מתן לזר

בבוקר קריר של כ"ו בשבט תשנ"א, עטוף באור ראשון של חורף ישראלי, נולד מתן לזר ביבנאל, עמק פורה ועשיר בסיפורים. הוא היה בנם של יוספה וסילביו, אח צעיר ללירן, שהיה כבר ילד תוסס ומלא חיים. הבית ביקנעם, שאליו עברה המשפחה מאוחר יותר, היה תמיד מלא בחום, בצחוק ובריחות של בישולים ביתיים, אבני יסוד שעיצבו את אופיו הרך של מתן. הילדות שלו התפתלה בין שבילי העפר של יבנאל לבין כיתות הלימוד בבית הספר "תדהר", שם כבר ניכרו ניצני סקרנותו ותבונתו. הוא היה ילד שאהב ללמוד, לא רק מתוך חובה, אלא מתוך דחף פנימי להבין את העולם סביבו. אהבתו לטבע ולחיים התחילה שם, כשהיה רודף אחרי חיפושיות בשדות או מביט בעיניים פעורות בשקיעות המרהיבות שצבעו את השמיים מעל הגליל התחתון. הוא למד לקרוא את הסימנים הקטנים של החיים, להבחין בין ציוץ ציפור אחד למשנהו, ולחוש את הדופק של האדמה מתחת לרגליו. הוריו, שראו בו מתנה של ממש, עודדו כל יזמה שלו, כל שאלה, וטיפחו בו את תחושת השייכות למקום ולמשפחה.

כשהיה בכיתה ד', עזבה המשפחה את הנופים הפסטורליים של יבנאל ועברה אל ההמולה התוססת של חיפה, עיר הכרמל שהפכה לביתם החדש. המעבר היה שינוי גדול עבור מתן הצעיר, ממרחבי הטבע הפתוחים אל רחובותיה המפותלים של עיר גדולה, אבל הוא התאקלם במהרה. בבית הספר "הריאלי העברי" בחיפה, שם סיים את לימודיו עד כיתה י"ב, מצא מתן סביבה שתאמה את שאיפותיו האינטלקטואליות. הוא היה תלמיד מבריק, כזה ששאל שאלות מעמיקות, שלא הסתפק בתשובות שטחיות, ותמיד שאף להבין את העקרונות שמאחורי הדברים. אך מעבר לכישרונו הלימודי, מתן היה ילד ונער צנוע, עדין נפש וטוב לב, שאהב אדם באשר הוא. חבריו ומוריו העריכו אותו לא רק על חכמתו, אלא בעיקר על אנושיותו. הוא היה תמיד הראשון להושיט יד, להקשיב בסבלנות, ולתמוך בחיוך חם. את מעמדו כ"דעתן ואכפתי" הוא הרוויח בזכות היכולת שלו להביע את דעתו בבהירות, אך תמיד מתוך כבוד והקשבה לאחר, ובדאגה אמיתית לסביבתו ולחברה.

מגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שמישהו חשב על קריירה, נמשך מתן לתחום הרפואה כמו פרפר לאור. לא הייתה זו משיכה למעמד או ליוקרה, אלא דחף פנימי עמוק לעזור, לרפא, להקל על סבל. שיעורי הביולוגיה היו עבורו לא רק מקצוע אהוב, אלא מסע מרתק אל תוך סודות החיים. הוא היה יכול לשבת שעות מול ספר לימוד או מיקרוסקופ, מוקסם מהמורכבות והדיוק של הגוף האנושי, מהתהליכים הפנימיים שמאפשרים לנו לנשום, לחיות, להרגיש. כשהגיע לכיתה ט', ניתנה לו ההזדמנות להפוך את המשיכה הזו למעשה. במסגרת "פרויקט אישי" בית-ספרי, הוא בחר להתנדב בחדר המיון של בית החולים "בני ציון" בחיפה. שם, לראשונה, נחשף למציאות הגולמית של הרפואה. הוא ראה כאב וסבל, חרדה ותקווה, ולמד שוב ושוב את שיעור החמלה. הוא עזר במה שיכול, מלהסיע מטופלים ועד לסייע לצוות הסיעודי, וספג כל רגע, מבין שזה המקום שבו הוא רוצה להיות, זו הדרך שבה הוא רוצה לצעוד. חוויה זו רק חיזקה את נחישותו והעמיקה את אהבתו למקצוע העתידי.

את לימודיו בבית הספר הריאלי סיים מתן בהצטיינות יתרה, כשמזוודה מלאה בידע, בכישרונות ובערכים איתנים מלווה אותו. בשנת 2009, עם סיום הלימודים, התגייס לצה"ל, כשבליבו בוערת התשוקה לתרום למדינה ולשרת את העם. הוא לא חיפש קיצורי דרך או תפקידים נוחים, אלא התנדב לשרת כלוחם בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של סיירת "גבעתי". המסלול הקשה, האימונים המפרכים, האתגרים הפיזיים והמנטליים – כל אלה רק חיזקו את רוחו ואת נחישותו. הוא היה לוחם מקצועי, יסודי ומסור מאין כמוהו, שלא התלונן מעולם, גם כשהיה קשה ובלתי נסבל. הוא התמודד עם כל אתגר בגבורה ובקור רוח, עם חיוך קטן תמיד על השפתיים, ועם היכולת המופלאה לפתור כל בעיה שעמדה בפניו ובפני חבריו. הוא ידע לתת כתף, לעודד, לדרבן, ולעיתים קרובות גם להצחיק, להפיג את המתח באוויר עם בדיחה טובה או סיפור משעשע, ועל כן היה אהוב ונערץ על חבריו ומפקדיו כאחד.

עם שחרורו מהצבא, כשהוא עשיר בחוויות ובכישורי חיים, פנה מתן להגשים את חלום ילדותו. הוא החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, במסלול ייחודי ששילב לימודים אקדמיים עם הכשרה מעשית במרכז הרפואי "שמיר" (אסף הרופא) שבמתחם צריפין, סמוך לראשון לציון. לא הייתה זו רק תוכנית לימודים, אלא מסע אינטנסיבי ומרתק, שבסיומו קיבל מתן לא רק תעודת אח מוסמך, אלא גם תעודת פרמדיק. הוא צלל לעומק החומר, ספג כל פיסת ידע, והצטיין בכל קורס ומבחן. את התואר סיים כמצטיין דיקן, הוכחה נוספת למסירותו, לחכמתו ולכישרונו יוצא הדופן. במקביל ללימודיו התובעניים, עבד מתן כאח במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) במרכז הרפואי "שמיר", שם יישם את הידע התיאורטי הלכה למעשה, והחל לבנות את המוניטין שלו כאח מקצועי, אמפתי ומסור.

אבל מתן לא הסתפק בכך. הדחף שלו להתפתח ולהשתפר היה בלתי נלאה. לאחר שצבר ניסיון רב במלר"ד, החליט להעמיק את השכלתו וללמוד לתואר שני במנהל מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בבאר שבע. גם את התואר הזה סיים בהצטיינות, כשהוא מוכיח שוב ושוב את יכולותיו האקדמיות והמקצועיות. הוא ראה את תמונת המערכת הרחבה יותר, לא רק את הטיפול הפרטני, ושאף להשפיע ולשפר מתוך עמדה ניהולית. בכל מקום בו למד או עבד, מתן היה פעיל ומוערך מאוד. הוא לא היה מסוג האנשים שיושבים בצד ומחכים שהדברים יקרו. הוא תמיד שאף לשפר ולקדם את חדר המיון, היה שותף ליוזמות חברתיות ומקצועיות, והוביל שינויים שהשפיעו לטובה על עמיתיו ועל המטופלים. כחלק מעבודתו, הדריך סטודנטים ועובדים חדשים, וכל מי שלמד אצלו העיד שהיה מורה מעולה, סבלני, ברור ומעורר השראה. חבריו למקצוע כינו אותו "ספר רפואה פתוח", לא רק בגלל הידע הרב שצבר, אלא בעיקר בגלל היכולת שלו לשלוף כל פיסת מידע רלוונטית בכל רגע נתון, ולהשתמש בה לטובת המטופל.

אבל מעל לכל הכישרונות וההישגים המקצועיים, בלט מתן בליבו הרחב וביחסו האנושי למטופלים. הוא לא ראה בהם רק "מקרים" או "מחלות", אלא בני אדם שלמים, עם סיפור חיים, עם כאבים ועם חששות. הוא העניק לכל אחד ואחת מהם יחס אישי, חם ואמפתי, וידע לגרום לכל מטופל להרגיש מיוחד, כאילו הוא היחיד בחדר, היחיד בעולם. הוא תמיד חייך אליהם, הקשיב בסבלנות לכל מילה, גם כשהיה עייף או לחוץ, ונסך בהם רוגע, תקווה ואופטימיות גם ברגעי הקושי והכאב הגדולים ביותר. המגע שלו היה עדין, המבט שלו היה מבין, והקול שלו היה מרגיע. פעמים רבות, נהג להשמיע מוזיקה למטופלים, ולפעמים אף שר ורקד איתם, מפיג את המתח והחרדה שהיו מנת חלקם, ומזכיר להם שיש עוד שמחה בעולם, גם בתוך קירות בית החולים. הוא היה קרן אור באפלה, רוח טובה בתוך סערה, ורבים זכרו אותו בזכות היחס המיוחד והאנושי שקיבלו ממנו.

את אילנה, אהובת ליבו, הכיר מתן בחיפה כשהיה בן שמונה-עשרה, והיה זה סיפור אהבה שצמח מתוך ידידות עמוקה והערכה הדדית. מאותו רגע, דרכיהם לא נפרדו. הם היו יחד בכל צעד ושעל, תומכים זה בזו, מעודדים זה את זו. הגורל הפגיש אותם שוב גם במרכז הרפואי "שמיר", שם גם אילנה עבדה כאחות, תחילה במחלקת הדיאליזה, ובהמשך בשרותי בריאות כללית, כשאהבתם רק הלכה והתחזקה בצל האתגרים המקצועיים המשותפים. השניים נישאו באושר, מקימים בית חם ואוהב, כשכל פינה בו רוויה בצחוק, בשיחות עמוקות ובחלומות לעתיד. הם התגוררו תחילה בראשון לציון, עיר שהייתה עדה לשנים הראשונות של נישואיהם, ובהמשך עברו לחיפה, קרוב למשפחתה של אילנה ולנופים המוכרים שמתן כל כך אהב.

כשנולד בנם הבכור, ארי, מתן היה נוכח בלידה, לא רק כבעל תומך ואוהב, אלא גם כאיש רפואה מיומן. הוא ידע בדיוק מה לעשות, כיצד להרגיע, כיצד לסייע, וכיצד להיות שם עבור אילנה בכל רגע. לידת ארי הייתה עבורו רגע של התגלות, של אהבה עמוקה וחדשה ששטפה את כל ישותו. הוא הפך להיות אבא למופת, אבא שכל כולו נתינה, משחק וחינוך לערכים. ארי הקטן, בן השנתיים וחצי, היה אור עיניו, מקור לגאווה ולשמחה אינסופית. מתן היה אדם עם לב זהב, נתינה אינסופית ושמחת חיים מדבקת. בכל מקום אליו הגיע, בין אם לעבודה, למפגש חברים או לאירוע משפחתי, הפיץ שמחה והומור, והצחוק המתגלגל שלו נשמע למרחקים, מפיג כל ענן של עגמומיות. הוא היה אדם שראית את האור בעיניו, את התשוקה לחיים בכל תא בגופו.

ספורט היה אחד מתחביביו המרכזיים, דרך לשחרר אנרגיה, להתחבר לגוף ולנפש. הוא אהב במיוחד לרוץ לאורך חוף הים, כשהרוח מלטפת את פניו ורעש הגלים ממלא את אוזניו. הריצה הייתה עבורו מדיטציה, רגע של שקט וחיבור לעצמו. הוא השתתף בתחרויות ריצה רבות וזכה במדליות, לא רק בזכות המהירות שלו, אלא גם בזכות הנחישות וההתמדה. בנוסף לריצה, נהנה לעשות אימוני כוח בחדר הכושר, לחוש את השרירים מתפתחים, ולשמור על אורח חיים בריא ופעיל. הוא האמין שגוף בריא הוא מפתח לנפש בריאה, והקפיד על תזונה נכונה ופעילות גופנית סדירה. מעבר לכך, מתן נהנה מאוד לטייל ברחבי הארץ, עשה זאת בכל הזדמנות, מגלה פינות נסתרות, נופים עוצרי נשימה וסיפורים מרתקים. הוא אהב את הארץ בכל נימיו, את ההיסטוריה שלה, את האנשים שלה, ואת היופי הייחודי שלה.

עוד אהבה גדולה של מתן הייתה מלאכת הכפיים. הוא אהב לבנות, לשפץ ולהתקין, וניחן ב"ידי זהב" אמיתיות. לא היה פרויקט שחשש ממנו, לא הייתה בעיה טכנית שלא ידע לפתור. הוא שימש כ"הנדימן" לעת מצוא, תמיד מוכן לעזור לחברים, למשפחה, לשכנים. לתקן ברז דולף, להרכיב רהיט, לתלות מדף – כל משימה בוצעה בחיוך, במקצועיות ובמסירות. הוא היה איש של עשייה, של נתינה, ותמיד דאג לכל סובביו, שידעו שהם יכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה עמוד תווך, עוגן של יציבות ותמיכה עבור רבים. בכל אשר עשה, הצליח, הביא תועלת ומשמעות, ועשה הכול עם חיוך מאוזן לאוזן, שמקרין טוב לב ושמחה. אימו, יוספה, נהגה לכנותו "אימוש", כינוי חיבה שהעיד על הקשר המיוחד והעמוק ביניהם, קשר של אהבה ללא תנאי, של הבנה ושל הערכה. היא ראתה בו ילד שהוא מתנה, מוצלח, בן אדם מדהים, אבא למופת ובעל למופת, והייתה גאה בו בכל רגע נתון.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. מתן היה בעיצומה של ריצה על חוף הים, עם אחיו לירן, כשהשמש החלה לעלות וצבעה את השמיים בגוונים של זהב וארגמן. לפתע, נשמעו אזעקות, קולות נפץ רחוקים שהפרו את השלווה. תוך רגעים ספורים, התבהרה התמונה המבעיתה: ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, במחי יד, החלה מלחמה.

מתן, כמו כל ישראלי שאהב את ארצו, חש את הכאב והזעזוע העמוקים. אך הוא לא קפא על שמריו. מיד כשהבין את גודל האסון והאירוע, חזר הביתה בריצה מטורפת, ליבו הולם בחזקה. הוא לקח את הציוד הצבאי שלו, את המדים, את הקיטבג, ותוך דקות ספורות היה מוכן. הוא לא חיכה להקפצה רשמית, לא להודעת וואטסאפ או לשיחת טלפון. הדחף הפנימי שלו, אותו דחף שהניע אותו מאז ילדותו לעזור ולתרום, היה חזק מכל פקודה. כבר בעשר בבוקר, כשדרום הארץ בערה, הוא נסע לדרום, כשהוא אומר לאימו, למשפחתו, ובעצם לעצמו, מילים שהפכו לצוואתו: "זה כבוד בשבילי לשרת את המדינה". הוא התייצב למילואים בגדוד 6261 של חטיבה 261, שם שימש כחובש קרבי. תפקיד שמשלב את שתי אהבותיו הגדולות: לחימה למען המולדת ורפואה למען הצלת חיים. הוא ידע מה מצופה ממנו, וראה בכך זכות עליונה.

אשתו, אילנה, הייתה בחודש השני להריונה כשפרצה המתקפה. הבשורות על המלחמה הגיעו כששניהם עדיין מנסים לעכל את הבשורה המשמחת על ההיריון החדש, על עוד חיים שהם עומדים להביא לעולם. למרות המרחק הפיזי והמצב הביטחוני המתוח, הם שמרו על קשר טלפוני רצוף, מנסים לשאוב כוח זה מזה. בהפוגות הקצרות מהלחימה, כשהיה מתן יכול לשוחח בטלפון, הם דיברו על העתיד, על התקווה, ובעיקר על השם שיבחרו לבתם שתיוולד. הם ידעו שתיוולד להם בת, ומתן, עם רגישותו המיוחדת, הציע את השם "שיה", שם שנושא משמעות עמוקה עבורו – מהמילה "שי" – מתנה. הוא ראה בכל ילד מתנה, ובבתו שתיוולד, במיוחד בתקופה כזו, ראה מתנה מיוחדת במינה, סמל לתקווה ולחיים.

במשך חודשים ארוכים, מתן לחם בגבורה בשטח רצועת עזה. הוא מצא את עצמו שוב ושוב בלב הקרבות, כשהוא מפעיל את כל הידע והניסיון שצבר כפרמדיק וכאח. הוא הציל לוחמים שנפצעו בשדה הקרב, כשהוא מטפל בהם במקצועיות רבה, בקור רוח מרשים וברגישות אין קץ, גם תחת אש. הוא חבש פצעים, עצר דימומים, ייצב מצבים, ופינה פצועים תחת איום מתמיד, כשהוא יודע שכל שנייה קובעת. חבריו ליחידה העידו על מסירותו יוצאת הדופן, על יכולתו להישאר חד וממוקד גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה עמוד תווך עבורם, לא רק כחובש, אלא גם כאדם, כחבר, כמי שידע להפיח תקווה גם כשהכול נראה אבוד. בינואר, היה אמור להשתחרר משירות המילואים, לשוב לחיים הרגילים, למשפחתו, לעבודתו. אך מתן לא היסס לרגע. הוא התנדב לחודש נוסף, באמרו את המשפט הפשוט והמצמרר: "צריכים אותנו". הוא ידע שכל לוחם חשוב, וכל חובש קרבי חיוני, ולא יכול היה לעזוב את חבריו מאחור, כשהם עדיין נאבקים.

ביום שני, 22.1.2024, י"ב בשבט תשפ"ד, השתתף מתן בפעילות מבצעית בדרום רצועת עזה, במקום שבו התנהלו קרבות קשים. הכוח שלו פעל בלב שטח אויב, במשימה מורכבת ורבת סיכונים. במהלך הפעילות, אירע פיצוץ עוצמתי, שדה קרב שלם רעד. מתן נהרג במקום, בן שלושים ושתיים במותו, יחד איתו נהרגו עוד עשרים לוחמים נוספים. באחת, נדם קולו הצוחק, נפסקה נתינתו האינסופית, הופסקו חייו המלאים. הבשורה המרה הגיעה למשפחה בחיפה כרעם ביום בהיר. אביו, סילביו, סיפר כי רק ביום שבת האחרון, ימים ספורים לפני האסון, בילה איתו בחוף הים, צפה בו מתרחק אל עבר הגלים, וחווה רגע של שלווה וגאווה. "הסתכלנו עליו ואמרנו איזה ילד טוב, איזה כיף," נזכר בדמעות. "ופתאום קיבלנו את המבשרים, לא ציפינו לזה, לא ציפינו." אימו יוספה, בלב שבור, לא ידעה איך המשפחה תצא מזה, אבל הבטיחה: "נעזור לאילנה ונגדל את בנו בן השנתיים וחצי". היא קיוותה וביקשה מכולם להיות מאוחדים, "מספיק עם השטויות, כדי שהמוות שלו לא יהיה סתם, כי זה הפסד אדיר למדינה שאותה הוא אהב, ואהב את העם והצבא." מתן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, כשהוא מותיר אחריו אישה בהריון, ילד קטן, הורים ואח כואבים. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרב-סמל ראשון לרב-סמל מתקדם, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

שלושה וחצי חודשים לאחר נפילתו, כשכאב האובדן עדיין טרי וצורב, ילדה אילנה את בתם השנייה, תינוקת קטנה שהביאה עמה קרן אור של תקווה לעולם שבור. היא נקראה בשם שמתן בחר – שיה, מתנה. לידתה של שיה הייתה סמל לתקומה, להמשכיות החיים, להבטחה שהאהבה והמשפחה חזקות מכל כאב. הילדה הקטנה, שעיניה נשאו אולי ניצוץ מאביה, היא חלק בלתי נפרד מסיפורו של מתן, עדות חיה למורשתו. אימו, יוספה, ספדה לו במילים קורעות לב, אך מלאות גאווה: "מתן שלנו, ילד שלנו, גיבור שלנו, אבל היית בעיקר מתן שלי, הילד הקטן שלי והגיבור שלי... מתן ילד שלי מוצלח, היית אכן מתנה, תלמיד מצטיין בריאלי, לוחם בסיירת 'גבעתי' שכל כך אהבת, מצטיין באוניברסיטה ומצטיין בעבודה. מצטיין ומצטיין ומצטיין. ובעיקר, היית בן אדם טוב. תמיד מוקף בחברים, מאיר פנים, עוזר לכולם. מעל לכול בן אוהב, אח נפלא, בעל נהדר לאילנה ואבא מדהים לארי הקטן... אני מצדיעה לך בן שלי אהוב, גיבור שלי". מילותיה שיקפו את ההערצה והאהבה האינסופית, את הגאווה בחיים מלאי המשמעות שמתן חי, ואת הכאב הבלתי נתפס על לכתה של מתנה שכזו.

מורשתו של מתן לזר חיה ונושמת בכל פינה, ובכל לב שנגע בו. שמו מונצח במספר אתרי אינטרנט, בהם אתר ההנצחה של בית הספר "הריאלי העברי" בחיפה, המקום בו התעצב חלק מאישיותו הייחודית; אתר ההנצחה של מנהל האחיות, שמזכיר את מסירותו למקצוע האהוב עליו; אתר ההנצחה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שבה השלים את תאריו האקדמיים בהצטיינות; ואתר ההנצחה של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", אותה אהד בכל ליבו, ובה ראה חלק מזהותו הישראלית והחיפאית. בבניין בו התגורר מתן בחיפה, הותקן שלט הנצחה מרגש, המעניק לבניין את השם "בניין מתן", כך שכל מי שעובר במקום, כל ילד שמשחק בחצר, ידע מי היה מתן ומה היה סיפורו. במלאת שנה לנפילתו, נערך אימון מיוחד לזכרו במכון הכושר שבו נהג להתאמן, אימון שנקרא "Hero", כמחווה לגבורתו, וכלל את התרגילים שאהב, כשכל שריר וכל נשימה מוקדשים לזכרו.

בתי החולים שבהם עבד מתן, והיו עבורו בית שני, בחרו להנציח את זכרו בדרך ייחודית ומרגשת. במרכז הרפואי "כרמל" בחיפה, נקרא חדר מיון על שמו של מתן, המקום בו העניק עזרה, תקווה ורפואה למאות ואלפי אנשים. במרכז הרפואי "שמיר" (אסף הרופא), נקרא על שמו חדר טראומה, עדות למקצועיותו ולמסירותו בטיפול במקרים הקשים ביותר. בכל פעם שאח או מטופל נכנס לחדרים אלה, שמו של מתן נשמע, ורוחו ממשיכה לרחף מעל, מזכירה את הסטנדרטים הגבוהים של אנושיות ומקצועיות שהציב. ארגון "רוטרי" בחיפה, שזיהה את הערכים שמתן ייצג, החליט להעניק מדי שנה שתי מלגות על שמו לשני אנשי צוות, אחיות ואחים, בבית החולים "כרמל", כהוקרה על עבודתם המסורה ועל כך שהם ממשיכים את דרכו. לזכר מתן ניטעו עצים במקומות שונים בארץ, כשכל עץ הוא סמל חי לצמיחה, לחיים ולתקווה. כמו כן, הופץ סטיקר עם תמונתו ועם ה"אני מאמין" שלו, אותם מילים שאמר לפני צאתו לקרב ב-7.10.2023 – "הכבוד שלי והזכות שלי לשרת את המדינה". מילים אלו, פשוטות וכנות, מסכמות את כל מה שמתן היה: אדם של ערכים, של נתינה, של אהבת מולדת ואהבת אדם. מתן לזר ז"ל, גיבור ישראל, אב, בעל, בן, אח, חבר ואח מסור, יישאר חקוק בלבבות לעד, כסמל לגבורה אנושית, למקצועיות ללא פשרות, ולאהבה אינסופית למשפחה, לעם ולארץ. הוא לא נפל לשווא, חייו ומותו הם מגדלור של השראה ותקומה.