מתן מלכה

מתן ישראל מלכה הגיח לעולם בבוקר קריר של כ' באלול תשס"ד, שישה בספטמבר 2004, בקריית חיים, תינוק בכור להוריו ליבת ויוסי, שנשמו לרווחה עם הגעתו. ריח של תינוקות טריים מילא את הבית, הבטיח התחלה חדשה, והביא איתו את השמחה והציפייה של זוג צעיר שמתחיל לבנות את משפחתו. זמן קצר לאחר מכן, עברה המשפחה הצעירה לקיבוץ גשר הזיו, נקודה ירוקה של שקט וקהילתיות בגליל המערבי, שם טבעו שורשיהם עמוק באדמה הלחה והפורייה, ומתן החל לפרוח. הוא גדל בין שבילי הקיבוץ המטופחים, ספג את ציוץ הציפורים בבוקר, את צחוק הילדים במדשאות הפתוחות, ואת ריח עצי הפרי בפרדסים הסמוכים. הבית של ליבת ויוסי היה תמיד מלא חיים, שילוב של חום משפחתי עוטף עם רוח חופשית ופתוחה, והוא זה שעיצב את עולמו הפנימי של הילד הקטן.

כאח בכור, מתן מצא את מקומו במהרה כמנהיג טבעי, כזה שאוהב להדריך ולעזור, ואף פעם לא חסך חיוך או מילה טובה. עם השנים, הצטרפו למשפחה אוהד, עמית ואיתמר, שלושה אחים קטנים שראו במתן לא רק אח גדול, אלא גם מודל לחיקוי, כמעט גיבור אישי משלהם. הוא שימש להם עוגן, מישהו שאפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, ולצחוק איתו עד שכאבו הבטן. משחקי ילדות תמימים בחצר הקיבוץ, בניית מבצרים מקרטונים שהפכו לממלכות דמיוניות, ומרדפים קולניים בין הבתים, היו שגרת יומם. מתן תמיד היה זה שמארגן את כולם, שמוצא פתרונות יצירתיים לכל ויכוח, ודואג שגם הקטן והביישן ביותר ירגיש חלק מהחבורה. החינוך בבית הספר היסודי בקיבוץ גשר הזיו הטמיע בו את ערכי השיתוף והאחריות ההדדית, ובתיכון האזורי "סולם צור" המשיך לפתח את אישיותו הסוחפת. הוא היה תלמיד סקרן, שאהב ללמוד ולהבין, אך יותר מכל, אהב את החברה ואת האנשים סביבו.

כבר בגיל צעיר, התגלה בו כישרון יוצא דופן לטניס. המגרש היה עבורו זירה שבה יכול היה לבטא את עצמו במלוא העוצמה. שעות על גבי שעות בילה במגרשים, בין רעש חבטות המחבט בכדור הצהוב לבין קולות הנשימה הכבדים של אחרי ריצה. הוא למד את הקצב, את הדיוק, את האסטרטגיה של המשחק, ופיתח סגנון משחק אגרסיבי אך אלגנטי. כל ניצחון היה מתוק, כל הפסד דחף אותו להתאמן קשה יותר. מאמנו, שזיהה את הפוטנציאל העצום שבו, ראה בו ספורטאי מבטיח שיכול להגיע רחוק מאוד, אולי אפילו לייצג את ישראל בזירה הבינלאומית. מתן אהב את התחרות, את הריגוש שבעמידה מול יריב, את הזיעה שנוטפת מהמצח ואת תחושת הסיפוק האדירה כשכדור אחרון נוחת בדיוק על הקו. הטניס היה חלק בלתי נפרד מזהותו, דרך לבטא את הנחישות והדבקות במטרה שאפיינו אותו.

אבל מתן לא היה רק ספורטאי. הוא היה איש של ים, של מרחבים פתוחים, של השמש שמלטפת את העור. בגיל שש-עשרה, הגיע רגע מכונן בחייו. בניגוד לכל הציפיות, ובניגוד לדעתו הנחרצת של מאמנו, החליט מתן לעזוב את הטניס. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא נבעה מתחושה עמוקה של ייעוד. הוא ראה סביבו את המציאות המשתנה, את האתגרים הביטחוניים של המדינה, והבין שהגיע תורו לתרום. "זה תורנו ויש גם מצב שנצטרך לשלם על זה בחיינו", אמר אז לחבריו, במילים פשוטות אך חותכות, ששיקפו את עומק מחויבותו. הוא ידע שקריירה ספורטיבית מבטיחה מחכה לו, אך קול פנימי חזק יותר קרא לו לשדה אחר לגמרי – שדה ההגנה על הבית. במקום אימוני טניס, החל להירשם לקורסי כושר קרבי, "אדרנלין", במטרה להכין את גופו ונפשו לגיוס לצה"ל, ולצנחנים בפרט. הוא התאמן באדיקות, לבד ועם חברים, אחרי שעות הלימודים, דוחק את גבולות היכולת הפיזית והמנטלית שלו, מוודא שיהיה מוכן לחלוטין לאתגרים שעמדו בפניו. הים, שהיה מקום מפלטו, הפך גם למקום עבודתו. עם הזמן הפנוי שנוצר, החל לעבוד במרכז הספורט הימי "טרק ים אכזיב", מול חופי הקיבוץ. במשך כשלוש שנים, השכם בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים, היה מתן קם עם חיוך רחב, כוס קפה ביד אחת וחכה ביד השנייה. הוא אהב את ריח המלח באוויר, את רחש הגלים שמתנפצים על החוף, את השקט המיוחד שלפני שההמולה מתחילה. שם, בין הגלים והרוח, הוא מצא שלווה וחיבור עמוק לטבע, למרחב, ולתחושת החופש. הוא למד להשיט סירות, לדוג, להכיר את כל סודות הים, והפך לחלק בלתי נפרד מצוות המרכז, כשהוא מביא איתו את שמחת החיים המדבקת שלו לכל מי שפגש.

הים היה עד גם לסיפור אהבה גדול שפרח בחייו. עוד מגיל צעיר הכיר מתן את שחר אבירם, אך היה זה בכיתה י' שניצתה ביניהם אש שונה, עמוקה יותר. מהר מאוד הפכה החברות לזוגיות מלאה, כזו שמשלבת בתוכה טיולים רחוקים אל נופים עוצרי נשימה, שיחות ארוכות אל תוך הלילה על חלומות ותקוות, ותכנון משותף של עתיד שלם. שחר תיארה אותו במילים חמות, "לימדת אותי אהבה אמיתית בלי תנאי, לימדת אותי להיות אדם טוב יותר". במבט אחד, בחיוך אחד, מתן ידע להעניק לה ביטחון, להשרות עליה רוגע, ולגרום לה להרגיש אהובה ללא גבולות. הם היו בלתי נפרדים, קשורים זה לזו בחוטים בלתי נראים של הבנה הדדית, תמיכה, וצחוק מתגלגל שהדהד בכל פינה.

מתן היה צעיר ערכי משכמו ומעלה, מילה שהפכה כמעט לכינוי עבורו. הוא הפיץ סביבו אור ואהבה, היה ברוך באופטימיות ובשמחת חיים שלא ידעה גבולות. חיוכו הרחב, שהיה סימן ההיכר שלו, עודד את סובביו גם ברגעים קשים. בטוב לב נדיר ובצניעות אמיתית, התחשב בזולת, תמיד שם לב למי שזקוק לעזרה, לכתף תומכת או למילה טובה. הוא ניסה להשכין שלום בין כולם, לראות את הטוב בכל אדם, לכבד כל אחד באשר הוא, ובעיקר – לראות את האחר ואת החלש בחברה. המשפט "ואהבת לרעך כמוך – גם אם לא כמוך", ליווה אותו לאורך כל דרכו, והיה לא רק סיסמה אלא דרך חיים של ממש. הוא היה מוקף תמיד בחברים, אך מעולם לא שכח את מי שהתקשו יותר להתחבר. זכור במיוחד מקרה שבו נודע לו על נער שהחליט לעזוב את בית הספר בשל קשיים חברתיים. בעוד אחרים אולי היו מניחים לו, מתן החליט שאינו מוותר עליו. הוא דאג להיפגש עימו מדי יום אחר הצוהריים, לא ויתר, הקשיב, תמך, והראה לו שיש מי שאכפת לו. הוא יצר עבורו גשר בחזרה אל החברה, הוכיח לו שהוא שווה, שהוא חלק. מתן היה "כולו לב", כפי שתיארו אותו רבים, בעל הומור שנון וצחוק מתגלגל שסחף אחריו כל אחד שפגש. הוא השאיר חותם בכל מקום ובכל אדם.

ככל שהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, שוב עמדה בפניו דילמה. עם הרמה הגבוהה שאליה הגיע בטניס, הוצעה לו האפשרות של שירות כ"ספורטאי מצטיין", מסלול שיאפשר לו להמשיך לפתח קריירה בענף הספורט שכל כך אהב. זו הייתה הצעה מפתה, דרך נוחה ובטוחה להמשיך במסלול חיים מוכר. אך מתן בחר אחרת. הוא בחר בשירות קרבי, בצנחנים, מתוך הבנה עמוקה של גודל השליחות, של הצורך להגן על המולדת. כשניסו חברים ומכרים להניאו מכך, להסביר לו שהוא "פראייר" שמוותר על הזדמנות פז, הוא השיב במילים שהדהדו את עומק אמונתו: "יש שיקראו לזה פראיירים, אבל אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבה אמיתית". מילים אלו, שנכתבו גם בפנקס הפיקוד שלו, הפכו למצפן פנימי, למורה דרך, שהנחה אותו בכל צעד ושעל. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, אלא את הדרך הנכונה, זו שתאפשר לו לממש את הערכים שבהם האמין בכל ליבו.

ביום ח' בכסלו תשפ"ג, שמונה בדצמבר 2022, צעד מתן אל שערי הבקו"ם, לבוש במדים ירוקים, עם חיוך רחב ועיניים נוצצות. הוא התגייס לצה"ל, והתנדב לגדוד "פתן" (101) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים, הגשמת חלום ילדות. מסלול הכשרת הלוחם בצנחנים הוא אתגרי במיוחד, פיזית ומנטלית. הוא כלל שבועות ארוכים של אימונים מפרכים בשטח, מסעות רגליים ארוכים עם ציוד כבד, שעות שינה מועטות, ותנאי שטח קשים. אך גם בעיתות של קשיים ואתגרים, מתן נותר עליז ושמח. הוא ידע לעודד את חבריו לפלוגה, להצחיק אותם בבדיחה שנונה ברגע הנכון, ולשפר את מצב רוחם גם כשנדמה היה שהכוחות אוזלים. הוא היה עמוד תווך של אופטימיות, קרן אור בתוך הקושי. הוא דאג לחלשים יותר, כפי שאפיין אותו מצעירותו. ביחידתו היו שני חיילים, אחד שעלה מצרפת ואחר מארצות הברית, שהתקשו להשתלב בשפה ובתרבות הצבאית. מתן לקח אותם תחת חסותו, וידא שהם מבינים כל הוראה, הסביר להם בסבלנות מה נדרש מהם, ועזר להם להרגיש שווים ומעורבים. הוא בנה איתם גשר של שפה והבנה, והיה להם לא רק חבר אלא גם מנטור, שדאג לראות אותם ולהכיל אותם.

שאפתנותו של מתן לא ידעה גבולות, והוא רצה להתפתח בצבא ולפקד. הוא ראה בפיקוד לא רק דרגה אלא אחריות עמוקה, הזדמנות להשפיע, להוביל, ולעצב את הדור הבא של הלוחמים. ואכן, כישרונותיו לא נעלמו מעיני מפקדיו, והוא נשלח לקורס מפקדי כיתה (מ"כים) בבית הספר למפקדי כיתות ולמקצועות חיל הרגלים (ביסלמ"ח), בגדוד "האריה המעופף". בקורס המ"כים, שהיה פסגת שאיפותיו באותו שלב, הוא התעמק במשמעות הפיקוד. בפנקס קטן, שהפך ליומנו האישי ולמצפון הפיקודי שלו, כתב לעצמו הגיגים ותובנות ששיקפו את אמונתו העמוקה בתפקיד המפקד: "מפקד מחייך, כולם מחייכים; מפקד דרוך, כולם דרוכים". הוא הבין את כוח ההשפעה של המפקד, את חשיבות הדוגמה האישית. הוא הוסיף וכתב: "להיות עצמאי ולהתפתח, לשים יעדים ולעמוד בהם, זהו תהליך אישי. להיות אני, להיות בטוח בעצמי ולהיות ממושמע כמו שהייתי עד עכשיו. להסתכל למצוינות ולא ליפול לבינוניות אף פעם. לדרוש מעצמי וללמוד כל הזמן. לשאוף למצוינות כל הזמן. אומץ – אף אחד לא יכול עליי". מילים אלו לא היו רק סיסמאות, אלא קווים מנחים שעל פיהם פעל, יום יום, שעה שעה. הוא שאף להיות המפקד הטוב ביותר שיכול להיות, לא רק עבור עצמו אלא בעיקר עבור פקודיו, להוות להם השראה, כוח מניע, ודמות שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא סיים את הקורס בהצלחה, עמד על סף הפיכתו למפקד מן המניין, גאה בדרך שעבר ומוכן לאתגרים הבאים.

השבת, תחילת חג סוכות תשפ"ד, הייתה עבור מתן רגע של נחת. הוא בילה בבית עם משפחתו, אחרי כמה שבועות אינטנסיביים בבסיס שלא אפשרו לו לצאת הביתה. הקיבוץ לבש חג, הסוכות קושטו בעלי דקלים וקישוטים צבעוניים, וריח מאכלי החג נישא באוויר. זו הייתה שבת עמוסה בחוויות, בסעודת חג שמחה עם הוריו ואחיו, כשצחוק וסיפורים מילאו את האוויר. הוא ביקר את סבו, הקשיב לסיפוריו, וספג את החום של הדורות. הוא נפגש עם חברים, אלו של הקיבוץ, אלו מהתיכון, ואלו מהקורסים של הכושר הקרבי, והשלים פערים עם כל אחד ואחת. האווירה הייתה רגועה, משפחתית, מלאה באהבה ובשמחה. איש לא שיער אז כי זו תהיה הפעם האחרונה שמתן יחווה את השקט הזה, את הביטחון של הבית, את חום המשפחה, לפני שהמציאות תשתנה לבלי הכר.

שבת הבאה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר עלה כרגיל, אלא שאז, בשעה שש וחצי, נשמעו קולות נפץ עזים שקרעו את השקט. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה ששינתה את פני המדינה ואת גורלם של רבים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

מתן, שהיה בסוף קורס המ"כים שלו, נשאר בבסיס ביסלמ"ח עם מחלקתו. קולות ההתפוצצויות הדהדו באוויר, והידיעות הראשוניות, המבולבלות והמטרידות, החלו לזרום. בשעה תשע בבוקר לערך, הוקפץ מתן עם יחידתו דרומה, אל תוך התופת. היעד: קיבוץ כיסופים, שם דווח על חדירת מחבלים ועל תושבים המסתתרים בבתיהם, זקוקים לחילוץ והצלה. בשעה תשע וחצי, בתוך הבלבול וההכנות לצאת לקרב, הספיק מתן לשוחח עם הוריו בטלפון. קולו היה נחוש, אך גם מעט מתוח. הוא סיפר להם שהוא יוצא לסייע ליישובי עוטף עזה, מילים שאז נשמעו כמעט בלתי נתפסות. ליבת ויוסי, בביתם שבגשר הזיו, חשו דאגה עמוקה, אך ידעו שמתן שלהם, עם כל ערכיו, לא יכול היה לנהוג אחרת.

הדרך דרומה הייתה כאוטית. לאורך הצירים, תמונות בלתי נתפסות נפרשו לנגד עיניהם של הלוחמים. הם עצרו כמה פעמים כדי לסייע לאזרחים חסרי אונים, לכבות שריפות, ולנהל מרדף אחר מחבלים שנעו בחופשיות. ליד קיבוץ רעים, הבחינו לראשונה במלוא גודל האירוע, בהיקף הזוועה. הרכבים השרופים, הגופות המפוזרות, הצביעה על כך שהם בדרך לזירת אסון בקנה מידה עצום. המראות הללו חילחלו לליבם של הלוחמים הצעירים, חדרו את מעטה ההכשרה הצבאית, והעצימו בהם את המוטיבציה הבלתי מתפשרת להגיע ליעדם, לכיסופים, ולהציל נפשות.

בשעות הצוהריים, הגיעו הלוחמים אל שער קיבוץ כיסופים. האוויר היה ספוג בריח עשן, דממה מתוחה שררה במקום, שקט מחריש אוזניים לפני סערה. הם נכנסו לקיבוץ רגלית, צועדים בזהירות, כל חושיהם דרוכים. מתן היה בחוליה הקדמית, זו שנועדה לספוג את מכת האש הראשונה ולהגן על שכונת הוותיקים בקיבוץ. הם התקדמו בין בתי הקיבוץ השקטים, כשכל צעד נשמע כהד רועם. לפתע, בחורשה סמוכה, נתקלו בעשרות מחבלים חמושים היטב. הקרב פרץ במלוא עוזו. אש תופת נפתחה לעברם. החוליה הקדמית, בה היה מתן, ספגה את מכת האש הראשונה והקטלנית. בתוך המולת הירי, רעש הפיצוצים, וזעקות הקרב, נפגע מתן מירי בבטנו. הוא צעק "נפגעתי, נפצעתי", קריאה קורעת לב של לוחם שנלחם על חייו, ונהרג במקום. לצידו, נפלו חמישה חיילים נוספים, לוחמים אמיצים שרצו להגן על הבית, ואחרים נפצעו. הקרב הקשה הזה נמשך כארבע שעות, שעות ארוכות של חילופי אש בלתי פוסקים, של גבורה עילאית מול רוע טהור. הודות לגבורתם של מתן וחבריו, אלו שהיו בחוליה הקדמית ונפלו ראשונים, נמנעה הגעתם של המחבלים לבתי הקיבוץ. הם הגנו בגופם, תרתי משמע, על תושבי כיסופים ומדינת ישראל. הם עמדו שם, מול המרצחים, עד נשימתם האחרונה, מונעים מהם להמשיך במסע ההרג אל תוך הבתים המוגנים לכאורה. בלוח הזיכרון שהוצב במקום נפילתו של מתן, נחקקו המילים: "בגופו הגן על תושבי כיסופים ומדינת ישראל. כך נהג לומר: 'דורות חלמו עליה, ולנו הזכות להגן'. אוהבים וזוכרים לעד". מילים אלו סיכמו חיים שלמים של שליחות ומחויבות.

רב-טוראי מתן (ישראל) מלכה, בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוץ גשר הזיו, האדמה שבה גדל ושאותה אהב בכל ליבו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ליבת ויוסי, ושלושה אחים, אוהד, עמית ואיתמר, שנשבעו לשאת את מורשתו הלאה. לאחר נפילתו, הועלה מתן לדרגת סמל, הכרה מאוחרת בגבורתו ובמסלול הפיקודי שבו החל.

החלל שהותיר מתן היה עצום, בלתי נתפס. הוא היה עולם ומלואו עבור רבים, והיעדרו השאיר חור עמוק בלבבות. אימו, ליבת, מצאה נחמה מסוימת בכתיבה, במילים שהפכו לשירים. בשיר "גיבור שלי", שהלחין בן ווייד וביצעה מאי דרור, היא מבטאת את הכאב העצום: "תיצרי לך מרחב בטוח / עם ממ"ד בתוך הלב / תסגרי כבר את הדלת / אין בא ואין יוצא // תיצרי לך את השקט, / מתוך ההמון / תשמרי על הנפש / כי הגוף כבר מאותת // ואני עוצמת עיניים, / מדמיינת רק אותך / ואין פה נחמה שתתקן / לב שבור / גיבור גיבור של אימא // אני צריכה קצת זמן / להתפרק ולדמוע / להכיל להאמין / לא רוצה עוד לשמוע". בשיר אחר היא כתבה על הקשר העמוק ביניהם: "לימדת אותי להיות אימא / תפקיד חיי להביט פנימה / להניק לחבק גם בבוקר גם בליל / מבטך הטהור / ציוץ הציפור / חברים אספת לתפארת / אחים לנשק בצבא / רוח שטות הלצה / בני בכורי סביבך מיליוני כוכבים / חיוך על שפתיך אזכור לעולמים / ידעת תמיד להסתער קדימה / משאלת לב אחרונה / שתקרא לי שוב 'אימא'". היא, האם, הגיבורה שמסרבת להיכנע לכאב, בחרה להפוך את סיפור גבורתו של בנה ושל חבריו למנוף של תקווה. היא מעבירה הרצאות ברחבי הארץ, מספרת על מתן, על הערכים שהנחו אותו, על הבחירות האמיצות שעשה, ומפיצה את אורו בכל מקום. היא הסבירה את מניעיה, "הוא תמיד ראה והבין את מי שנמצא לבד וזקוק לכתף", והבטיחה להנציח את שמו ואת טוב ליבו עוד שנים רבות, את הערכים שהיו נר לרגליו.

גם אביו, יוסי, שותף לכאב ולגאווה. "מתני שלי, לא להאמין שהשנה אני מדליק לך פה נר", כתב, כשכל מילה ספוגה בעצב עמוק. "אבל מצד שני כזה אתה – גיבור שנמצא בחוליה הקדמית ותמיד מופת וראשון להסתער ולהגן על חבריך, אזרחים וכמובן ארץ ישראל. אתה כל כך חסר לכולנו – הקול, החיוך – ואתה שהיית ממלא כל חלל שהיית מגיע אליו. נזכור וננציח אותך לעד!" מילותיו של האב שיקפו את ההכרה בבנו כגיבור, כמי שהיה הראשון לכל משימה, כמי שלא היסס להקריב את חייו למען אחרים.

שחר, בת זוגו, שאת עתידה תכננה איתו, נותרה עם לב שבור. "מה לא עברנו ביחד, מה לא תכננו לעשות ביחד. היו לך חלומות גדולים", כתבה, וכל מילה הייתה כעקיצה בלב. "שלוש שנים של חברות מטורפת... תמיד היית שם ופתאום נעלמת. ואני? אני נשארתי עם געגוע ענק וחור עצום, כי פשוט לקחו לי את הלב ושברו אותו לחתיכות... הארת כל מקום שהגעת אליו, הצחקת כל אחד שפגשת, ואין מקום ואדם שלא השארת בו את החותם שלך... מתן שלי, אני פשוט מודה על כל רגע, כל שנייה, כל צחוק, כל חיבוק, כל טיול וחוויה... אני אוהבת אותך כל כך ואמשיך לאהוב לתמיד. שלך לנצח". מילותיה העידו על עומק הקשר, על האהבה הטהורה שחלקה עמו, ועל הכאב הבלתי נתפס של אובדן פתאומי וחסר פשר.

בת דודתו, לי, הביעה את תחושת הקרע העמוק: "לא מאמינה שלא אזכה לראות את הפנים שלך שוב, לדבר איתך, לראות את החיוך הזה. משהו גדול מאוד נקרע בי כשהלכת. בנית את כל הילדות שלי איתי ולקחת אותה איתך. המשפחה בעיניי היא לא אותו דבר בלעדיך. אף אחד לא באמת יצליח לעכל את זה. החיסרון שלך יורגש בכל יום. אני כל כך מתגעגעת, אהוב שלי". מילותיה תיארו את מתן כעמוד תווך משפחתי, כמי שעיצב את עולמם של הקרובים לו, ובלעדיו, שום דבר לא יהיה שלם.

גם חבריו נשארו עם געגוע בלתי נתפס. אחד מהם כתב: "אתה לא מבין כמה אני מתגעגע אליך. אין רגע ביום שאני לא חושב עליך ונזכר ברגעים מדהימים שהיו לנו. אי אפשר שלא להיזכר בך ולחשוב על משהו לא טוב, כי אתה היית מביא לעולם רק טוב ושמחת חיים שאין לאף אחד, רק לך. רק רוצה לשלוח לך הודעה ושתענה לי, ולשבת איתך בים כמו פעם, ועוד לא קולט שזה לא יקרה". מילותיו שיקפו את מה שכל מי שהכיר את מתן חש – את האור והטוב האינסופי שהביא עמו לעולם, ואת הכאב על כך שהאור הזה כבה בטרם עת.

לזכרו של מתן, הוקמו יוזמות רבות שנועדו להמשיך את דרכו ואת מורשתו. בסרטון שהועלה ליוטיוב, המתאר מערך שיעור שלם, מוצגים הערכים שאפיינו אותו, כשהאות הראשונה של כל ערך מרכיבה את שמו: מנהיגות, תעוזה, נתינה. סרטון אחר מציג תמונות מחייו, רגעים קטנים של אושר, של חברות, של אהבה. באתר "אינסטגרם" הוקם דף לזכרו – remembermatanmalka – ובו תמונות, זיכרונות ומצגת המלווה בשיר, כולם עדות חיה לאדם שהיה. אחת היוזמות המרגשות ביותר היא הקמת "בית מתן מלכה" בירושלים, מלונית לחיילים בודדים, בשיתוף עמותת "רק לתת". משפחתו של מתן, בהובלת אימו, הסבירה את היוזמה: "הוא תמיד ראה והבין את מי שנמצא לבד וזקוק לכתף". זהו מבנה שנועד להעניק לחיילים הבודדים בית חם, תמיכה, וכתף להישען עליה, בדיוק כפי שמתן נהג לעשות בחייו.

מתן מלכה היה סמל לגבורה ישראלית, כזו שאינה מתבטאת במילים גבוהות אלא במעשים פשוטים ועצומים. הוא היה האור שבחיי היומיום, החיוך המדבק, הכתף התומכת, והלב הפתוח. הוא היה הספורטאי המצטיין שבחר לוותר על תהילה אישית למען הגנה על הבית. הוא היה המפקד לעתיד שהבין את כובד האחריות. הוא היה הבן, האח, החבר ובן הזוג, שכל מגע איתו הותיר חותם של טוב ואהבה. נפילתו בשבעה באוקטובר, תוך כדי הגנה על תושבי קיבוץ כיסופים, היא עדות בלתי ניתנת לערעור על אומץ ליבו, על מסירותו, ועל אמונתו העמוקה בזכות הקיום של מדינת ישראל. הוא, יחד עם חבריו, עמד בפרץ, בגופו, ומנע אסון גדול עוד יותר. מורשתו של מתן אינה רק זיכרון של אירוע טרגי, אלא סיפור של חיים מלאים בערכים, באהבת אדם ואהבת מולדת. סיפורו של מתן מלכה הוא סיפור של תקומה, של רוח שלא נשברת, של עם שגם ברגעיו הקשים ביותר, מוצא את הכוח להמשיך, לבנות, ולזכור את גיבוריו, אלה ששילמו בחייהם כדי שאחרים יוכלו לחיות בחופש ובביטחון. זכרו יהיה נצור לעד בלבבות כל עם ישראל.