדרכו, והפך את הרגע הזה לחגיגה משותפת, לסמל של פתיחות ושחרור, של יציאה אל עולם רחב ומלא אפשרויות. המדבקות הצהובות-כחולות, שהודבקו על מכוניות ועל תיקים, היו חיוך קטן שהתפשט במהרה בכל רחבי הגולן, והן שיקפו את רוחו החופשית והשמחה, את יכולתו להפוך רגע רגיל למשהו מיוחד, בלתי נשכח.

כשהגיע לגיל שמונה-עשרה, הגיע גם תורו ללבוש מדים. הוא התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. המעבר מהשדות הירוקים של אודם לשגרת הצבא הנוקשה היה חד, אך מתן, עם אופיו החיובי והמסור, השתלב במהרה. הוא לא היה מסוג האנשים שמתלוננים; במקום זאת, הוא חיפש תמיד איך להפוך את המצב לטוב יותר, איך לעזור לחבריו, איך להפיח בהם רוח אופטימית גם ברגעי הקושי. חמד סלמה, חבר ששירת איתו באותה תקופה, זוכר היטב את הרגעים הראשונים באוהל הלוחמים בשנת 2003. חמד, ערבי-ישראלי מוסלמי, נתקל בשאלות ובחשדנות מצד חלק מהחיילים. "מה ערבי ישראלי מוסלמי עושה בצבא ביחידה קרבית?" שאלו אותו, והוא השיב בפשטות: "מה שאתם עושים בדיוק – שומרים על המדינה, כי אני אוהב את המדינה." מתן, שישב בסמוך, לא היסס לרגע. הוא קם, ניגש לחמד, חיבק אותו חיבוק חם ואמר לו בחיוך רחב ועיניים טובות: "ברוך הבא, רק תלמד אותי ערבית בבקשה." הרגע הזה, פעולה קטנה של קבלה והכלה, יצרה קשר עמוק בין השניים. מתן, איש של נתינה מטבעו, דאג לחמד גם בימים הקשים של האימונים. בכל ערב, לאחר יום מפרך, כשהגוף היה כואב והנפש עייפה, מתן היה שולף חפיסות שוקולד מהחבילה שקיבל מהבית ומושיט אותן לחמד, חולק איתו את המתיקות הקטנה, את רגע הנחמה. "באמת היה אדם מדהים מכל הבחינות," סיפר חמד שנים לאחר מכן, "המשכנו להיות חברים גם אחרי השירות הצבאי." הקשר הזה היה עדות לאופיו יוצא הדופן של מתן, לאדם שראה מעבר למחיצות, שחיפש את המשותף, את הטוב בכל אדם, והיה מוכן להושיט יד ולב פתוח לכל מי שנקרה בדרכו.

גם לאחר שחרורו מצה"ל, מתן לא הפסיק את תרומתו למדינה. הוא המשיך להתייצב לשירות מילואים בכל פעם שנקרא, מתוך תחושת מחויבות עמוקה ואהבת הארץ שפעמה בעורקיו. בשנים האחרונות, בעקבות בני-דודיו, הוא עבר והצטרף לשירות מילואים בגדוד 697 של חטיבת "חיצי האש" (חטיבה 551), חטיבה שהייתה ידועה ברוח הלחימה ובאחוות הלוחמים שלה. הוא מצא את מקומו במהרה בין החברים, והיה לחלק בלתי נפרד מהכוח, תמיד מוכן לכל משימה, תמיד עם חיוך על הפנים, משרה סביבו אנרגיה חיובית ואופטימיות.

חייו הבוגרים של מתן התאפיינו בשילוב ייחודי של שני עולמות שונים לכאורה, אך עבורו, הם השלימו זה את זה והזינו את נשמתו. מצד אחד, הוא היה עמוק בעולם החקלאות, ומצד שני, הוא היה איש הפקה מבוקש בתעשיית הטלוויזיה. במושב אודם, נמל הבית האמיתי שלו, הוא טיפח באהבה גדולה את פרחי האדמונית המרהיבים, פרחים אדומים-ורודים עזי צבע שכה אהב. הוא היה קם עם שחר, כשהטל עוד כיסה את העלים והאוויר היה צלול וקר, וניגש אל השדות. ידיו, מחוספסות ועמלניות, ידעו את האדמה היטב. הוא היה חש את הלחות באדמה, מריח את ריח הפריחה העדינה, שומע את זמזום הדבורים הראשונות שפקדו את הפרחים. הוא היה עובד שעות ארוכות בשמש, קשוב לכל שינוי במזג האוויר, לכל צורך של הצמחים. גידול האדמוניות לא היה רק עבודה עבורו, זו הייתה תשוקה, דרך לבטא את אהבתו לטבע, את סבלנותו, את יכולתו ליצור יופי מתוך אדמה פשוטה. הוא גידל גם דובדבנים, פירות מתוקים ועסיסיים שהיו סמל לקיץ הישראלי, ודאג לשווק את תוצרתו החקלאית בכל חלקי הארץ. היית יכול לפגוש אותו בשווקים, מציע את מרכולתו בחיוך רחב, מסביר בסבלנות על איכות הפירות, על הדרך בה גדלו, על האהבה שהושקעה בכל פרי ופרח. מגדלים אחרים מהגולן, שהכירו את חריצותו ואת אמינותו, היו נעזרים בו כדי לשווק את תוצרתם, בוטחים בו שיעשה זאת בצורה הטובה ביותר, באדיבות ובמקצועיות. הלקוחות שלו, מכל קצוות הארץ, זכרו אותו כאיש חייכן, אדיב, ותמיד עם מילה טובה. אהבת הארץ, אהבת אדמת רמת הגולן ונוף ילדותו, הייתה עמוקה אצלו, והחקלאות הייתה הביטוי המוחשי ביותר לאהבה הזו.

במקביל לעבודת האדמה, מתן היה איש צוות מבוקש ואהוב בעולם הפקות הטלוויזיה. הוא עבד על סדרות רבות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, בהן "פאודה", "השוטרים", "תאג"ד", "מנאייכ", "בעלת החלומות" ו"המדובב". עולם ההפקות היה תזזיתי, מלא לחץ ועומס משימות, דורש זמינות אינסופית ופתרון בעיות בזמן אמת. אבל מתן, עם רוחו הרגועה והחיובית, היה עוגן יציב בתוך הסערה. הוא בלט כאיש שטח חרוץ ומסור, כזה שתמיד עשה מעל ומעבר לדרישות. לא הייתה משימה קטנה מדי או גדולה מדי עבורו; הוא היה נכון לקבל על עצמו כל תפקיד בסט הצילומים, ומבצע אותו מכל הלב, ביסודיות ובמקצועיות שאין שנייה לה. בזכות כל אלה, הוא התקדם במהרה בעולם ההפקה, עד לתפקיד של מפיק בפועל – תפקיד הדורש אחריות עצומה ויכולת ניהולית יוצאת דופן.

עמיתיו לעבודה העריכו אותו לא רק על כישוריו המקצועיים, אלא בעיקר על אנושיותו. "אין בעיה, זה קטן עליי" – זו הייתה מילת המפתח שלו, המשפט הקבוע שתמיד יצא מפיו כשאחד מעמיתיו נזקק לעזרה, קטנה כגדולה. הם סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שאם מתן לוקח על עצמו משימה, היא תבוצע על הצד הטוב ביותר, בחיוך וברוחב לב. מעבר לעבודה, הם נהנו מהשיחות איתו, מהחוכמה הפשוטה ומהאופטימיות שהקרין. הקשר עם כמה מהם התהדק לכדי חברות אמת, כזו שנמשכה מעבר לשעות הצילומים הארוכות. כשצוותי ההפקה הגיעו לצילומים בצפון הארץ, מתן היה המארח המושלם. הוא לקח אותם למסעדות מקומיות שהכיר היטב, שם נהנו מאוכל גלילי אותנטי. הוא אירח אותם בביתו באודם לארוחות "על האש" ספונטניות, עם בשרים עסיסיים וסיפורים שאינם נגמרים, תחת שמי הגולן זרועי הכוכבים. ולא הייתה דרך טובה יותר לסיים יום צילומים ארוך מאשר קטיף דובדבנים משותף במטעים שלו, כשהם קוטפים את הפירות המתוקים ישירות מהעץ, נהנים מהשקט ומהיופי של הטבע.

ליאור רז, אחד השחקנים הראשיים ואחד מיוצרי "פאודה", ספד לו בחום: "מתן, איש עם לב זהב, מלא בטוב ובנתינה. אהבתי אותך מתן. תמיד ובכל רגע היית זמין בשבילי. אמרת לי תמיד, אין בעיה זה קטן עלי. איש עבודה ונתינה מתוך אהבה אמיתית." ליאת בנאסולי, מפיקה ראשית בפאודה, הוסיפה: "מתן היה איש עם נפש אחרת. בן אדם שנכנס לכולם ללב. מושבניק אמיתי ואיש עם שמחת חיים אמיתית. איש הפקה שרק רצה לעזור ולעשות בשביל אחרים. והכול בחיוך ובאהבה. יחסר לנו מאד." רותם שמיר, שזכר אותו כ"עמוד איתן, עם חיוך אדיר על הפנים לכולם," הדגיש את תכונותיו הייחודיות: "מישהו שאפשר היה לסמוך עליו. הגדלת ראש. הוא התקדם מהר בעולם ההפקה, עד למפיק בפועל בסדרות האחרונות שעשה. הכל בגלל האופי הנהדר שלו." אפילו חברת yes, שהפיקה רבות מהסדרות עליהן עבד, ציינה אותו כ"איש צוות מסור ואהוב... במקצועיות אין סופית וחיוך שלא נגמר."

באחד הרגעים המצמררים, הצלמת נטי לוי מצאה בארכיון צילום של מתן מהעונה השנייה של "פאודה", בו שיחק דמות שנפגעה ממטען בעזה. זה היה רגע של אמת בדיונית שרדפה את המציאות, מעין סגירת מעגל טרגית שאיש לא יכול היה לדמיין. מתן היה אדם שכולו לב, חייכן ונדיב, איש רעים שדאג לכל אחד, לכל המצטרך לו. הוא היה מלא באנרגיה חיובית, באופטימיות ובחדוות חיים, עם חוש יזמות מפותח ורוח נתינה אין-סופית. הוא תמיד העמיד את טובת הכלל לפני טובתו האישית, ותמיד הושיט יד ועזר בנדיבות וברוחב לב, ללא ציפייה לתמורה.

מעבר לעבודתו ולנתינה סביבתי, מתן ידע גם ליהנות מהחיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל "הפועל באר שבע". למרות המרחק העצום מצפון הארץ, הוא לא היסס לנסוע שעות ארוכות, לעיתים קרובות בסופי שבוע, רק כדי לצפות במשחקים באצטדיון "טרנר" בבאר שבע. הנסיעה הארוכה, עשרות אלפי קילומטרים בשנה, הייתה חלק מהחוויה, מההתרגשות של יום המשחק, מהאפשרות לחוות את האדרנלין עם אלפי אוהדים אחרים, לצעוק, לשמוח, ולחיות את הרגע. זה היה עוד ביטוי לאופיו הנלהב, ליכולתו להתמסר לדברים שאהב בכל ליבו.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נשמעו צפירות האזעקה הראשונות, והשקט של בוקר החג נשבר באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית מרצועת עזה על יישובי הדרום, ועל מדינת ישראל כולה. השמש עוד לא הספיקה לעלות במלואה, וקולה הרדיופוני של ההכרה במציאות המרה החל להתפשט כאש בשדה קוצים. הטלפונים החלו לצלצל בבהלה, הודעות הווטסאפ זרמו בשיטפון בלתי נתפס – קריאות לעזרה, דיווחים על חדירות, תמונות וסרטונים ששברו את הלב. מתן, שאהבת הארץ הייתה בעורקיו ושהיה מוכן להגן עליה בחירוף נפש, לא היסס לרגע. הוא גויס מיד לשירות מילואים כלוחם בגדוד 697 של עוצבת הקומנדו "חיצי האש" בחיל הרגלים. הוא ארז את תיקו במהירות, נפרד ממשפחתו בחיבוק חזק, כשהוא מנסה לשדר רוגע ואופטימיות, כהרגלו, אך בתוך ליבו ידע שמשהו גדול וקטלני מתרחש. הודעות הווטסאפ האחרונות ששלח היו קצרות וענייניות, מלאות בנחישות, משדרות את רוח הלחימה והמסירות שלו. הוא יצא מהבית, מהמושב השקט והירוק, אל תוך כאוס המלחמה, אל הלא נודע.

בסוף חודש אוקטובר 2023, כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, מתן נכנס עם הגדוד שלו אל תוך לחימה עצימה וקשה. זה היה עולם אחר לגמרי מהשדות הירוקים של אודם או מסט הצילומים התוסס. כאן, כל צעד היה טעון בסכנה, כל מבנה היה יכול להפוך למלכודת, וכל רגע היה יכול להיות האחרון. הריחות היו ריחות של עשן ואבק, הקולות היו של ירי והתפוצצויות, והתחושה הייתה של דריכות בלתי פוסקת. מתן, הלוחם הוותיק והמסור, עמד איתן. הוא היה עמוד התווך לחבריו, מפיח בהם רוח לחימה, מחזק את רוחם, ותמיד עם אותו חיוך מעודד, גם כשפניו היו מכוסות פיח ועייפות. הוא פעל במקצועיות, באומץ לב, ובתחושת שליחות עמוקה.

כמה ימים לאחר מכן, ביום שישי, כ"ו בחשוון תשפ"ד, ה-10 בנובמבר 2023, במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, נכנס הכוח של מתן למבנה כדי לסרוק אותו. משימת סריקת מבנים היא משימה מסוכנת ומורכבת, כרוכה בסיכונים רבים. בעת הכניסה, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה בתוך המבנה. הפיצוץ היה אדיר. מתן נהרג במקום, בן שלושים ושמונה בנופלו. לצידו נפלו באותו אירוע טרגי שלושה לוחמים נוספים, גיבורים אמיתיים: רב-סרן משה לייטר, רב-סמל מתקדם יוסי הרשקוביץ ורב-סמל ראשון סרגיי שמרקין. הרגע הזה, של ההתפוצצות והקריסה, היה סוף דרכו של מתן בעולם הזה, אך הוא היה גם שיא של גבורה – גבורה של אדם שבחר להגן על ביתו, על עמו, על עתידו, עד נשימתו האחרונה. הוא נפל כפי שחי – מתוך נתינה מוחלטת ואהבה בלתי מתפשרת.

הידיעה על נפילתו של מתן הכתה במושב אודם ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. האוויר באודם, שתמיד היה מלא בחיים ושקט, התמלא באבל כבד. מתן הובא למנוחות בבית העלמין של מושב אודם, מקום שעד אז היה שמור לזקני המושב. קברו של מתן, הראשון בבית העלמין, הפך לסמל כואב, לנקודת ציון שמזכירה את מחיר הדמים של המלחמה ואת הצעירים שנופלים למענה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, טובה ופרנסיס, ושלושה אחים שבורי לב, גל, דור וניב. החלל שהותיר אחריו היה עצום, לא רק למשפחתו הקרובה, אלא לכל מי שהכיר אותו – חבריו מהמושב, עמיתיו מהפקות הטלוויזיה, חבריו מהצבא, ואפילו הלקוחות שפגשו אותו רק פעם אחת בשוק.

אבל מתן, שכל חייו היו מסע של נתינה ושמחה, לא יישכח. זכרו ממשיך לחיות בכל פינה ובכל לב שנגע בו. יקב "הר-אודם", יקב מקומי שמתן כה אהב וקידם, יצר מהדורת יין מיוחדת לזכרו תחת הכותרת "הר אודם – מתן (יין עם סיפור)". חלק מההכנסות ממכירת היין הוקדשו לעמותת הפצועים והנופלים של עוצבת "חיצי האש", החטיבה שאליה השתייך מתן, ובכך ממשיכה רוח הנתינה שלו לפעום. צוותי ההפקה של הסדרות הרבות שבהן השתתף, שבורי לב מהאובדן, הפיקו לזכרו סרטון מרגש שבו סיפרו עליו בהרחבה, על אישיותו המיוחדת, על החיוך שלא נגמר ועל הלב הענק. הסרטון, הזמין לצפייה באתר "יוטיוב" תחת הכותרת "לזכרו של מתן מאיר ז"ל", הוא עדות חיה ונושמת לאדם שהיה, ומשאיר את חיוכו וקולו לדורות הבאים.

במושב אודם, מקום ילדותו ואהבתו, הונצח מתן ב"גן הבנים" – גן שקט וירוק שבו מרפסת תצפית המשקיפה על נופי הגולן עוצרי הנשימה, בוסתן פירות הארץ המלא בעצים צעירים, וכרם קטן שממשיך את מסורת האדמה שכה אהב. הגן הזה, כמו חייו של מתן, הוא מקום של יופי, של צמיחה, ושל חיבור עמוק לאדמה ולשורשים. כשמבקרים בו, אפשר כמעט לשמוע את צחוקו של מתן מהדהד בין העצים, לחוש את רוח הנתינה שלו באוויר, ולהבין שהגבורה האמיתית אינה רק בקרב, אלא גם בדרך החיים – בבחירה לחיות באופטימיות, בטוב לב, בנתינה אינסופית, ובאהבה עמוקה לאדם ולארץ. מתן מאיר, איש הגולן, איש האדמוניות והדובדבנים, איש ההפקות והחיוך, נפל בקרב, אך זכרו ומורשתו ממשיכים להאיר את הדרך, להיות השראה, ולהזכיר לכולנו את מהותה של התקומה הישראלית – לא רק בהגנה על הקיים, אלא גם בבניית עתיד טוב יותר, מלא בטוב, ביופי ובאנושיות, בדיוק כפי שמתן חי ופעל. יהי זכרו ברוך.