מתן דמארי

בבית קטן, על גבול המדבר והים, בעיר אילת שבה השמש יוקדת רוב ימות השנה והרוח נושבת בחום יבש, נולד מתן דמארי ביום כ' בסיוון תשנ"ב, הוא ה-21 ביוני 1992. לא היה זה בית חולים אילתי, כי אם "מעייני הישועה" בבני ברק, שם כנראה שהו הוריו, זהבה ומשה, באותה עת. הוא היה בכורם, בנם הבכור, ועל כתפיו הצעירות הונחה כבר מיום לידתו הציפייה, האהבה והדאגה ששמורים לבכור, זה שסולל את הדרך לאלה שיבואו אחריו. אחריו הגיעו עמית ורועי, והבית התמלא במהרה בקולות של משחקים, ויכוחים קטנים וצחוק מתגלגל. זהבה, פנסיונרית של המשטרה, ומשה, מורה ותיק לחינוך גופני, היו מעמודי התווך של אילת, דמויות מוכרות בנוף המקומי, כאלה שראו את העיר צומחת איתם ואת ילדיהם מתחנכים בה. בביתם של משפחת דמארי שררה תמיד אווירה של כבוד הדדי, של אהבה שקטה אך עמוקה, ושל מחויבות לערכים שהנחילו לילדיהם – עבודה קשה, צניעות, ונתינה לקהילה. מתן ספג את הערכים הללו עם חלב אמו, והם ליוו אותו בכל צעד ושעל בחייו.

כמו שתילי תמרים צעירים הנובטים בנוף המדברי, כך צמח מתן באילת, ילד שקט וטוב לב, שעיניו הכחולות או החומות – איש לא ידע לומר בוודאות – שיקפו עולם פנימי עשיר. הוא לא היה ילד רועש או פרוע, אלא כזה שנעים היה להיות במחיצתו. חבריו למשחק בכדורגל השכונתי או על מגרש הכדורסל הפתוח, תמיד רצו שהוא יהיה בקבוצה שלהם, לא רק בגלל כישרונו הספורטיבי שהתגלה כבר בגיל צעיר, אלא בעיקר בגלל רוח הספורטיביות שלו, היכולת להפסיד בכבוד ולנצח בענווה. הוא שיחק כדורסל בהתלהבות, לא כספורטאי אגרסיבי שמחפש את הניצחון בכל מחיר, אלא כמי שנהנה מהמשחק עצמו, מהתנועה, מהתיאום בין החברים לקבוצה. שעות רבות בילה על המגרש המאובק, מלטף את הכדור הכתום, שומע את חריקת הסוליות על האספלט, מרגיש את העייפות המתוקה אחרי ריצת אורך ורוחב. הוא למד בבית ספר יסודי בעיר, ובחדרי הכיתות ובחצרות המשחק, התגלה כילד אהוב על כולם, צנוע בהישגיו, ותמיד מוכן להושיט יד. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא העדיף את הפינה השקטה, שם יכול היה להתבונן, להקשיב, ולספוג את העולם מסביבו. בשבט "שבות" של תנועת הנוער "בני עקיבא" באילת, מצא מתן מסגרת נוספת שחיזקה את ערכיו. בטיולים הרגליים הארוכים בנופי המדבר, בשיחות על מדורות לילה תחת שמיים זרועי כוכבים, הוא למד על חברות אמת, על אחריות קולקטיבית, ועל הקשר העמוק לארץ ולעם. המסעות האלה, שהיו כרוכים לעיתים בקשיים פיזיים, לימדו אותו על נחישות ועוצמה פנימית, תכונות שליוו אותו גם בבגרותו.

במעבר חד מהחום המהביל של אילת, עזב מתן את הבית והמשיך ללימודים בישיבה התיכונית אמי"ת "בלבב שלם" בירוחם. ההסתגלות למסגרת חדשה, רחוק מהים הכחול ומהמשפחה הקרובה, הייתה אתגר עבור כל נער, אך מתן, עם שקט נפשי ורצינות פנימית, התאקלם במהרה. מכריו בישיבה זכרו אותו כנער נעים הליכות, ישר דרך, כזה שאי אפשר היה שלא לחבב. "הוא לא היה מדבר הרבה," סיפר אחד מחבריו מאותם ימים, "אבל כשהיה אומר משהו, כולם היו מקשיבים. הייתה בו איזו עוצמה שקטה, נחישות שאפשר היה לחוש בה גם בלי מילים." הוא לא היה מנהיג קולני, אלא מנהיג שקט, כזה שסוחף אחריו בדוגמה אישית, ביכולת הקשבה אמיתית, ובתמיכה בלתי מסויגת לחבריו. הוא היה בן מסור להוריו, ששמר איתם על קשר הדוק גם מרחוק, מטלפן באופן קבוע, משתף בחוויותיו ומקשיב בעניין לחייהם. כשאחיו הצעירים, עמית ורועי, היו זקוקים לעצה או לתמיכה, מתן היה שם עבורם, אח בוגר שמקשיב בסבלנות, מייעץ ברוך, ותמיד עומד לצידם, ללא תנאי. גם כשעבר לישיבת ההסדר בשדרות, המשיך מתן לשמור על אותה אישיות כובשת. שם, בעיר שהייתה אז ונותרה מאז בחזית ההתמודדות הביטחונית, תיארו אותו חבריו כ"עלם חמודות, חבר אמת ורחב לב". הוא חתר למצוינות בלימודיו, אך עשה זאת מתוך פשטות וצניעות, מבלי לדרוך על אחרים או להתנשא. הוא היה תלמיד רציני, שחיפש עומק ומשמעות, אך תמיד מצא זמן לחברות, לשיחות נפש, ולעזרה למי שנזקק.

בשנת 2013, כשהוא כבר צעיר בשל ועם עולם ערכים מגובש, התגייס מתן לצה"ל. הוא לא חיפש קיצורי דרך או תפקידים נוחים, אלא בחר במסלול לוחם, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות השירות וההגנה על הבית. הוא שירת כלוחם ביחידת "מיתר", שהייתה אז פלוגת סיור בחיל התותחנים – יחידה המשלבת יכולות מודיעין, תצפית ותקיפה מדויקת. השירות ביחידה כזו דרש ממנו יכולות פיזיות גבוהות, חדות מחשבה, וקור רוח תחת לחץ. מתן מצא את מקומו במהרה, והשקט הפנימי שלו, יחד עם נחישותו ועוצמתו, הפכו אותו ללוחם מוערך. הוא עבר הכשרה מפרכת, שכללה מסעות ארוכים תחת משאות כבדים, אימוני ירי אינטנסיביים, ותירגולים מורכבים בשטח. הוא למד לנווט ביום ובלילה, להפעיל אמצעי תצפית מתקדמים, ולתפעל מערכות נשק טכנולוגיות. במהרה, כישוריו והאופי המיוחד שלו בלטו, והוא נשלח לקורס מפקדי כיתות (מ"כים). כמ"כ, הוא היה מודל לחיקוי עבור חייליו, לא רק בשל מקצועיותו הצבאית, אלא גם בזכות יכולתו להכיל, להקשיב, ולגרום לכל חייל להרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהצוות. הוא ידע מתי לדרוש ומתי להרפות, מתי לדחוף קדימה ומתי לעצור לרגע ולתת מילה טובה. הוא בנה אמון עם חייליו, אמון שהיה חיוני בשדה הקרב, בידיעה שכל אחד מהם יסמוך עליו בעיניים עצומות. גם לאחר סיום שירותו הסדיר, המשיך מתן להתייצב למילואים בכל פעם שנדרש. הוא לא ראה בכך נטל, אלא זכות וחובה. הוא המשיך לשרת כמפקד כיתה בפלוגת הסיור של חטיבת האש 215, היחידה שבה צמח, והקשר שלו עם חבריו למילואים היה עמוק ואמיתי, קשר שנרקם בשגרה וחוזק ברגעי האמת.

החיים, כמו נהר שוצף, המשיכו לזרום, ומתן מצא את אהבת חייו. הוא הכיר את עדן, ובין השניים ניצתה במהרה אהבה עמוקה, אהבה שפרחה כמו פרח מדברי אחרי הגשם. הם בנו יחד קן חם בדימונה, עיר חדשה עבור שניהם, רחוקה מנוף ילדותם, אך קרובה ללבם. במהלך השנים, התרחבה המשפחה הקטנה שלהם, ונולדו להם שני ילדים, עידו ונועה – אורות קטנים שהאירו את עולמם והפכו את מתן, מעל לכל, לאב. הוא היה איש משפחה למופת, עמוד תווך יציב, בן זוג תומך ואב מסור, כזה שהרעיף אהבה אינסופית על ילדיו. הבית בדימונה היה מלא בקולות צחוק של ילדים, בריח של ארוחות ערב חמות, ובאווירה של ביטחון ושייכות. מתן, גם כשעבד 24/7, כפי שתיארו מקורביו, וגם תוך כדי לימודים וניהול חיי משפחה תובעניים, תמיד קם כל בוקר עם חיוך ענק על פניו. הוא בירך על כל הטוב שהיה בחייו, על המשפחה שהקים, על האהבה שמילאה את ביתו, ועל היכולת לתרום ולעשות. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא ראה בכל יום הזדמנות חדשה. הוא היה האבא הכי מסור שיכול היה להיות, כזה שהיה משחק עם עידו ונועה שעות ארוכות על השטיח בסלון, בונה איתם מגדלי קוביות שהתמוטטו בצחוק מתגלגל, מקריא להם סיפורים לפני השינה בקול רך ומרגיע, או יוצא איתם לגינה לבעוט בכדור. הוא היה נוכח בכל רגע, מקשיב בסבלנות לסיפורי הגן או בית הספר, ומעניק חיבוק חם ודואג.

לצד בניית משפחתו, המשיך מתן לחתור למצוינות גם בתחום האקדמי. הוא למד לתואר ראשון בחינוך גופני ב"מכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי" בבאר שבע, מתוך אמונה עמוקה בחשיבות החינוך והשפעת הפעילות הגופנית על נפש האדם. המרצים במכללה זכרו אותו כסטודנט נבון וחרוץ, כזה שהעמיק בשיעורים, שאל שאלות מעוררות מחשבה ותרם לדיונים בכיתה. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם דמות כריזמטית ואהובה, ש"האיר בקסמו את האולמות והמסדרונות". חבריו לספסל הלימודים סיפרו על חבר אמת, חייכן ואהוב, כזה שקל היה להתחבר אליו ולשתף אותו. הוא היה תמיד מוכן לעזור, בין אם בהסבר של חומר לימודי מורכב, ובין אם בהקשבה אמיתית לבעיות אישיות. במקביל ללימודים התובעניים, עבד מתן בכמה עבודות. הוא היה מורה לחינוך גופני ומאמן כדורסל, ובכל תפקיד התגלה לא רק כמדריך מקצועי, אלא כ"מורה לחיים". הוא ראה בתחום ההוראה שליחות, הזדמנות לעצב דור צעיר, להחדיר בו ערכים של נחישות, עבודת צוות, והתמודדות עם הצלחות וכישלונות. הוא לא היה עוד מורה או מאמן, אלא דמות חינוכית משמעותית. חניכיו סיפרו על ההרגל המיוחד שלו להגיע למגרש שעה לפני תחילת האימונים. לא כדי להתכונן טכנית, אלא כדי לשבת ולשוחח איתם בפתיחות ובגובה העיניים. הוא התעניין בחייהם, בשאיפותיהם, בקשייהם, והעניק להם אוזן קשבת ועצות מחכימות. הוא בנה איתם קשר אישי, מעבר לכדורסל, והיה עבורם מבוגר אחראי ואמין, כזה שאפשר לסמוך עליו.

מתן היה חבר טוב ונאמן, כזה שתמיד היה שם עבור הקרובים לו, וגם עבור מי שפגש רק לרגע. הוא היה נכון תמיד לעזור, מתעניין באמת וקשוב לצרכי הזולת. הסיפור על טיול האופניים הוא דוגמה מצוינת לכך, ומצייר תמונה חיה של אופיו. חבר שלו סיפר לו באקראי, אולי תוך כדי שיחת טלפון קצרה או מפגש חטוף, שהוא רוצה לצאת לטיול אופניים ארוך, כזה שיפרוץ את גבולות השגרה, אבל חסר לו שותף שיודע איך לתכנן מסלול, לוגיסטיקה, את כל הפרטים הקטנים שהופכים חלום למציאות. מתן לא אמר "בהצלחה" ועבר הלאה. הוא לא נתן עצה כללית. הוא פשוט לקח על עצמו את המשימה. הוא הקשיב, הפנים, ופעל. כעבור מספר ימים, אולי שבוע, הוא חזר אל חברו לא רק עם תוכנית מסודרת, אלא עם מסלול מפורט, מפות, נקודות עצירה, ואפילו – אופניים. הוא דאג לכל הפרטים, ובכך הפך את החלום למציאות עבור חברו. הם יצאו יחד לטיול המשותף, מדוושים בשבילים, צוחקים, מדברים על החיים, על אהבה, על משפחה, מחזקים את הקשר ביניהם בכל קילומטר שעברו. המגע עם הטבע, הרוח בפנים, תחושת החופש וההישג – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה מתן. הוא האיר פנים לכל אדם שפגש, ללא הבדל דת, גזע או מין, ופעל באופן טבעי לקירוב לבבות. הוא היה אדם אופטימי ומלא נתינה, שהאמין באחדות ובחסד, לא רק כסיסמאות, אלא כדרך חיים. הוא קם מדי בוקר כשחיוך נסוך על פניו, מברך על הטוב בחייו, ומפיץ את האור הזה סביבו. הוא היה "מלח הארץ", ביטוי שמתאר בצורה מדויקת את מהותו – אדם פשוט, צנוע, עובד אדמה במובן המטאפורי, ששומר על טעם החיים ועל הערכים הבסיסיים ביותר של החברה.

השקט הפנימי הזה, האופטימיות הבלתי נלאית והאמונה בטוב לבם של אנשים, ניפצו לרסיסים בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה במלואה מעל הנגב, בעוד מתן ועדן מתארגנים ליום שבת רגוע עם הילדים בדימונה, פרצה השאגה המבעיתה של מתקפת הפתע. רקטות וטילים נורו ללא הרף מרצועת עזה, מפלחות את השקט של הבוקר, מותירות שובלי עשן בשמיים ותחושת בהלה בלבבות. אלפי מחבלים חדרו את גדר המערכת – ביבשה, בים ובאוויר – והחלו במסע רצחני, בלתי נתפס באכזריותו, על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, עשרות נשים נאנסו ונרצחו באכזריות, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש ובזזו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב, מנסים נואשות להגן על חייהם של אזרחים תמימים. בבוקר זה, השתנה הכל. מלחמה, במלוא מובן המילה, פרצה.

כמו רוב אזרחי ישראל, גם מתן נתפס לא מוכן בבוקר השחור ההוא. הטלפון הנייד שלו, שבדרך כלל שימש לשיחות עם חברים, להודעות אהבה לעדן, או לתמונות של עידו ונועה, החל לרטוט בטירוף. קריאות וואטסאפ של מפקדים, הודעות שרשרת, צפירות קצרות וקודרות שהודיעו על הקפצה מיידית. לא היה לו ספק לרגע. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא היה מפקד, הוא היה לוחם, והוא נדרש להגן על הבית. במבט חטוף אל עדן, שפניה הלבינו מדאגה, אל הילדים שישנו עדיין בשלווה, הוא ידע שכל העולם שלו עומד בסכנה. הוא חיבק את עדן חיבוק ארוך, מבטיח לחזור, מנסה להרגיע את חששותיה במילים שקטות, למרות שגם הוא ידע שהמצב שונה מכל מה שהכירו. הוא לא התמהמה, ארז במהירות תיק קטן עם ציוד בסיסי, לבש מדים, ויצא אל הרכב, אל הלא נודע. הוא גויס למילואים כבר באותו היום, והצטרף ליחידתו, פלוגת הסיור של חטיבת האש 215, שצוותה למשימות אבטחה וליווי שיירות. הימים הראשונים היו כאוטיים, מלאי אדרנלין ומתח. מתן מצא את עצמו מלווה שיירות צבאיות ואזרחיות שנכנסו ויצאו מרצועת עזה – טורים ארוכים של כלי רכב משוריינים, אמבולנסים, ורכבי אספקה, שנעו בכבישים המאובקים והמסוכנים תחת איום מתמיד. הוא היה ערני לכל תנועה חשודה, לכל רעש חריג, עיניו סורקות את השטח מסביב, אצבעו על ההדק, מוכן להגיב בכל רגע.

הלחימה נמשכה, שבועות הפכו לחודשים, ומתן מצא את עצמו עמוק בתוך רצועת עזה. הוא לא סיפר למשפחתו את כל האמת. בשיחות הטלפון המקוטעות, כשהצליח למצוא קליטה, הוא ניסה להפיג את חששותיהם, להרגיע את עדן, לדבר עם עידו ונועה על דברים קלים, על הגן ובית הספר, כאילו הכל כרגיל. הוא לא רצה להכביד עליהם, לא רצה שידאגו יותר מדי. "אני בסדר, אל תדאגו," אמר להם, קולו מנסה להישמע חזק ובטוח, למרות שסביבו רעמו פיצוצים והאדמה רעדה. המשפחה, שהכירה את נפשו העמוקה וידעה שהוא לא ישתף אותם בכל הפרטים, חשה במתח שבדבריו, אך האמינה בכוחו. ביום כ"ב בכסלו תשפ"ד, ה-5 בדצמבר 2023, החשיכה ירדה על צפון רצועת עזה, והכוחות פעלו בסמוך למחנה שאטי, אחד ממעוזי הטרור המרכזיים. מתן ויחידתו, כחלק ממשימתם, אבטחו יחידת הנדסה שפעלה בשטח, אולי פינתה צירים או השמידה תשתיות טרור. זו הייתה עוד משימה שגרתית למראה, אך שגרתית רק לכאורה, שכן הסכנה ארבה בכל פינה. השקט היה מתוח, כל רחש קטן היה יכול להפוך לאיום. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, נורתה פצצת מרגמה לעבר הכוח. שריקה חדה חתכה את האוויר, ואז פיצוץ עז. הרסיסים התפזרו לכל עבר, חותכים את החושך והשקט. מתן, רב-סמל ראשון במילואים, מפקד כיתה בפלוגת הסיור של חטיבת האש 215, בן שלושים ואחת בנופלו, נהרג במקום. הלב, שפעם היה מלא באהבה למשפחה, בחיוך תמידי, ובשאיפה ללמד ולתרום, חדל לפעום. העולם איבד איש יקר, והמשפחה איבדה את עמוד התווך שלה.

ההודעה המרה הגיעה אל בית משפחת דמארי בדימונה כרעם ביום בהיר. קצין העיר, במדים ירוקים ובפנים חתומות, דפק על הדלת, והרגע הזה, שהפך לסמל של שכול בישראל, הפך גם הוא למציאות קשה מנשוא. עדן, שאיבדה את אהבת חייה, ואיתה עידו ונועה, שאיבדו את אביהם האהוב, נותרו עם חלל עצום. משה וזהבה, שאיבדו את בנם הבכור, ואיתם עמית ורועי, שאיבדו את אחיהם התומך, נותרו עם כאב שאין לו מזור. מתן דמארי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, צועדים בשקט כואב תחת השמש המדברית, שוב ושוב, כפי שהייתה גם ביום לידתו וברוב ימי חייו. השקט בהלוויה היה כבד מנשוא, והבכי המר של המשפחה והחברים קרע את הלב. מעל קברו הטרי, נשמעו הספדים שתיארו את האדם שהיה, את הגיבור שנפל.

חברו שי, שזכר את שיחותיהם הארוכות בדרכים ואת טיול האופניים המשותף, ספד לו בקול רועד: "היית עבורי חבר לחיים, אחד שתומך, מתעניין ושואל לשלומי. כמה שיחות העברנו בדרכים על החיים, על אהבה ומשפחה. כל כך אהבת את אשתך והילדים. כמה עצוב שלא תהיה פה יותר, לראות אותם מתפתחים. העולם הפסיד אישיות מיוחדת." מילותיו של שי שיקפו את הקשר העמוק והאישי שמתן יצר עם כל אדם, את היכולת שלו להכיל, להקשיב ולהיות שם באמת. ראש עיריית דימונה, אלי לנקרי, עמד מעל הקבר הפתוח, קולו נשבר מדי פעם, וספד למתן, גיבור העיר: "באנו היום ברוב עם לחלוק כבוד אחרון ולהצדיע לגיבור ישראל, רב-סמל מתן דמארי, שלחם בחירוף נפש ונפל בקרב על הגנת המולדת, למען קיומנו בארץ שלנו. מתן, מטובי בנינו, עניו וטהור, מלח הארץ, איש מסור, אוהב אדם ואהוב על הבריות. כמו חבריו גיבורי התהילה, מתן התייצב למילואים כבר ביום הראשון למלחמה, ללא שאלות וללא תהיות. הוא שם את טובת האחר מעל טובתו האישית, ויצא להילחם בגבורה אדירה על הזכות שלנו לחיות בביטחון במדינה היהודית היחידה שלנו. מתן היה ונשאר סמל ומופת לגבורה ומסירות נפש, שבחייו ובמותו ייצג את הטוב והיפה שבאדם ובעם שלנו. יהי זכרו של מתן חרוט ונצור לעד בלב האומה. יהי זכרו ברוך." מילותיו של ראש העיר הדגישו את הגבורה הפשוטה והאמיתית של מתן, גבורה שלא נבעה מחיפוש תהילה, אלא מבחירה מודעת להגן על משפחתו, על ביתו, ועל המדינה, מתוך אהבה עמוקה לאדם ולעם.

מורשתו של מתן דמארי אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור של חיים שלמים שהוקדשו לנתינה, לאהבה ולחינוך. בכל מקום שבו דרכה רגלו, הוא השאיר חותם. בקמפוס "מכללת קיי" בבאר שבע, שם למד ולימד, הקימו חבריו וצוות המכללה פינת הנצחה לזכרו. זו פינה שקטה, עם תמונה שלו, אולי ספרים שאהב, מקום שבו סטודנטים יכולים לעצור לרגע, לזכור את החבר החייכן, את הסטודנט החרוץ, את המורה לחיים. בישיבה התיכונית "בלבב שלם" בירוחם, הקימו לזכרו פינת ישיבה, מקום שבו תלמידים יושבים כיום, אולי לומדים, אולי משוחחים, ומרגישים את רוחו השקטה והנוכחת. גם סרט לזכרו הופק, המזמין לצפייה ביוטיוב, ומאפשר לדורות הבאים ללמוד על האדם המיוחד שהיה. מעבר לים, בקהילה היהודית ברומא, הוכנס ספר תורה על שם הנופלים במלחמה, ובהם מתן, סמל לקשר בלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל בארץ ובתפוצות, וזיכרון עתיק יומין המשתלב בסיפור השכול המודרני. טורניר כדורסל נערך לזכרו, בהשתתפות בני משפחתו, חבריו ותלמידיו – אירוע ספורטיבי מלא באנרגיה, בדיוק כפי שמתן היה אוהב, שבו הכדורסל הפך לדרך להנציח את רוחו הספורטיבית ואת אהבתו למשחק. שמו חרוט גם באנדרטה לחללי חיל התותחנים בזיכרון יעקב, בין גיבורים רבים אחרים, אך מעל לכל, מתן דמארי חרוט בלבבותיהם של עדן, עידו ונועה, של הוריו ואחיו, ושל כל מי שזכה להכיר את נעם הליכותיו, את חיוכו הכובש ואת טוב ליבו האינסופי. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, הותיר מורשת עשירה של אהבה, נתינה, וחוסן, שהיא היא תמצית התקומה הישראלית. זכרו יהיה נצור לעד.