מתן אברמוביץ

הרוח החמה של חודש אייר נשאה איתה ניחוחות פריחה וציפייה דרוכה כשמתן אברמוביץ הגיח לעולם, ביום חמישה ועשרים באפריל שנת אלפיים וארבע, אל בית חמים בגני תקווה. הוריו, גלית ומרדכי, קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובלבבות גואים, תינוק רך שעיניו כבר נצנצו בסקרנות שקטה. הבית ברחוב השקט של גני תקווה, עם גינה קטנה בחזית ועצי פרי בחצר האחורית, היה למעשה קן של ביטחון ואהבה. הבוקר הראשון שלו בבית מילא את החלל בצחוק מתגלגל ורחש לחישות אוהבות, והעתיד נראה פרוש לפניו כמו דף חלק שמחכה לסיפור שייכתב עליו. עם השנים, המשפחה התרחבה עם בואם של אחיו נדב ואחותו דנה, והבית הפך למרחב שוקק חיים, מלא ברגעי שגרה שהפכו לזיכרונות יקרים – ארוחות ערב משותפות סביב שולחן העץ הגדול במטבח, שהיה עד לאינספור שיחות וצחוקים, ריח תבשילים ביתיים שהתפשט בחלל, וקולות משחק שהדהדו בין הקירות.

מתן גדל להיות ילד סקרן ופעיל, כזה שתמיד חיפש להבין איך דברים פועלים. עוד לפני שידע לקרוא, היה מפרק צעצועים ומנסה להרכיבם מחדש, ידיו הקטנות מתרוצצות בנחישות, לעיתים מצליחות ולעיתים מתוסכלות, אך תמיד מלאות רשמים חדשים. הוא אהב לבלות שעות בחצר האחורית, כורע על ברכיו ליד ערוגת הירקות הקטנה שטיפחה אמו, אצבעותיו הקטנות חופרות באדמה הלחה, מנסה לשתול זרעים זעירים או לחלץ שורשים עיקשים. הוא היה מתבונן בדבורים ובפרפרים, לומד את תנועתם, מקשיב לזמזום הדק, שואל את אביו אינספור שאלות על מחזור החיים ועל פלאי הטבע. "אבא, למה הפרח נפתח בבוקר ונסגר בערב?" היה שואל בעיניים פעורות, ומרדכי היה מסביר לו בסבלנות על אור השמש והמחזוריות, מטפח בו את אהבת הידע ואת הכבוד לעולם הסובב אותו. גלית, מצידה, הייתה מלמדת אותו את חשיבות הסדר והאחריות, מעודדת אותו להניח את הצעצועים במקומם ולעזור במטלות הבית הקטנות. "מתן, כשאתה עוזר, הבית נעים יותר לכולם," הייתה אומרת בחיוך, ומחווה קטנה כזו הייתה נוטעת בו את ההבנה שכל אחד הוא חלק ממארג גדול יותר, ושלתרומה האישית יש משמעות.

שנות בית הספר היסודי היו עבור מתן תקופה של התרחבות והתגבשות. הוא לא היה התלמיד שיושב בשקט בפינה, אלא זה שמרים יד בכיתה, שמתנדב לעזור למורה, שתמיד מוקף בחברים. שיעורי מדעים וטבע ריתקו אותו במיוחד, והוא היה חוזר הביתה עם סיפורים נלהבים על ניסויים שערכו ועל צמחים שגידלו באדניות קטנות. בהפסקות, היה מנהיג משחקי כדורגל סוערים במגרש האספלט, קולו נשמע מעל ההמולה, מכוון את חבריו, מעודד אותם גם כשהפסידו. הוא שיחק בהגינות, אך עם רצון עז לנצח, ותמיד היה הראשון להושיט יד לחבר שנפל או לנחם מישהו שהתאכזב. בבית, מערכת היחסים עם נדב ודנה התחזקה. כילד הבכור, הוא לקח על עצמו תפקיד של מגן ומדריך, לעיתים נוזף קלות כשאחד מהם עשה מעשה שובב, אך תמיד עומד לצידם אל מול העולם. כשהיה נדב הקטן מפחד מהרעמים שבחוץ, מתן היה מתגנב למיטתו ומספר לו סיפורים על אבירים אמיצים שמגרשים את העננים השחורים, עד שנדב היה נרדם בביטחון. עם דנה, שהייתה צעירה ממנו, הוא בנה מגדלים מלגו וצייר ציורים צבעוניים, מתמסר למשחקיה באהבה אין קץ, והיא הייתה מביטה בו בהערצה, רואה בו לא רק אח אלא גם גיבור פרטי.

ככל שמתן התבגר, כך התחדדו תחומי העניין שלו והתעצבו אופיו. בגיל ההתבגרות, הוא גילה את עולם הטיולים והאתגרים הפיזיים. סופי שבוע רבים בילה עם חבריו, בטיולי אופניים בשבילים עפר מאובקים או במסעות רגליים בשדות ובגבעות שמסביב לגני תקווה. הוא אהב את תחושת החופש והאוויר הפתוח, את הריחות המשתנים של הטבע, את העייפות המתוקה בסוף יום גדוש בפעילות. הוא הצטרף לתנועת נוער מקומית, שם מצא קבוצת שייכות שחיזקה את ערכיו: עזרה הדדית, מנהיגות, נתינה לקהילה. במפגשי התנועה, הוא לא חשש להביע את דעתו, להציע פתרונות יצירתיים, ולהוביל יוזמות חברתיות. זכורים במיוחד היו מבצעי איסוף מזון לנזקקים לקראת החגים, בהם מתן היה מתרוצץ ברחובות השכונה, מצלצל בדלתות, משכנע את השכנים לתרום, ומסדר בקפדנות את הארגזים במחסן התנועה. הוא למד את חשיבות העבודה הקשה וההתמדה, וגם את הסיפוק העמוק שבהשפעה חיובית על הסביבה. בתיכון, הוא בלט לא רק בלימודיו, אלא גם ברוח ההתנדבותית שלו. הוא הקדיש מזמנו לסייע לתלמידים מתקשים, מסביר בסבלנות בעיות במתמטיקה או בפיזיקה, ומוודא שאיש לא נשאר מאחור. חבריו תמיד ידעו שעל מתן אפשר לסמוך, שיהיה שם להקשיב, לייעץ, לעזור. הוא היה עמוד תווך חברתי, מחובר עמוק לשכבה ולקהילה, ובכל פעם שהיה צריך יד מסייעת או כתף תומכת, שמו של מתן היה עולה ראשון.

השיחות על השירות הצבאי התחילו להפוך לתדירות יותר ויותר ככל שהתקרב לגיל שמונה עשרה. בבית משפחת אברמוביץ, כמו בבתים רבים בישראל, השירות הצבאי לא היה שאלה של "אם", אלא של "איך ואיפה". מתן הקשיב לסיפורים של אבני הדרך שעברו בני דורות קודמים, אבל ידע שהוא רוצה למצוא את הדרך שלו לתרום. הוא נמשך לכוח, לטכנולוגיה, ולתחושת האתגר שביחידות השדה, ובמיוחד לחיל השריון. הרעיון של טנק – כלי מלחמה עוצמתי, מורכב, הדורש תיאום מושלם בין צוות קטן ומלוכד – קסם לו. הוא דמיין את עצמו בתוך המפלצת המשוריינת הזו, מגן על המדינה, ובאותה נשימה מרגיש את החיבור לאנשים שבתוכה, את האחריות לחיי אדם. הוא התאמן במרץ, רץ, התחזק, הכין את גופו ונפשו למסע הקרב ובכלל להתמודדות עם הקשיים הצפויים. ביום שמונה עשר בינואר שנת אלפיים עשרים ושלוש, הגיע הרגע. בבוקר הגיוס, מול האוטובוס הצה"לי שחיכה לאסוף אותו ואת בני מחזורו, עמדו הוריו, גלית ומרדכי, ואחיו נדב ודנה, עיניהם נוצצות מגאווה מהולה בדאגה. חיבוק חזק לאחרונה, נשיקה על המצח, מילים חמות של עידוד וברכה. "תשמור על עצמך, מתן," לחשה גלית, ידה מלטפת את לחיו. "ותהיה חזק," הוסיף מרדכי, "אנחנו גאים בך." מתן חייך, חיוך מלא ביטחון, אך גם בהתרגשות. הוא עלה לאוטובוס, מביט לאחור, מנופף לשלום, וידע שהפרק הבא בחייו, פרק מלא אתגרים ומשימות, מתחיל ממש עכשיו.

הטירונות בחיל השריון הייתה קשוחה, כפי שציפה, ואף יותר מכך. שבועות ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, שעות שינה מועטות, צעקות המפקדים שנועדו לשבור את האגו ולבנות מחדש את החיילים כצוות. אבל מתן לא נרתע. הוא מצא את מקומו במהרה, בלט בנחישותו וביכולתו להניע את חבריו. הוא היה הראשון להציע עזרה לחייל שהתקשה במסע אלונקות, האחרון לוותר באימוני כושר, וזה שתמיד דאג למורל הצוות, גם ברגעים הקשים ביותר. "יאללה חבר'ה, עוד קצת, אנחנו יכולים לזה!" היה קורא בקולו הצלול, ומיד אחריו היה נשמע צחוק מתגלגל שהיה מפיג את המתח. הוא למד את יסודות הלחימה, את תפעול הנשק, את המשמעת הצבאית שכל פרט בה קריטי. אבל יותר מכל, הוא למד את כוחה של האחווה. בתוך הנגמ"ש, ואחר כך בטנק, הוא גילה עולם חדש של קשרים אנושיים, עולם שבו חייהם של אנשים תלויים זה בזה. הריח של הסולר, הרעש המתכתי של הזחלים על האדמה, תחושת המרחב הסגור והמשוריין – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא אהב את תחושת העוצמה של הטנק, את היכולת שלו להתגבר על מכשולים, את הדיוק שנדרש כדי להפעיל אותו ביעילות. הוא הרגיש שמצא את ייעודו, שהמקום הזה, על אף קשייו, הוא המקום שבו הוא צריך להיות.

לאחר שהשלים את הטירונות והכשרת היסוד, הוחלט שמתן מתאים לקורס קצינים. זו הייתה החלטה טבעית, שכן תכונות המנהיגות שלו בלטו כבר מראשית דרכו. הוא ניחן ביכולת הקשבה אמפתית, בראייה מערכתית, ובקור רוח שהיה נחוץ כל כך בקבלת החלטות תחת לחץ. קורס הקצינים היה אינטנסיבי אפילו יותר מהטירונות, ודרש ממנו לא רק יכולות פיזיות ומנטליות, אלא גם יכולת אסטרטגית וטקטית. הוא למד לפקד, להוביל, לקחת אחריות על חיי אדם. הכתפיים הצעירות שלו נשאו עכשיו משקל כבד של ציפיות – ציפיות של מפקדיו, של פקודיו העתידיים, ושל משפחתו. הוא למד את תורת הלחימה של חיל השריון לעומקה, את המורכבות של תנועה בשטח, את השימוש המושכל באש, את החשיבות של תכנון מדויק וביצוע חסר פשרות. כשהונפו דרגות הסג"ם על כתפיו, הוא חש תחושת סיפוק עמוקה, אך גם הכנעה אל מול גודל המשימה. הוא הפך לסגן משנה מתן אברמוביץ, קצין שריון בגדוד 52 של עוצבת 'עקבות הברזל' (401), יחידה בעלת מורשת קרב מפוארת, והיה נחוש להוכיח שהוא ראוי לאמון שניתן בו.

תקופת שירותו כקצין הייתה מלאה באתגרים ובחוויות מעצבות. הוא פיקד על מחלקת טנקים, ארבעה כלים משוריינים וצוותים של חיילים צעירים, שחייהם הופקדו בידיו. הוא הקפיד להיות דוגמה אישית בכל, ללמד את חייליו לא רק את הפן המקצועי של תפעול הטנק והלחימה, אלא גם את הערכים של רעות, אחריות ואמינות. הוא היה קצין שהיה קשוב לפרט, שזכר את שמות ההורים של חייליו, ששאל לשלומם של בני משפחתם, ושדאג לרווחתם מעבר לדרישות התפקיד. "הטנק הוא הבית שלכם, ואתם המשפחה שלי," היה אומר להם, ודבריו לא היו מליצה ריקה. הוא בנה איתם קשרים עמוקים של אמון והערכה. אימונים בשטחי אש, תרגילי שטח מורכבים, ויציאות לפעילויות מבצעיות הפכו לשגרת יומו. הוא למד לנווט בשטח ביום ובלילה, לזהות איומים, לקבל החלטות גורליות בשברירי שנייה. הוא ראה את הנופים המשתנים של הנגב, של רמת הגולן, ושל גבולות המדינה, מתוך צריח הטנק, דרך הפריסקופ, ובעיקר דרך עיניו שלו, בנסיעות ארוכות ובשעות שמירה אינסופיות. הוא היה מגיע הביתה לחופשות קצרות, ובכל פעם היה נראה מעט שונה – בוגר יותר, שקט יותר, אך גם מלא אנרגיה מחודשת וברצון לבלות זמן איכות עם משפחתו. הוא היה יושב בסלון, מספר להוריו ולאחיו סיפורים מצחיקים מהבסיס (בכפוף לביטחון מידע, כמובן), או משתף אותם במחשבותיו על המשמעות של השירות. הוא אהב את השקט של הבית, את הארוחות של אמא, את השיחות עם אבא, את המשחקים עם נדב ודנה, שעדיין ראו בו גיבור, אבל כעת גיבור במדים.

בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, השקט שליווה את שגרת חייו של מתן, כמו של כל אזרח בישראל, התנפץ לרסיסים. הטלפון צלצל ללא הפסקה, חדשות נוראיות זרמו מכל עבר, והמציאות השתנתה באחת. מתן, כמו אלפי חיילי מילואים וסדיר אחרים, הוקפץ באופן מיידי. המסרונים האחרונים ששלח למשפחתו היו קצרים וענייניים, אך מלאי נחישות: "אני בדרך לבסיס, הכל בסדר, אל תדאגו. אוהב אתכם." הוא ידע, כמו כולם, שזו לא עוד מתיחה או תרגיל, אלא מלחמה של ממש, מלחמה על הבית, על הקיום. הוא הגיע לבסיסו, גדוד 52, שבו כבר שררה המהומה. טנקים הוכנו ליציאה, חיילים מיהרו להצטייד, המפקדים נתנו פקודות בקולות נרגשים אך נחושים. האוויר היה ספוג במתח, בריח של אבק שריפה, ובתחושה עמוקה של אחריות. מתן עלה על הטנק שלו, מפקד את צוותו, מכין אותם למשימה. הוא ידע שכל אחד מהם סומך עליו, ושהוא סומך עליהם. יחד, הם היו יחידה אחת, לב אחד, אגרוף אחד. המלחמה, שכינו אותה "מלחמת התקומה", נמשכה חודשים ארוכים, קשים ומתישים. יחידתו של מתן נשלחה לאזורי לחימה שונים, עברה בין גזרות, נלחמה באומץ לב. הוא ראה את החברים נופלים, את הפצועים, את הכאב העצום שנחת על המדינה. אך דווקא בתוך הכאוס והקושי, הוא מצא כוחות חדשים. הוא ראה את גבורתם של חייליו, את נחישותם של מפקדיו, את התמיכה הבלתי מסויגת של העורף. הוא היה שם, מוביל, מפקד, לוחם, בכל יום מחדש, עם אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובתקווה לעתיד טוב יותר.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, והמלחמה המשיכה לגבות מחיר כבד. בט"ו באלול תשפ"ה, הוא שמונה בספטמבר שנת אלפיים עשרים וחמש, כשכבר חלפו קרוב לשנתיים מאז פרוץ המלחמה, מתן וגדודו היו עמוק בתוך רצועת עזה, במשימה מבצעית בצפון הרצועה. השטח היה מורכב, רווי בסמטאות צרות, מבנים הרוסים, ואיומים נסתרים. בבוקר שקדם לכך, השמש עלתה מעל דיונות החול ובתיה ההרוסים, והבטיחה יום חם ולח. מתן העיר את חייליו בקול שקט אך תקיף, "בוקר טוב, חבר'ה. עוד יום בדרך למטרה." הם אכלו ארוחת בוקר מהירה, בדקו את הציוד, ותדלקו את הטנקים. התדריך האחרון היה קצר וענייני, המשימה הייתה ברורה: אבטחת ציר תנועה קריטי. מתן ניגש לטנק שלו, הניח את ידו על השריון החם, וחייך חיוך קטן אל הצוות שלו. "קדימה, חבר'ה, נכנסים," אמר בקולו המוכר, "ראשונים, כמו תמיד." הטנק נע באיטיות ובזהירות דרך השבילים הצרים, האבק עלה והתערבב בריח המתוק-מריר של עשן ופיח. העיניים היו דרוכות, האוזניים קשובות לכל רחש. מתן, כקצין, עמד בצריח, סורק את הסביבה, מזהה תנועות חשודות, מכוון את הטנקיסט. בשעות הצהריים, כשהשמש קפחה במלוא עוזה, נתקלה המחלקה של מתן במארב. יריות נפתחו מתוך מבנה סמוך, ומיד לאחר מכן נשמע פיצוץ עז. מתן, בקור רוח מדהים, הגיב במהירות, מורה לצוות להשיב אש ולנוע קדימה. הוא פיקד על חייליו באומץ לב, מנהל את הקרב, מנסה לחלץ אותם מהמלכודת. הוא ירה, כיוון, צעק פקודות, כל כולו מרוכז במטרה – להגן על חייליו ועל המשימה. בתוך המהומה, הכדורים שרקו מעל ראשו, והפיצוצים הרעידו את האדמה. הוא לא היסס לרגע, לא חשב על עצמו, רק על אלה שסביבו, על המטרה. ואז, בפתאומיות אכזרית, נפגע הטנק שלו. באותו רגע גורלי, סגן משנה מתן אברמוביץ, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב, כשהוא מגן על חייליו, על עמו, ועל ביתו.

השמש ששקעה באותו יום, שמונה בספטמבר 2025, צבעה את השמיים באדום-כתום עז, כאילו הטבע עצמו התאבל. הבשורה המרה הגיעה לגני תקווה בשעות הערב, חרב חדה ששיספה את הלבבות. הדפיקה על הדלת, המילים המושפלות, פני הקצינים הרציניים – כל אלה התמזגו לתמונה אחת קורעת לב. גלית, מרדכי, נדב ודנה – עולמם חרב עליהם. מתן, בנם, אחיהם, נגדע באיבו, פרח שלא הספיק לפרוח במלוא הדרו. הבית שבו צמח וגדל, שבו נשמעו צחוקו וקולו, נמלא באלם כואב. לוויתו של מתן התקיימה בחלקה הצבאית בבית העלמין בסביון, תחת שמיים אפורים ובנוכחות המוני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, מכרים מכל שלבי חייו – כולם עמדו שם, מלווים את מתן בדרכו האחרונה. דגל ישראל כרוך על ארונו, מילות הספד שנאמרו בקול חנוק, הבטחה לזכור ולא לשכוח. הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער – עצום. לאחר נפילתו, הועלה מתן לדרגת סגן, אות של כבוד והערכה על מנהיגותו ואומץ ליבו, אך הדרגה החדשה לא יכלה למלא את הריקנות.

מתן אברמוביץ השאיר אחריו הורים שבורים, אח ואחות שאיבדו את עמוד התווך שלהם, קהילה שלמה שאיבדה בן יקר. הוא השאיר אחריו חברים שזוכרים את צחוקו המתגלגל, את נדיבות ליבו, את נכונותו לעזור. הוא השאיר אחריו חיילים שזוכרים את מפקדם האמיץ, זה שהוביל אותם קדימה, זה שדאג להם כאילו היו בניו. מורשתו אינה רק זיכרון של אובדן, אלא גם זיכרון של חיים מלאים, של נתינה ללא גבול, של אהבה עמוקה למשפחה ולמדינה. הוא היה מגלם את רוח התקומה הישראלית – צעיר שגדל בבית אוהב וקהילה תומכת, שחלם, שפעל, שבחר להגן על הערכים בהם האמין. גם מתוך הכאב העמוק של האובדן, עולה תחושה של גאווה עצומה על הדרך שבחר, על האומץ שגילה, ועל המסירות שהפגין עד רגעיו האחרונים. סיפורו של מתן, כמו סיפורם של נופלים רבים במלחמת התקומה, הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור של כולנו – סיפור של עם שממשיך לבנות, ליצור, לגדול, גם מתוך הצללים הקשים ביותר, ונושא בליבו את זיכרון גיבוריו, שהיו ונשארו, לנצח, אור בדרכנו.